במדבר יא, לב

הממעיט. מי שאוסף פחות מכלם, העצלים והחגרים, אסף עשרה חמרים:

וישטחו. עשו אותן משטיחין משטיחין:

וְקָם עַמָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא וְכָל יוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּכְנָשׁוּ יָת שְׂלָיו דְאַזְעַר כְּנַשׁ עַשְׂרָא דְגוֹרִין וּשְׁטָחוּ לְהוֹן מַשְׁטִיחִין סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא

וְקָמוּ מְחַסְרֵי הֵימְנוּתָא דִי בְּעַמָא כָּל יוֹמָא הַהוּא וְכָל לֵילְיָא וְכָל יוֹמָא דְבַתְרוֹי וּכְנָשׁוּ יַת סַלְוֵי דִקְטִיעַ וּדְחַגִיר כְּנַשׁ עַשְרָא כִּרְוַויַן וּשְׁטָחוּ לְהוֹן מַשְׁטִיחִין חִזְרָנוּת מַשְׁרִיתָא

עֲשַר כּוּרְוַון:

וישטחו. כמו ויפרשו וכן שטחתי אליך כפי ואם הם שני בנינים:

הממעיט אסף עשרה חמרים. כי כולם היו תאבים לאכול מהם הרבה מאד:

ויאספו את השלו חסר יו״ד.

עשרה חמרים יש בחמר שלשים סאין הרי עשרה חמרים מחזיקים שלש מאות סאה הרי בכל יום עשר סאין לממעיט.

עשרה חמרים. חומר כור אחד הוא וכור ל' סאין ועשר חומרים ג' מאות סאין והם עשר' סאין ליום שלשים לממעיט:

וישטחו להם שטוח. ששטחו להם חרמים לצודם כי היו מעופפין בגובה ולשון שטיחה שייך כחרמים כדכתי' משטח חרמים תהיה בתוך הים גבי צור:

הממעיט אסף עשרה חמרים. שמעתי בשם הגר״א ז״ל שהיה הממעיט בקצה המחנה מלפנים. וא״כ היה נצרך להלוך פרסה וחצי בהליכה וכמו כן בהבאה. וכזה עשה עשר פעמים. והיה שלשים פרסאות מהלך יום ולילה ויום. וא״כ פי׳ וישטחו להם שטוח סביבות המחנה. מבפנים קרוב לאהלו. ולא כפי׳ סביבות המחנה דלעיל שהיה מבחוץ על השדה:

ויקם העם, הבשר עודנו בין שניהם. הנה ה' אמר שיתן להם בשר ואכלו חדש ימים ואז יענשו כמ"ש עד חדש ימים עד ואשר יצא מאפכם, ומכאן נראה שתיכף שהתחילו לאכלו הכה בם מכה רבה ונקברו העם המתאוים. והטעם בזה שהשם הודיע למשה שיאכלו חדש ימים שזה יהיה לו למופת שלא בקשו בשר בעבור תאותם לבד, רק בעבור מרדם בה' כנ"ל, ומשה הגיד להם שיהיה להם בשר חדש ימים. ולפ"ז לא היה להם לאסיף ממנו הרבה מאד, אחר שידעו שימצא שם כל ימי החדש, ויוכלו לקחת ממנו בכל יום כפי הצורך לא להקדים לאסוף ממנו על הרבה ימים שבזה יצא מתורת בשר, כמ"ש בתענית (דף למ"ד) אבל אכל הוא בשר מליח עד כמה כ"ז שאינו כשלמים, פרש"י שלא שהה במלחו שני ימים ולילה אחד דטפי לא אשכחן דאיקרי בשר, וכאן שאספו כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת יצא מתורת בשר, ולכן הכה בהם תיכף כי בסוף יום המחרת נקרא עדיין בשם בשר ולא נפסל טעמו, משא"כ בערב יפסל טעמו ואם יפסקו מלאכלו אין ראיה מזה שחדלה תאותם כי יוכל להיות שזה מפני שנפסל טעמו, ועוד טעם בזה שלא היה צריך עוד להמתין עד שיאכלו חדש ימים שכבר נתברר שיאכלוהו חדש ימים ממה שאספו בשר יותר מחדש, וכן נתברר שלא בקשוהו בעבור תאותם אל הבשר שאז היה להם לאסוף בכל יום בעוד שיקרא בשר, וע"כ הכה בהם תיכף ועז"א שהבשר עוד בין שניהם ר"ל תיכף כשהתחילו לאכול טרם יכרת, ר"ל לפני זמן חדש ימים שהגביל שאז יכרת השלו: