בראשית יט, ח

האל. כמו האלה:

כי על כן באו. כי הטובה הזאת תעשו לכבודי על אשר באו בצל קורתי, תרגום בטלל שרותי, תרגום של קורה שרותא:

הָא כְעַן לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דִּי לָא יְדָעִנּוּן גְּבַר אַפֵּק כְּעַן יַתְהוֹן לְוָתְכוֹן וְעִיבִידוּ לְהֵן כִּדְתַקֵּן בְּעֵינֵיכוֹן לְחוֹד לְגֻבְרַיָּא הָאִלֵּין לָא תַעְבְּדוּן מִדַּעַם אֲרֵי עַל כֵּן עַלּוּ בִּטְלַל שֵׁרוּתִי

הָא כְדוֹן אִית לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דְלָא שְׁמִישׁוּ עִם גְבַר אַנְפֵּיק כְּדוֹן יַתְהוֹן לְוַתְכוֹן וְעִיבִידוּ לְהוֹן כִּדְתַקִין קוּמֵיכוֹן לְחוֹד לְגוּבְרַיָא הָאִילֵין לָא תַעֲבְדוּן מִידַעַם בִּישׁ אֲרוּם בְּגִין כֵּן עָלוּ לְמֵיבַת תְּחוֹת טְלַל כְּשׁוּרָא הָדָא דִי לִי

דְלָא חָכְמוּ תַּשְׁמִישׁ לִגְבַר:

אוציאה נא אתהן אליכם מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב) בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן והנה לוט היה מתירא עליהם כי היה חושב שהם אנשים אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר ואמרו לו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו ה' לשחתה אז הכיר בהם והאמין לעשות כל אשר צוו ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד) יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה ועל כן לא אבו לשמוע לו וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו כי פילגש היתה לא אשת איש וכבר זנתה עליו ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה" אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב) מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה ועל כן לא מיחו האחרים בידם והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה ולא נתכוונו למיתה שלה וגם לא מתה בידם וישלחוה מאתם כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם) וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה ועשו ההסכמה שלא מדעתם ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו ולא עליהם שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד) והנה שתי הכתות ראויות להענש כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין וגם את פי ה' לא שאלו בזה אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח) כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי" כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה" והוא כמו גורל ביניהם אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה" או אומר "אני ראשון" והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד) ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב) כי לא הרשה אותם אבל לא מנעם ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר והוסיפו עונש על ענשם כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג) והזכירו עתה האחוה לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה והשם הרשה אותם עתה ביום השני ואמר עלו אליו כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך והם לא שאלו הנצוח כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה' והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה' והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה) ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח) רבים ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף והיה עונש שתי הכתות בשוה ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג) שהיה הקצף בפסלו של מיכה אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם לומר בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים ואחר המעשה נתחרטו כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד כי הכירו טעותם וענשם והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר והזכרנו סיבותיו:

ידעו איש. לשון רבים ורבות בפעל שעבר בלא תוספת וי"ו פתוח שוה:

האל. כמו האלה. ויאמר הגאון כי בעבור השלישי שלא בא אמר כן. וזה הטעם רחוק כי גם שתי הלשונות תמצאם בלשון ארמית:

כי על כן - על אשר באו.

אוציאה נא אתהן אליכם. חשב שיקומו לוקחי בנותיו וקאם שאון ביניהם:

ולפיכך באנשי גבעון הציעו להם שתי נשים, ולא קבלו אלא אחת, ככתוב: "הנה בתי הבתולה ופלגשהו", ואילו אחר כך נאמר: "ויחזק האיש בפילגשו"; הראשונה הוצעה, אבל לא הוצאה, ואת השניה הוציא אליהם.

ואמר: 'כי על כן באו', דהיינו בקשו את חסותו ונכנסו אל ביתו, נמצאנו למדים, שהמבקש מקלט אצל חבירו, חייב להצילו בכל מה שהוא יכול, וכבר אמרו על אחד מתלמידי רבי מאיר, שביקש אדם חסות בביתו וישב (התלמיד) על פתח ביתו והגן עליו ועמד נגד מבקש נפשו ואמר לו: לא אצא את ידי חובתי אליו, אם תהרגהו, כי הוא דומה למי שנכנס למקדש למצוא בו חסות ... באפלת הלילה, הלילה...

הנה נא לי שתי בנות. חלילה שהיה מפקיר בנותיו אלא כאומר לחבירו הלא ביתי פתוחה קח מה שתרצה או כמשליך עצמו על האדם כשרוצים לרצחו ואומר הרגוני כי ידע שלא יעשה (דרשות א"ש):

הנה נא לי שתי בנות וגו'. רק לאנשים האל וגו'. היה טורח על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק מעיניו ולא היה עושה חמס גדול לבנותיו כפי דעתו. ולכך דרז"ל בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, א"ל הקב"ה לעצמך אתה משמרן.

ודע כי הענין הזה דומה לפלגש בגבעה, ועוד הוא קשה ממנו, שהרי בפילגש בגבעה אע"פ שבאו בשביל האורח שתקו בפילגשו, ובכאן לא היו שותקים במסירת בנותיו, ועוד כי שם לא הסכימו כל אנשי העיר, וכאן מנער ועד זקן כל העם מקצה, כך פירש הרמב"ן ז"ל. ובבראשית רבה רק לאנשים האל, אלוהות הן אלו ע"כ.

אשר לא ידעו איש היה לו לומר אשר לא ידען איש כדאמר בתולה ואיש לא ידעה אלא מנהג הוא שדרך האיש לפתוח את האשה, אבל בנות לוט פרוצות בעריות היו ודרכן לפתות שכן פיתו את אביהן ולכך כתיב בהן אשר לא ידעו איש וכן בבנות מדין שהיו פרוצות ופיתו את ישראל כתיב בהן וכל אשה יודעת איש.

[רק לאנשים האל לאותם שקראתם להם אנשים]. כי על כן שהרי בשביל שלא תהא להם שום טרדא באו בצל קרתי.

הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. וגבי רבקה העיד הכתוב בתולה ואיש לא ידעה. וא"ת למה שינה הלשון ולא אמר ואיש לא ידען כמו גבי רבקה וי"ל דטעם נכון יש משכבי אשה כתיב שני משכבות יש באשה כדרכה ושלא כדרכה והאיש נהנה ואין האשה נהנית בשלא כדרכה ולכך מעיד הכתוב על רבקה שאפילו שלא כדרכה לא נבעלה ולא נהנה ממנה איש וזהו ואיש לא ידעה כלו' לא נהנה ממנה כלל בשום צד אבל בנות לוט שמרו מקום בתוליהן לבד אבל שלא כדרכן לא וזהו שלא כתב איש לא ידען אלא לא ידעו איש המה לא ידעו ולא נהנו מאיש אבל איש נהנה מהם שלא כדרכה:

כי על כן באו בצל קרתי. יש לכם להבין כי ב״א גדולים המה. וכמו שאמר לאנשים האל. דמשמעו לשון חוזק. והוכיח כי כן שהרי ע״כ באו בצל קורתי מה שאין אני עושה כן לכל אורח:

ה (ג"א), דאם לא כן וכי בשביל זה באו אצל לוט שלא יעשו להם דבר, הרי לא היו נרדפים קודם לכן מאנשי סדום: