תהילים פרק ל״ט

תהילים פרק ל״ט עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לַמְנַצֵּחַ לִידוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   לִידוּתוּן. שֵׁם אָדָם אֶחָד מִן הַמְשׁוֹרְרִים (דברי הימים א טז:מא-מב), וְגַם כְּלִי שִׁיר הָיָה שָׁם שֶׁשְּׁמוֹ יְדוּתוּן (תהלים סב:א). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: עַל הַדָּתוֹת וְעַל הַדִּינִין וְהַגְּזֵרוֹת שֶׁל צָרָה הַנִּגְזֶרֶת עַל יִשְׂרָאֵל:

   אבן עזרא

   למנצח לידותון כבר הזכרתי בראש הספר. ולפי דעתי, שפיוט ידוע היה בדרום וחברו ידותון, או אחר חברו שישבחנו והיה ראש הפיוט לידותון, גם זה המזמור כמו העליון כי על מחלתו ידבר.

   וטעם אמרתי בלבי.

   וטעם אשמרה דרכי תולדתי ומנהגי, כמו וכל דרכי הסכנת והטעם שלא אדבר כמו ידבר החולה מרוב צערו וכאילו בפי מחסום, אשמרנו להיותו בפי ולא אסירנו.

   רד"ק

   למנצח לידיתון מזמור לדוד: זה המזמור גם כן חברו דוד ונתנו לידותון המשורר, וענינו כענין המזמור הקודם לזה.

   מלבי"ם

   למנצח, במזמור הזה ידבר נכבדות על סוד הנפש וענינה ועל מציאותה בזה הגוף הנגוף:

   מצודת ציון

   לידותון. שם כלי נגון:

2. (ב)אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי:

   מצודת דוד:אמרתי. חשבתי בלבי אשמרה מנהגי מלחטוא בלשוני לדבר מה מול מדת הדין אשמרה לפי מחסום. אשמור עצמי כאלו היה על פי מחסום אשר ימנע הדבור ר״ל עם כל הכאב הבא עלי לא אצעק להתרעם: בעוד רשע לנגדי. בזמן אשר הרשע הבא לבקרני עומד לנגדי כי אחשוב כאשר אצעק אז ישמח בצרתי:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי וְגוֹ׳. אֲנַחְנוּ הָיָה בְלִבֵּנוּ לִשְׁמֹר אֶת עַצְמֵנוּ עַל כָּל הַצָּרוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ, שֶׁלֹּא נְהַרְהֵר וְנְדַבֵּר קָשֶׁה אַחַר מִדַּת הַדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְשָׁעִים לְנֶגְדֵּנוּ הַמְּצִירִים לָנוּ:

   מַחְסוֹם. כְּמוֹ ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר״ (דברים כה:ד), אמושלמנ״ט בְּלַעַ״ז. וְנֶאֱלַמְנוּ דוּמִיָּה יָמִים רַבִּים, וְגַם הֶחֱשֵׁינוּ מִטּוֹב אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה מִפְּנֵי יִרְאָתָם, וּמִתּוֹךְ כָּךְ כְּאֵבֵנוּ נֶעְכַּר וְנִבְהַל. וּכְשֶׁשָּׁתַקְנוּ חַם לִבֵּנוּ בְּקִרְבֵּנוּ, וּבְהֶגְיוֹן לִבֵּנוּ בּוֹעֵר בָּנוּ כְּמוֹ אֵשׁ, וְהוּא גּוֹרֵם לָנוּ שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹנֵנוּ (בְּלַחַשׁ ס״א אינו) לְפָנֶיךָ. וְזוֹ הִיא שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים: הוֹדִיעֵנו ה׳ קִצֵּנוּ, עַד מָתַי נִהְיֶה בַצָּרָה, וְנֵדַע מָתַי נִהְיֶה אֲנַחְנוּ חֲדֵלִים מִמֶּנָּה:

   אבן עזרא

   בעוד רשע לנגדי שבא לבקר אותי.

   רד"ק

   אמרתי אשמרה דרכי חשבתי בלבי שאשמור דרכי. רוצה לומר: מנהגי ועניני, כמו מעשות דרכיך (ישעיהו נח יג); דרכי ספרתי (תהלים קיט כו), והדומים להם.

   מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום שלא אדבר דבר אשר לא כן מתוך צערי וחליי כמו שנאמר באיוב (ב י): בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו.

   בעד רשע לנגדי: וכל שכן בעוד שהרשע לנגדי הבא לבקרני ולראות כאבי ואידי שאשמרה פי מלדבר כאלו מחסום בפי. כי אפילו שאגת החולה, שדרכו לצעוק ולנהום בפיו מתוך החולי והצער, אני אשמור מזה בעוד רשע לנגדי שלא ישמח לי

   מלבי"ם

   אמרתי, תחלה חשבתי בלבי בל אדבר בחקירה הזאת שאני חוקר בענין הנפש, ורציתי לשמר דרכי מדבר דבר בזה מצד שני טעמים, א. באשר מהות הנפש הוא דבר נעלם משכל האדם, שהאדם לא ישיג רק ע"י החושים, ומהות הנפש הוא דבר שא"א להודע ע"י החוש, ובזה יראתי מחטא בלשוני, פן אבא עי"כ לידי חטא ע"י העיון הזה, בשאחשב שהנפש היא היתה היולאנית מתהוית עם הגוף ונפסדת עמו, ואכפור בהשארת הנפש ובנצחיותה, ב. שגם אם אבטח בחוזק אמונתי שלא אבא לידי כך אמרתי אשמרה לפי מחסום שראוי שאשים מחסום לפי בלי לדבר מזה, בעוד רשע לנגדי עת נמצא רשע במעמד הזה שדברי יהיו לו לפוקה ולמכשול, ולכן נאלמתי דומיה, נדמיתי בשתיקה עד שהייתי כאלם, עד שגם החשיתי מטוב, שלא דברתי אף הטוב והמוסר הנצמח מעיון הזה, כי יראתי לנגוע במחקר הזה, אבל עי"כ וכאבי נעכר, כי נפשי הציקתני לעיין בנידון זה שהוא אחרית האדם ותכליתו, ולכן חם לבי בקרבי, לבבי נתחמם מתשוקתו אל הדבור, עד שבהגיגי תבער אש, בעת התחלתי להגות בדבור ההגיוני שהוא ממוצע בין הדבור והמחשבה, היה בקרבי כאש בוערת ונלאתי כלכל ולא אוכל, ולכן דברתי בלשוני והוצאתי את הגיגי מכח אל הפועל, עתה מתחיל השאלה:

   מצודת ציון

   דרכי. מנהגי:

   מחסום. ענין דבר ההושם בפי הבהמה שלא תישך ולא תאכל כמו לא תחסום שור (דברים כ״ה:ד׳):

3. (ג)נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר:

   מצודת דוד:נאלמתי דומיה. כ״כ ארגיל עצמי בשתיקה עד שנעשיתי כאלם בעבור השתיקה החשיתי מטוב. כי שתקתי מלדבר גם דברים טובים ונחומים כי פן ברבות הדברים אצעק ואתרעם: וכאבי נעכר. עם כי כאבי נעכר עכ״ז אתאפק ואחריש:

   עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   אבן עזרא

   נאלמתי, החשיתי אפילו שאדבר טוב.

   רד"ק

   נאלמתי דומיה נאלמתי בשתיקה. כלומר כל כך אני שותק כאלו אני אלם.

   החשיתי מטוב אפילו מדבר טוב החשיתי.

   וכאבי נעכר: אף על פי שכאבי נעכר ונשחת אני חוסם את פי מלדבר אפילו הטוב כדי שלא יזדמן לפי הרע מתוך צערי. ויש לפרש: החשיתי מדבר טוב כי לא יבא לי טוב שאדבר עליו. או פרוש החשיתי: על מחשבות הלב, כי אין לי עוד תקוה בטוב, והחשיתי והחרשתי ממנו. ובאמרו: נעכר, על הבשר, מקום הכאב, אומר ולא על הכאב עצמו.

   מצודת ציון

   דומיה. ענין שתיקה כמו לך דומיה תהלה (לקמן סה):

   החשיתי. ענין שתיקה כמו החשיתי מעולם (ישעיה מב):

   נעכר. ענין השחתה כמו עכרתם אותי (בראשית ל״ד):

4. (ד)חַם־לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר־אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי:

   מצודת דוד:חם לבי. הלב אשר בקרבי נתחמם מאד מאש החלי: בהגיגי. כשהגה יוצא מפי בוערת כאש כי ההבל חם מאד: דברתי בלשוני. מוסב על תבער אש לומר תבער כאש כשאדבר בלשוני וכפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ד: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   אבן עזרא

   חם כל כך חם לבי שבהגיגי תבער אש.

   דברתי בלשוני הטעם כפול, או זה הוא שדברתי.

   רד"ק

   חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש מכובד החלי כל כך חם לבי עד שבהגיגי תבער אש, כי החם היוצא מפי בהגיגי הוא חם כמו אש שידמה שהאש תבער בי.

   דברתי בלשוני: הוא כפל דבר, רוצה לומר: כשדברתי בלשוני.

   מצודת ציון

   בהגיגי. מל׳ הגיון ודבור:

5. (ה)הוֹדִיעֵנִי יְהוָה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה־הִיא אֵדְעָה מֶה־חָדֵל אָנִי:

   מצודת דוד:הודיעני. הודיע לי סוף ימי מתי אמות ואם מעט המה ימי חיי הלא אבחר למות מחלי זה מלסבול צער גדול ולמות אח״ז בזמן קצר: מה היא. כמה היא וכפל הדבר במ״ש: מה חדל אני. כמה מהזמן אהיה עם יושבי חלד:

   עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   הודיעני, מה חדל אני תואר השם והטעם כמה אעמוד עם יושבי חלד.

   רד"ק

   הודיעני יהוה קצי ומדת ימי מה היא כמו שאמר איוב (ו יא): ומה קצי כי אאריך. אם קצי ארוך כפי שנות האדם אסבול עד שתרפאני ואהיה אחר כך בריא; אבל אם מעט הם ימי אשאל ממך שאמות מהחלי מהרה, כי לא אוכל לסבול הצער הגדול מבלי תקוה אחריו בעולם הזה.

   אדעה מה חדל אני: חדל תואר, והשם (ישעיהו לח יא): עם יושבי חדל, שפרושו, זמן עולם הזה לאדם; ופרושו: כמה יהיה זמני בעולם הזה.

   מלבי"ם

   הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, הן האדם ימצא את עצמו שהוא תושב בשני עולמות נפרדים, יבחין בעצמו שני שרשים הפוכים זה מזה, כי עת יביט למטה אל הגויה וכחותיה, ימצא כי הוא מתושבי העולם הזה השפל החמרי, מוטבע על חקים טבעים מוגבלים ככל צאצאי העולם החמרי, ועת יפנה למעלה אל החלק הנכבד הנמצא בו שהיא הנפש וכחותיה, יראה שהוא כא' מבני אלהים חפשי פועל כפי הבחירה וכל כחותיה בלתי מוגבלים רק מתפשטים לאין תכלית, עד שיסתפק בעצמו מאיזה עולם הוא, כי שני השרשים אשר בקרבו הם במלחמה תמידית זה עם זה, וחקי הטבע מתנגדים אל חקי הבחירה, וז"ש שאבקש שתודיעני ואדעה מהות שני השרשים האלה, א. קצי, הוא השורש הרוחני שהוא קץ האדם, ב. מדת ימי, הם החיים הזמנים אשר יש להם מדה וקצב, מה הוא, מה מהותם, למען אדעה מה חדל אני מאיזה עולם וחלד אני, אם מחלד השפל אם מחלד העליון, ומבאר סבת הספק:

   מצודת ציון

   מה היא. כמו כמה:

   חדל. היא הפוך מן חלד כמו כשב כבש וענינו זמן העולם:

6. (ו)הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ אַךְ כָּל־הֶבֶל כָּל־אָדָם נִצָּב סֶלָה:

   מצודת דוד:טפחות. קצובות כדבר הנמדד בטפח: וחלדי. זמני בעולם הוא כאין נגד שנותיך אשר לא יתמו: אך כל הבל וגו׳. כל ההבלים היא בכל אדם איש לא נעדר בפגעי הזמן נצב סלה. הדבר הזה נצב לעולם ולא ישתנה להיות מי מבני אדם חדל מהבלי הזמן מפגעיו:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   הִנֵּה טְפָחוֹת. מְדוּדִים הֵם יְמֵי הָאָדָם כְּדָבָר הַנִּמְדָּד בִּטְפָחִים, כֵּן יְמֵי הָאָדָם קְצוּבִים. וְחֶלְדִּי. וְזִקְנָתֵנוּ כְּאַיִן נֶגְדֶּךָ, חֶלֶד, לְשׁוֹן חֲלוּדָה רדוייל בְּלַעַ״ז:

   כָּל אָדָם נִצָּב. כָּל אָדָם חַי, הֶבֶל הֵם חַיָּיו וּמַצָּבוֹ:

   אבן עזרא

   הנה מעט מזער כדבר שימודד בטפחות.

   וחלדי כמו חדל, ככבש וכשב ושמלה ושלמה.

   אך כל הבל הוא כל אדם, והטעם כמו: הבל הבלים.

   וטעם נצב כן הוא לעולם לא ישתנה שיסור ממעלת ההבל.

   רד"ק

   הנה טפחות נתתה ימי המדה המעוטה מן המדות היא מדת הטפח כן הם ימי, וימי כל האדם קצרים.

   וחלדי זמני

   כאין נגדך כי אתה חי וקים לעולם.

   אך כל הבל כל אדם נצב סלה: כי הבל כל אדם, מה שאדם נצב בעולם הזה הבל הוא. ואמר: כל הבל רוצה לומר: המעט שבהבל, כאלו אמר: הבל הבלים (קהלת א ב). וכל זה כמו: כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כג לא); כל חלב וכל דם (שם ג יז), והדומים להם

   מלבי"ם

   הנה טפחות נתתה ימי, מצד אחד אני רואה א"ע דומה ככל ילדי העולם החומרי הנתונים תחת הזמן והמקום והשינוי והתנועה כי ימי משוערים ומוגבלים, ומצד אחר רואה אני א"ע בלתי מוגבל ובלתי בעל תכלית, כי כחות הנפש מתנשאים מן הזמן והמקום וחקי הטבע ויגביהו עוף להפשיט מעליהם את הגבול, כי השכל יצייר א"ע בלתי מוגבל, וכן התשוקה אשר באדם וכל כחותיו אין להם גבול, ובכ"ז לא יוכלו להגיע אל הבלתי ב"ת, כי החומר מכביד עליהם, רק הם מתנשאים לזה וילכו מחיל אל חיל ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים, ועז"א וחלדי כאין נגדך, כי בטל במציאותו זה הרוחני נגד האין סוף, ולפ"ז אני גוזר ואומר, אך כל הבל כל אדם נצב, שכל אדם כמו שהוא, הוא כל הבל, שהוא הבל מצד הגויה הבלה ונרקב, והוא הבל מצד הנפש שהיא עוף קצוץ כנפים שקוע בכלא אסור בנחושתים, סלה סיום הענין, מעתה מתחיל התשובה ע"ז:

   מצודת ציון

   הבל. יש הבל שהוא ענין פורעניות וצרות כמו בהבל בא ובחושך ילך (קהלת ו׳:ד׳):

7. (ז)אַךְ־בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ־אִישׁ אַךְ־הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר וְלֹא־יֵדַע מִי־אֹסְפָם:

   מצודת דוד:אך בצלם וגו׳. האיש הלא בחושך יהלך ולהבל וריק קובץ המון עושר רב כי הוא צובר ואינו יודע מי יאספם הבית כי פן ימות ואיש אחר יאספנו:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   אַךְ בְּצֶלֶם. בְּחֹשֶׁךְ, פֵּרְשׁוֹ דּוּנַשׁ לְשׁוֹן ״צַלְמָוֶת״ (ישעיה ט:א), וּמְנַחֵם פֵּרְשׁוֹ צֶלֶם מַמָּשׁ כְּמוֹ ״כִּי בְצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ (בראשית ט:ו), וְלֹא יִתָּכְנוּ דְּבָרָיו:

   אַךְ הֶבֶל. הוּא כָּל הַהֲמִיָּה וְתַאֲוָה שֶׁלָּהֶם:

   יִצְבֹּר. תְּבוּאָה בַּשָּׂדֶה כָּל יְמוֹת הַקָּצִיר:

   וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם. אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי אֲסָפָם לַבַּיִת, שֶׁמָּא לִפְנֵי הָאָסִיף יָמוּת:

   אבן עזרא

   אך כי ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת, כדמות הנהר המתהלך וצלמו עומד.

   ויש אומרים: כי בצלם כמו: צלמות. והנכון בעיני: כי האדם דומה לצלם וכאשר ישתנה הצלם כן ישתנה הוא.

   וטעם הצלם מערכות המשרתים וכוכבי עליון שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת וחכמי המזלות יודעים זה.

   ויהמיון קבוץ ממון, כמו: ומי אוהב בהמון.

   יצבור מעט מעט.

   ולא ידע מי אוספם כולם רגע אחד במותו.

   רד"ק

   אך בצלם יתהלך איש בחשך (רש"י) יתהלך כל ימיו, כי לא ידע יום מותו. וצלם: חשך; וכן בלשון ערבי צלם בנקודה על הצד"י: חשך. ויש אומרים (דונש): שהוא מן צלמות, שפרושו: חשך; ואיננו נכון, כי צלמות ענינו שתי מלות: צל מות. ויש מפרשים אותו (מנחם): כמשמעו. ופרושו: כי האדם ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת בדמות, כמו הנהר המתהפך ומתהלך וצלמו עובר. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: כי טעם צלם מערכת הככבים המשרתים שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת כן ישתנה האדם.

   אך הבל יהמיון להבל הם הומים לאסוף ממון

   יצבר והוא יצבר הממון מעט מעט

   ולא ידע מי אספם: כלומר במותו, כשיוציאוהו מביתו.

   מלבי"ם

   אך בצלם יתהלך איש, משיב לומר כי סוד הנפש ומדוע הורכבה עם הגויה באופן זה, נגלה אצלו שהוא מצד שהאדם נברא בצלם אלהים, שהוא הציור של האלהות המנהיג את העולם הגדול, שכמו שהגוף הכללי שהוא העולם הגדול הוא ג"כ נתון תחת חקים טבעיים קבועים, ובו תתלבש האלהות להנהיג אותו בהנהגה בחיריית נעלה מחקי הטבע הקבועים, וידמה בזה עם העולם כנפש המנהגת את הגויה, כן ברא את האדם בצלמו, שגופו היא ציור העולם הטבעי עם כחותיו וחקיו הטבעים, ונפשו המנהגת אותו בכח החפשית והבחירה, היא ציור האלהות אשר בעולם, וכמו שהאלהים מושל על העולם ומשנה סדרי הטבע וחקיה הקבועים לפי רצונו הבחיריי הבב"ת, כן תוכל הנפש לשנות את טבעי גוייתה משפטיו וחקותיו הטבעיים ולברא א"ע בריאה חדשה להיות כבני אלהים, ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון, ועז"א יתהלך איש, שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש, אך הבל יהמיון רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל, וגם לא יתקיימו בידו כי יצבור ולא ידע מי אוספם, כי לבסוף יירשו זרים יגיעו:

   מצודת ציון

   בצלם. מלשון צלמות וחושך:

   יהמיון. ענין קבוץ הממון כמו ומי אוהב בהמון (שם ה׳):

   יצבור. מל׳ צבור ותל:

   אוספם. יכניסם לבית:

8. (ח)וְעַתָּה מַה־קִּוִּיתִי אֲדֹנָי תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא:

   מצודת דוד:ועתה. הואיל וקניני העולם הבל המה מה יהיה א״כ תקותי אל ה׳ ומה הוא הדבר אשר אהיה מיחל לך עליה:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי. מָה הִיא הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹאֵל וּמְיַחֵל מִמְּךָ? אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁמִּפְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי:

   אבן עזרא

   ועתה הנה בא קצי מה תקוה יש לי, רק תוחלתי לך היא והיא.

   רד"ק

   ועתה מה קויתי אדני תוחלתי לך היא: שאני בחליי מה קויתי אין תקותי ותוחלתי לאמר, אלא לך היא, ולא לרופאים.

   מלבי"ם

   ועתה, א"כ עתה בעוה"ז מה קויתי ה', ר"ל מה יש לי לקוות פה הלא לא פה מקום האושר והתקוה שלי, רק יש תוחלת על עולם אחר (תקוה הוא על דבר בלתי ברור, והתוחלת הוא על דבר ברור, כי חיי עוה"ב הוא דבר ברור ומובטח), ומה היא התוחלת תוחלתי לך היא, כי ה' בעצמו הוא תוחלת הצדיקים והוא הטוב הצפון להם שתשוב נפשם בצרור החיים אל מקורה אל ה' אלהיהם, וכמ"ש צדיקים יושבים וכו' ונהנים מזיו השכינה:

   מצודת ציון

   תוחלתי. תקותי:

9. (ט)מִכָּל־פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי חֶרְפַּת נָבָל אַל־תְּשִׂימֵנִי:

   מצודת דוד:מכל פשעי. ר״ל ע״כ תקותי שתצילני מן העונש הבא על פשעי ואל תשים אותי להיות לחרפה בעיני הנבל:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   חֶרְפַּת נָבָל. חֶרְפַּת הַנָּבָל אַל תְּשִׂימֵנִי, הָבֵא גַּם עָלָיו נְגָעִים וּמַכְאוֹבוֹת, שֶׁלֹּא יוּכַל לוֹמַר לִי: אַתֶּם לוֹקִים וְאָנוּ אֵין אָנוּ לוֹקִים. וְהַתְּפִלָּה הַזֹּאת גָּרְמָה לְהָבִיא יִסּוּרֵי חֳלָאִים עֲלֵיהֶם (בראשית רבה פח:א):

   אבן עזרא

   מכל כי בעבור פשעי חליתי.

   רד"ק

   מכל פשעי כי הם סבת חליי ומכאובי

   הצילני מהם שתכפרם לי.

   חרפת נבל אל תשימני: כי הנבל יחרפני בלבו בבאו לבקרני, כמו שאמר (פסוק ב): בעוד רשע לנגדי; ובחוץ יחרפני בפיו לפי שאני איש מכאובים, והוא בריא ושלו.

   מלבי"ם

   מכל, וא"כ הצילני מכל פשעי, בל ימשוך החומר את הנפש למטה ע"י הפשעים עד שלא תשיג תוחלתה הנצחי, לבל תשימני, שאהיה חרפת נבל, שישיגני החרפה שתשיג את הנבל שאובד עולמו ואחריתו:

10. (י)נֶאֱלַמְתִּי לֹא אֶפְתַּח־פִּי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ:

    מצודת דוד:נאלמתי. הלא בבוא עלי העונש הייתי כאלם ולא התרעמתי כי אמרתי הלא אתה עשית ולא תעשה עול במשפט:

    עוד פירושים על פסוק י: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ. שֶׁהֵבֵאתָ עָלֵינוּ צָרָה:

    אבן עזרא

    נאלמתי בעבור שהזכיר חרפת נבל, אמר הבט כי נאלמתי לענות לו.

    רד"ק

    נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית: ואין לי על מי שאצעק חמס, כי לא באו לי המכאובים מיד בני אדם אלא מידך, לפיכך נאלמתי כי גם עליך אין לי לצעוק חמס כי הכל הוא סבת פשעי.

    מלבי"ם

    נאלמתי, ועתה נאלמתי מן השאלה הנ"ל, ולא אפתח פי לשאול עוד וכמ"ש תחלה נאלמתי דומיה, כי אתה עשית, כי התברר אצלי כי מעשה האדם ויצירתו אינו ככל מעשה בראשית המתיחסים אל הארץ כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה, רק מעשהו מיוחס אליך ביחוד, כמ"ש ונשמות אני עשיתי:

11. (יא)הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי:

    מצודת דוד:הסר. לזה הסר מעלי הנגעים הבאים ממך עלי כי כבר כליתי ממלחמות ידך ודי בזה:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    מִתִּגְרַת יָדְךָ. מִמּוֹרָא מַכּוֹתֶיךָ. תִּגְרַת לְשׁוֹן ״וַיָּגָר מוֹאָב״ (במדבר כב:ג), וְהַתָּי״ו יְסוֹד נוֹפֵל בַּתֵּיבָה כְּמוֹ תְּנוּבָה תְּלוּנָה תְּקוּמָה תְּחִנָּה, כֵּן פֵּירֵשׁ מְנַחֵם. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין תִּגְרַת לְשׁוֹן מָגוֹר, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר תְּגוּרָה כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מִן וַיָּשָׁב תְּשׁוּבָה וַיָּקָם וַיָּרָם וַיָּלֶן תְּקוּמָה תְּרוּמָה תְּלוּנָה, כֵּן אָמַר וַיָּגָר תְּגוּרָה אוֹ מְגוֹרָה כְּמוֹ ״מָגוֹר מִסָּבִיב״ (ירמיהו כ:ג), ״מְגוּרָתָם אָבִיא לָהֶם״ (ישעיהו סו:ד). הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין תִּגְרַת אֶלָּא כְּמוֹ ״לָמָּה תִּתְגָּרֶה בְּרָעָה״ (דברי הימים ב כה:יט), ״אַל תִּתְגָּרוּ בָם״ (דברים ב:ה), שֶׁהַפּוֹעַל שֶׁלּוֹ גָּרָה, כְּמוֹ קִוָּה אִוָּה צִוָּה שֶׁפְּעֻלָּתָם תִּקְוָה תַּאֲוָה מִצְוָה, כֵּן יֹאמַר מִן גָּרָה תִּגְרַת. וְכֵן פֵּירוּשׁוֹ: מִמַּכַּת יָדְךָ אֲשֶׁר אַתָּה מְגָרֶה עָלַי אֲנִי כָלִיתִי:

    אבן עזרא

    הסר, מתגרת ידך מפחד ידך שטעמו מכתך, כמו: ויגר מואב ובמשקלו לכל תכלה שהוא מגזרת וכל בשליש כאשר אפרש.

    רד"ק

    הסר מעלי נגעך הנגע אשר אתה מביא עלי. ואמר (תהלים לה יב): מנגד נגעי יעמדו: הנגע שיש לי. כי אותיות הכנוי תבאנה על הפועל ועל הפעול. וכן: ושמחתים בבית תפלתי (ישעיהו נו ז); שמעתי את תפלתך (מלכים א ט ג) וכמוהם רבים.

    מתגרת ידך פרושו: ממלחמת ידך, מן ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב ט)

    אני כליתי:

    מלבי"ם

    הסר, אולם לפ"ז אבקש שתסיר ממני המונעים המשביתים אותי מן האושר ותכלית האחרון, והם הנגעים המוצאים את הגוף אשר הם ישביתוהו מהשגת השלימות כי כל עוד שהנפש כלואה בחומר תרגיש צערו ומקריו, כי מסבת תגרת ידך ומכותך אני כליתי, שלא לבד שמזיקים את הגוף (שע"ז לא הייתי מצטער), כי הם מכלים את הנפש שהוא עקר האדם, והנה הנגעים הם משני מינים, המין הא' המחוייבים מצד טבע של חומר האדם ומזגו או מצד טבע העולם שהם הנגעים הטבעיים, שעז"א מתגרת ידך כי הם מחוייבים ע"י התגר של ידך ופעולתך, ע"י ריב היסודות, וע"י שמורכב מדברים מתנגדים ומזגים מחולפים שעי"ז יתקוממו הרעות הטבעיות, ב. יש רעות השגחיים הבאים עליו מאת ה' כדי להחזירו בתשובה, ועז"א בתוכחות על עון, (יש הבדל בין מוסר לתוכחה, שהתוכחה היא לרוב בדברים והמוסר הוא ביסורים) שתחת שהיה ראוי שתוכיחנו על עון בתוכחת אהבה ובנחת, יסרת איש, תביא עליו יסורים, וע"י היסורים תמס כעש חמודו, שגם חמודו שהוא הנפש תמוסס ותכלה, וא"כ אך הבל כל אדם, אחר שזה גורם שלא ישיג התכלית שבעבורו נברא, סלה סיום הענין:

    מצודת ציון

    מתגרת. מלשון תגר ומלחמה כמו אל תתגרו בם (דברים ב׳:ה׳):

    כליתי. מל׳ כליון:

12. (יב)בְּתוֹכָחוֹת עַל־עָוֺן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל־אָדָם סֶלָה:

    מצודת דוד:בתוכחות. בשיעור התוכחות הראויות על העון כן תייסר את האיש בעונש הגוף וגם תמס חמודות עשרו כעש הזה המבלה את הבגד: אך הבל. ההבל הזה הוא לעולם ובכל אדם ר״ל כל החוטאים כלם נלקים לעולם בגופם ובחמדת עשרם אם לא ישובו לה׳:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    בְּתוֹכָחוֹת. הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה (ויקרא כו; דברים כח) עַל עֲוֹנִינוּ שֶׁהֶעֱוִינוּ לְפָנֶיךָ, וְיִסַּרְתָּנוּ בָּהֶם:

    וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ. הִרְקַבְתָּ בְּשָׂרֵינוּ כְּבֶגֶד שֶׁאֲכָלוֹ עָשׁ:

    חֲמוּדוֹ. בְּשָׂרוֹ, שֶׁהוּא חֶמְדָּתוֹ:

    אבן עזרא

    בתוכחות על דרך: והוכח במכאוב ידענו כי תיסר אדם בעבור עונו במכאובים.

    חמודו חמדת גופו והנה חמדתו היתה הבל.

    רד"ק

    בתוכחות על עון יסרת איש כן דרכיך ליסר בני אדם על עונם כמו שעשית לי, כמו שאמר: והוכח במכאוב על משכבו (איוב לג יט).

    ותמס כעש חמודו המסית חמודו שהוא שומן בשרו וחוזק גופו, כמו העש שמכלה מהרה הבגד כן תמסה האדם ביסורין כמו שאמר: יכל בשרו מראי (שם כא).

    אך הבל כל אדם סלה: כי חמודו ילך כאין.

    מצודת ציון

    בתוכחות. ענין פורעניות ויסורים כמו והוכח במכאוב (איוב לג):

    ותמס. מלשון מהסה והמגה:

    כעש. שם התולעת המכלה הבגד:

13. (יג)שִׁמְעָה־תְפִלָּתִי יְהוָה וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל־דִּמְעָתִי אַל־תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל־אֲבוֹתָי:

    מצודת דוד:שמעה תפלתי. להצילני מן העונשים האלה: כי גר אנכי עמך. למול שנותיך אני כגר ע״פ האדמה כי מעט ימי וכן יכלו בתוכחות האלה: תושב ככל אבותי. ר״ל כל מה שאני כתושב בארץ הוא רק ככל אבותי כי אם שהיו חושבים הנה מתו ואינם ולמול שנותיך אחשב כגר:

    עוד פירושים על פסוק יג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    אבן עזרא

    שמעה תפילתי הנה תפילתו ודמעתו כמשקה הרופאים.

    כי גר אנכי עמך ככתוב בתורה.

    רד"ק

    שמעה תפלתי יהוה ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש אחרי שקבלתי תוכחותיך וסבלתי יסוריך שמעה תפלתי שתנקני מפשעי ותרפאני.

    כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי: וכן אמר דוד בדברי הימים (א כט טו): כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו. והענין כי האדם בעולם הזה כמו הגר בארץ לא לו, כי נוסע תמיד ממקום למקום כי האדם בעולם הזה אין לו מעמד וקיום בו, כי כל יום הוא בדרך שיסע ממנה ולא ידע יומו. ויקרא גם כן: תושב לפי שהוא מתישב בעולם הזה כאלו יהיה בו לארך ימים. ובאמרו: עמך רוצה לומר: לפניך, להודיע כי ביד האל, יתברך, ומאתו הישיבה בעולם הזה והנסיעה ממנו. ובאמרו: ככל אבותי, ככל אבותינו: להודיע כי הדורות האחרונים כראשונים דרך אחת להם, אין ביניהם שנוי אלא דור הלך ודור בא (קהלת א ד); כן היה וכן יהיה לעולם. וטעם מלות כי גר: אמר שמעה תפלתי לחיותי מחליי כי מעט הם ימי האדם בעולם הזה כי כמו הגר נחשב בעולם; לפיכך אמר אחר זה:

    מלבי"ם

    שמעה תפלתי, מצד התפלה שהיא שפיכת הנפש כוונת הלב והתנשאות הרוח אל האלהים, ושועתי האזינה מצד שאני צועק לישועה, ואל תחרש אל דמעתי כי שערי דמעה לא ננעלו, שהם מעוררים הרחמים, כי גר, ר"ל שמצד שני החלקים שמהם הורכבתי, מצד א' שהוא מצד הנפש שבו, אנכי עמך חלק מעצמותך, מצד זה אני גר בארץ הזאת, כי הנפש היא מעולם הרוחני והיא כגר בארץ הגשמי הלז רחוקה משרשה וממקומה, אבל אנכי תושב מצד הגוף, אשר בו אני תושב ככל אבותי, כי בהגוף ששרשו מצד אבותיו המולידים אותו הוא תושב, ובהנפש ששרשו מאלהים אלהי הרוחות הוא גר, ושע"כ יגברו כחות הגוף על כחות הנפש כי הם תושבי הארץ ומושלים בה, על כן אבקש השע ממני, שתפנה היסורים ממני, כי אין ראוי ליסרו על עונותיו אחר שטבע גופו נוטה לחטא, וכחות הנפשיים ששם ה' בו לעמוד נגד הגוף לא יעמדו לפני זרועות השטף כי הם הגבורים אשר מעולם תושבי הארץ מלפנים, ואבליגה ואני אשתדל להתחזק על כחות התאוה והיצר בטרם אלך באופן אשר איננו, שע"י עוני ויסורי המשביתים אותי מן השלמות אהיה כאין, כי לא אתקן את אשר עלי להשלים לענין אשרי ומציאותי הנצחי:

    מצודת ציון

    עמך. למולך וכן אל יעצור עמך אנוש (דה״ב י״ד):

    תושב. הוא הפוך הגר:

14. (יד)הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי:

    מצודת דוד:השע ממני. פנה ממני מכת ידך ואתחזק עצמי בתורת ה׳ כאשר יוסר היסורים המונים והטורדים: בטרם אלך. עד לא אלך בדרך כל הארץ ואינני עוד בזה העולם כי אחר המיתה נעשה האדם חפשי מן התורה והמצות:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

    רש"י

    הָשַׁע מִמֶּנִּי. הֶרֶף יָדְךָ מִלְּהַלְקוֹתִי:

    וְאַבְלִיגָה. וְאֶתְחַזְּקָה:

    אבן עזרא

    השע הרף ממני, כמו: שעו מני והשתנתה התנועה בעבור אות הגרון.

    ואבליגה ואתחזק והוא פועל יוצא והנה טעמו ואחזיק עצמי, כמו: מבליגיתי.

    רד"ק

    השע ממני כלומר: הרפה ממני, שלא תיסרני עוד בחליים.

    ואבליגה כלומר: אתחזק מהחלי ואשובה עוד לעשות רצונך, כי הכרתי כי פשעי היו סבת חליי, לפיכך אני מבקש ממך הסליחה והרפואה

    בטרם אלך אל הקבר

    ואינני: כלומר: אינני שאוכל עוד לעשות רצונך. כי עולם הזה הוא עולם המעשה והעולם הבא הוא עולם השכר, אבל לא עולם המעשה כמו שאמר (שם ט י): כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה. ואמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי עירובין כב א): אשר אנכי מצוך היום לעשותם (דברים ז יא): היום לעשותם ולמחר לטול שכרם.

    מצודת ציון

    השע. פנה כמו שעו מני (ישעיה כ״ב):

    ואבליגה. ואתחזק כמו המבליג שוד (עמוס ה׳):