במדבר י, ט

וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַרְעַכוֹן עַל מְעִיקֵי דִמְעִיקִין לְכוֹן וּתְיַבְּבוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וְיֵיעוֹל דוּכְרָנֵיכוֹן לְטָּבָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִתְפָּרְקוּן מִסַנְאֵיכוֹן

וַאֲרוּם תְּעוּלוּן לִמְסַדְרָא סִדְרֵי קְרָבָא בְּאַרְעֲכוֹן עַל מְעִיקֵי דִמְעִיקִין לְכוֹן וּתְיַבְּבוּן בַּחֲצוֹצְרָתָא וְיֵיעוּל דוּכְרַנְכוֹן לְטָבָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וְתִתְפָּרְקוּן מִבַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן

ונזכרתם. כי עשיתם מה שצוה לכם השם הנכבד גם התרועה זכר לנפשו' לצעוק לשם:

וכי תבאו מלחמה רמז למלחמת גוג העתידה שתבא לימות המשיח:

תבאו מלחמה בגימ' במלחמת גוג:

תבאו אותיות אבות שזכות האבות עומד במלחמה:

והרעותם בחצוצרות על שם רוע התרועעה הארץ תרועם בשבט ברזל:

וכי תבאו מלחמה מצינו לשון רבים גבי מלחמה כמו והיה כי תקראנה מלחמה.

על הצר בשביל הצר דוגמא כי עליך הורגנו כל היום.

ונזכרתם לפני ה' הולך ומפרש היאך יהיו נזכרים.

ונזכרתם לפני ה'. והדר מפר' מה הוא הזכרון שהרי בשמחתכם היינו במועדיכם ותקעתם על עולותיכם וכשתתקעו ותריעו במלחמה יזכר לכם זכות הקרבנות ונושעתם:

וכי תבאו מלחמה בארצכם. אין הלשון מובן. דהאיך יביאו ישראל מלחמה בארצם. וזה א״א אלא כמו מלחמת יהודה ובנימין על עשרת השבטים. וא״כ היאך כתיב על הצר הצרר אתכם. אלא צריך לפרש או בארצכם או על הצר הצרר אתכם היינו אומה אחרת. זהו לפי הפשט. ובספרי תניא בין שאתם יוצאים עליהם בין שהם יוצאים עליכם. וא״כ ה״פ וכי תבאו מלחמה בארץ אחרת או בארצכם. היינו שיביאו ממדינה אחרת על ארצכם. ועדיין אין הלשון וכי תבאו מדויק וכי תביאו מיבעי. אלא יש עוד כונה כמבואר בת״א וארי תיעלון לאגחא קרבא. מפרש תבאו מלשון ביאה שתתקבצו בארצכם טרם תצא למלחמה. אז בשעת כניסה למקום אחד והרעתם בחצוצרות. היינו ותקעתם דמקרא הסמוך שהרי אין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה. אלא פי׳ והרעתם היינו תפלה שיזעקו ויתעוררו בתפלה עם החצוצרות. וכן פי׳ הרמב״ם הל׳ תענית. וכבר ביארנו בספר שמות י״ד ט״ו דכך הפי׳ בספר יהושע ו׳ וירע העם ויתקעו בשופרות. פי׳ שהתפללו ביום השביעי קודם שנכנסו ליריחו ובתפלה תקעו בשופרות. וע״ע מש״כ בספר דברים ל״ג כ״ה בפסוק ברזל ונחושת מנעלך. כ״ז בעת צרה. משא״כ ביו״ט אע״ג שהוא ג״כ עת תפלה ומקרא קודש כמש״כ בפרשת אמור ובכ״מ אבל אין מתריעין בשעת תפלה בחצוצרות. ומזה מבואר דבר״ה דכתיב יום תרועה ה״נ הפי׳ תקיעת שופר בעת התפלה כמש״כ שם:

ונזכרתם לפני ה׳ אלהיכם. לפי הפשט שיהיו מלאכי מעלה מליצים ומזכירים אתכם לטובה לפני כסא כבודו. וכענין ה׳ זכרנו יברך. אבל יש לדקדק בשנוי לשון שבזה הכתוב כתיב לפני ה׳ אלהיכם. ובמקרא הסמוך כתיב לזכרון לפני אלהיכם. ולא דבר ריק הוא. אלא יש עוד כונה. היינו דווקא לפני ה׳ שהוא הארון או הציץ שאז ה׳ הוא עמכם אז תוקעין בחצוצרות. והיינו דכתיב בפרשת מטות שלקח פינחס כלי הקודש וחצוצרות התרועה. ותניא בתוספתא סוטה כלי הקודש זה הארון וי״א אלו בגדי כהונה. והכונה הוא הציץ. משום שבל״ז לא היה אפשר להשתמש בחצוצרות :

ונושעתם מאויביכם. מצורריכם מיבעי. וכלשון המקרא על הצר הצורר וגו׳ וכבר ביארנו להלן י׳ ל״ה ובכ״מ דאויב לא משמע אלא בלב ואינו פועל רע בידים והיינו דתניא בספרי במלחמת גוג ומגוג הכ״מ או בכל המלחמות ת״ל ונושעתם מאויביכם. אמרת צא וראה איזהו מלחמה שאין אחריה שעבוד אי אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם מה כתיב אחריו והיה ה׳ למלך על כל הארץ. ולא שהברייתא מפרש גוף המצוה במלחמת גוג ומגוג. אלא ההבטחה שהבטיח הכתוב בברור. והיה קשה לנו שהרי אנחנו רואים כ״פ שאין תפלה וחצוצרות מועיל. ועון הדור גורם. וא״כ האיך כתיב בברור ונושעתם. ע״ז תניא דמתחלה לא באה ההבטחה אלא במלחמת גוג ומגוג שהרי כתיב ונושעתם מאויביכם ולא מצורריכם. אלמא שאין הבטחה זו אלא באופן שתהיה ישועה גם מאויב שבלב. וזה א״א אלא במלחמת גו״מ שאז יכירו כל העולם גדולת ישראל ויקבלו את ה׳ אלהי ישראל למלך:

וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר אם מדבר על מלחמה שבא האויב לארצם, היל"ל וכי תבוא מלחמה בארצכם, ואם מדבר שהם יוצאים להלחם בארץ אויב היל"ל וכי תבואו מלחמה על הצר, כמו אנשי הצבא הבאים למלחמה (במדבר ל״א:כ״א), וע"כ שכולל שניהם, כי תבואו מלחמה על הצר, וכי תבוא מלחמה בארצכם, וממ"ש על הצר בה' הידיעה משמע שהוא הצר הגדול הנודע ע"י הנביאים שנבאו עליו, אבל הלא יוכל להיות שמדבר בצר הידוע בתורה שהם עמלק וז' עממין ומדייק זה ממ"ש ונושעתם מאויביכם, שלשון תשועה במובנה המדויק הוא התשועה הגמורה שזה ההבדל בין תשועה והצלה, וכמ"ש התיצבו וראו את ישועת ה' וכו' כי אשר ראיתם את מצרים וכו', וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג שאין שעבוד אחריה, ור"ל שגם במלחמה זו תריעו בחצוצרות ונושעתם:

על הצר הצורר אתכם מבואר אצלי שיש הבדל בין צר ואייב, שאויב הוא הדורש רעה, וצר הוא המצר בפועל, ויש צר שאינו אויב אם מצר לו לא מחמת שנאה רק לגזול את ממונו להנאת עצמו, ויש אויב שאינו צר אם דורש רעתו בלב ואינו מצר לו בפועל, ואחר שפה מדבר מצר ואויב שמצר לו מפני שדורש רעתו כמ"ש ונושעתם מאויביכם היל"ל על האויב הצורר אתכם, כמ"ש תמיד כי תצא למלחמה על אויביך. וע"כ אמר ר"ע, שבא שם צר מפני ששם זה בא לפעמים כשם תאר על האיש המצר, ופעמים בא על הצרה עצמה צר ומצוק מצאוני (תהילים קי״ט:קמ״ג) יבעתהו צר ומצוקה (איוב י"ז) וכולל כל צרות שבעולם וכמ"ש בתענית (דף י"ט) והנה מ"ש והרעותם בחצוצרות ונזכרתם, אין פירושו כפשוטו כאילו יש ח"ו שכחה לפמ כסא כבודו וע"י התרועה יזכר את אשר שכח, רק הוא ככל המלות שבאו על השי"ת המורים על ההתפעליות כמו חמה ורוגז עצב ורחמים וחנינה, שיבואו עליו ית' בדרך העברה לפי הפעולות שיגיעו ממנו למטה התלויות לפי מעשה בני אדם והכנתם, שאם ירעו מעשיהם ויגיע להם עונש או יניחם אל המקרה והטבע יאמרו שקצף וחרה אפו בם וששכח אותם, כי כן יאמרו על פעולות כאלה שיגיעו מבני אדם מאיש לרעהו, ואם ייטיבו מעשיהם וישובו אליו וישוב וישגיח עליהם ויושיעם יאמרו שזכר ורחם וחנן אותם, וכ"ז יאמר לפי הפעולות שהגיע מאתו אל המקבלים לא על צד שהתפעל ושכח וחרה אפו ושב וינחם וזכר ורחם, וז"ש וכי חצוצרות מזכירות ר"ל הלא אין שכחה לפניו, אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו ועי"כ לא נושעו נדמה לנו כאלו לא הוזכרו לפני המקום, וע"י שהריעו ושבו בתשובה נדמה לנו שנזכר בם אבל באמת לא שכח ואין שכחה לפניו, וא"כ אם לא שכח לא נזכר כי אין זכירה אלא אחר השכחה ורק מה שאנו קורים זכירה אצלו הוא מה ששב להושיעם, שנדמה לנו כי שכח וחזר לזכור, וז"ש שאין נזכרים אלא לתשועות, שע"י התשועות נדמה לנו כי חזר וזכר אותם: