בראשית יא, ז

הבה נרדה. בבית דינו נמלך, מענותנותו היתרה:

הבה. מדה כנגד מדה, הם אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה:

ונבלה. ונבלבל נו"ן משמש בלשון רבים, וה"א אחרונה יתרה כה"א של נרדה:

לא ישמעו. זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו:

הָבוּ נִתְגְּלִי וּנְבַלְבֵּל תַּמָּן לִישָׁנְהוֹן דְּלָא יִשְׁמְעוּן (גְּבַר) אֱנַשׁ לִישָׁן חַבְרֵהּ

וַאֲמַר יְיָ לְשַׁבְעִין מַלְאָכַיָא דְקַיְימִין קוֹמוֹי אִיתוּן כְּדֵין וְנָחִית וּנְעַרְבְּבָא תַּמָן לִישַׁנְהוֹן דְלָא יִשְׁמְעוּן אֱינַשׁ לִישָׁן חַבְרֵיהּ

הבה נרדה. דבור השם עם המלאכים:

ומלת ונבלה שם שפתם. כל המדקדקים אומרים שהוא מבנין נפעל. וכמוהו ונבקה רוח מצרים וכן אבלה נבלה וזה רחוק. כי מה טעם נרד ותתבלבל לשונם ולשונם לא נבלה בעבור הירידה. רק ונבלה כמו ונעשה. והראיה שאמר בסוף כי שם בלל ה' וזה דקדוקו הוא מבנין הפעיל. והי' ראוי להיותו שלם ונבלילה. ובבילוע הכפל ונבלה על משקל ונסבה את ארון ה' ובחסרון הכפל ונבלה שם ויפה תרגמו הזקנים ואבלה תחת ונבלה. ואילו הי' כדברי המדקדקים למה חסרו הנו"ן. ויש אומרים שנהפך לבם לשנוא זה את זה וכל אחד חידש לשון. ויש אומרים כי המלמד לאדם דעת שכחם דעת לשונם. והנכון בעיני שנפוצו משם ואחר שנפוצו מלך נמרוד על בבל וקמו מלכים אחרים ובימים רבים במות הדור הראשון נשכח הלשון הראשון. והשם הפיצם והוא טוב להם וכן אמר ומלאו את הארץ:

ונבלה ונבלבל, לשון דבר מעורב מגזרת ״בלולה בשמן״ (ויקרא ב,ה).

אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. שכל אחד ואחד ישכח כל הלשונות אלא אחד ומה שידע זה לא ידע זה אבל כולם ביחד ידעו שבעים לשון, ואין לפרש שבאותו הזמן נבראו שבעים לשונות הרי אין כל חדש.

ונבלה. כמו ונפלה כלו' תהא מבולבלת מעצמה ע"י ירידתנו:

אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. כי כל אחד שכח כל הלשונות חוץ מאחת ומה שידע זה לא ידע זה אבל בין כולם ידעו ע' לשונות דאין נר' לי לומר לפי הפשט דעכשיו נבראו להם הלשונות:

הבה נרדה. אמרו רז"ל השם עם המלאכים וכן כתב ר"א וראוי לעיין שבכל ענין המבול הזכיר אלהים ובכל ענין הפלגה הזכיר ה' והנכון לפי שדור המבול רעים לשמים ולבריות אבל דור הפלגה בדרך הפשט לא היתה כוונתם רעה אלא פן נפוץ אלא שראה השם יתברך שא"א לישראל לעבוד את ה' שכולם עובדי ע"ז ובהיותם נפוצים יהיו מלכים רבים זה מגרש וזה מקבל וזה מורה לשון וזה החלם לעשות וגו' כלומר ההתחלה אינה רעה אבל מעתה לא יבצר מהם כל אשר יזהו בענין אמונתם:

אשר לא ישמעו. כי יש שנים מדברים בשפות שונות. ומ״מ מבינים מה שמדברים. ע״כ פי׳ ונבלה שפתם. באופן אשר לא ישמעו איש שפת רעהו שלא יבינו כלל:

הבה נרדה. לא נמתין עד שישחיתו כל בני האדם רק עתה נעשה פירוד ביניהם ע"י פירוד הלשונות שעי"כ נעשה פירוד ביניהם, וזה לטובת הכלל, כי כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, שע"י שנפוצו על כל הארץ לא נתפשטה הכפירה באלהות לכל העמים, ושם ועבר ויחידי סגולה מצאו מפלט בא"י ששם לא התפשטה ממלכת נמרוד ושם היה כהן לאל עליון, ואברהם קרא שם בשם ה' בפרהסיא ורבים לקחו ממנו לקח, שכ"ז סבב הפירוד הזה שנעשה ע"י בלבול הלשונות, שגם העמים שעבדו ע"ז נתחלקו בדעותיהם וכ"א בחר לו אלהים חדשים, ועי"כ הודו כי יש אל אלהים וסבה ראשונה ואל עליון:

אולם ממה שקצרה התורה ולא פירשה לנו ענין דור הפלגה באר היטב, וממה שהקדים ספור זה למה שיאמר אח"ז אלה תולדות שם, שיראה בראשית ההשקפה שהאריכות בחיי ולדותיהם ובזמן שהולידו בנים ובימי חייהם אין בו צורך כ"כ אל התורה והאמונה, תראה אחרי העיון שהוא יתד גדול מברר אמתת החדוש והתורה האלהית על יסודות נאמנים וקיימים. הנה כבר נתחברו ספרים אין מספר בחקירה זאת אם הלשונות נוטעו בבני אדם בטבע, ואם הם ע"י הסכמה שכל עם תקנו לשון לעצמם, והחוקרים נבוכו בזה אלה מזה ואלה מזה, ומשה בא בשנת ג' אלפים תמ"ח והודיע לנו כי בשנת ב' אלפים תרנ"ו נמחו כל בני אדם במבול ונשאר נח וג' בניו כולם מדברים שפת עבר ואחרי מאה שנה בדור פלג נתחדשו בין בני אדם שבעים לשון פתאום ע"י ה' והשגחתו, בזה נשיב תשובה נצחת לכל בלתי מאמין לדברי התורה, שאם יבא עתה איש אחד ויאמר שלפני שמונה מאות שנה לא היה בעולם רק אב אחד וג' בניו, ולפני שבע מאות שנה לא היה רק לשון אחד בארץ, הלא יענו כחשו על פניו בשיראו לו מצבות עתיקות מג' אלפים שנה ויותר כתובות בלשונות אחרות, וזה אות שהיו אז אנשים רבים ולשונות שונות, ומצרים כבר היתה ממלכה גדולה בימי משה, וגם היו להם חכמים וסופרים כנודע, ומי יעוז לאמר כדברים האלה על זמן קרוב כזה, ולא זאת לבד כי אברהם היה בן נ"ח כשמת נח כמ"ש הראב"ע, וראה את נח ואת שם ועבר, וכן יעקב ראה את שם ואת עבר ושמעו מעדי ראיה אמתת כל הדברים האלה, ומאתם בא העדות לבניהם, הרי נתאמתו הדברים האלה לבני ישראל וגם לפרעה ולכל מצרים בימים ההם כאשר נתאמת אצלנו שהיה בעולם אלכסנדר מוקדון ושחיה כך וכך, ואם לא היה כותב בתורה בפרט חיי תולדות שם עד אברהם מתי הוליד ומתי מת, היה המכחיש אומר שזמן ההוא נתארך כשני אלפים שנה, שכ"א הוליד תולדות כשהיה בן מאה או מאתים, והיה משיב שמשה הרחיק עדותו וספר מעשי ימי קדם לפני אלפים שנה ולא היו יכולים להכחישו, על זאת האריכה התורה בספור ימי חייהם ומתי הולידו שנדע מן המקובץ שבימי אברהם שפרסם אמונת היחוד היו עדיין העדים קיימים, ולא זאת לבד כי נח ראה את אדה"ר והיה עד שמיעה מפי אדם על בריאת העולם וחדושו. וע"כ לא האריך בחטא דור הפלגה כי לא זאת כונת הספור, שעקר הכונה להודיע שפלוג הלשונות היה מעשה אלהים, ובזמן קרוב שבע מאות שנה לפני מתן תורה, שבלי ספק חקרו ודרשו אז אחר הדברים האלה ולא מצאו שום מכתב ושם מצבת אבן בשום לשון מקודם שבע מאות שנה, ונתאמתו דברי משה ודעת אלהים נפרצה בארץ. בפרט למ"ש בסדר עולם שמעשה דור הפלגה לא היה בתחלת ימי פלג רק שאברהם היה אז בן מ"ח שנה א"כ ממשה עד דור הפלגה היה רק תנ"ב שנה, ואברהם היה עד ראיה, היתכן שיאמר איש דבר כזה על זמן קרוב כזה ולא יוכחש, וכמ"ש בכוזרי ג"כ ראיה זו. ומטעם זה האריכה התורה גם ביחוס האומות שכ"ז היה מזמן קרוב, ובקל יוכחש ע"י שיראו לו כי האומות האלה הם מימים קדומים, וכ"ז עד ברור על אמתת דברי התורה, ושמשה ותורתו אמת:

י (ג"א), דאם לא כן הבה שפירושו לשון הזמנה למה לי, הרי כבר הכל מוכן לפניו יתברך:

כ כלומר אל תאמר מדכתיב ונבלה בה"א ולא כתיב ונבל ודאי לאו לשון רבים הוא, אלא הרי הוא כמו נפלה, שאף על פי שכתוב בנו"ן מכל מקום אינו רבים אלא הנו"ן היא פ"א הפעל והה"א היא ה' הנקבה, ולא שהנו"ן היא נפעל לרבים, אם כן הכי נמי נימא הכי, לכך פירש וה"א אחרונה וכו', כלומר דלא דמי מלת ונבלה למלת ונפלה אלא הרי כאילו כתיב ונבל בלא ה' שהוא לשון רבים דה"א אחרונה וכו', והראיה שהנו"ן של ונבלה היא נו"ן הרבים, מדכתיב בתר הכי (לקמן פ' ט') כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, שמע מינה דנבלה לאו נו"ן הנפעל היא אלא היא נו"ן הרבים, ודוק נראה לי, ודלא כפירוש הרא"ם שפירש כי אין טעם לומר נרדה ונבלבל לשונם, שלא נבלל לשונם בעבור הירידה:

ל (ג"א), דאם לא כן אלא מפני שלא היו מבינים אחד לשון חבירו חדלו לבנות אם כן למה נפוצו, ולא היו דרים יחד, אף על גב שאין אחד מבין לשון האחר, אלא מפני שנפל בהם ריב וכו':