תהילים פרק מ״ב

תהילים פרק מ״ב עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי־קֹרַח:

   מצודת דוד:משכיל. בזה ילמדו דעת והשכל להתפלל על הגאולה:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   לִבְנֵי קֹרַח. אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף (שמות ו:כד) הֵם הָיוּ תְּחִלָּה בַּעֲצַת אֲבִיהֶם, וּבִשְׁעַת הַמַּחֲלֹקֶת פָּרְשׁוּ. וּכְשֶׁנִּבְלְעוּ כָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם וּפָתְחָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, נִשְׁאַר מְקוֹמָם בְּתוֹךְ פִּי הָאָרֶץ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ״ (במדבר כו:יא). וְשָׁם אָמְרוּ שִׁירָה, וְשָׁם יִסְּדוּ הַמִּזְמוֹרִים הַלָּלוּ, וְעָלוּ מִשָּׁם, וְשָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנִתְנַבְּאוּ עַל הַגָּלֻיּוֹת וְעַל חֻרְבַּן הַבַּיִת וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד:

   אבן עזרא

   למנצח לבני קרח לבני קרח לאחד מבני הימן נכד שמואל הנביא. אמר ר' משה: כי זה המזמור נאמר בבבל. ויש אומרים: כי ידבר על לשון אנשי הגלות הזאת.

   ומשכיל חסר פעול. ויש אומרים: שהוא שם, כמו: והודי נהפך עלי למשחית. ולפי דעתי: כי פיוט תחלתו משכיל.

   רד"ק

   למנצח. יתכן לפרש כי דוד חבר אלה המזמורים ברוח הקודש ונתנם לבני קרח המשוררים הנמצאים בזמנו, ולפי שבני קרח היו נביאים יחס אלה בני בניהם אליהם ואמר לבני קרח לקצר, וזה המזמור י"א כי אמרו כשהיה גולה בין פלשתים וי"א כי נאמר על לשון בני הגלות והוא הנכון ואמרו בלשון יחיד, כאילו כל אחד מבני הגלות הומה וצועק מן הגלות שיתאוה לארץ הקדוש לשוב הכבוד עליה וזהו אליך אלהים:

   מלבי"ם

   למנצח משכיל לבני קרח, מזמור זה הוסד מאת המנצחים מבני קרח, על הגלות, ונחלק לשלשה חלקים, כי בגלותינו נעדרו ממנו שני ענינים נכבדים שהיה לנו בימי קדם, א. גילוי שכינה והנבואה, ב. האותות והמופתים, כמ"ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא, כי בשני אלה נכבדנו בימי קדם, כמ"ש השמע עם קול אלהים חיים או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים, ואמר (ישעיהו ס״ג:י״א) איה המעלם מים את רועה צאנו איה השם בקרבו את רוח קדשו, וזאת שלישית הגלות בעצמו שהוא הפיזור שהיו מפוזרים אז בין עכו"ם סובלים צער ומכאובות, והם שלשה ענינים מיוחדים, א. העדר הנבואה ורוה"ק וגילוי שכינה, הוא ענין הנוגע להנפש אשר היא בת אלהים ומשתוקקת אל הדבוק הזה הנפלא שחסר לה עתה, וע"ז הוסד החלק הראשון, טענת הנפש ע"ז ותנחומותיו אשר ינחם אותה (פסוק ו') מה תשתוחחי נפשי ב. העדר המופתים והנסים, הוא ענין הנוגע אל האלהות וכבוד שמו, שע"י הנפלאות היה ניכר גדולתו ומלכותו, וע"ז הוסד חלק השני מן פסוק ו' והלאה, וישוב ינחמנה במ"ש מה תשתוחחי נפשי, ג. הגלות והפזור והמכאובים, הוא דבר הנוגע אל הגוף הכללי המון בית ישראל, וע"ז הוסד חלק ג' בסימן מ"ג טענות הכנסיה ותלונותיה ובקשה על קיבוץ גלויות ובנין בית הבחירה, ותנחומותיו ע"ז שלישית במ"ש מה תשתוחחי נפשי, ואמר בראשון ישועות פניו, ובשנים האחרונים ישועות פני ואלהי, כי השבת השכינה שבקש בראשון הוא ישועת פניו שיאיר פניו עלינו ולא יכנף עוד, והשבת המופתים והישועות העתידות שבקש אח"ז הם ישועות פני ואלהי, שבזה יודע הקשר שי"ל עם ישראל ושהוא אלהיהם, ולא מאסתים ולא געלתים לכלותם כי אני ה' אלהיהם:

2. (ב)כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל־אֲפִיקֵי־מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים:

   מצודת דוד:כאיל. כמו האילה הצועקת על חסרון המים כשאין לה לרוות הצמאון כן נפשי וכו׳:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם. לְשׁוֹן עָרֹג נוֹפֵל עַל קוֹל הָאַיָּל, כַּאֲשֶׁר יִפֹּל לְשׁוֹן נַהַם לָאֲרִי וְשָׁקוֹק לַדֹּב וּגְעָה לַשְּׁוָרִים, וְצִפְצוּף לָעוֹפוֹת. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ : הָאַיָּלָה הַזֹּאת חֲסִידָה שֶׁבַּחַיּוֹת, וּכְשֶׁהַחַיּוֹת צְמֵאוֹת לַמַּיִם הֵם מִתְכַּנְּסוֹת אֵלֶיהָ שֶׁתִּתְלֶה עֵינֶיהָ לַמָּרוֹם, וּמָה הִיא עוֹשָׂה? חוֹפֶרֶת גּוּמָא וּמַכְנֶסֶת קַרְנֶיהָ לְתוֹכָהּ וְגוֹעָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עָלֶיהָ וְהַתְּהוֹם מַעֲלָה לָהּ מַיִם:

   כְּאַיָּל תַּעֲרֹג. כְּאַיֶּלֶת תַּעֲרוֹג לֹא נֶאֱמַר וְכְאַיָּל יַעֲרוֹג לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא כְּאַיָּל תַּעֲרֹג. דִּבֵּר הַכָּתוּב בְּזָכָר וּבִנְקֵבָה: הַזָּכָר עוֹרֵג עַל עֵסֶק הַמַּיִם כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ, הַנְּקֵבָה כְּשֶׁהִיא כּוֹרַעַת לֵילֵד וְהִיא צוֹעֶקֶת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עָלֶיהָ. וּמְנַחֵם חִבֵּר תַּעֲרֹג עִם ״לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם״ (שיר השירים ה:יג), אָכֵן לֹא יִתָּכְנוּ דְּבָרָיו. גַּם דּוֹנַשׁ פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן קוֹל שֶׁל אַיָּל (ס״א אינו):

   אבן עזרא

   כאיל ידוע הוא דבר האיל האוכל הנחשים שיתחמם קרבו, אז בקש אפיקי מים חזקים.

   ואיל על לשון נקבה, כמו: עז בת שנתה.

   רד"ק

   כאיל. האילים הם במדבר במקום שאין מים מצויה ויתאוו למים, ועוד כי יאכלו הנחשים ויתחממו ויבקשו המים להתקרר וזהו טעם אפיקי מים שהם מים הנגרים שם, גם י"א כי האיילים כשרודפים אחריהם הכלבים הצדים ילכו אחריהם עד שימצאו מים עמוקים הולכים ועורגים ויבוא בתוך המים עייפים וינצלו מהם, ואמר איל לשון זכר ותערוג לשון נקבה כולל זכרים ונקבות, או אמר תערוג כי אפשר כי הנקבה עורגת יותר מן הזכר תערוג ותצעק מרוב תאוה ולשון עריגה נופל על האיל כמו לשון געייה בשור:

   מלבי"ם

   כאיל, האיל הוא צמא למים מצד טבעו ומלבד זה אוכל שרשים ארסיים ומבקש לכבות הארס במים, וע"י שני אלה תערג על אפיקי מים והיא צמאה למים, כן נפשי תערג אליך אלהים, אל גילוי השכינה והנבואה ורוה"ק כמו בימי קדם:

   מצודת ציון

   תערוג. כן נקרא שאגת האיל וכמו נהם לארי ושוקק לדוב והדומים:

   אפיקי. הם המקומות הנגרים בהם המים בחוזק:

3. (ג)צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים:

   מצודת דוד:צמאה נפשי. מתאוה אני לבית אלהים כצמא מתאוה למים ואשאל מתי אבא לראות פני ה׳ בבה״מ:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים. לַעֲלוֹת לָרֶגֶל; וְנִתְנַבֵּא כָּאן חֻרְבַּן הַבַּיִת. וְנֶאֱמַר כָּאן ״מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים (תהלים מב:ו, יב; תהלים מג:ה), כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ מַלְכֻיּוֹת הָעֲתִידוֹת לְבַטֵּל עֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ, וְיִשְׂרָאֵל צוֹעֲקִים וְנִגְאָלִים: מַלְכוּת בָּבֶל וְיָוָן וֶאֱדוֹם:

   צָמְאָה נַפְשִׁי. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת כֵּן בְּגָלוּת בָּבֶל:

   אבן עזרא

   צמאה המים ירוו האדם רגע ויחיה ותשוב נפשו אליו ולא כן הלחם, על כן דמה הכספו לבית השם כהכסף הצמא על המים, ובעבור כי חיי בני אדם תלויים במים, על כן לאל חי.

   מתי אבוא יתאוה ביאת הגואל.

   ואראה פני אלהים זהו יראה כל זכורך.

   רד"ק

   צמאה. לא אמר רעבה כי יהיה האדם בלא מאכל שנים שלשה ימים ולא יהי' בלא מים וכשימצא הצמא מים וישתה תשוב נפשו אליו, וצמאון הנפש המשכלת אל כבודה יותר מצמאון הגוף אל המים:

   לאלהים. ואח"כ פי' לאל חי לפי שהאלהים זולתו הם מתים:

   מתי אבא ואראה. כמו שהיו באים בא"י שלש פעמים בשנה אל המקדש:

   מלבי"ם

   צמאה, מבאר כי ההשתוקקות הזה הוא ג"כ מצד שני דברים, א. טבעיי כמו שיצמא האיל מצד טבעו אל המים כן נפשי מצד טבעה צמאה לאלהים, מצד שהוא אל חי, שבו תלוי חיות הנפש ורוחניותה, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, וע"ז צמאה לאמר מתי אבוא ואראה פני אלהים כמו בימי קדם, זאת שנית היא צמאון מקרי כמו האיל שיתוסף בו הצמאון ע"י מאכלו שאוכל השרשים הארסיים, כן אנכי היתה לי דמעתי הלחם של יומם ולילה, שלחם היום שהוא סעודת הבקר ולחם הלילה שהוא סעודת הערב היא דמעתי, שאני בוכה בבקר ובערב ע"מ שאומרים אלי כל היום איה אלהיך, והלחם הזה שהיא הדמעה מעורר עוד יותר הצמאון הזה אל המים הקדושים ממעיני הישועה שהיא הנבואה ורוה"ק, ור"ל שמלבד שהנפש תשתוקק לזה מצד טבעה, נתוסף תשוקתה ע"י מה שנעדר האור הזה ממנה וע"י רוב כוספה שישוב אליה, (וצייר דמעתו כלחם, כי לחם הנפש היא התורה והקרבנות והעבודות, ועתה כי נעדר לחמה תשבע מן הדמעות שתבכה ע"ז שבזה תמצא הנפש מרגוע, אבל עי"ז יתוסף עוד החשק והצמאון):

4. (ד)הָיְתָה־לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל־הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ:

   מצודת דוד:היתה לי וגו׳. דמעות בכיותי המה לי במקום הלחם ר״ל ישבעו אותי כאלו אכלתי לחם כי דמעות הבכי ימנעו האכילה וכן נאמר בחנה ותבכה ולא תאכל (ש״א א): באמור. בעבור שאויבי אמרו לי איה אלהיך אם אלהים הוא יקום ויעזרך:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק

   רש"י

   הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם. מִכָּאן שֶׁהַצָּרָה מַשְׂבַּעַת אֶת הָאָדָם, וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּחַנָּה: ״וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל״ (שמואל א א:ז):

   אבן עזרא

   היתה יש אומרים: הוא צמא ודמעיו שהם מים, כמו: לחם לו. וטעם הדמעה, בעבור אורך הגלות ואיננו עולה לרגל לשמוח. ויש אומרים: שהוא בוכה ומזיל דמעות כמו מאכלו.

   יומם ולילה תמיד בסתר ובגלוי.

   וטעם איה אלהיך שהיית עולה שלש פעמים בשנה לראות פניו.

   רד"ק

   היתה לי דמעתי. שאבכה מדברי האויבים והדמעה תמידה לו ביום ובלילה כמו המאכל כלומר אין יום שלא אבכה פעמים, וי"מ שיבכה בעת המאכל:

   באמר אלי כל היום. בגלות יאמרו לי איה אלהיך ואם הוא אלהים אמת ואתה עובד אותו היה מושיע אותך ומוציאך מן הגלות:

5. (ה)אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד־בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל־רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג:

   מצודת דוד:אלה. הדברים האמורים למטה אזכרה ובעבור הצער שעלי נפשי משתפכת ורוצה לצאת: כי אעבור. בזכרי אשר עברתי לירושלים שלש פעמים בשנה בעגלות מכוסות כדרך החשובים והייתי מדדה ללכת לאט ובנחת עד בואי אל בה״מ: המון חוגג. בקול המון שמח ורוקד:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אֵלֶּה אֶזְכְּרָה כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ. פַּשְׁוִויָּ״ה בְּלַעַ״ז, אֶת זֹאת אֲנִי זוֹכֶרֶת וְנַפְשִׁי מִשְׁתַּפֶּכֶת בְּזָכְרִי עֲלִיַּת הָרְגָלִים, שֶׁהָיִיתִי עוֹבֶרֶת בִּגְדוּדֵי בְּנֵי אָדָם וּמְדַדָּה עִמָּהֶם עַד בֵּית אֱלֹהִים. סָךְ לְשׁוֹן חֶשְׁבּוֹן, סַךְ בְּנֵי אָדָם, דָּבָר אַחֵר: סָךְ לְשׁוֹן סְכָךְ וְסֻכָּה, כְּלוֹמַר בְּעֶגְלַת צָב שֶׁהָיוּ מְחֻפּוֹת כְּמִין סֻכָּה וּשְׁמָן בִּלְשׁוֹן אַגָּדָה סְקַפְּסְטָאוֹת וְאִסְקוֹפִיטִי:

   אֶדַּדֵּם. אֶדַּדֶּה עִמָּהֶם, כְּמוֹ מְדַדִּים עֲגָלִים וּסְיָחִים, וְהָאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ (שבת קכח:). וְתֵיבָה זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כִּשְׁתֵּי תֵיבוֹת, אֶדַּדֶּה עִמָּהֶם, אטוויי״אמוץ שנבל״א בְּלַעַ״ז. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ לְשׁוֹן יְדִידוּת כְּמוֹ ״נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אוֹיְבֶיהָ״ (ירמיה יב:ז). וְדוֹנָשׁ פָּתַר אֶדַּדֵּם לְשׁוֹן דְּמָמָה, וְכֵן ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ (תהלים לז:ז). וּפִתְרוֹן אֶדַּדֵּם אֵאָלֵם וְאַחֲרִישׁ עַד אָבֹא בֵּית אֱלֹהִים בְּרִנָּה, כְּמוֹ ״אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי״ (תהלים לט:ב), וּכְמוֹ ״וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו״ (תהלים לח:יד). וְדָם הוּא שֹׁרֶשׁ בַּתֵּיבָה:

   אֶדַּדֵּם. אֶדְדֶּה עִמָּהֶם, כְּמוֹ ״וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלוֹם״ (בראשית לז:ד) – דַּבֵּר עִמּוֹ בְּשָׁלוֹם:

   הָמוֹן חוֹגֵג. שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לָחֹג, וְעַל כָּכָה יִסֵּד הַפַּיָּט (בשחרית פרשת שקלים ביוצר של אלה אזכרה עיין שם) ״עֹצֶם הָמוֹן חוֹגֵג וְשׁוֹטֵף כַּנָּהָר״, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְשׁוֹן יְוָנִי, שֶׁקּוֹרִין לִבְרֵכַת מַיִם חוֹגְגִין:

   אבן עזרא

   אלה יזכור הימים הקדמונים בעלותו לרגל.

   וטעם בסך כמו מוסך השבת שהיה בהר הבית. ויש אומרים: עם כלל החוגגים, כמו סך חשבון. אמר בן לברט: כי אדדם כפול והוא כמו אדום. ומי יתן וידום, כי פ"א הפועל לעולם לא יכפל ומה טעם לאמרו ידום ואחריו בקול רנה ותודה?! והקרוב אלי: שהוא לשון משנה אתנועע כאילו אמר: אדדה עמהם עד בית אלהים, וכמוהו: אדדה כל שנותי ובאה המלה מבנין נפעל כדרך וילחמוני חנם.

   רד"ק

   אלה. כשאזכור עליית הרגל בשמחה אשפוך עלי נפשי:

   כי אעבור בסך. אע"פ שאבותיהם היו עוברים וראו באותה שמחה וכן וירעו אותנו המצרים:

   כי אעבור בסך. כל אחד אומר כשאזכור כשהייתי עולה במניין העולים:

   אדדם. אדדה עמם ופי' אתנהלה כלומר שהיינו מתנהלים בארצינו לעלות לרגל כי לא היה שטן ולא פגע רע בדרך והיינו בקול רנה ותודה:

   תודה. שהיינו מודים ומשבחים בדרך שהיה מוליכנו בהבטחה:

   המון חוגג. כי בקרבנותיהם היו עולים להקריב בחג, או פי' חוגג מרקד מרוב שמחה:

   מלבי"ם

   אלה, עוד נתוסף ענין אחר אשר אזכרהו ואשפכה עלי נפשי, כאלו אני סבותי בכל זאת שלא יצאתי לעזרתה, ונפשי תבכה ותתאונן עלי, כי תזכור כי אעבר בסך, שבימי קדם הייתי זריז ורץ ונמהר ללכת אל בית אלהים, עד שגם אם הוצרכתי לעבר בסך וקוצים, הייתי מדדה עליהם בכל הדרך עד בית אלהים, הלכתי על הקוצים והברקנים בקול רנה ותודה, לא יחידי רק המון חוגג, ועל זה עלי נפשי, תשתפך נפשי על שאני מתרשל עתה מעבודתו ואיני מוסר נפשי לבא לבית אלהים ושלא לחוש לכל המונעים והמכשולים אשר יעמדו לפני בדרך הזה:

   מצודת ציון

   בסך. מלשון סכך ומכסה:

   אדדם. ענין ההלוך לאט ובנחת ובדרז״ל האשה מדדה את בנה (שבת קכ״ח):

   המון. מלשון המיה:

   חוגג. ענין רקידת השמחה כמו אוכלים ושותים וחוגגים (ש״א ל׳):

6. (ו)מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו:

   מצודת דוד:מה תשתוחחי. כאלו מנחם נפשו ואומר לה אתה נפשי למה תלך שחוח ולמה תהמי בקול יללה קוה לה׳ כי עוד יבא עת שאודה לו על הישועה הבאה לי מעמו:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   תִּשְׁתּוֹחֲחִי. לְשׁוֹן ״כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ״ (תהלים מד:כו). וְשָׁח, כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר עַל מִתְפַּעֵל הַתָּי״ו חוֹלֶקֶת אֶת אוֹתִיּוֹת שָׁרְשֵׁי הַתֵּיבָה, כְּדֶרֶךְ כָּל תֵּיבָה שֶׁיְּסוֹדָהּ שִׁי״ן בִּתְחִלָּתָהּ:

   הוֹחִילִי. הַמְתִּינִי וְצַפִּי לַגְּאֻלָּה:

   אבן עזרא

   מה ינחם נפשו וטעם ישועות פניו על דרך הושיעה לו ימינו דרך משל, או ישועות פעול עם פניו כדרך: פני ה' חלקם, ותחסר מלת את או עם.

   רד"ק

   מה. אחר שתשתפך נפשי עלי בזכרי אלה ה שמחות אשוב ואנחם אותה ואומר לה מה תשתוחחי נפשי הוחילי לאלהים:

   ישועות פניו. בישועות פניו כלומר עוד אעשה כמו שעשיתי שיושיעני ויוציאני מהגלות:

   מלבי"ם

   מה תשתוחחי נפשי, משיב תשובה אל נפשו, הנה שמעתי ממך שני דברים, א. השתוחחות ושפלות כמתיאשת על שהתרחק האור ממך, ב. שתהמי עלי, כאלו אני חייב בדבר על שאיני עובר בסך עד בית אלהים ולכן עלי תהמי ותתלונני, בשני דברים אלה לא צדקת, נגד מה שתהמי עלי לא בי הדבר תלוי רק הוחילי לאלהים, כי הישועה תלויה בו בעת שיהיה רצון מלפניו, ונגד מה שתשתוחחי ותתיאשי, אל תתיאשי רק הוחילי לאלהים, כמיחל על דבר המובטח, כי עוד יבא הזמן אשר אודנו על ישועות פניו בשובו שכינתו אליך:

   מצודת ציון

   תשתוחחי. מלשון שחייה וכפיפה:

   הוחילי. מלשון תוחלת ותקוה:

7. (ז)אֱלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל־כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר:

   מצודת דוד:אלהי. כאלו תחזור הנפש להתרעם שוב ואומרת אתה אלהי הנה נפשי עלי תשתוחח על אשר אזכור הטובה שהיה לי ממך אשר הלכנו אל בית ה׳ מארץ ירדן וכו׳ וזכר המקומות ההם על כי היו בקצה גבול ארץ ישראל:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן. מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתָ לָנוּ בַּיַּרְדֵּן וַהֲרֵי חֶרְמוֹן, אַחַר כָּל הַכַּעַס שֶׁהִכְעַסְנוּךָ בְּשִׁטִּים (במדבר כה:א-ב), הוֹבַשְׁתָּ לָנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן (יהושע ג:טז):

   מֵהַר מִצְעָר. מֵהַר סִינַי שֶׁהוּא צָעִיר לִשְׁאָר הֶהָרִים. אַחַר שֶׁהִכְעַסְנוּךָ בּוֹ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, סָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵינוּ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ (שמות לב-לג). כָּל אֵלֶּה אֲנִי זוֹכֵר שֶׁמָּנַעְתָּ מִלְּהֵטִיב לִי, וּגְזֵרוֹתֶיךָ מִתְחַדְּשׁוֹת עָלַי זוֹ אַחַר זוֹ:

   אבן עזרא

   אלהי תשוב מה תשתוחחי.

   וטעם מארץ ירדן שהיו באים למועדים מעבר הירדן מזרחה.

   וטעם חרמונים הרים, גם מצער שם הר.

   רד"ק

   אלהי. כלומר על כן תשתוחח עלי ותהמה כשאזכרה שהיינו רגילים לבא מארץ ירדן לעלות לבית המקדש וכן אום שהיו יושבים בהר חרמון וכן מהר מצער זכר קצות א"י שהיו עולים לרגל, כי הר חרמון מעבר הירדן מזרחה והר מצער לא נמצא, ואולי יהי' מעבר הירדן ואפשר שהיה ציעור הנזכר בערי יהודה שהיה בהר:

   מלבי"ם

   אלהי, (חלק ב') מתחיל התאוננות השני על שעתה אותותינו לא ראינו ונעדרו הנסים והנפלאות, ועז"א אלהי עלי נפשי תשתוחח על ענין שני, כי על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים, שאזכור הנסים שעשית מקדם אצל הירדן ואצל הרי חרמון מהר מצער של הרי חרמון, שהיה מחולק להר גדול וקטן ועל ההר המצער היו רוב הנסים בעת מלחמת כנען:

   מצודת ציון

   על כן. על אשר:

   וחרמונים. הרי חרמון:

   מצער. כך שם ההר:

8. (ח)תְּהוֹם־אֶל־תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל־מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ:

   מצודת דוד:תהום אל תהום. ר״ל ועתה הצרות המרובות כתהום קורא כל אחד אל חבירו לבוא עלי כי עד שלא תלך האחת תבוא השנית וכאלו קוראין זה לזה לבוא: לקול צנוריך. ונכונה אני לסבול המים הנשפכים מן הצנורות המשמיעים קול גדול בשפכם כי רבים הם והוא משל על רוב הצרות: כל משבריך. צרות מרובות כגלי הים עוברים עלי:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא. צָרָה קוֹרְאָה לַחֲבֶרְתָּהּ:

   לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ. טִישְׁקְנַאלְ״שׁ בְּלַעַ״ז, הַמְּקַלְּחִים עָלַי פֻּרְעָנוּת כְּמַיִם שׁוֹטְפִים, עַד כִּי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. מִשְׁבָּרֶיךָ לְשׁוֹן גַּלֵּי יָם, עַל שֶׁהָיָה גַּלָּיו עוֹלִים לְמַעְלָה וּמִשְׁתַּבְּרִים וְנוֹפְלִים:

   אבן עזרא

   תהום כטעם הפרשה יזכור הצינורים שירדו המים מההרים הגבוהים.

   וטעם תהום אל תהום קורא שהיו מתחברים מימי הצנורים למטה, כדרך ושעיר אל רעהו יקרא. והטעם שהיה מתענג בעברו אל ההרים, המים יורדים כמו משברי הים וגליו ויכסו אותו בימי הקיץ, והמפרש זה הפסוק על דבר הגלות, איננו קשור באשר לפניו ואחריו.

   רד"ק

   תהום. רמז לצרות הגלות הנמשלות כמים, כאלו הצרות קוראות זו לזו לבא:

   לקול צנוריך. כלומר נפשי השתוחח לקול צנוריך, כלומר כך נמשכות עלינו הצרות כמו מים נשפכים מן הגג מן הצנור ומשמיעים קול, ויש לפרש כי העננים יקראו צינורים לפי שהם שופכים המטר והכל משל על הצרות:

   כל משבריך וגליך עלי עברו. עברו עלינו ואמר משבריך וגליך, כי אתה הבאתם עלינו בעונינו:

   מלבי"ם

   (ח-ט) תהום, בעת ההיא ראיתי תמיד את נפלאותיך, שבעת שבאו עלי צרות גדולות היה זה אצלי אות ומופת שתעשה לי נסים ונפלאות גדולות, ומצייר במליצתו את הזמן כים זועף ואת האומה הישראלית כאניה השטה בלב ים הגדול הזה, ואת הצרות המתעוררות מצייר כגלי ים ומשברים העוברים להטביע את האניה, וצייר כי התהומות המתנשאות בים בעת הסער והם המעוררים בים גלים ומשברים סער וזעף, הם מקבלים הרעש מן הצינורות העליונות לקול תתו המון מים בשמים, וכאלו הצינורות העליונות הם נותנים קול ה' על התהומות, והתהומות יקראו אל הגלים והמשברים, והגלים יקראו ויענו בקול רעם ורעש, ויצייר כי בעת נשמעו הקולות האלה קולות מים רבים אדירים תהומות ומשברים שמע כי צעקו בקולם והודיעו תיכף כי חסד ה' מוכן לבא, וכי זה סימן כי יצוה ה' חסדו לנוסס נסים ופלאות ואותות ומופתים, וז"ש ששמעתי אז שתהום האחד קרא לתהום האחר לאמר יומם יצוה ה' חסדו, שבעת התנשאו התהומות לקול צנוריך ע"י קול ופקודת הצינורות העליונות שע"י מי הצינורות העליונות התגעשו מי תהום רבה, ואז תהום אל תהום קורא וכן קראו אז כל משבריך וגליך אשר עלי עברו כולם קראו ואמרו לאמר כי עתה יתגלה היום והישועה אשר יצוה ה' חסדו, ר"ל התשועה ע"י נס מפורסם שזה נקרא בשם חסד, והנמשל שכל צרה שבאה אז על ישראל עד שחשך להם היום והיה לילה, היה סימן להם כי ברגע זו יתגלה אור ה' והיה יום וה' יצוה חסדו, שהנס והפלא נקרא בשם חסד בכתבי הקדש כנ"ל (סי' ל"ג וסי' ל"ו), ור"ל יומם ביום הבא יתגלה חסדו, וגם בלילה שלפני היום בעוד היה הצרה שירה עמי, כבר היה עמי שירו של החסד שכבר שרתי שיר החסד והתפללתי עליו תפלה לאל חיי, כי בהנשא התהומות והמשברים ידעתי שיבא החסד אחריהם:

   מצודת ציון

   תהום. מקום כניסת מים רבים:

   צנוריך. מלשון צנור ומרזב שהמים זוחלין דרך בה:

   משבריך. כן יקראו גלי הים ע״ש שנראה כשוברים את הים ונשברים מאליהם וכן משברים יתחטאו (איוב מ״א):

9. (ט)יוֹמָם יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי:

   מצודת דוד:יומם יצוה. בימים הראשונים כאשר הלכתי את בית ה׳ הנה ביום צוה ה׳ חסדו עלי והלכתי בטח בלילה במלון היה עמי שירה ותפלה לה׳ השומר חיי:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ. יָבוֹא הָאוֹר וִיצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ לָנוּ:

   וּבַלַּיְלָה. בַּחֹשֶׁךְ הַצָּרָה:

   שִׁירֹה עִמִּי. תְּהֵא חֲנִיָּתוֹ בְּתוֹכֵנוּ, שִׁירָה לְשׁוֹן חֲנִיָּה, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן ״וַיִּחַן״ (שמות יט:ב) ״וּשְׁרָא״. זוֹ לָמַדְתִּי מִתּוֹךְ מָסֹרֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁחִבֵּר אֶת זֶה עִם ״וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף״ (מלכים א ה:יב), בְּאַלְפָ״א בֵּיתָ״א שֶׁל שְׁתֵּי תֵיבוֹת הַחֲלוּקִים בְּפִתְרוֹנָן, לִמֵּד שֶׁאֵין זֶה לְשׁוֹן שִׁיר. וּמִדְרַשׁ הָאַגָּדָה פּוֹתְרוֹ לְשׁוֹן שִׁיר, וְכָךְ הוּא פּוֹתְרוֹ: שֶׁכָּךְ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זָכְרֵנוּ מַה שֶּׁעָשִׂיתָ לָנוּ בְּמִצְרַיִם, מִצְוָה אַחַת שֶׁצִּוִּיתָנוּ בַּיּוֹם בְּעֶרֶב פֶּסַח וּשְׁמַרְנוּהָ, וּבַלַּיְלָה גְּאַלְתָּנוּ וְשַׁרְנוּ לְפָנֶיךָ אֶת הַהַלֵּל, וְעַכְשָׁיו הַרְבֵּה מִצְווֹת אֲנִי שׁוֹמֶרֶת, וְעַל זֹאת אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָּה שְׁכַחְתָּנִי וְגוֹ׳:

   אבן עזרא

   יומם יספר הליכתו ביום עם החוגגים לבטח בחסד השם ובלילה היו שרים, כמו: חבל הנביאים והזכיר כי השיר תפלה לא שיר, כדברי חשק.

   לאל חי שיחייהו עד ראותו בית ה'.

   רד"ק

   יומם. אמר נפשי אל תתיאשי מן הגאולה כי עוד יצוה ה' חסדו לנו ויושיענו:

   ובלילה שירה עמי. ועוד שאנחנו בילה שהוא הגלות נשורר לאל ית' על כל החסדים שעשה עם אבותינו והוא עושה בכל יום עמנו בגלות:

   תפלה לאל חיי. כלומר שנתפלל לאל חיינו שיחיינו עד בא גואלנו ונראה בישועתו ונאמרה בתפלתנו אמרה לאל סלעי:

   מצודת ציון

   שירה. מלשון שיר:

10. (י)אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה־קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב:

    מצודת דוד:אומרה. זאת בזכרי אומרה לאל חזקי למה עתה שכחתני ולמה אלך בחושך:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    קוֹדֵר. לְשׁוֹן שַׁחֲרוּת, כְּמוֹ ״וְקָדַר עֲלֵיהֶם״ (מיכה ג:ו):

    אבן עזרא

    אומרה טעם לאל סלעי - שהיה סלעי בראשונה.

    למה שכחתני הטעם בעבור אורך הגלות.

    למה קודר אלך כמו אבל הלובש קדרות.

    רד"ק

    אמרה לאל. שהי' מקדם סלעי ומגדל עוז מפני האויבים:

    למה שכחתני. עתה בגלות ואלך קודש בלחץ אויב שילחצנו בגלות:

    למה. הראשון רפי ומלרע והשני דגוש ומלעיל:

    מלבי"ם

    אומרה, אולם עתה שיש גלים ומשברים ולא נשמע קול החסד ואין נס ופלא, אמרה לאל סלעי למה שכחתני ואין נס נמצא, ולמה קודר אתהלך ע"י שני דברים, א. בלחץ אויב על ידי הלחץ הגלוי, ב. זאת שנית ברצח אשר בעצמותי, הוא הרצח הפנימי הנסתר, הבא על ידי מה שחרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך, מדוע לא יעשה לכם נפלאות כבימי קדם:

    מצודת ציון

    סלעי. חזקי:

    קודר. חשוך ושחור כמו קודר שחותי (לעיל ל״ה) בלחץ. ענין דחק:

11. (יא)בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל־הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ:

    מצודת דוד:ברצח וגו׳. ר״ל מה שחרפוני צוררי באמרם איה אלהיך דומים בעיני כאלו בחרב דקרו בעצמותי:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי. נִדְמֶה לִי כְּאִלּוּ הוֹרְגִים אוֹתִי, כָּךְ עָצוּר בְּעַצְמוֹתַי (ירמיהו כ:ט) מַה שֶּׁצּוֹרְרַי מַכְעִיסִין וּמְחָרְפִין אוֹתִי:

    אבן עזרא

    ברצח כאשר יאמרו לי איה אלהיך היה לי כמו רצח בעצמותי ככה היתה זאת החרפה נחשבת בעיני.

    רד"ק

    ברצח בעצמותי. כי הם מוסדות הגוף:

    ברצח. הוא שם תואר לחרב שמרצחין בו:

    מצודת ציון

    ברצח. ר״ל בחרב שרוצחים בה:

12. (יב)מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה־תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי:

    מצודת דוד:מה תשתוחחי. כאלו חזר לנחם שוב את נפשו ואומר לה מה תשתוחחי: כי עוד אודנו. בעבור התשועה אשר יבא אלי כי הלוא הוא מעולם ישועות פני ואלהי:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    פָּנַי וֵאלֹהָי. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אוֹר פָּנַי וֵאלֹהַי, עֲדַיִן יֵשׁ לִי בּוֹ תִּקְוָה, וְלָמָּה תֶּהֱמִי?

    אבן עזרא

    מה טעם ישועות פניו כי הוא ישועות פני והוא אלהי מימי קדם, כנגד איה אלהיך ישראל.

    רד"ק

    מה. חזר לנחם נפשו ואמר אע"פ שהאויבים אומרים איה אלהיך:

    הוחילי לאלהים. כי אלהים אמת הוא ועוד אודנו על הישועה שתהי':

    ישועות פני. כלומר בחיי יביא ישועה:

    ואלהי. והוא יהיה אלהי באמת ולא יאמרו לי איה אלהיך:

    מלבי"ם

    מה, משיב אל נפשו, מה תשתוחחי ותתיאשי, או מה תהמי עלי שתחשוב שבי הדבר תלוי, הוחילי לאלהים כנ"ל פסוק ו':