תהילים פרק מ״ט

תהילים פרק מ״ט עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מִזְמוֹר:

   עוד פירושים על פסוק א: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   למנצח, שמעו זאת כל העמים זה המזמור הוא נכבד מאד, כי יש בו מפורש אור העולם הבא ונשמת החכמה שלא תמות.

   רד"ק

   שמעו זאת. זה המזמור על ענין העולם הזה והעולם הבא לפיכך אמר כל העמים וכל יושבי חלד כל מי שיחפוץ הדרך הטובה מאיזה עם שיהיה:

   מלבי"ם

   למנצח, תוכחת מוסר אל הבוטחים בעשרם ועובדים את גופם ואדמתם ומעבידים ומאבדים את נפשם ונשמתם, מראה על פניהם סכלותם כי יחליפו העולם העומד באובד, הרוחני בגשמי, הנקלה בנכבד, וכי נמשלו כבהמות נדמו:

2. (ב)שִׁמְעוּ־זֹאת כָּל־הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל־יֹשְׁבֵי חָלֶד:

   מצודת דוד:כל העמים. כי כולם צריכים לדעת המוסר הזה:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים. לְפִי שֶׁמִּזְמוֹר זֶה מְיֻסָּד עַל בְּנֵי אָדָם הַבּוֹטְחִים בְּעָשְׁרָם, אָמַר: כָּל הָעַמִּים, שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִים יִסּוּר:

   חָלֶד. הִיא הָאָרֶץ, עַל שֵׁם שֶׁהִיא נוֹשֶׁנֶת וַחֲלוּדָה, רדוייל״ייא בְּלַעַ״ז; וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ (חולין קכז.): עַל שֵׁם הַחוּלְדָּה, שֶׁהִיא בַּיַּבָּשָׁה וְאֵינָהּ בַּיָּם; דְּתָנוּ רַבָּנָן (חולין קכז.): כָּל שֶׁיֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בַּיָּם, חוּץ מִן הַחוּלְדָּה:

   אבן עזרא

   שמעו זה הדבר שהוא יודיע, הוא כולל לכל חי שנפח השם באפיו נשמת חיים, על כן: האזינו כל יושבי חלד.

   מלבי"ם

   שמעו זאת, תוכחה זו כוללת בין עמים ולאומים שהיא החברה המדינית, ובין יחידים היושבים חלד, כי בסכלות הזה השתבשו יחידים גם תעו בו גוים וממלכות:

   מצודת ציון

   האזינו. הטו אוזן:

   חלד. אנשי הזמן:

3. (ג)גַּם־בְּנֵי אָדָם גַּם־בְּנֵי־אִישׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן:

   מצודת דוד:יחד. ר״ל זה כזה:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   גַּם בְּנֵי אָדָם. בְּנֵי אַבְרָהָם, שֶׁנִּקְרָא ״הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים״ (יהושע יד:טו): בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה:

   גַּם בְּנֵי אִישׁ. בְּנֵי נֹחַ, שֶׁנִּקְרָא ״אִישׁ צַדִּיק״ (בראשית ו:ט):

   אבן עזרא

   גם ככה אקרא בני אדם שאין להם מעלה, או שיש להם שהם נודעים וזה טעם ובני איש -העשירים והאביונים.

   רד"ק

   גם. הפחותים במעלה:

   בני איש, הגדולים כמו גדעון בן יואש איש ישראל, וכן העשירים והאביונים כולם ישמעו זאת החכמ' שאדבר:

   מלבי"ם

   גם, היא כוללת גם כל כתות האנשים, בין הנכבדים בין הנקלים, בין העשיר בין האביון, כי כולם יבערו ויכסלו בזה:

   מצודת ציון

   בני אדם. המון העם:

   בני איש. הגדולים שבהם כמו הלא איש אתה (ש״א כו):

4. (ד)פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת:

   מצודת דוד:והגות. מחשבות לבי המה דברי תבונה ר״ל מלבד הדברים הנגלים שיש במה שאדבר הנה יש בהם עוד דברים נסתרים מה שאחשוב בלבי:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   וְהָגוּת לִבִּי. מַחְשְׁבוֹת לִבִּי, תְּבוּנוֹת הֵם:

   אבן עזרא

   פי בא ללמד על כל חכמה נעלמה מהם וחכמי הלב יזכירוה בדרך חידה.

   וטעם והגות והתבונות שהגה לבי.

   רד"ק

   פי ידבר. החכמות והתבונות שיהגה לבי ידבר אותן פי:

   מלבי"ם

   פי ידבר חכמות, המאמרים שיאמר בפיו הם דברי חכמה, והגות לבי תבונות, ותוך מאמריו החיצונים רצוף היקש תבוניי, למשל מה שיאמר שהכסף והעושר הם רק קנינים מדומים זה לקוח מדברי החכמה, אבל מה שיסביר את הדבר הוא היקש הלקוח מדרכי הבינה, וזה צורתו, האדם צריך שימיר קנין חיצוני בעד קנין מתעצם אליו יותר, למשל הכסף בעבור גופו, הנפש היא עצמות האדם נגד הגוף, התולדה מזה שצריך שימיר מחמדי הגוף בעד אושר הנפש, והיקש תבוניי הזה בנוי על היסוד הלקוח מדברי החכמה ממהות הנפש ושהיא עצמות האדם:

   מצודת ציון

   והגות. ומחשבות:

5. (ה)אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי:

   מצודת דוד:אטה למשל אזני. דברי המשל הם כמו כצאן לשאול שתו ולא יראו אור ואמר גם אני אטה אזני להם כאומר לא לזולת לבד אזכיר ואזהיר כי גם את עצמי עמהם: אפתח בכנור חידתי. כי החידה היא סגורה וסתומה ואמר אפתח סתימת החידה ואפרשה עם הכנור שאזמר בה כי בהכרעת הנגון יובן הדברים:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי. לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת ״מְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי״ (שמואל א כד:יג):

   אֶפְתַּח. לָכֶם חִידָתִי זֹאת בְּכִנּוֹר, וְזוֹ הִיא הַחִידָה: לָמָּה אֲנִי צָרִיךְ לִירָא בִּימֵי רָע בְּיוֹם פְּקֻדַּת עָוֹן? לְפִי שֶׁעֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי. עֲוֹנוֹת שֶׁאֲנִי דָּשׁ בֶּעָקֵב, שֶׁאֲנִי מְזַלְזֵל בָּהֶם, שֶׁהֵם בְּעֵינַי עֲבֵרוֹת קַלּוֹת – הֵם מַרְשִׁיעוֹת אוֹתִי בַּדִּין. וְכָל שֶׁכֵּן הָעֲשִׁירִים:

   אבן עזרא

   אטה אדבר זאת החכמה בדרך משל, כמו: לא יראו אור, כצאן לשאול שתו, ובעבור כי החידה סתומה גם סגורה, על כן אפתח.

   וטעם בכנור כי זה המזמור יזמר בו. ויתכן להיות טעם אטה, גם אני אטה אזני למשל. והטעם: גם אוכיח נפשי.

   רד"ק

   אטה. אמר דרך משל וחידה אדבר דרך סתומה ולפי שהמזמורי' היו נאמרים על לשון נבל וכינור אמר אטה למשל אזני אל הכינור שינגן בו המנגן עם דברים אלה שהם משל וכן אפתח בכינור:

   מלבי"ם

   אטה למשל אזני, כי יתחיל דבריו במשל מן פדיון האח ופדיון עצמו ממות, שהוא משל אל פדיון הנפש ממות העצמי, אפתח בכנור חידתי, שמדי נגנו בכנור ימצא תיכף חדתו, ויבין הנמשל:

6. (ו)לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֺן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי:

   מצודת דוד:למה אירא. וזהו דברו למה אירא וגו׳ ר״ל על מה אירא כשיבוא הרע בעולם והלא על כי העונות אשר אני מזלזל בהם לדושם בעקב רגליהם הם המסבבים אותי ובעבורם אני מתפחד פן ע״י אלכד ברעה:

   עוד פירושים על פסוק ו: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   למה הטעם למה איגע לקנות הון בעבור יראתי ימי הזקנה כאשר כתוב: עד אשר לא יבואו ימי הרעה והם ימי הזקנה, כי בתחלה החל בבחרותיך.

   עון עקבי דבק עם למה אירא והטעם כי בקנותו ההון אולי אצטרך לבקשו מדרך שיקרנו עון. והטעם: שאלך בדרך לא ישרה ואותו העון לעולם סביבי יהיה, כאילו אמר למה אירא בימי רע ולמען עון רגלי יסובני.

   רד"ק

   למה אירא בימי רע. עתה החל בדברי משל וחידה ואמר למה אירא בימי רע שהם ימי העה"ז כי הם ימי רע לכל המתעסק בם, ולמה אדאג על העושר ועל הקנין שהם כבוד העה"ז, כי אדאג על טובות העה"ז כלומר אם אשמח בו בתחילה לסוף אדאג בו, ולפי שהעקב הוא סוף כל הגוף נקרא סוף כל דבר עקב, או יהיה פי':

   עקבי. העה"ב שהוא העולם השכר והעונש שבסוף המעשה כי אין מעשה בעולם הבא ושם יסובוני עון כלומר עונש מעשי ששמחתי בטובת העה"ז ורדפתי אחריו:

   יסובני. כתובה בוי"ו עם הדגש:

   מלבי"ם

   למה אירא, פסוק זה הוא כעין הצעה לכל מה שיאמר אח"ז, הנה ה' הכין לנו מקור חיים היא הנפש הנצחיית אשר היא לא תמות במות הגוף כי תשאר צרורה בצרור החיים את ה' בעדן הנפשות, וא"כ למה אירא בימי רע, כשיגיעו ימי המות למה אירא מן המות הלא היא יובילני אל החיים הנצחיים, ואך מה שאירא הוא כי עון עקבי יסובני, שאז יסובו אותי העונות שהלכתי והנהגתי בהם שלא שמרתי להכין לי צידה ליום מועד ולעשות דבר להשלמת נפשי, עד שלא אירא מן המות רק ממעשי הרעים:

   מצודת ציון

   עקבי. עקב הרגל:

7. (ז)הַבֹּטְחִים עַל־חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ:

   מצודת דוד:הבוטחים. ר״ל א״כ כ״ש האנשים התולין בטחונם ברוב עשרם ומתהללים בה כ״ש שיש להם להתפחד כי הלא דרכם להרבות זלזול בעונות ולדושם בעקב הרגל:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   הַבּוֹטְחִים עַל חֵילָם. וּמָה בֶּצַע בְּמָמוֹנָם, הֲלֹא:

   אבן עזרא

   הבוטחים אמר רבי משה: כי הוא פועל למלת אירא. ואין לו טעם. והנכון: כי הבוטחים תחלת דבר והטעם הנה הבוטחים על חילם – עשרם, כמו: עשה לי את החיל הזה.

   רד"ק

   הבוטחים. הם בוטים על רוב עשרם ואין ראוי לי לעשות כמותם:

   מלבי"ם

   הבוטחים, אומר אני אל הבוטחים על חילם, ולא יבטחו בו להיות אמצעי אל השלימות כמו לעשות בו צדקה וחסד, רק שברוב עשרם יתהללו, וזה הוא התכלית אצלם לאצור עושר רב:

   מצודת ציון

   חילם. עשרם:

   יתהללו. ישתבחו:

8. (ח)אָח לֹא־פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא־יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ:

   מצודת דוד:אח וגו׳. כאומר הנה באמת סכלות גדול הוא לבטוח בעושר כי הלא אין איש יוכל לפדות בממון את אחיו מן המיתה ואף כופר נפש עצמו לא יוכל ליתן:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אָח. לֹא יוּכַל לִפְדּוֹת אֶת אָחִיו בְּמָמוֹנוֹ, לְפִי שֶׁאִם בָּאִים לִפְדּוֹת אִישׁ אֶת אָחִיו יִתְיַקֵּר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם מִכָּל הוֹן. לְפִיכָךְ עַל כָּרְחוֹ חָדֵל הוּא לְעוֹלָם מִלְּפַדּוֹתוֹ:

   אבן עזרא

   אח אמר רבי יונה: כי טעמו אחד. ואחרים אמרו: כי טעמו כמו ואמור אח. והנכון בעיני: כי אח פעול והאיש הוא הפועל כאילו אמר: הנה העשירים לא יוכלו לפדות אחיהם גם נפשם מהמות וזה הממון מה יועילנו?! והנה הוא אין איש פודה אחיו מהמות ולא עוד רק גם נפשו, על כן ויקר פדיון. והטעם: וחדל שלא יהיה זה לעולם.

   רד"ק

   אח. מה יועיל עשרם ביום המיתה כי לא יוכל לפדות איש את אחיו מן המות בכל עושרם ולא יוכלו לתל אלהים כפרו אשר מאתו החיים והמות:

   מלבי"ם

   אח, הכי לא יפדה איש את אחיו, שאם ירצה להמית את אחיו והוא יכול לפדותו בממון הכי לא יפדהו? ואם יקרה אכזר כזה שממונו חביב עליו מהצלת אחיו, הכי לא יתן לאלהים כפרו, היינו כופר עצמו, אם נתחייב מיתה וכופר יושת עליו שבו ינצל מן המות וכי לא יתן כספו בעד הצלת חייו? הלא ודאי יתנהו, א"כ אשאל אם כל אדם יתן את כל אשר לו בעד חיי גופו הגם שגופו אינו עקר האדם, ר"ל שהוא אינו עצם האדם הנשאר קיים ונצחי, שעיקר האדם הוא נפשו הנצחיית והגוף רק לבוש אליו:

   מצודת ציון

   כפרו. פדיון נפשו:

9. (ט)וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם:

   מצודת דוד:ויקר. להפדות את הנפש הוא דבר יקר ולא סוף דבר שיקר הוא אלא אפי׳ שחדל הוא לעולם ואינו נמצא כלל:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   וְיֵקַר. (שֶׁיִּחְיֶה לָנֶצַח וְלֹא יִרְאֶה הַשַּׁחַת) וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן מְנִיעָה כְּמוֹ ״אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז״ (ישעיה יג:יב), ״וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי״ (ויקרא כו:כח), כְּלוֹמַר וְיִמָּנַע פִּדְיוֹן נַפְשָׁם:

   רד"ק

   ויקר פדיון נפשם. כלומר שלא יהיה ולא ימצא:

   וחדל לעולם. כי דבק עם הפסוק אשר אחריו כלומר חדל הדבר לעולם שדבר שא"א שיחיה עוד לנצח ולא יראה השחת דבר נמנע הוא:

   מלבי"ם

   ויקר, וא"כ הלא יקר ונעלה מן פדיון גופו העובר הוא פדיון נפשם, לפדות נפשם הנצחיית מן המות הנצחי, וא"כ מדוע וחדל לעולם, מדוע יחדלו המון האנשים מלפדות את נפשם בל תמות המות הנפשיי הנצחיי:

   מצודת ציון

   ויקר. דבר אשר תקשה מציאותו קרוי יקר וכן ודבר ה׳ היה יקר (ש״א ג):

10. (י)וִיחִי־עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת:

    מצודת דוד:ויחי. אף אם הרבה יחיה וכי יחיה עוד לנצח ולא יראה כלל את השחת ומהו א״כ בטחון העושר:

    עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    אבן עזרא

    ויחי ואיך יחשוב הקונה ההון.

    רד"ק

    ויחי. כלומר לזמן רב שלא יראה עוד השחת:

    מלבי"ם

    ויחי, ר"ל שהלא בפדותם את גופם לא יפדהו רק שיחיה חיי שעה לא על חיי עולם, כי בסוף ימות בהכרח וירד לשחת, אבל אם יפדה את נשמתו הלא יחי עוד לעולם חיים נצחיים, ולא יראה השחת, וא"כ היה ראוי שיתן כל הונו ורכושו בעד פדיון נשמתו, ומדוע חדל זאת לעולם ואין איש שם על לב לפדותה מני אבדון נצחי:

    מצודת ציון

    השחת. בור הקבר:

11. (יא)כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם:

    מצודת דוד:כי יראה. עם כי יראה שכל בני העולם עומדים למיתה החכם יהיה או סכל ובמותם יעזבו עושרם לאחרים אשר לא עמלו בו:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ. וְאֵין נִצּוֹלִין מִן הַמָּוֶת, לְפִיכָךְ עַל כָּרְחוֹ הוּא חָדֵל לִיגַע וְלִטְרֹחַ עַל פִּדְיוֹן אָחִיו:

    חֵילָם. מָמוֹנָם. בַּחֲכָמִים נֶאֱמַר מִיתָה, שֶׁאֵינָם מֵתִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא הַגּוּף בִּלְבַד, וּבִכְסִיל וּבַעַר נֶאֱמַר אֲבֵדָה:

    אבן עזרא

    כי והלא יראה חכמים ממנו ימותו בכל דור, והזכיר מות עם החכמים ויאבדו עם הכסיל והבער כי ילכו לאבדון והכסיל הולך דרך עקשות, והבער שלא יבין כמו הבהמה ושניהם יאבדו.

    חילם כנגד הבוטחים על חילם.

    רד"ק

    כי. חכמים וכסילים למיתה גופנית הם עומדים אבל החכמים אם ימות גופם לא תמות נשמתם ולא תאבד תקותם כאוהבי העה"ז שימותו הם ונשמתם ואין להם תקוה אחר המיתה:

    וחילם. שיתעסקו בו בעודם יעזבוהו לאחרים מה יועיל להם, והחכמה שהתעסקו בה החכמים תועיל להם אחר מיתה:

    מלבי"ם

    כי יראה, הלא צריך הוא לראות שבענין הנפשיי יש הבדל בין החכם ובין הכסיל, שחכמים ימותו וכסיל ובער יחד יאבדו, שהחכמים לא יאבדו כי נפשם תחיה לעד רק ימותו שהוא מיתת הגוף, אבל כסיל ובער הם יאבדו, כי לא ישאר שארית לנפשם, אבל בענין הממון אין שום הבדל בין האנשים כי כולם יעזבו לאחרים חילם, שעשרם יירשו אחרים אחרי מותם:

    מצודת ציון

    ובער. שוטה:

    חילם. עשרם:

12. (יב)קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת:

    מצודת דוד:קרבם. עכ״ז יחשבו בקרב לבם אשר בתיהם תתקיים לעולם: קראו. קוראים שמם על אדמתם לומר שהיא אדמת פלוני כאלו יחיו לנצח ותהיה בידם:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם. מַחְשְׁבוֹתָם לִבְנוֹת לָהֶם בָּתִּים שֶׁיִּתְקַיְּמוּ לְעוֹלָם:

    קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם. אֶת בָּתֵּיהֶם שֶׁהֵם בּוֹנִים לְמַעַן יִהְיֶה לָהֶם לְזִכָּרוֹן, ״וְיִקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ״ (בראשית ד:יז). אַנְטִיוֹכוּס בָּנָה אַנְטוֹכִיָא, סְלִיקוּס בָּנָה סְלִיקִיָא:

    אבן עזרא

    קרבם יש אומרים: כי הוא הפוך קברם והוא הבית הנקרא בית עולמו. וטעם: קראו בשמות שבנו בנינים על קברם. ויש אומרים: כי טעם קרבם, כמו: וקרב איש במחשבתם שיעמדו בתימו. ולפי דעתי: שהוא חסר בי"ת, כאילו הוא בקרבם. והטעם: בקרב האחרים שעזבו להם חילם, והטעם לא נשאר להם זכר רק שיאמר זה בית פלוני וזה המגדל בנה פלוני, וזה טעם קראו וכל זה לא יועיל.

    רד"ק

    קרבם. יש לפרש כי מ"ם בקרבם כינוי ואחריו הידיעה ויהיה פירושו הכי חושבים כי קרבם בתימו כ"כ הוא עסק' לרדוף אחר הממון כאילו ישכנו בהיכלי מלך שבוני' להם לעולם ויהיה משכנותם לדור ודור עד שקראו בשמותם עלי אדמות, כלומר כל בני בניהם ובתיהם גדולים ובצורים עד שיצא להם שם עלי אדמות:

    מלבי"ם

    (יב-יג) קרבם, ר"ל הלא ראוי שידעו ויחשבו זאת בקרב לבם, כי בתימו אשר ישארו לעולם ומשכנותם, אשר ישארו לדור ודור, ר"ל הבתים והמשכנות של העשירים אשר ישארו אחרי מותם ביד זרים היורשים אותם, הם יקראו ויכריזו ויפרסמו בשמותם, דהיינו בשמם ובשליחותם, שהבתים האלה יהיו שלוחים מהם להכריז בשמם עלי אדמות ולהודיע לכל לאמר, דעו כי האדם אשר לא ילין ביקר, מי שלא יוכל לקחת עמו יקרו ונכסיו ללין עמו בקבר, האדם הזה נמשל כבהמות נדמה, היה סכל כבהמה, כי האדם צריך לקחת עמו את היקר, דהיינו לעשות בו חסד ומעשים טובים עד שישאר בידו לעת אחריתו, ומי שלא עשה זאת הוא נמשל כבהמה, כן יקראו ויכריזו בתי העשירים ומשכנותיהם, ר"ל שמן הבתים וארמנותיהם אשר עמלו בהם בבנינם והם עתה ביד זרים ילמדו כל בני אדם המוסר הזה:

13. (יג)וְאָדָם בִּיקָר בַּל־יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ:

    מצודת דוד:ואדם ביקר. הלא אין האדם בוטח ביקר עשרו שילין עמו עד הבוקר וא״כ מה הוא העושר: נמשל. הבוטח בעשרו הוא נמשל לבהמות ודומים אליהם בחסרון הדעת והענין כפול לדמיון גמור:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    בִּיקָר. לְשׁוֹן יְקָר וְתִפְאֶרֶת (ס״א אינו):

    נִמְשַׁל. לְשׁוֹן מָשָׁל:

    נִדְמוּ. לְשׁוֹן דְּמָמָה:

    אבן עזרא

    ואדם יש אומרים: כי ביקר - זה היקר שלו שהוא הממון לא ילין עמו במותו, רק יעזבנו ויהיה בל ילין כמו: נפשו בטוב תלין והנה האדם נמשל כבהמות שימותו גם הם במותם.

    נדמו נכרתו. והירושלמי אמר: נמשל האחד שהוא הפרט נדמו הכלל.

    רד"ק

    ואדם. באותו היקר והממון לא ילין בו כלומר כשימות לא יהיה עמו ונקראת המיתה לינה כמו שנקראת גם כן שינה:

    נדמו. הוא עניין דמיון והוא כפל לשון או פי' נדמו נכרתו, כלומר כמו הבהמות שנכרתו במותן כן האדם הרע נכרת במותו שלא תשאר נשמתו אלא תאבד:

    מצודת ציון

    ביקר. מלשון יקר:

    נדמו. מלשון דמיון:

14. (יד)זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה:

    מצודת דוד:זה דרכם. כן מנהגם להחזיק לעצמם את הכסילות הזאת להתהלל עם העושר ולבטוח בה: אחריהם. אף בניהם הבאים אחריהם גם המה ירצו לעולם באמרי פי אבותיהם להתהלל עם העושר:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    כֵּסֶל. שִׁטּוּת:

    וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה. וְהַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם יְדַבְּרוּ בָהֶם וִיסַפְּרוּ בְּפִיהֶם מַה אֵרַע לָרִאשׁוֹנִים:

    יִרְצוּ. לְשׁוֹן הַרְצָאַת דְּבָרִים, רטרירונ״ש בְּלַעַ״ז, וַחֲזַ״ל פֵּרְשׁוּ (שבת לא:): זֶה דַּרְכָּם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁסּוֹפָם אֲבוּדִים, אֲבָל כֵּסֶל לָמוֹ – חֵלֶב יֵשׁ לָהֶם עַל כִּסְלֵיהֶם וּמְכַסּוֹת אֶת כִּלְיוֹתֵיהֶם וְאֵינָן יוֹעֲצוֹת אוֹתָם לָשׁוּב מֵרָעָתָם. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁכְחָה הִיא לָהֶם עַל שֶׁשָּׁכְחוּ שֶׁסּוֹפָם לָמוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ, כְּלוֹמַר: יוֹם אַחֲרִיתָם תָּמִיד בְּפִיהֶם, וְאֵין חֲרֵדִים מִמֶּנּוּ:

    אבן עזרא

    זה ואחריהם הם בניהם ירצו ללכת בדרך זה.

    וטעם בפיהם כי הם יצוום ככה. ויש אומרים: הם ירצו את עונם.

    רד"ק

    זה. זה דרך הרשעים לפי שהכסילות למו ולא ידעו עשות נכוחה:

    ואחריהם בפיהם. ובניהם אחריהם ירצו במאמרם במה שישמעו מאבותם מתהללים בעושר כן ירצו הם באותו הדרך, וי"מ בפיהם בענין כמוהם וכשיעור דעתם כמו איש לפי אכלו:

    מלבי"ם

    זה דרכם, וא"כ איך יהי' דרכם זה כסל למו, איך יהי' זה תקותם ואיך ישימו כסלם בעושר כזה שיכריז אחרי מותם שהיו דומים כבהמות? ואיך אחריהם בפיהם ירצו, שבצואתם בעת מותם יגלו רצונם בפיהם מי שיירש נחלתם אחריהם, היש שטות גדול מזה? סלה סיום הענין:

    מצודת ציון

    כסל. מל׳ כסילות:

    למו. להם:

    ירצו. מלשון רצון:

15. (טו)כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ:

    מצודת דוד:כצאן. ועומדים המה למיתה לכלות הנפש עם הגוף כמו הצאן הנאסף אל הדיר הגופות עם נפשותם כן יאספו כולם להשימם בשאול והמות ישברם מכל וכל כי בקבר תכלה הנפש עם הגוף: וירדו. אף בחייהם כאשר יבוא עתם ימשלו בם הישרים בבוא עת בקרם וזריחתם: וצורם. וחזקם יובא להרקב בשאול ולא ישאר מהם מאומה לא מהגוף ולא מהנפש: מזבול לו. מן המדור שלו יובא אל השאול:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ. כַּצֹּאן הַמִּתְאַסֵּף לַדִּיר כֵּן הֵם לִשְׁאוֹל:

    שַׁתּוּ. דְּגוּשׁוֹת הַתָּי״ו בִּמְקוֹם תָּי״ו שְׁנִיָּה: לִשְׁאוֹל שׁוֹתְתוּ, לְשׁוֹן שְׁתוּתֶיהָ שֶׁל שְׁאוֹל, לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְכֵן ״שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם״ (תהלים עג:ט), גַּם הוּא לְשׁוֹן שְׁתוּת: קָבְעוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם, לְשׁוֹנָם הָרָע:

    מָוֶת יִרְעֵם. מַלְאַךְ הַמָּוֶת יֹאכְלֵם, וְאַל תִּתְמַהּ עַל לְשׁוֹן אֲכִילָה זוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר ״יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת״ (איוב יח:יג). לָשׁוֹן אַחֵר: לְשׁוֹן רְצִיצָה, כְּמוֹ ״הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל״ (ירמיה טו:יב):

    וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר. לְיוֹם הַגְּאֻלָּה, כְּשֶׁיִּזְרַח בָּקְרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ רוֹדִים בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים וְגוֹ׳״ (מלאכי ג:כא):

    וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל. צוּרָתָם שֶׁל רְשָׁעִים תְּבַלֶּה אֶת הַשְּׁאוֹל, גֵּיהִנֹּם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים:

    מִזְּבֻל לוֹ. מִהְיוֹת לָהֶם מָדוֹר; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא״ (מלאכי ג:יט). וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ מִזְּבֻל לוֹ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּזְּבוּל, שֶׁהֶחֱרִיבוּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (מדרש תהלים מט:ג):

    אבן עזרא

    כצאן, שתו כמו: שתו בשמים פיהם. והטעם: שמו עצמם במחשבתם שהם כצאן.

    מות ירעם כי סופם לטבח.

    וירדו בם ישרים זה אחר מותם והם ארבעה יסודים שאינם מורכבים: שהאש מורכבת בו תשוב אל האש, והרוח אל הרוח, והמים אל המים, והעצמות שהם ממתכונת העפר אל העפר.

    טעם לבקר כנגד ילין והטעם אחר חצי יום אז יחלו.

    וצורם כמו וצורותם וכמוהו: כתבונם עצבים כתבונתם . והטעם: כי השאול, שהוא למטה ששם הגוף הוא יכלה הצורה.

    וטעם מזבול מהזבול שהוא דר בו כל אחד, משם יבוא לו הכילוי. ורבי משה אמר: כי תחסר מלת הרודים וישרים שלא יוכלו בני אדם להמלט. ורבי יונה אמר: מזבול לו, משפט שמים על כל אחד.

    רד"ק

    כצאן. כמו הרועה שאוסף הצאן כן יהיה הרועה שלהם המות שיאספמו אל שאול:

    שתו. פועל עומד כמו הושתו או הם שתו עצמם בלי תקוה אחר המות באחזם הדרך הרעה, ודגש תי"ו שתו תמורת הנח:

    וירדו בם ישרים לבקר. כלומר עתה הרשעים למעלה והצדיקי' למטה עד יום המות אבל ליום הדין ירדו הישרים ברשעים וקרא יום הדין בקר, כי תהיה אז ישועת ישראל כאמרו וזרחה לכם יראי שמי:

    וצורם. כמו וצורתם או חזק כלומר כל חזקם ומעלותם סופה לבלות שאול כלומר כי השאול יבלם ואין להם תקוה עוד:

    מזבול לו. מהזבול והממון היפה שהיה לו יצא אל הקבר:

    מלבי"ם

    כצאן לשאול שתו, כחות החיים דומים כצאן שסוף בהמה לשחיטה כן לשאול שתו, והמות ירעה אותם כמו שהצאן מפטמין אותם בכדי לטבחם ולהמיתם, כן סבת רעיתם ומזונם הוא המות, שע"י המות וההעדר הכרוך בטבע החומר יותכו ליחותיו תמיד ויצטרך אל המזון להשלים תמורת הניתך, ואחר שהתמורה חלושה מן הליחות השרשי יופסד הליחות השרשי ויתמעט תמיד עד שימות, וירדו, אולם נגד כחות החיים הממירים מזגיהם תמיד ונתכים ומתקרבים אל המות, נמצא ג"כ כחות ישרים, שהם הכחות הנפשיות והשכליות כמו כח הבינה והדעת ויתר המדות הטובות שהם כולם ישרים ותמימים, והם ירדו, כצאן האלה שהם כחות החיים וימשלו בם ע"י כח הממשלה אשר בנפש בכל בקר, ויבקרו אותם כבקרת רועה עדרו, וצורם שהוא הצור החזק שלהם שהיא הנפש הנצחיית (שנקראת בשם צור כמ"ש ויעתק צור ממקומו וכמש"ש) הוא ירדה בם לבלות שאול מזבול לו, שהוא יבלה את השאול בל יהי' זבול ומעון לו להצור הזה, שנפשו הרוחנית תתגבר על כחות החומריים וישיבם אל היושר והשיוי ואל הנצחיות, וימשול על כח ההעדר שהוא השאול הכרוך בטבע החומר ויגבור השכל והצורה והרוחני על בני השאול ואבדון אלה:

    מצודת ציון

    שתו. שמו:

    ירעם. ישברם:

    וירדו. וימשלו:

    וצורם. מלשון צור ור״ל חזקם לבלות. מלשון בליה ורקבון:

    מזבול. ענין מדור כמו בית זבול לך (מ״א ח):

16. (טז)אַךְ־אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד־שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה:

    מצודת דוד:מיד שאול. לבל תכלה נפשי עם הגוף בקברי: כי יקחני סלה. את נפשי יקח להיות גנוזה עמו למעלה עד עולם:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי. אֲבָל אֲנִי, שֶׁהִטֵּיתִי לְמָשָׁל אָזְנִי (תהלים מט:ה), אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי שֶׁלֹּא אֵלֵךְ אֶל שְׁאוֹל, כִּי יִקָּחֵנִי בְּחַיַּי לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו:

    אבן עזרא

    אך כבר הזכרתי בספר כי הנפש והנשמה והרוח שם אחד לנשמת אדם העליונה העומדת לעד ולא תמות ונקראה נפש גם רוח, בעבור שלא תראה לעין כי אם עם אלה, ובעבור היותו המשורר מלא רוח חכמה ומכתב השם חרות על נשמתו, על כן אמר: אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, שלא יתכן שהוא אומר שלא ימות כשאר בני אדם, כי מי גבר יחיה ולא יראה המות, וזה טעם יקחני, שתדבק נשמתו בנשמה העליונה שהיא נשמת השמים וכמוהו: כי לקח אותו אלהים ואחר כבוד תקחני.

    רד"ק

    אך אלהים. אמר הנביא בראותו אבדון נפשות הרשעים במותם יפדה אלהים נפשי מיד שאול שלא תאבד נפשי עם הגוף:

    כי יקחני. כי ימיתני:

    מלבי"ם

    אך, אולם אנכי לא נמשכתי אחרי החומר, ואלהים יפדה נפשי הרוחנית מיד שאול, כי יקחני אליו להיות נפשי צרורה בצרור החיים עם ה' אלהי הרוחות, סלה, סיום הענין:

17. (יז)אַל־תִּירָא כִּי־יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי־יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ:

    מצודת דוד:אל תירא. אל תדאג בעבור קנאת העשיר:

    עוד פירושים על פסוק יז: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    אל ושב עוד להוכיח עצמו באשר החל.

    אטה למשל אזני או יוכיח המשכיל אם כן אל תירא אם היית בלא הון ותקנה לעשיר.

    רד"ק

    אל תירא כי יעשיר איש. אמר אל המקבל מוסרו אל תדאג אם תראה אדם עשיר ואינך כמותו כי תחיה אתה בעניותך כמו שיחיה הוא בעשרו או שמא יותר שבמותו לא יקח ממנו כלום אם כן אין לו יתרון עליך:

    מלבי"ם

    אל תירא, בל תתירא ולבך אל יהגה אימה, באשר תחשב כי בזה יעשיר איש במה שירבה כבוד ביתו, במה שביתו מלא כבוד מרוב הקנינים והחמודות, אל תחשוב שהיא היא העושר של האיש, לא זאת כי אם לא במותו יקח הכל, אם אין הקנינים מתעצמים עמו עד שיוכל לקחתם עמו בעת מותו, ע"י שיוציא ממונו לצדקה ומע"ט שאז הקנינים הם שלו גם אחר מותו, כי הצליח בם את נפשו והלך לפניו צדקו, אם לא יוכל לקחת הכל במותו רק ישארו פה ביד זרים, א"כ הלא לא ירד אחריו כבודו ואינו כבוד אמתי אחר שלא ישאר אצלו:

18. (יח)כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא־יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ:

    מצודת דוד:הכל. כלל וכלל לא וכן ולרש אין כל (ש״ב יב): לא ירד. אל הקבר:

    עוד פירושים על פסוק יח: אבן עזרא, רד"ק

    אבן עזרא

    כי, יקח הכל אפילו חלק ממנו, כדרך: ונפשנו יבשה אין כל. והנה בתחלה הזכיר כי ההון לא ימלטנו ממות ועתה יזכיר כי לא יועיל אחרי מותו, והטעם כי אם יקנה חכמה תועילנו אחר מותו, כי אין תועלת בהון רק בחייו שיאכל וישתה, וזה טעם: כי נפשו בחייו יברך.

    רד"ק

    כי. פי' הכל מאומה ממנו:

19. (יט)כִּי־נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדֻךָ כִּי־תֵיטִיב לָךְ:

    מצודת דוד:כי נפשו. הוא לבד ברך נפש עצמו בימי חייו ואמר שלום יהיה לי אבל לא נתברך מזולת אבל אתה כאשר תטיב מעשיך להיטיב לך בעוה״ב אז הכל יודוך:

    עוד פירושים על פסוק יט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ. הָרָשָׁע מְבָרֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו וְאוֹמֵר: שָׁלוֹם עָלֶיךָ נַפְשִׁי (תנחומא, משפטים ב), לֹא יְאֻנְךָ לָךְ שׁוּם רָעָה. אֲבָל אֲחֵרִים אֵין אוֹמְרִים עָלָיו כֵּן:

    וְיוֹדוּךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ. וְאַתָּה, אִם תִּשְׁמַע לִדְבָרַי, הַכֹּל יוֹדוּךָ, כִּי תֵיטִיב לְנַפְשְׁךָ לְיַשֵּׁר אֶת דְּרָכֶיךָ:

    אבן עזרא

    ויודוך הטעם העני והעשיר.

    כי תיטיב לך יאמר למשכיל שתבקש מה שיהיה לך טוב באחרונה, על כן אחריו.

    רד"ק

    כי נפשו. היה לו לברך נפשו בחייו שלא יהא עסקיו להטיב לגופו כי אם לנפשו בחכמה ובמעשים טובים:

    יברך. שפי' ברכה תוספת טובה להורות כי רוב הטובה יש לו לאדם לעשות לנפשו והמעט לגופו כעדי שיחיה לבד:

    ויודך כי תיטיב לך. דבר כנגד המשכיל אם תעשה זה יודוך המשכילים כי תטיב לעצמך:

    מלבי"ם

    כי, מי שרוצה שיהיו הקנינים שלו, צריך שיוציאם בצרכי נשמתו, עד שעם חייו יברך את נפשו לא את גופו, ויודוך רק אז יודוך אם תיטיב לך, לנשמתך, לא אם תיטיב לזרים יורשי עשרך:

20. (כ)תָּבוֹא עַד־דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד־נֵצַח לֹא יִרְאוּ־אוֹר:

    מצודת דוד:תבוא וגו׳. כאשר תבוא להשכיל אף עד גמול דור אבותיו אשר ג״כ היתה כל חמדתם לאסוף הון אז תבין שעד נצח לא ראו אור עוה״ב:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו. כְּשֶׁתַּשְׁלִים יָמֶיךָ וְתָמוּת, תָּבֹא וְתִרְאֶה אֶת דּוֹר הָרְשָׁעִים אֲבוֹתָיו שֶׁל רָשָׁע נִדּוֹנִים בַּגֵּיהִנֹּם (סנהדרין קד:), אֲשֶׁר עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר:

    אבן עזרא

    תבוא שב אל נפשו של העשיר ככתוב למעלה.

    עד דור אבותיו שהיו כמוהו בלא חכמה.

    עד נצח לא יראו אור זהו השכר ותענוג הנשמה לאור באור אדוניה, שנתנה והוא לקחה וככה בספר בן גוריון יקרא אור העולם הבא, אור הגדול וכבר הזכרתי טעמו.

    רד"ק

    תבא. לפי שזכר נפש הרשע שהיה לו להטיב ולא הטיב לפיכך תבא הנפש ההיא עם נפשות אבותיו שהיו רשעים כמהו ותאבד עם נפשותם:

    עד נצח לא יראו אור. כמו אור הצדיקי' והוא אור החיים שיחיו לעדי עד:

    מלבי"ם

    תבא, אם תבא עד דור אבותיו (של האיש שלא ירד אחריו כבודו) תראה כי עד נצח לא יראו אור כי יאבדו לנצח:

21. (כא)אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ:

    מצודת דוד:אדם ביקר. ר״ל אף תבין כי האדם אשר הוא ביקר העושר ולא יבין לבל ישים בו כל חמדתו ולבטוח בו שהוא נמשל לבהמות ודומים להם ביתרון הדעת דמיון גמור:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין. דֶּרֶךְ הַחַיִּים נְתוּנָה לְפָנָיו, שֶׁאִם יֵלֵךְ בָּהּ הֲרֵי נִכְבָּד, אֵינוֹ מֵבִין אֶת הַטּוֹב:

    אבן עזרא

    אדם אמר רבי יהודה הלוי: מנחתו משכבו כבוד ואדם ביקר בל ילין פירוש יש עם אדם יקר שלא ילין והטעם שלא ישכב וימות והוא כבוד הנשמה וכן אדם שלא למד לא יבין על כן כבהמות.

    רד"ק

    אדם. האדם הזה הוא ביקר והוא הנשמה הנקראת כבוד:

    ולא יבין. בעודנו בחיים אין תבונה בו לאחוז דרכי הנפש כמו הבהמות לפיכך במותו יהיה נמשל להם ותאבד נפשו באין תקוה:

    מלבי"ם

    ואדם, האדם שי"ל יקר שהיא נפשו הנצחיית שהוא יקר אמתי, והוא לא יבין ויחליפנה בעבור הבל ורעות רוח, א"כ הוא נמשל כבהמות נדמו, כי חיי גוף האדם דומה כחיי הבהמה כמות זה כן מות זה: