תהילים פרק ט״ו

תהילים פרק ט״ו עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה מִי־יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי־יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ:

   מצודת דוד:מי יגור. כאלו שואל אתה ה׳ מי הוא הראוי לדור באהלך וזהו בית המקדש כי אין כולם ראוים וכמ״ש מי ביקש וכו׳ רמוס חצרי (ישעי׳ א יב):

   עוד פירושים על פסוק א: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   מזמור, ה' מי יגור באהלך ביתך. וכמוהו: איש לאהליך ישראל.

   בהר קדשך הר המוריה או הר ציון ,קודם שיודע כי הוא הר המוריה בשכון הארון בציון, בבית שהכין לו דוד, ככתוב בדברי הימים.

   רד"ק

   מזמור לדוד יהוה מי יגור באהלך ומי ישכן בהר קדשך: אהלך הם השמים; וכנה אותם באהל, לפי שהם מתוחים כאהל; והר קדשך הוא הר המוריה ששם בית המקדש, לפי שהוא המקום הנכבד בארץ. וכן כנה אותם בהיכל כמו שאמר (תהלים יא ד) יי' בהיכל קדשו, יי' בשמים כסאו כמו שפרשנו. וכן ישמע מהיכלו קולי (שם יח ז). ומי יגור, ומי ישכן הם על הנשמה העליונה. ואמר: מי שעשה המעשים האלה בחייו תשכן נשמתו במקום הכבוד אחר מותו. ומה הם המעשים?

   מלבי"ם

   מזמור לדוד, חושב הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם להיות מן עבדי ה' העומדים בחצרותיו, מי יגור באהלך ומוסיף אף גם שישכן דרך שכינת עראי בהר קדשך שהוא לפני האהל, ר"ל מי הראוי לעמוד לפני ה' המתהלכים לפניו:

2. (ב)הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:

   מצודת דוד:הולך תמים. כאלו משיב ההולך בדרך תמים וכו׳ הוא הוא אשר יגור בה: בלבבו. מאמת מחשבת לבו לדבר מצוה:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. הַטּוֹב שֶׁהוּא אוֹמֵר בִּלְבָבוֹ הוּא אֱמֶת, וְאֵינוֹ אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב (ס״א אינו):

   אבן עזרא

   הולך זו תשובת מי יגור באהלך.

   תמים תאר והמתואר חסר הולך בדרך תמים בענייניו ודבריו.

   ופועל צדק עם חביריו.

   ודובר אמת בלבבו והוא כל האדם.

   רד"ק

   הולך תמים אם תמים הוא תאר רצונו לומר: הולך בדרך תמים, כמו הלך בדרך תמים הוא ישרתני (שם קא ו); ואם הוא שם, כמו אם באמת ובתמים (שופטים ט טז), רצונו לומר: הולך בתמימות, כמו ואני בתמי אלך (תהלים כו א): והענין אחד. והתמים הוא מי שיתעסק בעניני העולם הזה בדרך תמימות, שלא יעמיק במחשבתו בתחבולות העולם.

   ופעל צדק שכל מעשיו יעשה בצדק. ותורות האדם: עשה ולא תעשה הם על שלשה פנים, האחד במעשה והאחד בלשון, והאחד בלב. והנה זכר המעשה;

   ודבר אמת בלבבו: וזהו הלשון והלב. אמר: שהוא דבר אמת, לעולם לא ימצא שקר בדבריו. והאמת שידבר בפיו הוא בלבבו, כי אינו אומר אחד בפה ואחד בלב. וכמו שדברי פיו אמת כן הן מחשבות לבבו. ויכלל גם כן בזה שאמר ודבר אמת בלבבו שיקיים מה שחשב בלבבו לעשות טובה; וזה בענין משא ומתן. כלומר: אין צריך לומר כי מה שמדבר בפיו מקים, אלא אפילו מה שחושב מקים וישים אמת מחשבתו. ויכלל בו גם כן גדל מציאות האל ויחודו שהוא אמת, ודבר אותו בפיו, וחושב אותו בלבבו להבינו על דרך המופת כמו שתורה אותו החכמה.

   מלבי"ם

   הולך, במצות שבין אדם למקום שבו יתהלך לפני ה' צריך שיהיה הולך תמים, שגדר התמימות שיעשה כל מעשיו לשם ה' בלבד בלי שום פניה חיצונית, ובמצות שבין אדם לחברו יהיה פועל צדק, ובענין האמונה יהיה דובר אמת בלבבו שלא תהיה אמונתו מן השפה ולחוץ, כי גדר האמונה הסכמת הלב עם מה שהוא מוציא בשפתיו:

3. (ג)לֹא־רָגַל עַל־לְשֹׁנוֹ לֹא־עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא־נָשָׂא עַל־קְרֹבוֹ:

   מצודת דוד:לא נשא. לא הטיל על קרובו דבר חרפה:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   לֹא רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ. אַנְקוּשָׁ״א בְּלַעַ״ז, כְּמוֹ ״וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ״ (שמואל ב יט:כח). מִזְמוֹר זֶה לְהוֹדִיעַ מִדַּת חֲסִידוּת:

   וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא. רֵיפוֹרְטָ״א בְּלַעַ״ז:

   עַל קְרוֹבוֹ. אִם עָבַר קְרוֹבוֹ עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֹנֶשׁ, עֲנָשׁוֹ בְּמִשְׁפָּט וְלֹא נָשָׂא עָלָיו חֶרְפָּתוֹ, שֶׁיְּהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לַמְחָרֵף לוֹמַר: כָּךְ עָבַר פְּלוֹנִי קְרוֹבְךָ וְחִפִּיתָ עָלָיו:

   אבן עזרא

   לא רגל על לשונו כמו וירגל בעבדך. והטעם: לגלות המסתרים כדרך המרגלים.

   לא נשא על דרך לא תשא שמע שוא. ויש אומרים: לא עשה דבר שיחרפו בו קרוביו.

   רד"ק

   לא רגל על לשנו בזה הפסוק אמר מצות לא תעשה בלשון ובמעשה, אבל בלב לא היה צריך להזכיר כי כבר אמר: ודבר אמת בלבבו; ואם מחשבותיו אמת וצדק, אין רע במחשבותיו. ואמר: לא רגל על לשנו ולא אמר שאר מצות לא תעשה שהן בלשון, כמו לא תענה ברעך (שמות כ טז); אלהים לא תקלל (שם כב כז) והדומין להן, כי אמר אותה שהיא אמת, וכל שכן האחרות; כי הרכילות אף על פי שהיא אמת, יצא רע גדול ממנה. ולפיכך אמר ודבר אמת בלבבו, כי האמת שהיא רעה לא ידבר, והיא הרכילות.

   לא עשה לרעהו רעה ורעהו וקרבו הוא שיש לו משא ומתן עמו או שכנו. ובאמרו כי לא עשה לרעהו רעה אינו אומר, כי לאחרים עשה, אלא דבר הכתוב על ההוה; כמו ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה יז), אינו אומר, כי מותר לו להונות אדם אחר שהוא נכרי שאינו עמיתו. וכן לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ טז), אינו אומר, כי באחר שאינו רעו מותר להעיד עדות שקר; אלא לפי שמשאו ומתנו ועסקיו עמו. וכן הוא מנהג הלשון בהרבה מקומות. ובאמרו: לא עשה לרעהו רעה כלל כל מצות לא תעשה שבין אדם לחברו. ואמר בתורת הלשון:

   וחרפה לא נשא על קרבו: שלא חרף וגדף אדם, אף על פי שהוא גדפהו או הרע לו. ואמר: נשא בנטילת הלשון, כמו לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא (שמות כ ז); לא תשא שמע שוא (שם כג א). ובאמרו: קרבו הוא הדין לאחר, אלא שדבר על ההוה כמו שפרשנו. וקרבו כמו רעהו, שהוא קרוב אליו במשאו ובמתנו, או שכנו קרוב מן השאר, כי דברי האדם ועסקיו ברוב עם אלו.

   מלבי"ם

   לא, ובאשר מטבע האדם לדרוש גנות חברו, ולהגיע לו רעה מצד מדת הכבוד ומדת הקנאה, אמר שלא רגל על לשונו, ר"ל לא ידבר ממנו בענין שמתוך הלשון יהיה עליו איזה רכילות, כמ"ש חז"ל ה"ד לה"ר דאמר נורא בי פלניא, וכן שלא עשה לרעהו שום רעה, ובאשר מטבע האדם לנטות אחרי קרוביו ולחפות בעדם, אומר שלא עשה לרעהו רעה אף שיגיע מזה תועלת לקרוביו, כי חרפה לא נשא בעבור קרובו, שיחפה עליו בעבור אהבת הקרובים, כי בהפך נבזה בעיניו קרובו הנמאס במעשיו, וכמ"ש זה חז"ל על חזקיה שגרר עצמות אביו על מטה של חבלים, אבל את יראי ה' יכבד הגם שאינם קרוביו, שמזה מבואר שעקר רגשות לבו הוא לכבוד ה' לכבד יראיו ולהבזות עוברי מצותיו ולא לבד שלא יתפעל מאהבת הקרובים כי לא יתפעל גם מאהבת עצמו, שהוא נשבע ומקבל בנדר להרע לעצמו לצום ולהתענות, ולא ימיר את נדרו:

   מצודת ציון

   רגל. ענין רכילות ולה״ר כמו וירגל בעבדך (ש״ב י״ט):

   לא נשא. לא הטיל:

4. (ד)נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת־יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר:

   מצודת דוד:נבזה. אדם הנבזה הוא נמאס בעיניו ולא יחניף למי: להרע. לענות נפשו:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס. מִי שֶׁהוּא נִבְזֶה בְּרִשְׁעָתוֹ נִמְאָס בְּעֵינָיו שֶׁל צַדִּיק, כְּגוֹן חִזְקִיָּהוּ שֶׁגֵּרֵר עַצְמוֹת אָבִיו בְּבִזָּיוֹן:

   נִשְׁבַּע לְהָרַע. לְעַצְמוֹ:

   וְלֹא יָמִיר. שְׁבוּעָתוֹ, קַל וָחֹמֶר שֶׁאֵינָהּ מֵמִירָהּ בְּדָבָר שֶׁאֵינָהּ לְרָעָתוֹ:

   אבן עזרא

   נבזה קשור בעיניו גם נמאס. והטעם: כי עובד השם כל מצוה ששמר וכל טוב שעשה, נבזה ונקל הוא בעיניו, כנגד מה שהוא חייב לעשות לכבוד בוראו, וככה משפט הצדיקים שיבקשו לעלות אל מעלת קדוש ממנו ונכבד. ואמר: יכבד כנגד נבזה.

   נשבע להרע נפשו כמו לצום, כי יכחיש הבשר.

   רד"ק

   נבזה בעיניו נמאס וספר ממדותיו הטובות עוד: כי אף על פי שהוא הלך תמים ופעל צדק ודבר אמת אינו מתגאה בזה, אלא נבזה הוא בעיניו ונמאס, וחושב בלבבו כי לא יעשה אחת מני אלף ממה שיש עליו חובה לעשות לכבוד הבורא.

   ואת יראי יהוה יכבד הוא נבזה בעיניו ומכבד יראי יי'; כי כל הטובות שעשה הוא אינו חושבן לכלום נגד מה שחושב שיש לו לעשות, והטובות שיעשה זולתו יחשבן לדברים גדולים. ויחשוב שיש ליראי יי' זולתו מעלה עליו, ושהם יראים השם יותר ממנו ונותן להם מעלה עליו ומכבד אותם. ואמר עוד ממדותיו הטובות:

   נשבע להרע ופרוש להרע: להרע לגופו בצום ובהפרד מן התענוגים; וכן לחסר כסו לצדקה ולמצוה.

   ולא ימר : מה שנשבע אף על פי שמריע לגופו. ולא ימר, אלא יקים כמו שאמר. ומה שאמר: נשבע, לפי שהוא דבר קשה כנגד הגוף, נשבע, כדי שלא יטרידהו יצר הרע שלא לעשות. וכן אמר דוד (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך.

   מצודת ציון

   ימיר. מלשון תמורה וחלוף:

5. (ה)כַּסְפּוֹ לֹא־נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל־נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה־אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:

   מצודת דוד:על נקי. להטות דין הנקי: לא ימוט לעולם. לא ינטה לנפול כי את הטוב עשה וממילא ראוי הוא לשבת בבית המקדש כי חפץ בו ה׳:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   וְשֹׁחַד לֹא לָקָח. עַל עָנִי לְהַרְשִׁיעוֹ בַּדִּין, לְהַטּוֹת מִשְׁפָּטוֹ. וְעוֹד פֵּרְשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ (ספרי דברים קמד): לֹא לָקַח שֹׁחַד עַל נָקִי לְנַקּוֹתוֹ בְּדִינוֹ, קַל וָחֹמֶר שֶׁאֵינוֹ לוֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַטּוֹת הַמִּשְׁפָּט:

   לֹא יִמּוֹט. וְהוּא רָאוּי לָגוּר בְּאָהָלֶיךָ (ספרים אחרין אינו):

   לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם. אִם יִמּוֹט, אֵין מֻטָּתוֹ מֻטָה עוֹלָם, אֶלָּא מִתְמוֹטֵט וְעוֹלֶה:

   אבן עזרא

   כספו אמר: לא לקח כנגד לא נתן וזה הוא לשפוט דין עול.

   עושה אלה כולל מצות עשה ומצות לא תעשה, כמו לעשות את יום השבת כי הטעם כדרך תיקון, כמו: וימהר לעשות אותו.

   רד"ק

   כספו לא נתן בנשך כבר אמר: לא עשה לרעהו רעה, ובכללו שלא הונה אותו ולא גזלו ולא גנב ממנו; ועתה אמר: שאפילו ברצונו לא לקח ממונו בדבר שיש בו אסור, והוא הנשך. כי אף על פי שנותן לו ברצונו מוכרח הוא לתן, לפי שיצריך ללות ממנו; והנה הוא מחזיר ממונו והנשך יותר. והנה לוקח ממון חברו שלא כדין, אף על פי שהוא ברצונו. ולפי שהמעשה הזה יהיה אדם רגיל בו כי אין אדם קורא עליו חמס כמו על הגזלה ועל הגנבה, לפיכך החמירה עליו התורה, והזהירה בו הרבה. והנביאים כתבו אותו עם החמורות. והרגיל בו יצא במעט זמן ממונו. ודוד ויחזקאל לא אסרו אלא מה שאסרה התורה; והתורה לא אסרה אלא לישראל, אבל לנכרי מותר כמו שנאמר (דברים כג כא): לנכרי תשיך. ולא נאמר כן בגזלה וגנבה ובאבדה ובהונאה, כי אפילו לנכרי אסור להונותו או לגזלו או לגנוב ממונו; אבל הנשך שהוא לוקח ממנו ברצונו ובדעתו מותר. כי ישראל חיב לעשות חסד עם ישראל חברו, וההלואה בלא נשך הוא חסד וטובה; ויותר טובה במקומות מן המתנה, כי הרבה יבושו לקחת המתנה ולא יבושו לקחת ההלואה. ולא כן ישראל עם הגוי, כי אינו חיב לעשות עמו חסד ולהלות לו ממונו בחנם, כי ברוב הם שונאים ישראל. אבל בודאי אם עושה הגוי חסד וטובה עם ישראל חיב לעשות הישראל גם כן עמו חסד ולהטיב לו. והרחבתי לך בזה כדי שתמצא בו תשובה לנצרים שאומרים כי דוד לא הפריש בין ישראל לגוי, אלא כל רבית אסור ). וזה לא יתכן בו, כי דוד לא אסר מה שהתיר משה רבנו על פי האל: והנה אמרה התורה (דברים יג ב): לא תסף עליו ולא תגרע ממנו.

   ושחד על נקי לא לקח גם זה הממון ברצון הנותנו; ואם להטות דין כבר אמר: לא עשה לרעהו רעה וזה בכללו. אלא אפילו לא הטה הדין כי נקי הוא בדין, אלא שהנותן לא חשב כי יעשה כן, אף על פי כן לא לקח ממון מבעל דין לעולם, כמו שאמר שמואל הנביא לפי שהיה שופט את ישראל (שמואל א יב ג): את שור מי לקחתי וגומר.

   עשה אלה עשה אלה הטובות שאמרנו

   לא ימוט לעולם: אפילו במותו לא ימוט, כי תשכון נפשו במקום הכבוד.

   מלבי"ם

   כספו, וגם לא יתפעל מאהבת הממון שחונן דל בג"ח ולא יקח נשך, ושופט בצדק להצדיק את הנקי ולא יקח ממנו שוחד הגם שלא יטה עי"ז את הדין כי יקח שחד מן הנקי ושכר טרחו, עושה אלה, כי גם השב ואל תעשה נחשב כמעשה, באשר יצר האדם מסית לדברים אלה והוא עושה מעשה לכבוש את יצרו, ואז לא ימוט לעולם, כי ישב עולם לפני אלהים וחסד ואמת ינצרוהו:

   מצודת ציון

   בנשך. ברבית: