במדבר ז, ג

שש עגלת צב. אין צב אלא מחפים וכן (ישעיה סו, כ) בצבים ובפרדים, עגלות מכסות קרויות צבים:

ויקריבו אותם לפני המשכן. שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום אמר רבי נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו, ז) והמלאכה היתה דים, אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה:

וְאַיְתִיוּ יָת קֻרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפְיָן וּתְרֵי עֲשַׂר תּוֹרִין עֶגְלְתָא עַל תְּרֵין רַבְרְבַיָא וְתוֹר לְחַד וְקָרִיבוּ יָתְהוֹן לָקֳדָם מַשְׁכְּנָא

וְאַיְתִיוּ יַת קָרְבַּנְהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁית עֶגְלָן כַּד מְחַפָּן וּמְטַקְסָן וּתְרֵיסַר תּוֹרִין עֶגְלָתָא בֵּינֵי תְרֵין אֲמַרְכְּלִין וְתוֹרָא לְחַד וְלָא צְבָא משֶׁה לְמִסַב מִנְהוֹן וּקְרִיבוּ יַתְהוֹן קֳדָם מַשְׁכְּנָא

שִׁית עֶגְלָן מְזַוְוגָן:

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' – בַּעֲבוּר הֱיוֹת הָעֲגָלוֹת לְצֹרֶךְ הַקָּרְבָּנוֹת יִקָּרְאוּ קָרְבָּן, וְכֵן ״וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב״ (במדבר ל״א:נ׳) - קָרְבָּן לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְהִנֵּה חָשְׁבוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁלֹּא יִתָּכֵן שֶׁיִּשְׂאוּ הַלְוִיִּם עַל כָּתֵף קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וְהָאֲדָנִים, שֶׁהֵם כְּבֵדוֹת מְאֹד, וְהֵבִיאוּ מֵעַצְמָן עֲגָלוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל נוֹשְׂאֵי בָּתֵּי הַמְּלָכִים וְהֵיכְלֵי אָהֳלֵיהֶם לָשֵׂאת אוֹתָם בַּעֲגָלוֹת. וְיִתָּכֵן שֶׁנְּפָרֵשׁ וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב – שֵׁשׁ עֲגָלוֹת גְּדוֹלוֹת נוֹשְׂאוֹת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, וּשְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר מוֹשְׁכִים הָעֲגָלוֹת. וְהִנֵּה הֵבִיאוּ הָעֲגָלוֹת מְלֵאוֹת וְהַבָּקָר לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, וְהַשֵּׁם צִוָּה אֶת מֹשֶׁה ״קַח מֵאִתָּם״ הַכֹּל, וְהָיוּ הָעֲגָלוֹת וְהַבָּקָר שֶׁאֵינָם לְקָרְבָּן לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְאַחַר כָּךְ לָקְחוּ הַנְּשִׂיאִים אֶת קָרְבְּנֵיהֶם מֵעַל הָעֲגָלוֹת וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, כִּי הָיוּ חוֹשְׁבִים לְהַקְרִיב הַכֹּל בּוֹ בַיּוֹם אַחַר שֶׁהוּרְשׁוּ לְהַקְרִיבָם לוֹ, וְהַשֵּׁם צִוָּה ״נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ״ (במדבר ז׳:י״א), וּלְכָךְ לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר עַתָּה "קַח מֵאִתָּם". וְדֶרֶךְ הַלָּשׁוֹן לוֹמַר "עֲגָלוֹת" עַל הַמִּלּוּי שֶׁבָּהֶן, כְּמוֹ ״אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל״ (מלכים א יח יט), וְכֵן ״כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי״ (רות ג יא), וּלְשׁוֹן חֲכָמִים (ב״ב קמו) מֵאָה קְרוֹנוֹת שֶׁל כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן וְשֶׁל כְּלֵי כֶסֶף וְזָהָב. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה "צָב" - מְלֵאוֹת, וְכֵן ״וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים״ (ישעיהו סו כ) בַּעֲגָלוֹת מְלֵאוֹת אָדָם, וְיִהְיֶה שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב שֵׁשׁ עֲגָלוֹת שֶׁל מִלּוּי, וּמִלּוּאָן הָיָה מִקָּרְבְּנוֹת הַחֲנֻכָּה אֲשֶׁר יְפָרֵשׁ. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים בִּפְרָטָן, וְאַחַר כָּךְ כָּלַל אוֹתָם: ״זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, קַעֲרוֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה״ (במדבר ז׳:פ״ד). וְכָתַב רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ז׳:פ״ה): לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ מְכֻוָּנִין בְּמִשְׁקָלָם, שׁוֹקְלָם אֶחָד אֶחָד וְחוֹזֵר וְשׁוֹקְלָם כְּאֶחָד, כֻּלָּם לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט; מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן. וְאֵינִי מֵבִין טַעְמָם בַּדָּבָר הַזֶּה. אִם נַחְשֹׁב שֶׁהוּא נֵס, מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בַּדָּבָר שֶׁיֵּעָשֶׂה בּוֹ הַנֵּס הַזֶּה? וְאִם כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ הוּא כֵּן בְּכָל הַמִּשְׁקָלוֹת, לָמָּה הִזְכִּיר אוֹתוֹ הַכָּתוּב? וּבְסִפְרֵי אָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ: לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא כִּכְלֵי הֶדְיוֹט כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים. כְּלֵי הֶדְיוֹט שׁוֹקְלָן אֶחָד אֶחָד וְחוֹזֵר וְשׁוֹקְלָן כֻּלָּם כְּאֶחָד, פְּעָמִים מַרְבֶּה פְּעָמִים מְמַעֵט וְכוּ'. וְשָׁם אָמְרוּ: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים שְׁקָלָן כֻּלָּם, חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן אֲסִימוֹן, וְחָזַר וַעֲשָׂאָן כֵּלִים - לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט. לוֹמַר שֶׁהָיוּ זָהָב מְזֻקָּק מְאֹד, שֶׁאֲפִלּוּ יַתִּיכֵם וְיַעֲשֶׂה מֵהֶם אֲסִימוֹן, יִהְיוּ בְּמִשְׁקָלָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶן נֵס, אֶלָּא שֶׁהָיוּ זָהָב טָהוֹר מְאֹד. וְהַנָּכוֹן בְּטַעַם הַכָּתוּב כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לִירֵאָיו, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר ״כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד״ (שמואל א ב ל). וְהִנֵּה הַנְּשִׂיאִים כֻּלָּם בְּיוֹם אֶחָד הֵבִיאוּ הַקָּרְבָּן הַזֶּה שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו יַחַד, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ, וְכִבֵּד אֶת הַנִּקְדָּמִים בַּדְּגָלִים בְּהַקְדָּמַת יָמִים. אֲבָל רָצָה לְהַזְכִּירָם בִּשְׁמָם וּבִפְרַט קָרְבְּנֵיהֶם וּלְהַזְכִּיר יוֹמוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד, לֹא שֶׁיַּזְכִּיר וִיכַבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹן "זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" וְיֹאמַר וְכֵן הִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אִישׁ אִישׁ יוֹמוֹ, כִּי יִהְיֶה זֶה קִצּוּר בִּכְבוֹד הָאֲחֵרִים. וְאַחֲרֵי כֵן חָזַר וּכְלָלָם לְהַגִּיד שֶׁהָיוּ שְׁקוּלִים לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְכֵן אָמְרוּ שָׁם בַּסִּפְרֵי (נשא קס): ״מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשָּׁווּ כֻלָּם בְּעֵצָה אַחַת כָּךְ שָׁווּ כֻלָּם בִּזְכוּת. קַעֲרוֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה - הֵן הֵן שֶׁהִתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל״. וְעוֹד בָּזֶה טַעַם אַחֵר בְּמִדְרָשָׁם, כִּי לְכָל אֶחָד מֵהַנְּשִׂיאִים עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְהָבִיא חֲנֻכָּה לַמִּזְבֵּחַ וְשֶׁתִּהְיֶה בָּזֶה הַשִּׁעוּר, אֲבָל נַחְשׁוֹן חָשַׁב בַּשִּׁעוּר הַזֶּה טַעַם אֶחָד וְזוּלָתוֹ כָּל אֶחָד מֵהַנְּשִׂיאִים חָשַׁב טַעַם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָמְרוּ שֶׁחָשַׁב נַחְשׁוֹן שֶׁיָּבִיא קַעֲרַת כֶּסֶף שֶׁיִּהְיֶה מִנְיַן אוֹתִיּוֹתֶיהָ תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים כְּנֶגֶד שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, וּמִשְׁקָלָהּ שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה כְּנֶגֶד תּוֹלָדוֹת שֶׁהֶעֱמִיד, וְכָל הַמִּדְרָשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוֹ רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ז׳:י״ט). אוֹ כְּפִי הַמִּדְרָשׁ הָאַחֵר (במדב״ר יג יג) שֶׁהָיָה מָסֹרֶת מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ בְּיַד כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט כָּל מַה שֶׁיֶּאֱרַע לוֹ עַד יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְהִתְחִיל נַחְשׁוֹן וְהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַמַּלְכוּת קְעָרָה וּמִזְרָק כְּנֶגֶד שְׁנֵי מְלָכִים שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנּוּ שֶׁמּוֹלְכִים בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה, וְהֵם שְׁלֹמֹה וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וּלְכָךְ הִקְרִיב קְעָרָה כְּנֶגֶד הַיָּם שֶׁהוּא מַקִּיף אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְדוֹמֶה לִקְעָרָה. שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה - שֶׁבַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הִקְוָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַיַּמִּים לְמָקוֹם אֶחָד וּקְרָאָם "יַמִּים" בְּגִימַטְרִיָּא מֵאָה, וּשְׁלֹמֹה הוֹסִיף יָם אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמִּקְדָּשׁ וְקַו שְׁלֹשִׁים יָסֹב אוֹתוֹ (מלכים א ז כג), הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף כְּנֶגֶד הָעוֹלָם שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּכַדּוּר, שִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁהֵם יִמְשְׁלוּ עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים - שֶׁיָּבִיאוּ לָהֶם מְנָחוֹת מִכֻּלָּן. סֹלֶת - "הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד ב). בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן - "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז א). כֶּסֶף - כְּמָה דְתֵימָא ״כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק״ (משלי י כ). כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב - כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִן פֶּרֶץ וְעַד דָּוִד, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם צַדִּיקִים מְלֵאִים מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּרֵיחַ הַקְּטֹרֶת. פַּר אֶחָד - כְּנֶגֶד אַבְרָהָם, אַיִל אֶחָד - כְּנֶגֶד יִצְחָק, כֶּבֶשׂ אֶחָד - כְּנֶגֶד יַעֲקֹב. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד - לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה יְהוּדָה שֶׁהֵבִיא הַכֻּתֹּנֶת לְאָבִיו. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם - כְּנֶגֶד דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁהִתְחִילוּ בַמַּלְכוּת וְהָיוּ צַדִּיקִים וְהָיְתָה הַמַּלְכוּת שְׁלֵמָה. אֵילִים חֲמִשָּׁה, עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה - כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר מְלָכִים שֶׁהָיוּ מִן רְחַבְעָם וְעַד צִדְקִיָּהוּ, מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ, מֵהֶם צַדִּיקִים גְּמוּרִים, מֵהֶם בֵּינוֹנִים, מֵהֶם רְשָׁעִים גְּמוּרִים. זוֹ מַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. וּנְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר חָשַׁב גַּם כֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁיָּבִיא חֲנֻכָּה בַּשִּׁעוּר הַזֶּה וְחָשַׁב בּוֹ טַעַם אַחֵר (במדב״ר יג טו), וְהִקְרִיב עַל שֵׁם הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁהָיָה שִׁבְחוֹ שֶׁל שֵׁבֶט יִשָּׂשכָר בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה, קַעֲרַת כֶּסֶף - כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁקְּרוּיָה לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי״ (משלי ט ה), וְנֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים (שמות כה כט) ״וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו״. וּזְבוּלוּן הִקְרִיב שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וְטוֹרֵחַ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָּׂשכָר וְנוֹטֵל שָׂכָר עִמּוֹ, קְעָרָה - כְּנֶגֶד הַיָּם שֶׁהָיָה לְחוֹף יַמִּים (במדב״ר יג טז). וְכֵן מָצְאוּ שָׁם בַּמִּדְרָשׁ בְּכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט טַעַם מְיֻחָד בְּקָרְבָּנוֹ וּבְשִׁעוּרֵי הַקָּרְבָּן. וּלְכָךְ הִשְׁוָה אוֹתָם הַכָּתוּב לְפָרֵט כָּל אֶחָד בְּעַצְמוֹ כְּאִלּוּ לֹא הֻזְכַּר הָאַחֵר, וְאַחֲרֵי כֵן כְּלָלָם כְּאֶחָד לִרְמֹז כִּי בְּעֵת אַחַת עָלָה בְמַחְשַׁבְתָּם לְהַקְרִיב הַחֲנֻכָּה' וְלֹא קָדַם אֶחָד לַחֲבֵרוֹ בַּמַּחְשָׁבָה וְלֹא בַּהֲבָאָה לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן, וְעַל זֶה הִזְכִּירָם הַכָּתוּב לְכֻלָּם בְּהַשְׁוָאָה:

צב. כמו ובצבים ובפרדים מין ממיני השוורים המושכים את העגלות ויש אומרים שהוא כטעם מלאות יותר מדאי מגזרת ואת בטנך צבה בדרך רחוקה:

כבר בארתי בספר מאזנים שמ"ם שנים עשר דבק ומוכרת והטעם שנים ועשר ונסמך אל עשר לקצר כמו שלש עשרה וכן שלש אלה ובאה מלת שני עשר בחסרון מ"ם דרך קצרה:

על שני הנשאים. כמו לשני.

אמר הכתוב וקרבנו כי כבר הזכיר המקריב והוי"ו יש לו טעם כאומר וזה קרבנו ואמר בשני הקריב את קרבנו כי כן דרך המקרא כמו ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי בעבור שארכו לו הדברים וכן ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב כי אחז דרך קצרה וכן לגלגלותם במספר ראובן ושמעון לבדם וכן רבים:

עֶגְלֹת - לפי שהוא דבוק. עֲגָלוֹת של צב כמו שיאמר מעשרה עשרות יאמר מן עגלה של ב' הנשיאים עגלות, ומן עֲנָוָה עַנְוֵי ארץ ומן עֲרָבָה עַרְבֵי נחל.

צב - כמו ובצבים ובפרדים. פתרונו לפי עניינו. ונראה בעיני עגלות העשויות להלוך בצבא ובדרכים רחוקים.

עגלה על שני הנשיאים. לאות אחוה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם כאמרו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד על הפך חלק לבם עתה יאשמו:

שש עגלות כנגד ששה מזלות אשר עולים בגלגל וששה יורדים וכנגד ששה עתים קור וחום וקיץ וחורף וזרע וקציר:

ושני עשר בקר כנגד י"ב שבטים וי"ב מזלות:

שש עגלות צב. ע"ד הפשט הוא מין ממיני השורים המושכין את העגלות, וכן (ישעיהו ס״ו:כ׳) בצבים ובפרדים. או יאמר צב מלאות מלשון (במדבר ה׳:כ״א) ואת בטנך צבה.

וע"ד המדרש שש עגלות צב כנגד ששה רקיעים, ולאו שבעה הם, אמר ר' אבין ההוא דמלכא שרי. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע שמא תמות אחת מן הפרות וישבר אחד מן הגלגלים ונמצא קרבנם של נשיאים פסול ונמצא עבודת המשכן בטלה, מיד ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם והיו, נתן להם הויה שיהו חיות וקיימות לעולמי עולמים. ועד היכן היו קיימות, רבנן אמרין בבית עולמים הקריבום, שנאמר (דברי הימים ב ז׳:ה׳) ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר עשרים ושנים אלף, זבח בקר לא נאמר אלא זבח הבקר, איזה בקר, הוי אומר את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר, וכתיב ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר. רבי מאיר אומר עד עכשיו הן קיימות, לא הוממו ולא הוזקנו ולא הטריפו אלא הן חיות וקיימות. והרי הדברים ק"ו ומה אם הפרות ע"י שנדבקו במלאכת המשכן נתן להן הויה והן חיות וקיימות לעולם, ישראל שהם דבקים בחי העולמים עאכ"ו, שנאמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, עד כאן במדרש נשא, ובמדרש שיר השירים רבה בפסוק (שיר השירים ו׳:ד׳) יפה את רעיתי כתרצה, ומה שאמרו בבית עולמים הקריבום, ולומר שעמדו בחיים עד זמן שלמה, נראה לי בזה שמצאו ג"כ סמך ורמז מן הכתוב (מלכים א ח׳:ס״ג) ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וגו', שהסמיך מלת הבקר לה' יתעלה, כי היה הכתוב ראוי לומר עשרים ושנים אלף בקר, ועל כן ראוי לתת להם חיים ארוכים, או שהיה זה קבלה אצלם. ובא רבי מאיר והוסיף ונתן להם קיום נצחי על שנדבקו במלאכת המשכן, ומהם נקח ק"ו לישראל הדבקים בהש"י, והיו בין העגלות והבקר ח"י במספרו. את שתי העגלות נתן לבני גרשון כפי עבודתם ואת ארבע העגלות נתן לבני מררי כפי עבודתם, שעבודת בני גרשון היתה קלה מעבודת בני מררי ולפיכך נתן לבני מררי כפלים, כי עבודת בני גרשון קלה היתה והן היריעות והמכסאות והקלעים אבל עבודת בני מררי כבדה מאד כמבואר בכתוב וכמו שנזכר בתחלת הפרשה.

שש עגלת צב לשון צבא כמו וכל צוביה ומצודתה דישעיה שתרגם יונתן וכל משרייתהון וחיליהון והיא מתיבות חסרות אלף דוגמא מחטו לי ויכל מהתנבות לא נשיתי ולא נשו בי ושלמתי את נשייך ונפלינו אני ועמך והפלתי ביום ההוא ולמה לא מצתי חן בעיניך אף כאן מלאות צבא, והאלף חסרה, הם העגלות ההולכות בצבא למלאכת המשכן.

שש עגלות צב. אמרו שכך צריך ארבע לבני מררי ושתים לבני גרשון ולבני קהת אינו צריך כלום כדמפר':

צב. לפי הפשט עגלות גדולות כבידות שהולכים לאט מפני כבידם כמו הצב השורץ שאין דרכו לרוץ וכן כתי' בצבים ובפרדים ובכרכרות בצבים בעגלות גדולות שמושכים הפרדים ובכרכרות עגלות קטנות קלות שמדלגות ומכרכרו' כמו ודוד מכרכר בכל עוז:

ויקריבו אותם לפני המשכן. המה בעצמם ובכבודם הוליכו את העגלות והכבודה לפני ה׳ כענין שאמרו בפסחים ס״פ אלו דברים תנא כל א׳ וא׳ נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו א׳ רב עיליש טייעות. הכונה שלא היו מתכבדים לצוות לעבדיהם לישא את הפסח. אלא הם בעצמם נשאו כדרך שהערביים עושים. וע׳ ס׳ שמות י״א כ״א וכך עשו הנשיאים כאן:

שש עגלות צב בפי' הא' מפרש כמ"ש הראב"ע שהוא כטעם מלאות יותר מדאי, מגזרת ואת בטנך צבה, ופי' הרמב"ן שמ"ש ויביאו את קרבנם היינו הקרבנות שהכינו לחנוכת המזבח הניחו בהעגלות והיו העגלות מלאות מן הקרבנות, ורבי מפרש צב מחופה וכמו שת"א שית עגלין כד מחפיין, ויונתן ת' מחפן ומטקסן כולל שני הפרושים:

עגלה על שני הנשיאים וכו' הוצרך לבאר זה שלא נטעה שמקצתם הביאו עגלות ומקצתם שורים או שקנו השורים בשותפות וכדומה, ודוגמא לזה בספרא אמור (סי' רכ"ד):

ויקריבו אותם לפני המשכן תחלה אמר ויקריבו נשיאי ישראל פי' שהקדישו כי אסור להקדיש בהמה תמימה לבדק הבית וע"כ שהקדישו קודם שנגזר הקמת ומשיחת המשכן, ומ"ש ויביאו לפני ה' הוא לפי דעתם שחשבו שמשה יקבל מידם, ובאשר לא קבל כתיב ויקריבו לפני המשכן ר"ל נשארו עומדים לפני המשכן לא לפני ה' שמורה שנתקבל מידם, כי משה חשב שכל המשא יהיה בכתף עד שא"ל ה' קח מאתם, וכן ת"י ולא צבא משה למיסב מנהון וקריבו יתהון קדם משכנא:

ק דאם לא כן מאי לפני המשכן דהא כבר כתיב ויביאו את קרבנם לפני ה' דהיינו לפני המשכן ששם שכן כבודו יתעלה ומטעם זה דרשו גם כן בלפני המזבח שלא קבל מהם משום שכבר כתיב ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח ואם כן למה לי עוד ויקריבו לפני המזבח: