בראשית יא, ה

וירד ה' לראות. לא הצרך לכך, אלא בא ללמד לדינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו במדרש רבי תנחומא (אות יח):

בני האדם. אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון שכפר את הטובה ואמר (ג יב) האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:

וְאִתְגְּלֵי יְיָ לְאִתְפְּרָעָא עַל עוֹבָדֵי קַרְתָּא וּמַגְדְּלָא דִּי בְנוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא

וְאִתְגְלֵי יְיָ לְאִיתְפַּרְעָא מִנְהוֹן עַל עוֹבַד קַרְתָּא וּמַגְדְלָא דְבָנוּ בְּנֵי נְשָׁא

ומלת וירד ה'. בעבור שכל מעשה התחתיי' תלוים הם בכח הגבוהים ומהשמים יתכנו כל העלילות על כן נקרא השם רוכב שמים היושבי בשמים. וכדרך לשון בני אדם אמר הכתוב וירד:

וירד ה' לראות. הנה ל' הירידה לראות יאמר על האל ית' כשאין הענין אז ראוי לעונש אלא מפני הקלקול הנמשך אליו בסוף הענין כבן סורר ומורה שאמרו ירדה תורה לסוף דעתו. וכן היה ענין סדום שכתב בו ארדה נא ואראה. כי אמנם לא היה רשעם אז יותר משאר האומות כדי לענשם בעולם הזה זולתי בענין האכזריות נגד עניי עם שהיה נמשך ממנו קלקול גמור בסוף כאמרו הנה זה הי' עון סדום אחותך ויד עני ואביון לא החזיקה וכן היה עונש ישראל בהגלותם כאמרו אראה מה אחריתם:

וירד ה' לראות. דרך בני אדם הכתוב מדבר כדי שיהא ניכר לאוזן כי ממקומו רואה וסוקר הכל:

וירד ה׳ לראות וגו׳. ענין ירידה כאן אינו כמו וארד להצילו מיד מצרים. או וירד ה׳ בעמוד ענן דמרים. דשם משמעו גלוי שכינה. אבל כאן לא היה אלא השגחה פרטית ופי׳ ירידה הוא באשר היו כל העולם מתנהגים רק בטבע ולא בהשגחה פרטית משום שלא התהלכו על פי תורה ועבודה ואין כבוד לפני הקב״ה להזדקק עם ב״א פשוטים כאלה בכ״ז כשעשו העיר והמגדל שנגע הרבה לכונת הקב״ה ירד ה׳ מכבודו להענישם ולראות במעשה בני האדם. היינו אנשים פשוטים שאין להם דעת תורה. וע״ע להלן י״ד כ׳:

וירד ה'. ר"ל שראה התולדה שיצמח מזה בין מענין העיר וקבוצם המדיני, שירבה חמס ושוד וגזל ורצח בין בני אדם בשיגבר הזדון וממשלת עריצים, בין מענין המגדל, שנגד מגדל עוז שם ה' עשו להם מגדל לשם עבודת נכר שרמזו במ"ש ונעשה לנו שם, וראה שהסוף יהיה שיושחתו כל בני אדם: