במדבר ג, יג

אֲרֵי דִילִי כָּל בּוּכְרָא בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵשִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְׂרָאֵל מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא דִילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ

אֲרוּם דִילִי כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּיוֹמָא דִקְטָלִית כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אַקְדֵישִׁית קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא בְּיִשְרָאֵל מֵאֵינָשָׁא עַד בְּעִירָא דִילִי יְהוֹן אֲנָא יְיָ

כי לי כל בכור. והטעם כי גם הבכורים לי הם:

ביום הכותי טעמו זמן וכן רבים:

לי יהיו. טעמו לי הם ולי יהיו כי כל בכור מאדם יפדה וכן כל בכור הבהמה הטמאה:

כי לי כל בכור. מקדם היתה העבודה בבכורות:

ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל. אמנם במכת בכורות שהיו הבכורות ראויים ליענש בעון הדור מפני היותם היותר נכבדים ובהיותם בלתי ראוים להנצל ממכת מדינה כענין פן תספה בעון העיר. ואני הצלתים במה שהקדשתים לי בענין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה ולמען יהיו מותרים בזה הצרכתים פדיון, כמשפט כל הקדש היוצא לחולין כאמרו (ו) כל בכור בניך תפדה ולא בשביל זה הפדיון היו פטורים מן העבודה ועכשיו שחטאו מאסתים ולקחתי הלוים תחתיהם לפדיון והיו לי הלויים לעבודה:

מאדם עד בהמה לי יהיו. מכאן ולהבא האדם לפדיון והבהמה לזבח:

אני ה'. לא שניתי כשמאסתי הבכורות כי זה ההשתנות קרה לא מצדי אבל מצדם שחטאו וכן כשרציתי שיפדו הלויים את הבכורות בדור הזה ולא כן להבא כי אמנם בדור הזה הם ראויים לכך ולא כן להבא:

כי לי כל בכור. ושהוספתי עליהם גם משאר ישראל שהצלתים בשעת מכת בכורות. אי נמי שהכתי בכורי מצרים בשביל ישראל דין הוא שיתנו לי בכוריהם לשרתני ואמרו רבותי' שלפי שחטאו בעגל נפסלו מן העבודה ובני לוי שלא חטאו נלקחו במקומם כדכתי' בפר' והיה עקב שמספר מעשה העגל ומיד כת' אחריו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי ונראה שלפי אותו מעשה הבדילו דכתי' והכהני' הלוים בני צדוק אשר שמרו וגו' ולפי הפשט נרא' שאותם שמשמשין במשכן אינם ראוין לנחלה כדי שלא יתנו עסק רק בעבודת הקב"ה שיהו זריזין ומלומדין בה ובכור נוטל פי שנים בנחלה ולפיכך לקח הקב"ה לוים במקומן וצוה שלא יתנו להם נחלה:

כי לי כל בכור וגו'. שואל אני שאלה אחת וזה תוארה אם נתן ה' ללוים במינוי זה מעלה ושררה כי הבדיל אותם מעדת ישראל לעמוד לשרת לפניו א"כ מהו שאמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו'. וכי בזמן ההוא נתן ה' לבכורים שררה זו הלא גם מימים קדמונים היתה העבודה בבכורות, ועוד שביום הכותו כל בכור לא נתן לבכורים שום שררה ואדרבה הטיל עליהם עול הפדיון וחייבם ליתן ה' סלעים בעבור שהצילם ממכת בכורות, וא"כ מה ענין קידוש הבכורות לקידוש הלוים כי ללוים נתן מעלה ושררה, ועל הבכורות הטיל עול הפדיון, ואם נאמר שהטיל על הלוים עבדות במה שיעמדו לפני אהרן ושרתו אותו. וכתיב נתונים נתונים המה לו. ולפ"ז שפיר קאמר כי לי כל בכור וגו'. לומר שבאותו זמן היה הדין נותן להטיל עבדות זה עליהם, מ"מ קשה למה יטיל ה' עבדות זה על הלוים וכי בשביל שלא נפסלו בעגל יטיל עליהם עבדות זה.

אמנם לבבי לא כן ידמה, כי בודאי שררה נתן ה' ללוים ולא עבדות כמ"ש (במדבר טז ט) המעט מכם כי הבדיל ה' וגו'. ולפנים היתה עבודה זו בבכורות ונפסלו בעגל ונתנה ללוים אך שהיה גלוי לפניו ית' שאע"פ שכל בכור יתן לוי תחתיו, מ"מ סוף שישארו רע"ג בכורים שלא יוכלו להעמיד במקומם לוים ויצטרכו לפדיון ה' שקלים לגלגולת, ויש כאן מקום ללון אל הבכור ולומר וכי בשביל שאין כאן במקומי לוי אצטרך ליתן ה' שקלים וכי לא די בזו שקנס אותי לפסלני מן העבודה ולמה זה אתן עוד תמורתי ה' שקלים, ע"ז אמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' ע"כ דין יש לי עליהם מאז וגם עתה להטיל עליהם פי שנים מן הקנסות א' בעבור חוב ישן שיש לי עליהם שהצלתים מן המות, ואחד בעבור שחטאו בעגל. ופירוש זה נכון מצד הענין.

הקדשתי לי וגו׳. דהפדיון שנצטוו גם בפ׳ בא לא היה אלא כדי להתירם להשתמש גם לחול אבל מ״מ מופרשים היו לעבודת הכהונה:

לי יהיו. לדעת הספרי דלי לדורות. פי׳ לי יהיו דעד היום יש בבכור סגולה מיוחדת משארי אחיו אלא שנפסלו לעבודה:

כי לי כל בכור ולתשובת השאלה הב' והג' אומר כי לי כל בכור שבכ"ז נשארו הבכורים מקודשים לי כמ"ש במד' שכ"מ שאומר לי הוא דבר קיים לעולם, כי ביום הכותי כל בכור הקדשתי אותם לי ועי"כ לי יהיו, ישארו לי גם לעתיד וצריכים פדיון: