תהילים פרק קל״א

תהילים פרק קל״א עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד יְהוָה לֹא־גָבַהּ לִבִּי וְלֹא־רָמוּ עֵינַי וְלֹא־הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי:

   מצודת דוד:לא גבה לבי. במחשבת הלב לא הייתי מתגאה: ולא רמו עיני. במעשה להשתרר ביותר להרים עין למעלה כדרך גסי הרוח: ולא הלכתי בגדולות. לא עשיתי דברים גדולים ונפלאים בבניינים נאים ומגדלים גבוהים להראות גדולה וכבוד ממני, ר״ל יותר מהצורך ומהראוי לי:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   רש"י

   ה׳ לֹא גָבַהּ לִבִּי וְגוֹ׳. לֹא נָהַגְתִּי שְׂרָרָה, לֹא עָשִׂיתִי גְדוֹלוֹת: תַּעֲנוּגוֹת בִּנְיָנִים וּנְטִיעוֹת כְּעֵין שֶׁעָשָׂה בְנִי. הִנְנִי עָלֶיךָ כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, כְּגֹלֶם מֻטָּל לְנֶגְדְּךָ (ס״א אינו):

   אבן עזרא

   שיר המעלות, ה' לא גבה לבי בסתר ולא רמו עיני בגלוי.

   ולא הלכתי פועל עומד כמו קודר הלכתי ואם הוא יוצא, יחסר לבי וזה ההלוך בלב ובמחשבה.

   מלת ממני משרתת לגדולות ולנפלאות.

   רד"ק

   שיר. זה אמר דוד על עצמו ואמר זה הענין באלה המעלות שהם על הגלות כלומר כי כמו שהתנהג הוא כן יתנהגו ישראל בגלות בשפלות ובזה ירחם ה' עליהם כי רם ה' ושפל יראה, לפיכך אמר בתכלית המזמור יחל ישראל אל ה': אמר לא גבה לבי. בסתר ולא רמו עיני בגלוי:

   ולא הלכתי. פעל עומד אע"פ שהוא מן הדגוש:

   בגדולות ובנפלאות ממני. בדבר האלהות לא התפארתי בלי שאוכל להשיג ואדע הדברים והסודות שהם נפלאות ממני לפי שכלי אלא הלכתי בהם מעט מעט ביראה כן אפרוץ לראות במה שלא יגיע שכלי אליו ותשתבש דעתי בו:

   מלבי"ם

   שיר המעלות, מבאר איך סומך בכל עניניו על ה', ה' לא גבה לבי גבהות הלב מציין שעובר הגבול בחפצו ותשוקותיו, בין בכמות בין באיכות למשל מי שחפץ להיות כאחד ממלאכי מרום עובר גבול התשוקה באיכות, מי שחפץ שיהיה לו גבורה מופלגת יותר מן הגבול עובר גבול התשוקה בכמות, ולא רמו עיני רום עינים מציין העובר הגבול בשכל העיוני, אם יחשוב שהשגתו היא בלתי מוגבלת ושופט בשכלו בענינים האלהיים שהם למעלה משכל האדם, וזה מגביל נגד השכל המעשיי והשכל העיוני, שהשכל המעשיי מקורו מהלב, והעיוני מקורו מהעינים, שיסוד לכל השכלה הוא הבחינה והנסיון שישיג ע"י החושים, והוסיף שגם בהוצאת הדברים לידי מעשה לא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני, גדולות מצד הכמות, ונפלאות מצד האיכות:

2. (ב)אִם־לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי:

   מצודת דוד:אם לא. הוא ענין שבועה כאומר אם לא עשיתי כן יבא עלי עונש כזאת וגזם ולא אמר: שויתי ודוממתי. המשלתי נפשי כתנוק הנגמל משדי אמו שכל בטחונו על אמו כן כל בטחוני בה׳: כגמול עלי נפשי. הנפש אשר עלי ובקרבי הוא כתנוק הנגמל וכפל הדבר להתמדתו:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי. עָלֶיךָ נַפְשִׁי כְּגָמֻל, שֶׁהוּא נָתוּן עֲלֵי אִמּוֹ; גָּמֻל. יוֹנֵק שָׁדַיִם:

   כְּגָמוּל עֲלֵי נַפְשִׁי. נַפְשִׁי בְּקִרְבִּי לְנֶגְדְּךָ כְּיוֹנֵק שְׁדֵי אִמּוֹ:

   אבן עזרא

   אם, שויתי כמו נשתוה או שמתי כמו שויתי ה'.

   ודוממתי מגזרת דומם או מן דמיון.

   וטעם כגמול בעבור שהזכיר ולא הלכתי והנה הגמול אין לו כח להלוך אם לא ישען על אמו כי מיד יפול, והנה כגמול עלי נפשי הטעם כפול.

   ומלת עלי כמו בעיני. ויש אומרים: כי הוא דרך תפלה כי לא חשבתי בלבי לבקש סודות ונפלאות ממני, רק אם לא שויתי נפשי כגמול עלי אמו - כגמול עלי תהיה נפשי, על דרך: תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. ואמר דוד הנה אני כל מבטחי בשם וככה עשה ישראל.

   רד"ק

   אם לא. מנהג הלשון אם לא כענין אלה ושבועה כלומר אם לא היה כך יהיה כך וכך אמר אם לא שויתי ודוממתי נפשי כרגמול יבא לי כך וכך: ופי' שויתי ודוממתי שמתי אותי:

   כגמול עלי אמו. כמו התינוק שיגמול משדי אמו שיתחיל מעט להתבונן בענין גדולו ומהלך מעט מעט ועדיין אינו נסמך על עצמו אלא עי אמו שתדדהו ותרגילהו מעט כן שמתי נפשי והשתקתי אותה שלא תסמוך עלי אלא עלי אמו בתכונת עצמו בנסתרות ובנפלאות אלא תסמוך על המלמדים ועל הקבלה שהיא האם: והוסיף עוד לחזק הענין ואמר:

   כגמול עלי נפשי. כמו הגמול כן שמתי נפשי עלי שלא אסמוך בבינתי:

   מלבי"ם

   אם לא, ר"ל שנדמה בכל עניניו כגמול מחלב שכמו שהגמול משים כל בטחונו על אמו שהיא תכלכלהו ותנהגהו, כן שויתי נפשי כגמול עלי אמו שבטחתי רק על ה' החונן דעת בענינים העיונים והמנהלני בענינים המעשים וכמו שהגמול אינו סומך על עצמו מאומה ויודע כי קצר כחו מעשות דבר, כן כגמול עלי נפשי שמדעתי שאני בפ"ע רפה ידים וחסר כח, וע"ז כפל שויתי ודוממתי ומפרש שויתי נפשי כגמול עלי אמו, ודוממתי כגמול עלי נפשי, ר"ל שנפשי דוממת כגמול הדומם ואין מלה בלשונו בלא אמו, ומבאר מי היא האם:

   מצודת ציון

   שויתי. מל׳ שוה:

   ודוממתי. מל׳ דמיון:

   כגמול. ענינו תינוק הנעתק מקרוב משדי האם כמו ויגדל הילד ויגמל (שם כא):

3. (ג)יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם:

   מצודת דוד:יחל ישראל. ר״ל ממני ראו וכן עשו גם אתם וקוו אל ה׳ מעתה ועד עולם:

   עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   על כן יחל לשון ציווי.

   רד"ק

   יחל. עם המדות האלה שתתנהג בשפלות בנסתר ובגלוי לא יגלה לבך להרים בנפלאות, יחל אל ה' והוא יתן תוחלתך מעתה ועד עולם:

   מלבי"ם

   יחל ישראל אל ה' שהוא המורה והמנהיג אותם כאם את ילדיה, ולא כגמול שאינו מצפה לאמו רק בקטנותו, כי ישראל יחלו לו מעתה ועד עולם: