בראשית טו, ז

וַאֲמַר לֵהּ אֲנָא יְיָ דְאַפֵּקְתָּךְ מֵאוּרָא דְכַשְׂדָאֵי לְמִתַּן לָךְ יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ

וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ דְאַפֵיקְתָּךְ מֵאַתּוּן נוּרָא דְכַשְדָאֵי לְמִתַּן לָךְ יַת אַרְעָא הֲדָא לְמֵירְתָהּ

וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ דְאַפְקִית יָתָךְ מֵאַתּוּן נוּרֵהוֹן מֵאוּר דְכַשְדָאֵי:

אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה כבר פירשתי זה (רמב"ן על בראשית י״א:כ״ח) כי יאמר מעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת והנה עתה לא גזר שיתננה לו אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננו לו ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אף על פי שאמר לו פעמים (לעיל יב ז יג טו) לזרעך אתן את הארץ הזאת כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו זרע ולכן אמר במה אדע כי אירשנה ואינו כשאלת "מה אות" (מלכים ב כ ח) וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה (ירמיהו יח ז) והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים:

אשר הוצאתיך מאור כשדי'. לעד כי פרש' לך לך נאמר' שם כאשר פירשתיו. ולא נאמר בחרן:

ואברהם האמין בשם כי בנו יירשנו. ועל ירושת הארץ בקש אות כאשר עשה גדעון ועוד כי טעם שבועת השם שיהיה הדבר בלא תנאי. כי כלל כל נבואות הם על תנאי. והנה לא חטא אברהם בעבור שבקש לכרות אתו ברית:

אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת. כדי שאתה בעצמך תקנה אותה בחזקה:

לרשתה. כדי שהבנים יירשוה ממך בתורת ירושה שאין לה הפסק:

הבתרים, כשיכלו ארבע המלכיות תהיה תחיית המתים, והתחילו ב"עד שיפוח היום" – דהיינו עד שיופיע זה שנמשל ביום אורי, ככ': "סר צלם מעליהם". ודימו את המושיע לצבי ואיל, בגלל מהירות ריצתם. ואפשר ש'תור' הוא משל לאדום וישמעאל, כי כל אחד מושל במקצת העולם, כמו שהתור מופיע בא"י רק במקצת מן השנה, ככ': וקול התור נשמע בארצנו. וגוזל משל לישראל, ככ': כנפי יונה נחפה וג', וכיונים אל ארובותיהם. וכך סידר את חמש הממלכות, וישראל בכללן. ויהי השמש לבוא ותרדמה – שינה. ואימה חשכה גדולה, זהו חזון הנבואה הנקרא מראה ונקרא תרדמה, והוא מה שנאמר באברהם כאן. והוא כנוי שכונתה בו הנבואה, והוא המצב שבו נמצא הנביא כבעגול מכוסה ואינו יודע את מצב יתר האנשים, כמו שהם לא ידעו את (מצב נבואתו). וחשכה, זוהי חשרת עבים ועננים הסובבים אותו, ככ': "ישת חשך סתרו", ואומר: "חשך ענן וערפל". והוסיף מלת אימה כדי להבדיל בין החושך (הזה) ובין הענן הטבעי. והוסיף 'גדולה' כענין ענן גדול ואש מתלקחת. ופרט ואמר, נופלת עליו, לומר שהקרובים ושמסביבו לא ראו מזה דבר כמו שאמר דניאל: "וראיתי אני לבדי" וגו'. ואמר ידע תדע, בכפל לשון, שידע הוא ויודיע לבניו את הקץ של גלות מצרים. ומן החכמה להודיע להם כדי שלא יתרעמו על השעבוד, כשיפול עליהם, אלא יצפו לגאולה שהובטחה להם, ולא יתייאשו.

אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'. פי' הרמב"ן ז"ל מעת אשר הוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת, והנה עתה לא גזר שיתננה לו אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננה לו, ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אע"פ שאמר פעמים לזרעך אתן את הארץ הזאת, כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו הזרע ולכן אמר במה אדע כי אירשנה, ואינו שואל האות וגם הקב"ה לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למונעה מהם או שמא יעשו הכנענים תשובה, והש"י כרת עמו הברית הזה שיירשנה עכ"פ:

ובמדרש אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים בשעה שנולד אאע"ה עמד כוכב אחד ממזרח ובלע ד' כוכבים לארבע רוחות השמים. אמרו חכמיו לנמרוד בן נולד לתרח בשעה זו שעתיד לצאת ממנו אומה שתירש העוה"ז והעוה"ב אם רצונך ינתן לאביו מלא ביתו כסף וזהב ונהרגהו, מיד שגר נמרוד אצל אביו אמר לו בן נולד לך אמש עכשיו תנהו לי ונהרגהו ואתן לך מלא ביתך כסף וזהב, אמר לו תרח אמשול לך משל למה הדבר דומה לסוס אחד שאמרו לו נחתוך את ראשך ונתן לך בית מלא שעורים, אמר הסוס להם שוטים אם תחתכו את ראשי מי יאכל השעורים, ואתם אם תהרגו את בני מי יירש הכסף והזהב, השיב לו המלך מדבריך אני מכיר שבן נולד לך, אמר לו תרח בן נולד לי ומת א"ל על חי אני אומר לך ולא על מת, מה עשה תרח החביא את בנו במערה שלש שנים זמן לו הקב"ה שתי חלונות מן האחד יוצא שמן ומן השני סלת, כשהיה בן שלש שנים יצא מן המערה הרהר בלבו מי ברא שמים וארץ ואותי התפלל כל היום כולו לשמש ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח, כשראה הירח והכוכבים סביב הירח אמר זהו שברא השמים והארץ ואותי והכוכבים הללו שריו ועבדיו, עמד כל הלילה בתפלה לירח, לבקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח אמר אין ביד אלו כח, אדון יש עליהם אליו אתפלל ואליו אשתחוה, הלך אצל אביו אמר לו אבי מי ברא שמים וארץ ואותי, א"ל אביו אלהי ברא שמים וארץ וכל אלה, א"ל אברהם הראני אלהיך שמא יש בהם כח לברוא את כל אלה, מיד הביא ע"ז שלו והראהו אלהיו, חזר אברהם לאמו וא"ל אמי עשי לי תבשילין נאים וטובים ואביאם לאלהי אבי אולי יקבלו ממני קרבני, מיד עשתה לו אמו תבשילין נאים וטובים והביא לאלהי אביו ונתן לפני הגדול שבהם ואין קול ואין עונה, חזר לאמו א"ל עשי לי תבשילין נאים וטובים מן הראשונים עשתה לו והביאם לפני ע"ז של אביו ואין קול ואין עונה, מיד שרתה עליו שכינה וקרא עליהם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו מיד נטל אש ושרפם והוציא הגדול שבהם לחוץ ונתן האש בידו, כשבא אביו לביתו ומצא אלהיו שרופים אמר לאברהם בני למה שרפת את אלהי אמר לא שרפתי אלא הגדול שבהם קצף עליהם ושרפם, א"ל בני שוטה וכי יש בהם כח או יש בהם רוח חיים שהם יכולין לעשות כל אלה והלא אני עשיתים מעץ, א"ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ואם אין בהם כח למה אמרת לי אלהי ברא שמים וארץ, מה עשה תרח הלך אצל נמרוד וא"ל בני שרף את אלהי ואלהיך באש, שלח נמרוד בשביל אברהם וא"ל למה עשית כן, א"ל אני לא עשיתי כן אלא הגדול, א"ל נמרוד וכי יש בהם רוח חיים שיכולין לעשות כן א"ל ישמעו אזניך מה שאתה מדבר בפיך ואם אין בהם כח למה תניחו למי שברא שמים וארץ ותשתחוו לעץ, א"ל אני בראתי שמים וארץ בכחי, א"ל אברהם אתה יכול לבראות כשיצאתי מן המערה ראיתי השמש יוצא במזרח ושוקע במערב עשה אתה שיצא במערה וישקע במזרח ואשתחוה לך ואם לאו מי שהגביר את ידי לשרוף את האלילים הוא יגבירני ואהרוג אותך, אמר נמרוד לחכמיו מה יהא דינו של זה א"ל זהו שאמרנו עליו עתידה אומה לצאת ממנו שתירש העוה"ז והעוה"ב ועתה כמשפט הזה שעשה כן יעשה לו מיד השליכוהו לתוך כבשן האש, באותה שעה נתמלא עליו הקב"ה רחמים והצילו שנאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים:

ויאמר אליו אני ה' מאחר הדברים האלה עד כאן נאמר לו בלילה שכן כתיב במחזה פי׳ בחזיון לילה ועוד כתיב וספור הכוכבים ומכאן ואילך נאמר לו ביום שנאמר ויהי השמש לבא. ונקראת פרשת ברית בין הבתרים ומוקדמת היא לפרשה שלמעלה דאחר הדברים האלה חמש שנים. שהרי כתוב כאן כי גר יהיה זרעך וגו׳ פי׳ מיצחק ואילך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתיב ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה לזמן ברית בין הבתרים יצאו כל צבאות וגו׳ אם כן נמצאת למד שפרשת ברית בין הבתרים קדמה ללידתו של יצחק שלשים שנה ואברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו, נמצא אברהם בן שבעים שנה בזמן ברית בין הבתרים שהיה כשיצא מחרן פעם ראשונה, ובפעם ראשונה כשנאמר לו פרשה של אחר הדברים האלה היה בן חמש ושבעים שנה דקים לן בסדר עולם בן ארבעים ושמונה שנה היה בהפלגה ושתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר הרי מהפלגה עד המלחמה עשרים ושש שנים. שים כ״ו אלו על הארבעים ושמונה שהיו לו קודם הפלגה ויעלו לשבעים וארבע הרי שמצינו דבשעת המלחמה היה אברם בן שבעים וארבע או בן שבעים וחמש, ועל זה נאמר ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן פעם שנייה, מיד אחר הדברים האלה שהרג את המלכים היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר וגו׳ אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה, ונסמכה פרשת ברית בין הבתרים כאן כדי לחבר את הפרשיות שנתבשר אברהם בזרע וזהו ששנינו בסדר עולם חזר לחרן אחר ברית בין הבתרים שהיה בא״י כמו שכתוב בפרשת ברית בין הבתרים לזרעך נתתי את הארץ הזאת ונשתהה שם בחרן חמש שנים ובאותו פרק היה הוא בן חמש ושבעים שנה ויצא לו מחרן פעם שנייה. ראייה אחרת דתרי עניני נינהו כדאיתא בברכות מיום שברא הקב״ה עולמו לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ה׳ אלקים במה אדע כי אירשנה, ואי ס״ד חד ענינא הוא מאחר הדברים האלה עד ושרי אשת אברם אמאי לא מייתי תלמודא ה׳ א׳ מה תתן לי דקדים מיניה אלא פשיטא שתי פרשיות הן ופרשת ברית בין הבתרים מוקדמת לשלפניה חמש שנים כמו שפירשתי למעלה. ועוד אם סדר פרשיות האלו ככתבן איך יאמר אברהם במה אדע כי אירשנה אין לך מקטני אמנה שיאמר במה אדע כי אירשנה אחר שאמר לו הקב״ה אשר יצא ממעיך הוא יירשך, אלא פשיטא שתי פרשיות הן והאחרונה קדמה לשלפניה כדאמרינן. והשתא ניחא שהקב״ה א״ל הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, אמר אברהם לפני הקב״ה מאחר שאין לי זרע במה אדע כי אהיה יורש מן הארץ הזאת שמא היום או למחר אמות ואיך אירשנה. וי״א אחר שיטת פירוש רש״י אברהם לא שאל לו אות על שהבטיחו לתת לו את הארץ, אלא דואג היה על הבטחה זו שכל הבטחותיו של הקב״ה על תנאי הם, אם יקיימו מצוותיו. כמו שמצינו בדור המדבר וישבע לאמר אם יראו האנשים וגו׳ לכך בקש הברית מאת הקב״ה שהרי שבועותיו בלא תנאי הם. וא״ת למאן דאמר לא שאל לו אות אלא שאל באיזה זכות יתקיימו בה א״כ למה נענש בידוע תדע אלא י״ל דאין זה עונש אלא כך השיב לו בזכות הקרבנות והגלות יתקיימו בה. כאן פרש״י באיזה זכות יתקיימו בה אמר ליה בזכות הקרבנות.

ויאמר אליו. רש״י בפ׳ בא כ׳ דברית בה״ב נאמר שלשים שנה קודם שנולד יצחק ומיישב בזה הכתוב ומושב ב״י אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. והכי הוא בס״ע וכ״כ התוס׳ ברכות ד״ז ב׳ בפשיטות דא״א הי׳ בן שבעים שנה בשעה שנדבר עמו בה״ב. וכבר כתב הרמב״ן שאין כן דרך הפשט ובאמת אפי׳ נימא דעיקר פרשיות כתוב כאן מ״מ הי׳ ראוי לכתוב ויאמר ה׳ אל אברם ולשון אליו מורה דמיירי בדבור הקודם. ותו קשה אם כבר נכרת ברית על הזרע ועל הארץ מה הוסיף הקב״ה אח״כ להבטיח. ומה הי׳ ירא אברהם שמא יגרום החטא הרי ברית אינו חוזר לעולם. ובאמת אפילו אי נימא הכי לא מתיישב הכתוב ומושב ב״י וגו׳ כמשמעו אלא יבואר שנגזר אז שישבו. ואחר שכן יותר נוח לומר שאז עלה ברצון לפניו יתברך ונגזר בדעתו אבל לא היה הדבור לא״א עדיין עד אחר מלחמת המלכים. ובספר שמות הוספנו דמאז נעשה הכנה ממערכת השמים להגדיל כח מצרים באופן שיהא מקום מוכשר לישיבת ישראל בקרבם בימים יוצרו ומאז נקרא ומושב ב״י. היינו השגחה פרטית בשביל ישיבת ב״י. וכיב״ז כתבו התוס׳ במס׳ ר״ה בפי׳ מאמרם ז״ל בתשרי נברא העולם. שאז עלה במחשבה לבראת אע״ג שלא נברא עד ניסן. ונ״ל שגם בס״ע אין הכוונה שהי׳ הדבור כמשמעו אלא בהיותו בן שבעים שנה הי׳ לו הערה וקול דודו ית׳ דופק על לבו לצאת מאור כשדים ומשם לא״י. והערה זו מפורש בישעיה מ״א מי העיר ממזרח וגו׳ ומשום שאז עלה ברצון כל ענין בה״ב. אבל לא הי׳ שום דבור מפורש עד שהגיע לבן חמש ושבעים הגיע דבור הראשון לזרעך אתן את הארץ הזאת. ובמלחמת המלכים בא דבור של הקב״ה בשלימות בשעה שעלה במחשבת א״א שהוא צדקה בלי טעם. ע״ז אמר הקב״ה אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. הוסיף לו תיבת לרשתה. וגם לירושה מיבעי. כמו ונתתי לכם מורשה. כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. אלא לרשתה משמעו שיעשה פעולה שבזה תגיע לו הארץ בטבע כמו היורש שזוכה בלי רצון המוריש אלא בשביל שהוא היורש כך הוצאתיך שזרעך יעשו פעולה שהיא סגלת הארץ. ובזה מובן שזרע אברהם ג״כ מסוגלים לאותה פעולה. עד שבפעולתם תגיע הארץ להם בטבע היצירה. וכיב״ז ביארנו בס׳ דברים א׳ ל״ט. ואמר ה׳ שמאז שיצא אברהם מאור כשדים מדעת עצמו אני אני הוא שהוצאתיך במה שהעירותי את לבבך לכך להגיע לירושת הארץ כטבע יצירתה ומזה הטעם אין לך לירא שמא יגרום החטא אחר שטבע היצירה היא ולא משום שהיא צדקה. וע״ז החידוש שהודיע לו הקב״ה נתעורר אברהם לשאול. ולא שאל אז כאשר הבטיח לו לזרעך אתן את הארץ הזאת לא ביקש אות ח״ו אבל כאשר למדו דעת שהיא בטבע כך ע״ז שאל.

שאלות: למה הזכיר לו עתה ההוצאה מאור כשדים. איך אמר במה אדע כאלו לא האמין בדבר ה'. ולמה צוה לקחת מינים אלה. ומי הוא העיט שירד על הפגרים. למה נגזר על בניו עבדות וענוי בלא פשע. ולמה תלה העבדות והגרות בבניו (דהא לא אמר ועבדו בהם) והענוי תלה בהמצריים. ולמה ידין את הגוי אשר יעבדו. הלא הם שלוחי המקום למלאות גזרתו. ולמה לא אמר הגוי אשר יענו. ומלת וגם זרה. ואיך עולה החשבון לדור רביעי שיש מבוכה בזה בין המפרשים:

ויאמר אליו. הודיע לו ה' שהוא טעות, כי מה שיעשה עמו אינו מצד הצדקה רק מצד המשפט כי ראוי הוא לזה עפ"י מעשיו, ועז"א אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ר"ל הזכות שהיה לך באור כשדים ששם הודעת שם ה' ומסרת א"ע למות על קדוש ה' בכבשן האש, ע"י אור כשדים הוצאתיך בנס לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, שאז מצאת זכות ומשפט לפני על פי מעשיך, לא מצד הצדקה והחסד:

ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך עד ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת. כבר אמרתי שהתחלפות הדרושים בעצמם יביא אמירות מחודשות ולכן עם היותו ית' מדבר לאברהם תמיד אמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ולפי שעד עתה השיבו ית' לענין העתיד שלא יהיה אליעזר יורש אותו כ"א בנו היוצא מחלציו. ועתה ראה ית' להשיבו על מה שהיה מפחד מהאויבים ואם היה שיבואו עליו ויכוהו מכה רבה אע"פ שלא ימות מה יועילוהו הבנים שיבואו בסוף ימיו. הנה להשיב על זה להיותו ענין מתחלף ודרוש אחר באה עליו אמירה אחרת באמרו ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים רוצה לומר אל תירא כל כך מהאויבים שתבקש עליהם בנים לעזריך במלחמה ולשמור צאתיך ובואך הלא אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מאור כשדים ושהיית שם בסכנה יותר עצומה מזו ואם אני הוא אשר הצלתיך ממנה ומאותו מלך הצר הצורר אותך וזה מבלי בניך ובנותיך מי המונע שג"כ עתה אהיה מגן לך ולא תצטרך לעזר הבנים ולמלחמת ואם נפרשהו בדרך המפרשים אמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את ארץ הזאת לרשתה אם יצאת על פי דברי לתכלית ההטבה אין ספק שאני אשמריך מכל רע אשמור את נפשך כי על כן באת בצל קורתי ומה יעשה אדם לך. גם אפשר לפרש שכיון האל ית' בזה להשיבו על הרכוש אשר אמר ר"ל השכר אשר הודעתיך באמרו שכרך הרבה מאד אינו שכר קצבתיו לך עתה כי גם בטרם הבטחתיך בדברי כלל הסכמתי לתת לך את הארץ הזאת לרשתה ולכן יורש עצר וארץ נבחרת כמוך אשר נתתי לך לנחלה לא היה לך לקחת מרכוש מלך סדום ובזה תמה התשובה האלהית לאברהם והותרה עם זה השאלה הח'. ואמנם מאמר אברהם ה' אלהים במה אדע כי אירשנה יראה לי כי אברהם לא שאל אות ולא ברית וחוזק על ירושת הארץ כי כבר יעדו עליה פעמים ולא עשה אז ספק בדבור האלהי ואיך יעשהו עתה אבל ענינו שאברהם ראה שהאל ית' ביעודים הקודמים פעמים אמר לו שיתן את הארץ הזאת לזרעו כמו שאמר ביעוד הראשון לזרעך אתן את הארץ הזאת ולא פירש לו מה הזרע אשר יירש הארץ האם יהיה בנו או בן בנו או אם אמרו על שלשים ועל רבעים או יהיה עושה חסד לאלפים לדורות שאז יתקיים לו היעוד ואחרי הפרד לוט מעמו אמר לו יתברך כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך והמאמר הזה מורה שבימיו של אברהם תהיה ירושת הארץ ומידו תשאר לזרעו אחריו וגם נאמר לו שם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה וגם זה עצמו יורה שאברהם יהיה יורש את הארץ. וכאשר אמר לו ית' כאן אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה נתחזק הספק בלב אברהם ואם יהיה הוא יורש את הארץ וכ"ש בראותו נצחון המלכים שנדמה לו שעת לעשות לה' את אברהם יורש עצר ארצות או אם יובנו כל היעודים האלה על הזרע שזרעו יהיה יורש את הארץ לא אברהם בעצמו ולכן אמר במה אדע כי אירשנה וכי במקום הזה ישמש על הזמן כמו כי תבואו אל הארץ. כי ימצא בקרבך. ויאמר אדוני אלהים במה אדע ואשיג מתי אירשנה. או נפרש מלת כי במקום אם ויאמר במה אדע אם אירשנה אני בעצמי או יירשנה זרעי אחרי ושאל זה מפני שמצא ביעודיו שפעם יורו היות אברהם היורש ופעם יורו היות זרעו היורש ולא הוא והאות המורה על היות זאת כוונת אברהם בשאלתו ובקשתו הוא מה שהשיבו ית' מגלות זרעו והיה תכלית דבריו ודור רביעי ישובו הנה שהודיעו שהדור הרביעי מזרעו יהיה יורש את הארץ. ואם היה שלא שאל אברהם כ"א ברית לחזק על ירושתה היה ראוי שעל זה ישיבהו השם לא במספר השנים והדורות שיעברו על נחלת הארץ אם היה שלא בקש עליו אלא שהאמת הוא מה שפרשתי ששאל אברהם מתי תהיה ירושת הארץ אם בימיו ואם בימי בנו או נכדו או באיזה זמן ולכן אמר במה אדע כי אירשנה כי רצה לדעת מה שלא ידע עדין והוא זמן וגבול הירושה והנחלה לא מה שכבר הודיעו שיירשנה ועם מה שפרשתי בזה שהוא האמת בלא ספק והותרו השאלות הט' והי' והי"א וכדי להודיעו תשובת שאלתו צוהו קחה לי עגלה משולשת וגו' והיותר נכון אצלי במשל הזה הוא א' משני פנים. הא' שהיו העגלה והעז והאיל משל לשלשה אבות ושרשי היחס אברהם יצחק ויעקב שנמשלו בשלשת הבהמות לפי שרבוי הבהמות הטהורות והטובות והבייתיים הן מן העז ומן הבקר ומן הצאן להיותם שרש הרבוי נמשלו אליהם האבות הקדושים מפני שבאו מהם זרע רב ועמים רבים וראוי היה שיומשל אברהם לעגלת בקר לפי שנאמר בו ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר ויצחק היה ראוי שיומשל לאיל לפי שנעקד במקומו בהר המוריה שנאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ועז היה משל ליעקב לפי ששם על ידיו עורות גדיי העזים בעת הברכה כמו שאמרה לו רבקה אמו וקח לי משם שני גדיי עזים. ואין להפלא מאשר לא באו על הסדר שהאיל הרומז ליצחק בא באחרונה שפעמים בכתוב נזכרו לא כסדר תולדותם אמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור שזכרם בחלוף תולדותם. והנביא אמר (ישעיה ס"ג ט"ו) כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו ושסמך יעקב לאברהם וכן נאמר כאן שנזכר יעקב אצל אברהם לענין מן הענינים ושלשתם עגלה ועז ואיל היו משל לשלשת האבות ולכן אמר בהם משולשת משולש לא להיותם שלשה מכל מין ולא שיהיו בן ג' שנים כדברי המפרשים אלא שהיו מאותו שלש האבות שרשי היחס משולשים בקדושה והודיעו יתברך בזה שאברהם בימיו לא בנו ולא בן בנו יירשו את הארץ ולזה בתר אותם בתוך לרמוז שימותו כלם קודם הירושה. וצוהו עוד שיקח לו תור וגוזל והוא משל לשני מנהיגים אחרים שיהיו אחר כן לישראל זה אח"ז והם משה ויהושע ועליהם אמר ואת הצפור לא בתר רוצה לומר שאברהם לא בתר את אלה ולא הרגם והיו תמיד חיים בידו לרמוז שמשה יתחיל בירושת הארץ כי הוא כבש ארץ סיחון ועוג ויהושע אחריו כבש וחלק את הארץ לישראל. ולהשלים הרמז הזה אמר שירד העיט על הפגרים ירמוז שבאו העופות הדורסות ואכלו את העגלה והעז והאיל וזהו רמז למיתה כמו שפתר יוסף לשר האופים ואכל העוף את בשרך מעליך. ואמרו וישב אותם אברם אינו חוזר לאיל שהפריחו שלא יאכל את הבהמות אשר בתר כמו שפירשו הרמב"ן כי אם לתור ולגוזל שזכר. יאמר שהבהמות בתר וירד העיט עליהם ואכלם. ואת הצפור שהוא כולל את התור ואת הגוזל לא בתרם וישב אותם אברהם ר"ל שהפריחם באויר חיים על פני השדה רומז שמשה ויהושע הנמשלים בהם המה יירשו ארץ והמה יעברו ארחות ימים כצפור השמים ולכן נמשלו בהם. זהו האופן הראשון מהדמוי והמשל במראה הזאת. והאופן הב' הוא שרמז בזה לשלשה הנביאים רועי ישראל שיוציאום ממצרים והם מרים אהרן ומשה ששלשת' נבאו והוציאו בני ישראל מארץ מצרים ולזה זכר ראשונה העגלה רמז למרים והעז רומז לאהרן והאיל רומז למשה. וכבר ימצאו בעניניה' דברים יתדמו לבהמות האלה ולזה אמר משולשת משולש לרמוז שהיו אחים והיה החוט משולש מהם כאלו אמר העז שהוא מאותו שלוש והאיל שהוא מאותו שלוש והעגלה שהוא מאותי שלוש ובעבור שהיו שלשת הנביאים האלה עתידים שבמדבר יפלו ושם ימותו ולא יכנסו לארץ אמר שבתר אותם בתוך ושירד העיט על הפגרים שהוא משל למלאך המות המושל בכל חי ובזה רמז למיתתם. ואמנם התור והגוזל היה רמז ליהושע ולאלעזר הכהן שיבואו ויכנסו לארץ אחד מנהיג העם שוטר ומושל ואחד כהן לאל עליון ולזה לא בתר אותם ולא הרגם וישב אותם אברם שהפריחם באויר כאמרו צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים. הנה יותרו בכל אחד משני אופנים האלו שאלות י"ב וי"ג וי"ד: