בראשית א, ג

וַאֲמַר יְיָ יְהֵי נְהוֹרָא וַהֲוָה נְהוֹרָא

וַאֲמַר יְיָ יְהִי נְהוֹרָא לְאַנְהָרָא עִלָאָה וּמִן יַד הֲוָה נְהוֹרָא

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר מילת אמירה בכאן להורות על החפץ, כדרך "מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ" (שמואל א כ ד), מה תרצה ותחפוץ, וכן "וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (בראשית כ״ד:נ״א), כאשר רצה; כי כן הוא הרצון לפניו. או הוא כגון מחשבה, כמו "הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ" (ישעיהו מז ח); "וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם" (זכריה יב ה). והעניין, לומר שלא היה בעמל. וכך קראו רבותינו לזה "מחשבה"; אמרו: מחשבה – ביום; המעשה – עם דמדומי חמה. והוא להורות על דבר מחושב שיש בו טעם, לא חפץ פשוט בלבד. ומילת הויה – מורה על מעשה הזמן העומד, כמו "וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ" (נחמיה ו ו). ולכן אמר הכתוב, כי כשברא חומר השמים – אמר שיהיה מן החומר ההוא דבר מזהיר, קראו אור.

וַיְהִי אוֹר לא אמר "וַיְהִי-כֵן", כאמור בשאר הימים, לפי שלא עמד האור בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית. ויש לרבותינו בזה מדרש בסוד נעלם. ודע, כי הימים הנזכרים במעשה בראשית היו בבריאת השמים והארץ ימים ממש, מחוברים משעות ורגעים, והיו שישה כששת ימי המעשה, כפשוטו של מקרא. ובפנימיות הענין יקראו "ימים" הספירות האצולות מעליון, כי כל מאמר פועל הויה תיקרא "יוֹם". והיו שישה, כי לה' הגדולה והגבורה. והמאמרים עשרה, כי הראשונות אין שם "יוֹם" נתפס בהם. והפירוש בסידור הכתובים בזה נשגב ונעלם, ודעתנו בו פחות מטיפה מן הים הגדול.

ויאמר. אמר הגאון כי פי' ויאמר כמו וירצה ואילו היה כן היה ראוי להיות אור. רק הוא כמשמעו וכן בדבר ה' שמים נעשו. כי הוא צוה ונבראו. והטעם כנוי על המעשה שלא היה ביגיעה. ועל דרך משל מלך ומשרתיו:

וזה האור היה למעלה מן הרוח:

יהי אור. הוא אור שבעת הימים שהיה לצורך המתהוים בלתי זרע והוא יהיה לעתיד כדרז"ל (פ' בתרא דכתובות) שיהיה אז לצורך מה שעתידה להוציא גלוסקאות וכלי מילת שלא מכח הזרע:

יהי אור ויהי אור. מה שלא כתב ויהי כן, כמו באחרים, לפי, שמה שכתב כן באחרים, לקצר דבריו נכתב, שאלו היה מפרש כל סדרי הבריאה, יצטרך להאריך, אבל הכא אין כאן אריכות, בתיבת ויהי אור, מבתיבת ויהי כן:

ויאמר אלהים. מלת אמירה היא החפץ מה תאמר נפשך ומה תרצה ותחפוץ, או יהיה ענין ויאמר וגזר כענין שנאמר (איוב כב נח) ותגזר אומר ויקם לך.

יהי אור ויהי אור. על דרך הפשט שני אורים היו, הראשון האור שמשתמשין בו בעולם הזה הוא אור חמה ולבנה, והשני האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, וידוע כי האור שמשתמשים בו בעולם הזה הוא נאצל מן האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, וזהו שדרשו חז"ל נבראת אורה של מעלה מגלגל חמה, שני אורים אלו הגנוז והנגלה רמוזים בפסוק אחד הוא שכתוב (תהלים לא כ) מה רב טובך וגו' כי רב טוב הצפון הוא האור הגנוז פעלת לחוסים בך הוא האור הנגלה, כלומר ממנו פעלת אור נגלה לחוסים בך בצלך בעולם הזה וזהו נגד בני אדם, ואל תתמה ותאמר והלא לא נבראו המאורות עד יום רביעי, כי המאמר ביום רביעי הוא שגזר שיאירו למטה לארץ זהו שאמר להאיר על הארץ שהרי ביום ראשון לא היו מגיעין האורה למטה כי אם ברקיע.

וע"ד המדרש יהי אור ויהי אור בשר ודם מדליק נר מנר דלוק שמא יכול להדליק נר מתוך החשך והקב"ה מתוך החשך מוציא אורה שנאמר וחשך על פני תהום, וכתיב בתריה ויאמר אלהים יהי אור, וזה שכתוב (איוב יב כב) מגלה עמוקות מני חושך ויוצא לאור צלמות, ואמר דניאל (דניאל ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, עמיקתא זה מעשה מרכבה, ומסתרתא זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא, וחשך על פני תהום, ונהורא עמיה שרא ויאמר אלהים יהי אור, ואחר שנתבאר שהוציא האור מתוך החשך למדנו מזה שהלילה כולל את היום, ואפשר שיקרא הלילה בשם יום ומזה אנו אומרים בלילי ראשי חדשים את יום ראש החדש הזה, גם בלילי ימים טובים את יום חג המצות הזה את יום חג הסוכות הזה, לפי שהלילה הוא בכלל היום, אבל היום אינו נקרא בשם לילה אלא בשם יום בלבד, א"ר סימון ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה, יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו, ויהי אור, כנגד ואלה שמות שב נגאלו ישראל ממצרים ויצאו מאפלה, וכתיב ביה (שמות י כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, וירא אלהים את האור, כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות הרבה, ויבדל אלהים בין האור כנגד ספר במדבר שבו נבדלו ישראל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, ויקרא אלהים לאור, כנגד משנה תורה שהוא מלא מצות הרבה, באור המדרש הזה בחמשה אורים הללו, האחד אור בריאת העולם, הב' אור הגאולה, הג' אור התשובה, שהמביא קרבן שב בתשובה ומתודה עליו, הד' אור ב"ה, הה' אור התורה והמצות.

וע"ד השכל יהי אור ויהי אור, האור הזה הוא ראשית החדוש והוא נקרא עולם המלאכים וממנו נתהוו כל שאר המעלות אשר למטה ממנו והם השמים והארץ, ולגודל מעלתו בא המאמר לרבי אליעזר בפרקיו שמים מהיכן נבראו מאור לבושו, באר לך שמציאות השמים הנה הוא מאמת זה האור, ואמר אור לבושו לפי שהאור הזה מפסיק בינו ובין שאר בריותיו כלבוש הזה מפסיק בין הלובשו ובין זולתו, והנה הש"י פעולותיו בכלל המציאות באמצעות מלאך וכל מלאך כפי השליחות, וא"כ כוונת המאמר הזה שמים מהיכן נבראו מאור לבושו כי השמים שהם בעלי החומר נבראו מכח זה האור הוא עולם המלאכים שהוא צורה בלבד, והשמים שהם חומר צריכין הם למלאכים שהם צורה כי הצורה גורמת מציאות החומר ואין החומר גורם מציאות הצורה, כי יש צורה בלתי חומר ואין חומר בלתי צורה, והנה המאמר הזה שלם איננו נוטה לדעת הקדמות כלל.

וע"ד הקבלה יהי אור ויהי אור אין תחלת הויית האור הזה במאמר הזה כי כבר היה במאמר בראשית שהוא מאמר ראשון ומזה ארז"ל בראשית נמי מאמר הוא, ובאותו מאמר היה האור מכוסה ועתה במאמר יהי אור גלה אותו והגבילו להתבונן בו, וזהו שרמזו לנו חכמי האמת יהי אור ויהי אור ויהי כן אין כתיב כאן אלא ויהי אור כבר היה במעשה.

ויש לך לדעת כי האור הזה נקרא טוב ונקרא רב טוב הצפון שישראל זוכין אליו וזהו שכתוב (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו', וכתיב (ישעיה סג) ורב טוב לבית ישראל, וזהו שדרשו ז"ל אמר דוד המלך ע"ה האיר לנו מאותו האור שנאמר (תהלים קיח) אל ה' ויאר לנו, וכתיב (תהלים כז א) ה' אורי וישעי והבן זה, וצריך אתה לדעת כי עתה במאמר הזה יהי אור התחיל בריאת העולם ונברא בכ"ה באלול זכר לדבר יהי אור, כלומר מלת יהי, ומ"ש בתשרי נברא העולם באורו בתשרי נשלמה הבריאה כי בו נברא אדם שהוא תשלום הבריאה וגמר הכל, כי הוא חותם תכנית, ומפני זה לא יכלו לומר באלול נברא העולם כי הלכו אחר הגמר והחתימה.

ויש לך להשכיל כי זמן קדימת התורה לעולם מבראשית עד יהי אור כנרמז במלת בראשית שני אלפים יש שהיה ראשית, וכן מצינו במדרש בראשית רבה יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן ע"כ, ואע"פ שהזמן נברא וקודם הבריאה לא היה זמן הזכיר זמנים על אותן ב' אלפים שנה כי אין אותן הימים כימי אנוש אבל יום מאותן הימים שמהם השנים שאין להם חקר, כענין שכתוב (איוב לו כו) הן אל שגיא ולא נדע מספר שניו ולא חקר, וכתיב (איוב י) הכימי אנוש ימיך וגו', וכתיב (תהלים קב) ושנותיך לא יתמו, ובאותם זמנים עלה במחשבה לבראות אלף דור ונמחו מהן תתקע"ד דורות מאותן אלף דור, כלומר נמחו במחשבה לא שיצאו לידי פועל כי המחשבה הקודמת לכל ידעה כי יהיו רשעים אם יבראו, ולכך נתנה תורה לכ"ו דורות משברא העולם כדי להשלים אלף דור, וזהו (תהלים קה) דבר צוה לאלף דור באורו לסוף אלף דור, ודורות הללו הזכירום רבותינו ז"ל בפ' אין דורשין אמרו נהר דינור נגיד ונפיק וגו', מהיכא קא שקיל מזיעתם של חיות להיכא קא שפיך על ראש רשעים בגיהנם שנאמר (ירמיה כג) הנה סערת ה' חמה יצאה וגו', ר אחא בר יעקב אמר (איוב כב טז) אשר קמטו ולא עת, אמר ר"ש חסידא אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו שתלן הקב"ה בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור, עד כאן בחגיגה.

ויאמר אלקים אל לבו ואל מחשבתו אמר, שהרי באותו הזמן אין בעלי חיים רק הקב״ה לבדו וכן דרך ארץ אדם מוציא מפיו מה שהוא עושה וכן כתוב ויתעצב אל לבו ויאמר אמחה את האדם.

יהי אור קודם נטיית שמים היה אורו של הקב״ה מלא כל העולם וכשנטה השמים כיריעה אז היו השמים חוצצים בין האור ובין התהום לפיכך וחושך על פני תהום על כן צוה יהי אור והקדימו תחלה לפי שהוא חביב וטוב לכל מעשה.

יהי אור ששלשה דברים נבראים ביום ראשון, שמים ארץ אור, ועיברו שלשתם וילדו כל תולדותיהם כל אחד ואחד בזמנו, שמים הוציאוהו תולדותיהם ביום שני הוא רקיע. ארץ ביום ג׳ דשאים ואילנות. אור ביום רביעי חמה ולבנה וכוכבים. וראיה לדבר תוצא הארץ אין לומר תוצא אלא על דבר המוכן כמו צא מן התיבה.

ויהי אור מה שכתוב ויהי כן בשאר בריאות לפי שהוא לשון קצרה וכן שנינו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה שאלו כתב ויהי רקיע ותדשא הארץ היה מאריך בלשונו אבל הכא אין מאריך בלשון ויהי אור מבלשון ויהי כן.

ויהי אור מה שלא נכתב כאן ויהי כן כמו באחרים לקצר דבריו נכתב דאלו היה מפרש כל סדר הבריאה יצטרך להאריך כל זה אבל כאן אין כאן אריכות כתיבת ויהי אור מכתיב' ויהי כן. תמצא כתוב כי מבראשית עד אחד נ"ב תיבות ז"ש שלמה בן חכם ישמח אב כשהיה אברהם בן ב"ן שנה התחיל ללמוד התורה ובפרשת יהי רקיע ל"ח כנגד יצחק שהיה בן ל"ח שנה כשנשא את רבקה והראיה כי היו חיי שרה לאחר שילדה את יצחק כמנין ויהי"ו כי היתה בת צ' שנה כשנולד יצחק וכשמתה נשא יצחק אשה ועל כן לא כתיב בשני טוב כי לא נתמלאה טובת שמחתו כן תמצא בפ' יהי רקיע ל"ח תיבות:

ויאמר אלהים יהי אור. הוא השמש הירח והככבים שכולם נבראו ביום ראשון אלא שלא נתלו עד יום ד' וכן אמרו רבותינו בד' נתלו המאורות ולא אמרו נבראו ואילו נבראו ביום א' השמים הארץ וחשך ורוח ואור וכן מפורש בחגיגה אלא שאומרין שתהו ובהו בריות ולפי הפשט הוא לשון שממה:

ועתה ברא הקב"ה כל תיקוני עולם להבדיל באדם שרוצה לבנות בית ומכין כל צרכי בניינו ואח"כ בונה ביתו ומשים כל אחד על מקומו ואח"כ עושה לו מטלטלין כך הק' תיקן כל צורכי הבנין ביום א' ותיקן הרקיע ביום ב' והושיבו על כנו ונתן עליו מקצת המים להמטיר על הארץ להולידה ולהצמיחה ובג' נמי הפריש המים לצד אחד שהיא מקום דגים ותנינים ומשם המשיך נהרות ומעיינות לתוך היבשה ללחלח את הארץ ולהשקות כל בריותיו והיבשה לצד אחד והוציא מיבשה דשא ואילנות שהוא לצורך הבריות למאכל ולעידון כאדם שמיפה ומרבץ קרקע ביתו כדי שיהנו ההולכים והיושבים בה ובד' תלה בו האור ליראות לבריות שבתוכו כאדם שפותח חלונות אל ביתו להאיר ואחר שגמר בניינו ברא בה' ובששי דגים ועופות ורמשים ובהמה וחיה שהם כמטלטלין בתוך הבית שמיטלטלין מכאן ולכאן. תדע שלא תמצא מיום א' ועד יום ה' לא לשון יצירה ולא לשון בריאה שביום הב' והג' והד' תיכן ונתן מקום למה שברא בא' ובה' ובששי עשה מטלטלין וכן הוא אומר בקבלה (תהלים ל"ג ט') כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד בתחלה אמר ויהי ולבסוף אמר שצוה ויעמוד כל אחד במקומו ולפי שנגמר בנין העולם בד' אמרו רבותינו אין מסיימין בד' דמשסיים הקב"ה עולמו בד' שוב לא התחיל אח"כ וכן נוהג שמי שמסיים בד' מעכב להתחיל אחר:

אלהים לשון רבים שהרי מצינו אל שהוא לשון יחיד וא"כ הכוונה בעל הכחות כלם ואלהים ר"ל אלוה שלהם. יש ספק בזה מי אמר זה הפסוק והנמשכי' אחריו אי הקב"ה אמרם למשה וא"כ היה ראוי שיאמר וידבר יי' אל משה בראשית ברא אלהים. ועוד במצות שאומר בהם וידבר יי' אל משה היה ראוי שיאמר בהם ויהי דבר יי' אלי לאמר. וכתב הרמב"ן היה זה מפני שלא כתב מרע"ה התורה כנביאים שמזכירים עצמם ויהי דבר יי' אלי לאמר בן אדם אבל משה רבע"ה כתב תולדות כל הדורות הראשונים וייחס עצמו ותולדותיו ומקריו כשלישי המדבר ולכן יאמר וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יי' כמדבר בעד שנים אחרים ולכן לא נזכר משה בתורה על שנולד ונזכר כאילו אחר מספר עליו. ואל יקשה עליך ואתחנן אל יי' כי תחלת הספר ההוא אלה הדברים אשר דבר משה והטעם בכתיבת התורה בלשון הזה מפני שקדמה לבריאת עולם כמו שבא בקבלה שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. ובמדרש כאן רמז על בנין בית ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים וזהו בראשית והוא שתי מלות בראש י"ת ולפי שבהמ"ק נברא קודם שנבראו שמים וארץ אמר בראשית ברא לומר בראש ברא הקב"ה בהמ"ק שעמד ת"י שנה ואח"כ ברא את השמים ואת הארץ וזה כמנין בזאת שעולה ת"י מנין בזאת יבא אהרן אל הקדש ואח"כ לא יבא שיחרב ולפי שעתיד ליחרב אמר והארץ היתה תהו ובהו. ורוח אלהים מרחפת זו תורה שלא תשכח מפי זרענו אע"פ שאנו בגלות. ויאמר אלהים יהי אור רמז על ימות המשיח שנאמר בו קומי אורי ויבדל אלהים בין האור ובין החשך שבו יבדיל הקב"ה בין ישראל שקוו לישועה ובין האומות השרויים בחשך. ועוד אמרו והארץ היתה תהו זו מלכות בבל ובהו זו מלכות מדי וחשך זו מלכות יון תהום זו מלכות אדום ורוח אלהים זה רוחו של משיח. פירוש שהקב"ה מגיד מראשית אחרית שתכלית הבריאה הוא לימות המשיח. ועוד אמרו בראשית אלו השיתין שנבראו מששת ימי בראשית. עוד רמז בראשית א' בתשרי שבתשרי נברא העולס כר"א וכמו שתקנו זה היום תחלת מעשיך לאפוקי מדר' יהושע שאמר בניסן נברא העולם. ותמצא בפסוק בראשית ששה אלפין דשיתא אלפי שנין הוי עלמא. ובפסוק והארץ היתה תהו ובהו שני אלפין לרמוז על שני אלפים תהו. ובפסוק למען תהיה תורת יי' בפיך שני אלפין לרמוז לשני אלפים תורה. ובפסוק עד כי יבא שילה שני אלפין לרמוז לשני אלפים משיח. והתחיל באמת ברא אלהים את סופי תיבות אמת וסיים באמת ברא אלהים לעשות סופי תיבות אמת לפי שהקב"ה אמת שנא' ויי' אלהים אמת והתורה נקראת אמת שנאמר תורת אמת שבזכות התורה ברא הקב"ה את העולם. ורוח אלהים הזכיר ברוח שם אלהים לפי שהקב"ה שלחו ליבש המים לעשות היבשה:

ויאמר אלהים יהי אור אמירה בכאן הוא חפץ כמו מה תאמר נפשך:

ויאמר אלהים יהי אור. כתיב בפרשה זו ה' פעמים לשון אור וביום הרביעי כתיב ה' פעמים לשון מאור בתוספת מ״ם ויש בזה כוונה נפלאה וזה כי מצינו לרז״ל שאמרו (חגיגה יב) אור שנברא ביום ראשון נגנז ואיתא למ״ד הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי ונראין שני מדרשים אלו כסותרים זה את זה. והאמת אינו כן כי הכל מודים שאור של יום ראשון היה אור גדול ונגנז ואלו המאורות שנתלו ביום ד' אינן עצם האור אלא קבלו אורם מן ניצוץ אור העליון שנברא ביום ראשון לכך הזכיר בו לשון אור כי הוא היה עצם האור, אבל במאורות של יום רביעי הזכיר בכל א' מאור בתוספת מ״ם להורות שקבלו אורם מן אור אחר גדול מהם כהוראת המ״ם, ולפי זה אין המדרשים סותרים זה את זה כי אור הראשון נגנז לד״ה לצדיקים, והמאורות של יום ד' קבלו ניצוץ האור הראשון וא״כ ודאי הן הן המאורות כי החלק כלול בהכל, ובזה מיושב גם כן מה שנברא ונגנז, וזה פירוש יקר.

יהי אור. ידוע שזה האור אינו אור המאיר לדורות. וכמו שאר דברים שבפרשה. ומש״ה לא כתיב גביה ויהי כן. כי גם מתחלה לא נוצר זה האור. כי אם שיהא גנוז לצדיקים אח״כ. אלא כדי שלא יהיה אח״כ בריאה חדשה מה שלא היה בשבעת הימים. אמר ה׳ יהי אור. ומלת כן משמעו גם לשון יסוד ובסיס כמו כן צדקה לחיים. ומש״ה לא כתיב כאן כמו בכל הבריאה ויהי כן:

שאלות: מה היה האור שנברא ביום הראשון. אם הם המאורות הלא נבראו ברביעי. ולמה קראם פה אור ושם מאורות, ולמה אמר יהי אור ולא אמר ויהי כן כמו בכ"מ, ולמה אמר וירא אלהים את האור כי טוב ולא אמר סתם וירא אלהים כי טוב כמו בכל מ"ב. ומה היה ההבדלה בין האור ובין החשך, הלא האור מובדל מן החשך מצד טבעו שזה הויה וזה העדר, ומה הי' הקריאה לאור יום הלא האור נמצא במרחבי העולם ביום ובלילה, ולמה אמר ויהי ערב ויהי בקר, והלא ביום הראשון היה הבקר תחלה, ולמה אמר יום אחד ולא יום ראשון:

ויאמר אלהים יהי אור. כבר בארנו שברגע הראשונה שברא ה' את השמים נבראו כל רבבות הכדורים הגדולים הנמצאים במרחבי עולם העשיה ברבוי מופלג ובמרחק מבהיל כל חכמי לב, ונתלו כ"א במקומו הקבוע לו בחכמת צור עולמים, ויסובו תיכף במערכתם על מעגליהם, והנה כל הכדורים הגדולים הנקראים כוכבים השייכים לגבול הכדור הגדול מכולם הנקרא בשם שמש (כי אין לנו עסק עתה בהמון רבבות שמשות שנגלו לעין התוכנים בימים האחרונים שרחוקים מעולם שלנו והמה ממלכות בפ"ע אין להם עסק עם ממלכת השמים המושלת על ארצנו) כולם כדורים אפלים וחשוכים ככדור הארץ שלנו, רק השמש לבדו הוא מלא אורה ומפיק זהרו על כל הכוכבים, ומבואר מעדות התורה שבעת נברא הכדור הגדול הזה השמש, היה גם הוא חושך ולא אור, מזה מבואר שעצמות חמרו אינו אור רק דבר אחר נעלם מאתנו, והאור לא ניתן בו עד יום רביעי, ואחר שנבראו השמים והארץ והיה חשך בכל רחבי הבריאה, ברא ה' חומר האור בלתי נתלה בדבר מאיר או בכדור השמש, רק ניצוצי אור התפשטו בכל מרחבי הבריאה בלתי מושפע מגשם מאיר, שזה ההבדל בין אור ובין מאור, שמאור הוא הגשם שבו ישכון האור והוא הנרתק אליו, ואור יציין ניצוצי האורה בעצמם, והנה באיכות האור המגיע לנו מהשמש נחלקו בו החוקרים ויש ביניהם שני שטות, א) שטת הנזילה, אלה אומרים שניצוצי האור נוזלים מן השמש וממלאים כל מרחבי מהלכתה, ב) שטת ההרעדה, אלה אומרים שניצוצי האור המה מפוזרים בכח בכל מרחבי עולם העשיה, רק שאינם מתעוררים להתגלות עד שיעוררם גשם אחד שיש לו הסגולה להרעידם ולעוררם, וסגולה זו יש לכדור השמש, שהוא בפ"ע אין בו שום אור רק שיש בו הכח להרעיד כל ניצוצי האור המפוזרים בעולם ולהוציא אותם מן ההעלם אל הגלוי, ועתה להמחזיקים בשטת הנזילה נאמר שאז התחדש נזילת ניצוצי אור בכל מרחבי הבריאה בלא כדור השמש שעדן לא הושם בו חומר האור עד יום רביעי ולא נזל אור מדליו, ולהמחזיקים בשטת ההרעדה נאמר שאז לא היה עוד להשמש כח זה להרעיד ניצוצי אור רק ה' אמר והיה האור מפוזר בכל הבריאה ולא היה בכח ובהעלם עד יצטרך מעורר ומרעיד כי היה מלא רעדה והתעורר מעצמו עפ"י פקודת יוצרו, ובב"ר (פ"ג) ר"ש בן יהוצדק שאל לרשב"נ מהיכן נבראת האורה, א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, אמרה לו בלחישה א"ל מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה ואת אמרת לי בלחישה א"ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אמרתיה לך בלחישה. הנה השאלה מהיכן נבראת האורה נכונה מאד, שכבר בארנו שבריאה יש מאין לא היה רק במאמר של בראשית, אבל ביתר המאמרות היה בריאה יש מיש, שלא יתכן מלת ויאמר רק אל אחר כמ"ש מנמוקי הרד"ק, וכל בריאה יש מיש אמר ה' אל החומר הנמצא שיפשט צורתו הקודמת וילבש צורה אחרת, כמו מ"ש לארץ שתדשא דשא היינו שתפשט צורת הדומם ותלבש צורת הצומח, אבל האור שלא נתהוה מאיזה גשם ובע"כ נתהוה יש מאין, וזה א"א, ואל מי אמר ה' יהי אור שאל האין לא יצדק אמירה:

ובאה התשובה מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה, ותבין עפ"י המבואר כי האור המוחלט והעצם הנשגב ית' נקרא בכתבי הקודש בשם אור, באורך נראה אור, ה' אורי, והיה אור ישראל לאש וכדומה ונקרא בדברי המקובלים אור קדמון אור צח אור מצחצח, וגבוה מעל גבוה יאמרו אור אין סוף, וכבר הביא הרי"א בפ' פקודי דברי אפלטון בס' העצמיים העליונים שכתב העלה הראשונה נלאו כל הלשונות מלספרה בעבור אחדותה שהוא למעלה מכל אחדות, אולם יסופרו כל העלות אשר אורן מאור העלה הראשונה, שהיא תאיר עלילה והיא בעצמה לא תאיר מאור אחר לפי שהיא האור הגמור והמוחלט אשר אין למעלה ממנו אור, ובספר האורות האלהיות כתב כאשר ידעת שהאורות יש להם סדר והדרגה, דע כי הם לא השתלשלו לבלי תכלית אבל יעלו אל מבוע ראשון הוא אור לעצמו לא יבואהו אור מזולתו, רק הוא מקור האור המאיר מעצמותו ומאיר לזולתו, ובו שם האור יותר אמתי וממנו יורד האור לזולתו, והתבאר בחכמת האמת כי אורות השכליים השתלשלו ע"י לבושים ומסכים רבים מהשכל העליון ומהאור הקדמון והאור ההוא התפשט ע"י מסכים רבים ואספקלריות שונות לבושים וחלונות עד שהתגשם האור ההוא בניצוצי השמש והכוכבים שהוא המדרגה השפלה בכל האורות כי אור השכל שלם ממנה ואור המלאכים יותר שלם מזה וכן יעלה מעלה על מעלה לפי קורבת מקבל האור אל מקורו ולפי התמעט הלבושים והמסכים (ועמ"ש בפי' תהלים על פסוק באורך נראה אור) לפ"ז האור הנברא ביום הראשון היה השפעת אורו הגדול אשר האציל מכבודו והלבישו בלבוש עב וענן למען יתמעט ויצטמצם ויתעבה עד יקרא בשם אור, ועד שיהיה ראוי אחר ההתלבשות שילבש ויתמעט שנית להיות אור גשמי כאור השמש והירח והכוכבים, והיה בין אור הזה ובין אור השמש שלשה הבדלים. א) שהוא היה ראשית ההשתלשלות מן אור השכליים עד שלא היה בינו ובין אור השכליים רק מסך אחד, וע"ז אמר נתעטף כשלמה, שהשלמה דבוק לגוף הלובש ואינו רחוק ממנו, שהגם שסכך בעד האור והעלימו מאד כפי ההבדל שיש בין אור הזורח דרך החלון ובין אור הזורח דרך נקבי השלמה בכ"ז היה אור יקרות מפני שקרובה אל השכליים והיה מצד א' אור מוחש ומצד אחד אור שכלי, כמ"ש חז"ל שהי' צופה בו מסוף העולם ועד סופו, שזה מצד הפונה אל שרשו בעולם השכליים, משא"כ אחר שהושם הנרתק כדור השמש נתרחק משרשו השכלי ונעשה אור מוגשם ושפל בערכו. ב) שאור הנברא ביום א' לא היה לו מקום מיוחד כי מלא כל חלל העולם, אבל אור השמש ניתן לו מקום מיוחד בכדור הארץ. ג) שהאור הנברא הקיף בפעם אחד כל כדור הארץ סביב סביב ולא היה כמו השמש אשר בו יומם ולילה לא ישבתו, ר"ל שתמיד ימצא על חצי כדור הארץ יום ועל חציו השני לילה, אבל אז בעת שהיה יום היה יום בכל סביבות הכדור כי האור הקיף את כל הכדור סביב, וע"ז אמר שהבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, וע"ז אמר עוטה אור כשלמה, מ"ש עוטה היינו שעטה סביב סביב הכדור, ומ"ש אור ולא מאור מפני שלא נאחז בנרתק ובכדור כמו שהי' אח"כ שנקרא מאור, ומ"ש כשלמה היינו שהיה השתלשלות ראשון מן אור השכליים (ומ"ש במדרש שאמרה לו בלחישה כי התלבשות הזה שלבש אור כשלמה למודו העקרי עומד במקום גבוה מאד, שתחלה היה העטוף הזה בעולמות העליונים המכוסים והנעלמים, וכן ירד האור ממדרגה למדרגה עד העטוף האחרון באור עולם העשיה, ונאמרו הדברים בלחש מצד ענינם הנעלם בעולמות הנעלמים, והוא א"ל מקרא מלא הוא כי העטוף האחרון שהי' להוציא האור בעולם התחתון אינו מדברים שצריך להעלימם כי מפורש הוא בכתוב) וז"ש ויאמר אלהים יהי אור, שצוה שישתלשל האור העליון ויתעטף במסך עד שיתגשם להיות אור מוחש, ולפ"ז לא הי' בריאה יש מאין רק יש מיש אור מוחש מן אור שכלי, שנקרא ג"כ אור ויתיחס עמו:

ויהי אור אמר במדרש אור שכבר היה, והוא מובן במ"ש שהאור הזה לא נברא יש מאין, רק הוא אור הקדמון שממנו נאצל האור הזה רק שנתלבש ונתעטף עד שיהי' אור מוחש נתפס במקום כפי הראוי לעולם הגשמי, וע"ז לא אמר ויהי כן כמ"ש בכל מעשה בראשית כי לא התהוה דבר חדש רק שהוא במקום הזה האור בעצמו שכבר היה, ודעת חז"ל שלכן לא אמר ויהי כן, מפני שאור הזה לא נתקיים רק עד יום רביעי ואח"כ נגנז, כי הי' קרוב לשרשו שבא מאור השכליים והיו מצד אחד אור מוחש ומצד אחד אור שכלי שבו ישמש לעת"ל כמ"ש קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, וע"כ אמרו שראה הקב"ה שיהיו רשעים בעולם וגנזו לצדיקים לעת"ל, שאור זה השכלי והרוחני לא יסבלוהו בעלי חומר השקועים בהבלי העוה"ז ותאותיו, כמו שלא יסבול העטלף את אור השמש, ואמר שמואל אין גיהנם לעת"ל אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונים בה, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וכו', ור"ל כמו שבאור המוחש הגשמי נמצא בו ההארה והשרפה, ומבואר שהגם שההארה הוא כולו טוב ומועיל בכל ההויות נמצא עמו כפי המקבלים גם השרפה שהוא הרע וההפסד, כן יחסו החוזים לאור הנעלם שני פעולות אלה שהוא אור ומאיר משפיע הטוב והחסד ויגיע ממנו כפי המשפט גם השרפה והכליון לרשעים, כמ"ש והיה אור ישראל לאש כמ"ש בפירושי שם, ובזה ימליץ שאור אלהי הרוחני שהאיר בראשית ימי הבריאה ונגנז אח"כ בנרתק שהוא השמש שהיה לו נרתק ומסך להעלימו עד שנעשה אור גשמי, אז יתפשט מן הנרתק ויתגלה כמו שהיה קודם התלבש בשמש, ואז הצדיקים שגבר בם הרוחנית יתעדנו בו באור השכלי שיאיר לנפשות המשכילים שכל טוב והרשעים ידונו בו בכח השרפה שבו שיהיו אפר ומאכולת אש, וז"ש במדרש שוח"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והרשעים אומרים לא כן חייכם על כן לא יקומו רשעים במשפט, ר"ל שהקב"ה רצה שאור הגנוז יתקיים וישמש תמיד ואז לא היה כותב ויהי אור רק ויהי כן שמורה על הקיום, וז"ש אני אמרתי יהי כן, אבל ע"י שראה מעשי הרשעים הוכרח לגנוז האור ולא כתב ויהי כן, וז"ש והרשעים אומרים לא כן ועי"ז יהיו נדונים באור הזה לעתיד לבא, כמ"ש שהרשעים נדונים בה, שאם היה האור מתמיד במציאות היו יכולים לסבלו, וז"ש על כן לא יקומו רשעים במשפט:

ביאור מהו' האור ומלת אמירה ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. הנכון כפי פשט הכתובי' בענין זה האור שהב"ה בתחלת הבריאה כשברא את השמים ואת הארץ לא רצה לברא מיד את הכוכבי' לסבה שאבאר בפי' הפרשה הרביעית ולכן הוצרך לחדש אור אחר ישמש אותם הימי' הראשונים בעוד שלא נבראו המאורות והיה צורך אותו אור לשער בו את הימי' שבהם נתיחדו המלאכות במעשה בראשית דבר יום ביומו כי היום בלתי משוע' ולא נבדל אלא באור וגם כיון בבריא' האור על מעש' בראשי' שנתחדש אחר ההעד' הגמו' כמו שהאור בא אחר החשך מצד שהאו' הוא קנין והחשך העדר ולכן אמר המשפיע הראשון יהי אור והגאון רב סעדיה כתב שלשון אמירה במעשה בראשית הושאלה לרצון האלהי שרצה זה וכן כתב הרב המורה. אבל הרא"בע הקשה על זה שהיה ראוי לומר ויאמר אלהים להיות אור ויהי ע"ד להיות כל איש שורר בביתו לעשו' כרצון איש ואיש. והרמב"ן כתב שהוצאת הדברים לפועל תקרא אמירה וגם זה בלתי נכון כי אם היה ע"ד משל ויאמר אלהים יהי אור מורה על יציאת האור לפעל מה יהיה ענין אמרו ויהי אור כי יהיו שני המאמרים מכח אחד. ולכן אחשוב שלשון אמירה בזה הספור האלהי יורה על גזרת חכמתו כי כמו שהאדם במאמרו יגזור על מה שיעשה כן הוא יתברך גזר בחכמתו יהיה זה או זה וזה ענין יהי אור שגזר שיהיה וימצא בעולם אור בפועל. והסתכל שבזה המאמר בטל הכתוב שתי הדעות שאמרו אנשים באור הזה כמו שזכרתי למעל'. אם מה שאמרו שהיה אור מושכל לא מוחש לבטל זה אמר יהי אור. ואתה תראה שלשון יהי לא נאמר אלא על דבר מוחש נברא בפעל כמו יהי רקיע יהי מאורות כי יהי הוא מלשון הוית מציאות חוץ לשכל. ובאמרו ויהי אור בטל הדעת השני שאמרו שהיה זה אור המאורות או שאמר השם שיתהוה עב או דבר מזהיר כדברי הרמב"ן כי הנה לא אמר ויהי דבר מאיר אלא ויהי אור מלמד שנתחדש אור באויר אבל לא נתחדשו או מאורות ולא עב ודבר מזהיר אחר כי אם היה נברא אז המאיר עם האור היה תולה ההוית בנושא שהוא המאיר לא במקרה שבו שהוא האור אבל היה באמת זה האור איכות מתפשט באויר בלתי מושפע מניצוצות גשם מאור נברא כפי הרצון האלהי לא מדבר ביתר הדברים שנבראו ביום הראשון ולא נתחדש האור ההוא בתנועה ולא מפאת תנועה אבל נמצא והיה לשעתו במאמר השם וכמו שהעיד עליו החבר למלך הכוזר ולכן נזכר כאן תמיד בשם אור יהי אור ויהי אור את האור כי טוב ולא אמר כן ביום הרביעי אלא יהי מאורות והיו למאורות לפי שבכאן נברא אור מופשט שם נעשו המאורות המאירים. ולמה יקשה על המעיינים שיברא השם הגלגל מבלי כוכבים או הכוכבים מבלי אור והאור מבלי נושא מאיר אחרי האמונה השלימה לבריאת עולם אחר ההעדר והמצאת הדברים לא מדבר היפלא מה' דבר לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ ובריאה חדשה במקרים כמו בעצמם הנה א"כ מה שאמר יהי אור פירושו שגזר השם שיתחדש במציאות אור ומאמר ויהי אור יבאר שלא היה החדוש והבריאה הזאת מגשם מאיר אלא שהאור בלבד נתחדש והתפשט באויר ע"ד הפלא. והנה לא אמר יהי כן אלא ויהי אור לפי שמאמר ויהי כן מורה על ההתמד' ועל הקיום שנשאר כן תמיד במציאות. ובעבור שזה האור לא שמש אלא עד היום הד' לכן לא נאמר בו ויהי כן אבל אמר ויהי אור שנתהוה האור ההוא מבלי גשם מאיר. וכבר זכרתי שמאמר החכם הן הן מאורות שנבראו ביום הראשון ולא תלאן עד היום הד' אינו סותר לזה כי הוא באמת כיון שנבראו ביום הראשון בכח בגלגל וברביעי הוציאם הבורא יתברך לפועל ואולי שהיה דעתו שביום ראשון נברא הגלגל בפני עצמו והמאורות בפני עצמן וברביעי נתלו המאורות בגלגליהם כי היה דעת האומר הזה שהכוכבים אינן חלקי הגלגל ושהיה הגלגל קבוע ומזל חוז' כדעת חז"ל. גם אפשר לפרש בדבריו אף שנודה שהיו הכוכבים בגלגלים שאור הכוכבי' ונצוציהם לא היו מאירי' מפני שלא היתה היבשה נגלית כי כבר התבאר בחכמה הטבעית שהנצוץ יאיר בהכותו בגשם קשה בארץ ולכן היה ים אוקינוס חשוך לפי שהשמש אע"פ שיכה שם במים הנה לפי שהוא גשם בלתי שומר תמונתו לא יאיר ובהיות בתחלת הבריאה המים יכסו את היבשה ולא יכלה הכאת נצוץ השמש להאיר ולא ?להתהפך התהפכות מוחש מפני המים ואולי שלזה נאמר וחושך על פני תהום שהוא הודעת הסבה שהיה שם חשך מפני התהום שלא היה מתהפך הנצוץ המכה במים ולכן היה בלתי מאיר ומפני זה הוצרך יתברך להמציא האור הראשון לשמש אותם הימים עד יבושת המים שהיה ביום הג' שאז מיד ברביעי יצא ניצוץ האור ונתהפך על הארץ ביבשה והארץ האירה מכבודו. כן ראוי שיובן הדעת הזה לחז"ל ולא כמו שחשב הרב המורה והותרה בזה השאלה הה' שלא היה האור הזה מושכל ולא אור השמש אלא אור נברא לשעתו להבדיל בו ימי בראשית והותרה בזה גם כן השאלה הו' שלא נאמר בענין האור ויעש אלהים לפי שהיה מקרה בלא נושא והיה האור כלו מתדמה ושוה ולכן לא היה ראוי לומר בו לשון עשייה שנתיחדה להבדלי הדברים כמו שיתבאר אח"ז וגם לא נאמר בענין זה האור ויהי כן לפי שלא התמיד מציאותו ובסוף סדר אלה פקודי אזכור דעתי עוד באור הזה: