תהילים פרק כ״ד

תהילים פרק כ״ד עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לְדָוִד מִזְמוֹר לַיהוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:

   מצודת דוד:ומלואה. כל הדברים שהארץ מלאה מהם:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   לַה׳ הָאָרֶץ. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

   תֵּבֵל. שְׁאָר אֲרָצוֹת:

   אבן עזרא

   לדוד, לה' הארץ ומלואה, כי הוא על ימים בעבור שיש מקומות בארץ יקבלו כח עליון כדרך: וזה שער השמים, על כן החל לאמר: לה' הארץ בעבור בהר ה'.

   וטעם: לה' הארץ כי בדרך התולדת נבראה להיותה תחת המים ובחפץ השם יבש קצתה והיא המחצה אשר הוא מגולה, על כן כי הוא על. ויאמר רבי משה: כי פירוש על כמו עם כמו ויבואו האנשים על הנשים והטעם שלא היה על מתכונת ישרה שיחיו בני אדם עליה, כי אם שיהו סביבה ימים ונהרות. ובן בלעם אמר: כי הטעם שאינה רחוקה מנהר או ים.

   רד"ק

   לדוד מזמור זה המזמור חברו דוד שיאמרו אותו כשיכניסו הארון לבית קדש הקדשים. והיה זה אחר שהעלה עולה בהר המריה ונגלה אליו המקום וידע כי שם יהיה בית יי' כמו שכתוב בדברי הימים (א כב א). ואמר:

   ליהוה הארץ ומלואה תבל וישבי בה: ואף על פי שכל הארץ היא ליי' זה ההר נקרא הר יי' ומקום קדשו, כי הוא מקום קדשו באמת כי הוא מכון כנגד כסא הכבוד. והארץ היא כוללת כל הארץ כמו (בראשית א א): את השמים ואת הארץ. ותבל הוא מקומות הישוב. לפיכך אמר עם הארץ: ומלואה ועם תבל: וישבי בה.

   מלבי"ם

   לדוד מזמור, קבלו חז"ל שמזמור זה נתקן לאמרו בעת הכנסת הארון לבית קה"ק, יצייר בו נשגבות, שאחרי ראינו שייחד ה' את הארץ הזאת בהשגחתו המופלאת לכוננה וליסדה לארץ נושבת, הסברא נותנת שיש לו אהבה ודבקות בה, וכמ"ש שמיום שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים, אולם חטא הדורות הקדמונים גרמו להפסיק הדבוק הזה עד שבאו האבות שהם התחילו לעלות בהר ה' ולהמשיך ההשגחה והשכינה אל הארץ, עד שאח"כ נצטרפו בניהם והגיעו למדרגה שימצא דור שלם שכולם ראוים אל הענין האלהי עד שהתיחדה השכינה לשכון כבוד בתוכו בין כנפי הכרובים, וכבר אמרו חז"ל במדרשם, משל למלך שגזר שלא ירדו בני רומי לסוריא ולא יעלו בני סוריא לרומי לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא עמד ובטל את הגזרה, כך תחלה כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וכשבא ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל העליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחלה שנאמר וירד ה' על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה', ר"ל שהגם שהיה מכוונת האלהי שיהיה חבור לעליונים עם התחתונים לא התקיים זה ע"י חטאי הדורות, וכאלו היה גזרה עי"כ שהשמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, עד שבאו השלמים האבות עד משה איש האלהים שהתחילו לעלות בהר ה' וירד ה' על הר סיני, וע"י התורה נמצאו דור דורשיו דור שלם ראוים אל הענין הגדול הזה ויעלו אל ה' משה ואהרן וזקני ישראל, ואח"ז נזדככו כל העם אל מעלות השלימות מאז ירד ה' לשכון כבוד בתוכם במשכן ואח"כ במקדש, וז"ש לה' הארץ ומלואה הוא כלל כדור הארץ, וגם תבל ויושבי בה הוא החלק המיושב, ומפרש נגד מ"ש לה' הארץ ומלואה כי הוא על ימים יסדה, שתחלה היתה הארץ כולה מכוסה במים וצוה ה' שיקוו המים אל הימים ועי"כ נתיסדה היבשה, ונגד מ"ש תבל ויושבי בה כי על נהרות יכוננה, שגמר בנין הארץ שתהיה ראויה לישוב בני אדם היה ע"י הנהרות שעי"כ ימצאו מים ויכוננו עיר מושב:

   מצודת ציון

   לה׳. של ה׳:

   תבל. הוא המקום המיושב:

2. (ב)כִּי־הוּא עַל־יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל־נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:

   מצודת דוד:כי הוא וגו׳. רצה לומר כי מה שהארץ היא למעלה מן הים נראה מזה שהוא יתברך יסדה על הימים והכינה על הנהרות כי בדרך הטבע היתה הארץ יורדת תחת המים:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, רד"ק

   רש"י

   עַל יַמִּים יְסָדָהּ. שִׁבְעָה יַמִּים מַקִּיפִין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאַרְבַּע נְהָרוֹת, יַרְדֵּן, וְיַרְמוּךְ, קַרְמִיוֹן, וּפוּגָה :

   רד"ק

   כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה: וכונן הארץ על ימים ונהרות לצורך הברואים עליה, אבל זה ההר לא כונן אותו לכל הברואים, ואף לא לכל בני אדם אלא לנקי כפים ובר לבב והוא זרע יעקב שהם מבקשי יי' ונצטוו שיהיו נקיי כפים וברי לבב. וכן היו פעמים רבות כמו בימי יהושע ובימי הזקנים אשר האריכו ימים אחריו וכמו שאמר (יהושע כד לא): ויעבד ישראל את יי' כל ימי יהושע. וכן בימי השופטים כל ימי השופטים ובימי שמואל אמר (שמואל א ז ב): וינהו כל בית ישראל אחרי יי'. ובימי דוד ושלמה וכן בימי שאר המלכים שהיו טובים. ולא היה כזה באמה אחרת לעבוד את השם יחד, לפיכך אמר כי לא יעלה להר יי' הקדש הזה כי אם דרשי יי' והם בית יעקב. ובדרש (שוחר טוב בקצת שנוי לשון): ליי' הארץ ומלואה זו ארץ ישראל; כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה שיושבת על שבעה ימים ועל ארבעה נהרות ואלו הן שבעה ימים : ימא רבא, ימה דסבכי, ימא דטבריא, ימא דמלחא, ימא דחולתא, ימא דחולייתא, ימא דשרייתי, ימא דאספמיא. ואלו הן ארבעה נהרות: ירדן וירמוך קרמיון ופיגא . ופרוש על ימים ועל נהרות: סמוך לימים ונהרות כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב כ). ואמרו כי אין ישוב בעולם רחוק מן הים שמונה עשר יום, וזה לתועלת הלחות לברואים; וכן הנהרות לתועלת הברואים. וזהו כמו שאמר (ישעיהו מה יח): לשבת יצרה, שכונן אותה כדי שיחיו היצורים בה. והטעם כי היא מתחלה לא נבראת כך, אלא להיותה כלה תחת המים, כי המים היו סובבים אותה מכל צד, כמו שהאויר סובב המים מכל צד, והאש סובב האויר מכל צד. והנה הארץ תחת המים כפי הטבע שיתן בהם, ולא עשה כן בתחלה כדי להודיע כי הכל בידו והופך הטבעים כרצונו; והאל צוה שתהיה מחיצתה האחת מגלה לשבת היצורים בה ואמר (בראשית א ט): יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה.

3. (ג)מִי־יַעֲלֶה בְהַר־יְהוָה וּמִי־יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:

   מצודת דוד:מי יעלה. ר״ל עם שכולם המה לה׳ מ״מ אין כולם ראויים לבוא בהר ה׳ והוא בית המקדש וכמ״ש מי בקש וכו׳ רמוס חצרי (ישעיהו א׳:י״ב) וכאלו ישאל ומי אם כן ראוי לעלות בהר ה׳:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   מִי יַעֲלֶה בְהַר ה׳. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל שֶׁלּוֹ, אֵין הַכֹּל כְּדַאי לִיקָרֵב אֵלָיו, אֶלָּא נְקִי כַפַּיִם וְגוֹמֵר:

   אבן עזרא

   מי, הר ה' זה הר המוריה וזה המזמור חברו דוד אחר דבר גורן ארונה היבוסי.

   ומי יקום הטעם לדור בו.

   רד"ק

   מי יעלה בהר יהוה ומי יקום במקום קדשו: שאין ראוי לכל אדם שיעלה בו לפי שהוא מקום הקדש והתשובה.

   מלבי"ם

   מי, ר"ל והנה מן ההשגחה הפרטיית הזה שהשגיח על הארץ יחויב כי לה' הארץ ושימצא שכינתו שם ושיהיה לו דיבוק עם התחתונים רק היה צריך שימצאו שלמים אשר יעלו בהר ה' ויבטלו את הגזרה שלא יעלו בני סוריא לרומי, אבל מי יעלה בהר ה', וגם אם ימצא מי שיעלה שם לפי שעה מי יקום במקום קדשו, שיעמוד שם בדבקותו ויתהלך לפני האלהים בקדש, הלא לזה צריך שיהיה נקי כפים במעשים, ובר לבב במחשבותיו ודעותיו, אשר לא נשא לשוא נפשי, כי באמת נתן ה' אל האדם הכנות אל השלימות והאושר, א. מצד הנפש האלהית הנמצא בנו שקראה בשם נפשי, כי היא נפש ה' וחלק מעצמותו יתברך, והיא תוליכהו אל הר ה' אם לא ישא אותה לשוא ודברי רוח והבל להשביתה משלימותה, ב. שהכחות אשר נטע ה' באדם רובם נוטים לטוב, כמו כח החכמה והבינה כח המוסרי אשר באדם אשר יעוררהו ויאסרהו במוסר אל הטוב, ועל כוונה זאת אמרו חז"ל במליצתם כשנוצר האדם נר דולק על ראשו, וכשיוצא לאויר העולם משביעים אותו היה צדיק ואל תהיה רשע, הנר היא הנשמה האלהית נר אלהים נשמת אדם, והשבועה הם הכחות המוסריות והתבוניות והמדות הטובות השתולים בנפש שהם יאסרוהו לעשות טוב, כמו שאוסרים את האדם ע"י נדר ושבועה, ועז"א אם לא נשבע למרמה, ר"ל שלא עבור על השבועה והרגשת המוסר והטוב הנמצא בנפשו הכופה אותו אל עשות הטוב והיושר:

4. (ד)נְקִי כַפַּיִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:

   מצודת דוד:נקי כפים. וכאלו השיב זהו הראוי מי שכפיו נקיים מממון שאינו של יושר ולבו ברור ביראת ה׳ ולא מפחד אדם: אשר לא נשא. עד שלא נשבע בה׳ לשוא ולרמות שהוא דבר המסור ללב ואין מי יכיר בו וא״כ מנע מזה מפחד המקום:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי. לֹא נִשְׁבַּע בִּשְׁמִי וּבְנַפְשִׁי לַשָּׁוְא. מָצִינוּ לְשׁוֹן שְׁבוּעָה נוֹפֵל עַל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ צְבָאוֹת בְּנַפְשׁוֹ״ (ירמיהו נא:יד):

   אבן עזרא

   נקי בעבור היות כל המעשים בידים הזכיר נקי כפים שלא עשה רע והוא בר לבב שהוא העיקר ונפשו עצם כבוד השם, כמו: נשבע ה' בנפשו.

   וכתוב נפשי דרך כינוי, בעבור כבוד השם על דרך: והייתי אני ובני שלמה חטאים כאשר פירשתיו, והנה הזכיר המעשה והלב והלשון.

   רד"ק

   נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה: והנה הזכיר שלשת תכונות האדם בפסוק זה. המעשה והמחשבה והדבור, ובשלשתם יהיה האדם שלם שיהיה נקי במעשיו ובר בלבבו ונאמן בדבורו. נפשי ביו"ד והוא מאמר האל כמו (שמות כ ז; דברים ה יא): לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא; ונפשו הוא שמו. וכן אמר (עמוס ו ח): נשבע אדני יהוה בנפשו. וכתוב נפשו בוא"ו רצונו לומר: אפילו נפשו של הנשבע לא ישא לשוא ולא נשבע למרמה כי אם באמת ובצדקה. ואותה השבועה היא מצוה ליראי השם כמו שנאמר (דברים ו יג) ובשמו תשבע. וכתוב אחר אומר (שם י כ): את יי' אלהיך תירא, אותו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע: כשיהיו בך אלו המדות אז בשמו תשבע. וכן הוא אומר (ירמיהו ד ב): ונשבעת חי יי' באמת במשפט ובצדקה.

   מצודת ציון

   לא נשא. לא נשבע כמו לא תשא (שמות כ׳):

   נפשי. שם ה׳ כמו נשבע אדני ה׳ בנפשו (עמוס ו׳) ואמר דבריו במקום ה׳:

5. (ה)יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהוָה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:

   מצודת דוד:ישא ברכה. זהו הנושא ברכה מאת ה׳ ויכול הוא לבוא לבית המקדש להתפלל על הברכה:

   עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   ישא אמר: ישא ברכה כנגד: לא נשא לשוא נפשי.

   רד"ק

   ישא ברכה מאת יהוה וצדקה מאלהי ישעו: ישא יקח כמו (רות א ד) וישאו להם נשים. ברכה על דרך קח נא ברכה מאת עבדך (מלכים ב ה טו). או פרוש: ישא אליו הנושא כמו (בראשית מג לד): וישא משאת מאת פניו להם. אותם שיעלו בבית יי' ישאו ברכה מאת יי' שיתן להם ברכתו וצדקתו ויושיעם מכל צרה וזהו: מאלהי ישעו.

   מלבי"ם

   ישא, ואז כשיעלה בהר ה' ישא ברכה מאת ה' שהוא הסיוע שיסייעו ה' וישפיע בו כח להוסיף שלימות שזה גדר הברכה שהיא תוספת על הטוב הנמצא, וגם ישא צדקה מאלהי ישעו שהוא מה שיאציל עליו רוח קדוש ממרום מצד הצדקה העליונה שלא תביט כלל על ההכנה ומעשה האדם כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני:

   מצודת ציון

   ישא. יקח כמו וישאו להם נשים (רות א׳):

6. (ו)זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:

   מצודת דוד:זה דור. זה הדור שהמה דורשי ה׳ והמה קרואים זרע יעקב הראוים לבקש פניך לעולם ולבא לבית המקדש:

   עוד פירושים על פסוק ו: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   זֶה. שֶׁכָּךְ מַעֲשָׂיו, הוּא דּוֹר דֹּרְשָׁו:

   אבן עזרא

   זה רמז לדור שנבנה הבית בימיהם במות דוד ואחר כך שב לנכח השם, כי זה הדור הם מבקשי פניך.

   סלה באמת.

   יעקב סלה פירוש הם זרע יעקב ואין צורך לפירוש, אחר שאמר תחסר מלת אלהי יעקב.

   רד"ק

   זה דור דרשו מי הוא שיעלה בהר יי' ובמקום קדשו, שהוא נקי כפים ובר לבב? זהו דור דרשי יי' והם ישראל. וזה היה בימי שלמה שבנה הבית. וכתוב דרשו כנגד דור שהוא דרך כלל לשון יחיד; וקרי דרשיו כנגד הפרטים שהם רבים.

   מבקשי פניך יעקב כנגד האל מדבר המשורר: הם הם שיבקשו פניך בבית המקדש, יעקב והם ישראל; כי כל זרע יעקב נקראים בשם יעקב, כמו (ירמיהו ל י): ואתה אל תירא עבדי יעקב ואחרים זולתו. ואין צריך להוסיף זרע כמו שפרשו המפרשים. ומלת סלה: פרשתיה במזמור השלישי; ואינני צריך לפרשה בכל מקום.

   מלבי"ם

   זה דור דורשיו, עפ"ז אומר שהגם שידמה שהוא דבר רחוק שימצא איש אשר יעלה בהר ה', וימים רבים עברו ואין עולה ומוריד ומשתף עליונים ותחתונים, בכ"ז הלא נמצא עתה דור שלם שהגיעו אל המעלה הזאת וכולם עלו בהר ה' עד שהדור ההוא שהם כולם דורשי ה' ומבקשי פניך הם יעקב, ר"ל הדור ההוא הם כולם במדרגת יעקב, שהוא אשר ראה את הסולם הזה שבו עולים אל האלהים, ובו ירדו מלאכי אל למטה, וישתתפו עליונים ותחתונים, ואז היה ה' נצב עליו ולא היו רק יחידים שהיו מרכבה לשכינה, ועתה נמצא דור דורשיו שכולם הם יעקב, וכולם עלו בסולם אל האלהים:

7. (ז)שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:

   מצודת דוד:שאו. אתם שערי בית המקדש הנה לכם יהיה נשיאה והרמת ראש וגדולה יתירה והנשאו. כפל הדבר לגודל ההתנשאות: פתחי עולם. כן יקרא פתחי בית המקדש כי המשכן לא היה קבוע במקום אחד אבל בית המקדש קבוע במקומו עד עולם וכן נאמר מכון לשבתך עולמים (מ״ב ח׳): ויבוא מלך הכבוד. כי ה׳ שהוא המלך אשר בו כל הכבוד הוא יבוא בכם לבית המקדש לשמוע אל הרנה ואל התפלה מן הבאים בו:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם. בִּימֵי שְׁלֹמֹה בְּנוֹ, כְּשֶׁבָּא לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְדָבְקוּ שְׁעָרִים זוֹ בְּזוֹ, אָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה, עַד שֶׁאָמַר: ״אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ״ (דברי הימים ב ו:מב):

   אבן עזרא

   שאו אמרו קדמונינו ז"ל: כי זה רמז להכנס ארון אל בית קדשי הקדשים, על כן כתוב למעלה במקום קדשו וזה שאומר לשערים - דרך משל. והטעם: היות המקום ששם הארון נכון מכל הר גבוה ונשא, בעבור הכבוד ששוכן שם.

   וטעם שערים ופתחי עולם שהם רבים.

   ופתחי עולם שהם עומדים לנצח, בעבור כבוד הכבוד.

   וטעם מלך הכבוד שבעבורו היה כבוד הבית הגדול.

   רד"ק

   שאו שערים ראשיכם הדרש (שוחר טוב; בבלי שבת ל א; מועד קטן ט א; סנהדרין קז ב ומקומות אחרים) הוא ידוע, שדבקו השערים זה בזה בשעה שבקש שלמה להכניס הארון בבית קדש הקדשים. ולפי דרך הפשט נראה לומר דרך משל כמו (תהלים צו יא יב): ירעם הים ומלאו, יעלז שדי וכל אשר בו; וכן אמר: שאו שערים ראשיכם.

   והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד: כי כבוד גדול תקבלו היום שיבוא בכם מלך הכבוד. ולפי ששכן הכבוד על הארון בין שני הכרובים קראו בשם יי' מלך הכבוד. וכן (שמואל ב ו ב): אשר נקרא שם שם יי' צבאות ישב הכרבים עליו. וכן נקרא (יהושע ג יא) אדון כל הארץ; וכן נאמר עליו (במדבר י לה): קומה יי'; (שם לו) שובה יי'; וכן אמר עליו (תהלים מז ו): עלה אלהים בתרועה. ואמר: פתחי עולם שעד עתה נסע הארון ממקום למקום. בא מן המדבר לגלגל, ומן הגלגל לשילה, ומן שילה לארץ פלשתים, ומארץ פלשתים לבית שמש, ומבית שמש לקרית יערים, ומקרית יערים לבית עובד אדום, ומבית עובד לעיר דוד. ועתה הכניסוהו במקום שיהיה שם לעולם, לפיכך אמר פתחי עולם. וכן אמר (מלכים א ח יג): מכון לשבתך עולמים. ושער יקרא האסקופה עם המזוזה כמו שהיא; ופתח יקרא מה שנשאר מן השער מן הדלתות ולחוץ. ולכך נקרא פתח, שהוא נפתח תמיד.

   מלבי"ם

   שאו, אחרי שספר כי בטלה הגזרה, וכי נמצא עתה דור קדוש עולים בסולם למעלה למעון הקדש, יחויב מזה שירדו ג"כ תחתונים למטה ושיבא מלך הכבוד לשכון כבוד בהיכלו תחת כנפי הכרובים, עפ"ז יאמר, אתם שערי המקדש שאו ראשיכם, וגם ינשאו פתחי עולם, הפתחים שדרך שם נכנסים מעולם אל עולם, היינו מעולם העליון אל עולם התחתון, ויבא מלך הכבוד, ר"ל שה' הוא מלך על הכבוד, שכל הכבוד הנמצא בבריאה הוא מלך עליה, כי הכל מאתו ומלכותו מושלת בכל כבוד והנה ידבר בזה בשתי בחינות, בחינה אחת היא מה שינשאו פתחי עולם, שהנפעל מורה שינשאו מצד ההכרח, והוא מצד שה' הוא המושל להרוס כל סדרי הטבע לגמול ולענוש שמצד זה ייראו כולם מפניו יראת הפחד וינשאו מצד יראתו, וע"ז שואל, מי זה מלך הכבוד, אשר ינשא מצד יראתו ופחדו? משיב מפני שה' הוא עזוז וגבור, והוא גבור מלחמה, הגבור הוא מצד כחו בעצמו, והגבור מלחמה הוא היודע טכסיסי מלחמה, ר"ל שהוא גבור מצד עצמו ברצותו להרוס כל חקי הטבע ולהכניע כולם בכחו הנסיי והפלאיי, וגם הוא גבור מלחמה לסדר כל צבאות הטבע כפי רצונו וחכמתו ללחום בצבאותיו ולנצח ולמשול ממשל רב, (כמ"ש עמ"ש ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה), ומצד זה ינשאו פתחי עולם מפניו בהכרח מפני פחדו ומוראו:

8. (ח)מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר יְהוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה:

   מצודת דוד:מי זה. כאומר ואם תשאלו מי זה מלך הכבוד אשיב לכם שהוא ה׳ החזק הגבור גבור מלחמה מתגבר הוא על הלוחמים עם אוהביו::

   עוד פירושים על פסוק ח: אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   אבן עזרא

   מי אם ישאל השואל: מי זה מלך הכבוד? התשובה: ה' עזוז וגבור שֶיַרְאֶה גבורתו במעשיו וילחם בעבור קדושיו, והנה הטעם כי בשכון הכבוד בין ישראל ישבו לבטח, כי לא יפחד מן האויב.

   רד"ק

   מי זה מלך הכבוד וכאלו שואלים השערים: מי הוא זה מלך הכבוד? והתשובה:

   יהוה עזוז וגבור יהוה גבור מלחמה: ואמר אלה התארים לפי שהארון היה יוצא עמהם במלחמה והיו מנצחים בו איביהם.

   מצודת ציון

   עזוז. מלשון עוז וחוזק:

9. (ט)שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:

   מצודת דוד:שאו וגו׳. כפל הדבר כדרך המשוררים ויתכן שהאחד אמור על בית ראשון והאחד על בית העתיד כי בבית השני לא שרתה השכינה:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   פִּתְחֵי עוֹלָם. פְּתָחִים שֶׁקְּדֻשָּׁתָן עוֹלָמִית:

   אבן עזרא

   שאו פעם שניה, רמז לשוב הכבוד בבוא הגואל, כי לא היה הכבוד בבית שני.

   וראשיכם הראשון בעבור אחר, כאילו אמר ושאו פתחי עולם ראשיכם.

   רד"ק

   שאו שערים ראשיכם הכפל כמנהג הלשון: כפל ענין במלות שונות. והחכם רבי אברהם בן עזרא כתב: כי זה הפסוק השני רמז לשוב הכבוד בבוא הגואל. ופרש:

   ושאו פתחי עולם ראשיכם, כי ראשיכם שזכר עומד במקום שנים, כמנהג הלשון.

   ויבוא מלך הכבוד:

   מלבי"ם

   שאו, עתה יאמר שראוי שישאו השערים ראשם מעצמם ושאו פתחי עולם בלא מכריח ולא מפני פחד העונש רק מצד יראת הרוממות מצד שהוא בורא כל, שמצד זה יחוייב אליו ההכנעה הטבעיית, וע"ז שואל. מי הוא זה מלך הכבוד שישאו מעצמם מלפניו מצד יראת רוממתו? ומשיב ה' צבאות, ע"י שכל צבאות הבריאה הם שלו, עי"כ הוא מלך הכבוד, אינו דומה כמלך שהכבוד אינו שלו רק ע"י המכבדים אותו, אבל אחר שכל הצבאות הם שלו א"כ כבודו עצמי לו, והוא עצמו הוא מלך הכבוד:

10. (י)מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:

    מצודת דוד:ה׳ צבאות. המושל בצבאות מעלה ומטה: סלה. עד עולם הוא מלך הכבוד:

    עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, רד"ק

    אבן עזרא

    מי תוספת והוא בעבור שיעמוד בית שלישי ולא הזכיר גבור מלחמה בעבור וכתתו חרבותם לאתים והארץ תשקט מכל מלחמה.

    וטעם ה' צבאות שיהיו אנשי הדור כמו מלאכי השם.

    וטעם ה' צבאות כי נקרא השם ככה, בעבור צבא השמים כאשר פירשתי, לא בעבור צבא ישראל כאשר אמר הגאון.

    רד"ק

    מי הוא זה מלך הכבוד ובזה הפסוק לא הזכיר גבור מלחמה. והטעם לפרושנו כי אחר ששכן הארון בבית עולמים לא יצא עוד למלחמה, לפיכך היתה התשובה כשנות הענין.

    יהוה צבאות הוא מלך הכבוד סלה: שנראה בכבודו בבית עולמים. וכן אמר שלמה (מלכים א ח יב; [דברי הימים ו א]): יי' אמר לשכן [לשכון] בערפל. ואמר יי' צבאות לפי שכל צבאות ישראל היו באים בזה הבית ולא יקריבו אלא בו. ולפרוש החכם רבי אברהם בן עזרא הזכיר גבור מלחמה בראשונה כי בשכון הכבוד בין ישראל ישכנו לבטח ואין להם מלחמה ולא יפחדו מאיב כי הכבוד ילחם בעבור קדושיו, ולא הזכיר בשנית גבור מלחמה בעבור וכתתו חרבותם [חרבתיהם] לאתים (ישעיהו ב ד; [מיכה ד ג]), והארץ תשקוט מכל מלחמה. וטעם יי' צבאות: שיהיו אנשי הדור כמו מלאכי השם, כי נקרא יי' ככה בעבור צבא השמים.