בראשית יא, ט

ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעקר, ואלו פשטו יד בעקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום:

עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ בָּבֶל אֲרֵי תַמָּן בַּלְבֵּל יְיָ לִישַׁן כָּל אַרְעָא וּמִתַּמָּן בַּדָּרִנּוּן יְיָ עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא

בְּגִין כֵּן קְרָא שְׁמָהּ בָּבֶל אֲרוּם תַּמָן עַרְבִּיב יְיָ לִישָׁן כָּל דַיְירֵי אַרְעָא וּמִתַּמָן בַּדְרִינוּן יְיָ עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא

בבל שתי מלות ואל"ף חסר. וכן בגד ובמה:

כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם י"י. דע כי כל מקום שתמצא זכרון השם המיוחד רשום בתיבות למפרע הוא מורה על מדת הדין, וזה אחד מן המקומות. ובמקומות רבים בתורה באו כזה, ויש בכל אחד טעם גדול נאמר לענין מוכרח ומוצרך, כי איננו מקרה, אבל נעשה בכוונה ובהשגחה גמורה, בהגיעי אל כ"א וא' אעוררך עליו ואשכילך ענינו ונתיבו. ומפני שהזכיר בפרשה וירא ה' ויאמר ה', שהיא מדת רחמים, נרמז לנו בכאן כי מדת הדין היתה מתוחה כנגדם להפיצם על פני כל הארץ, אבל היא כלולה ברחמים מפני שהיו אגודה אחת אוהבים זה לזה, הוא שכתוב שפה אחת ודברים אחדים, וע"כ הפיצם ולא אבדם לגמרי כדור המבול. ומה שנענשו בבלבול שפה, זה היה מדה כנגד מדה כי הם חטאו בדבור, שאמרו הבה נבנה לנו עיר, וע"כ לקו בכח המדבר שלהם בבלבול הלשון. ועד עכשיו היתה כל הארץ שפה אחת וכל העולם היו מדברים בלשון הקדש שהוא הלשון שנברא בו העולם, ועכשיו שחטאו בלשונם בלבל הלשונות, ומתולדות בני נח שהיו ע' איש נפרדו הגוים ויצאו מהם ע' אומות איש ללשונו. כבר ידעת כי ע' שרים למעלה מנהיגים ע' אומות למטה, וכל אחד ואחד מן השרים יסוד לאומתו וללשונו.

והנה השרים האלה היו חלק האומות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וכשם שהוא אלהי השמים ואלהי האלהים עליון על כולם כן לשוננו עליון על כל הלשונות, וע"כ חלקנו צורנו ויסודנו שהוא יסוד לשון הקדש הוא אלהי ישראל. ואל הכונה הזאת בארו לנו רז"ל כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי. ומכאן יש לתמוה שכבר נתבאר כי דעת הגלגל גדולה מדעת האדם, ודעת המלאך גדולה מדעת הגלגל, וא"כ איך אפשר שלא יכירו מלאכי השרת הלשונות, והלא מרדכי היה יודע שבעים לשון, וכן מצינו ביוסף הצדיק, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (תהלים ט) עדות ביהוסף שמו, הוסיף לו אות אחת משמו ובה ידע שבעים לשון.

אבל באור המאמר הזה לרז"ל שאינם מכירים בלשון ארמי לענין שיהיו נזקקין לו, אבל בודאי מכירים הם אלא שאין נזקקים לו בלשון אחר עד שישאל בלשון הקדש, מפני שיש להם להמשיך כח במנוים מלשון הקדש שהוא אלהי ישראל, ואין להם פעולה וכח זולתו.

ומשם הפיצם ה׳ וגו׳. גם זה טעם על שם בבל. דאלו משום שבלל ה׳ שפתם היה ראוי להקרא בלל. אבל בבל הוא משני שרשים מלשון בלל. וחסר למ״ד הפעל. ומלשון יבל. וחסר פ״א הפעל מש״ה בא השם בשני ביתי״ן וע׳ מש״כ לעיל על שם נח: