תהילים פרק ק״ג

תהילים פרק ק״ג עם פירוש

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ומצודת ציון.

1. (א)לְדָוִד בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה וְכָל־קְרָבַי אֶת־שֵׁם קָדְשׁוֹ:

   מצודת דוד:וכל קרבי. איברי הפנימים גם המה יברכו את שם קדשו:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   בָּרְכִי נַפְשִׁי. חֲמִשָּׁה בָּרֲכִי נַפְשִׁי יֵשׁ כָּאן, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עוֹלָמוֹת שֶׁאָדָם דָּר בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (ברכות י.): דָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ, יָנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, וְכֵן כֻּלָּם:

   אבן עזרא

   לדוד ברכי נפשי את ה' היא הנשמה העליונה.

   וכל קרבי יקרא הגוף שהוא הבשר.

   ומלת ברכי משרתת אחרת, וכן הוא: ברכי נפשי את ה' וברכי כל קרבי את שם קדשו, והנה הזכיר שם העצם שהוא הכבוד עם הנפש שהוא הכבוד, כי הנשמה הוא כבוד הגוף, כי אין הגוף נחשב למאומה רק בעבור הנשמה, על כן הזכיר בגלוי שם העצם עם הנפש והשם עם הגוף, כי כן כתוב וכל קרבי שהם מן הגוף את שם קדשו ולא הזכיר עם הקרבים שם העצם בגלוי רק בהעלם.

   רד"ק

   לדוד. גם זה המזמור על לשון בני הגלות וכל חכם וחסיד בהם נותן שבח והודאה לאל יתברך על הטובה שעושה עמו בגלות ומיחל עוד הגאולה ואמר כנגד נפש החכמה ברכי נפשי את ה':

   וכל קרבי את שם קדשו. פי' וכל קרבי ברכו את שם קדשו, ופי' קרבי, הכליות והלב שהם כקרבים, או אמר קרבי על הגוף והוא על דרך משל:

   מלבי"ם

   לדוד, ידבר על הנהגת ה' וחסדיו עם נפש האדם הרוחנית, איך חושב מחשבות בל ידח ממנו נדח ברכי נפשי את ה', יאמר אל נפשו הרוחנית שהיא בת אלהים וחלק אלוה ממעל, שתברך את ה' על החסדים שעושה עמה, וכל קרבי, הוא הגוף שהוא לבוש אל הנפש, יברכו את שם קדשו, כי הגוף החומרי לא ישיג את ה' בעצמו כמו שתשיגהו הנפש הרוחניית, רק כשומע את שמו מרחוק, ויברך את פרסום שמו מרחוק:

   מצודת ציון

   קרבי. הם האיברים הפנימים כמו וקרבי לקיר חרש (ישעיה וז):

2. (ב)בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה וְאַל־תִּשְׁכְּחִי כָּל־גְּמוּלָיו:

   מצודת דוד:כל גמוליו. גמול טובה שגמל עמך:

   עוד פירושים על פסוק ב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

   אבן עזרא

   ברכי הזכיר הראשון שהיא חייבת לברכו בעבור כבודו והשני בעבור שהטיב לו כאשר הזכיר: אל תשכחי כל גמוליו שגמלך, או הזכיר פעמים זמן אחר זמן ורגע אחר רגע.

   רד"ק

   ברכי נפשי. אמר בתחילה ברכי אותו לפי גדולתו ולפי קדושתו ועוד ברכי אותו על הטובות שעשה עמך ואל תשכחי כל גמוליו והטובות שגמלך:

   מלבי"ם

   ברכי נפשי את ה', היא ברכה פרטית על החסד שעושה עמה ביחוד, ואל תשכחי כל גמוליו, שהגמול הוא מה שעושה מפני התפעליות של אהבה שי"ל אל הנפש, שעי"ז הוא מקבלה בתשובה וסולח לעונה כמו שיפרש, וחז"ל אמרו (בברכות יו"ד) שעשה לה דדים במקום בינה (כי התשובה יונקת מבינה כנודע וכמ"ש ולבבו יבין ושב ורפא לו) טעמא מאי חד אמר שלא יסתכל במקום ערוה (תשובה מן העינים אשר זונים אחרי מינות), וחד אמר שלא יינק ממקום הטנופת (תשובה על חטא הבא ע"י כח התאוה):

3. (ג)הַסֹּלֵחַ לְכָל־עֲוֺנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל־תַּחֲלֻאָיְכִי:

   עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   הסולח הטעם: כי בעבור עונו היה בן מות והשם הוכיחו בתחלואים ליסרו לשוב להנחם על עונו ויפדהו משחת, וזה מפורש בדברי אליהוא, ויו"ד עוניכי כיו"ד תחלואיכי נוסף דרך צחות.

   רד"ק

   לכל עונכי. היו"ד נוספת לצחות הלשון והוא כמו עונך וכן האחרים הכתובים במזמור, וזה מן הטובות הגדולות שעשה עמך שהוא סולח לעוניך, והפסוק הוא כפל בענין במלות שונות כי תחלואיכי הם תחלואי הנפש והם העונו' ובא בדרך רפאה נפשי כי חטאתי לך: ובאמרו לכל. רוצה לומר לרוב כי הקב"ה עושה חסד עם האדם שאינו מענישו על כל עונותיו אלא על המעט מהם:

   מלבי"ם

   הסולח, מפרש מ"ש כל גמוליו, מה שסולח לכל עונכי, ובזה הוא רופא לכל תחלואיכי, כי העון הוא חולי הנפש, וכמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקיו שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי:

   מצודת ציון

   עונכי. עונך והיו״ד יתירה וכן תחלואיכי חייכי המעטרכי נעוריכי בכולם היו״ד יתירה והיא דרך צחות הלשון:

4. (ד)הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים:

   עוד פירושים על פסוק ד: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   הגואל כמה פעמים היה מוכן למות וחשב בחליו שימות.

   וטעם המעטרכי שנהלו בחליו לאט בחסד וברחמים.

   רד"ק

   הגואל. פעמים שאדם עושה עון שמתחייב בו מיתה או אבדון נפשו לעולם הבא והקב"ה גואלו על ידי תשובה ויושב לפני האל יתברך וזהו חסד ורחמים שעושה עמו ומעטרו בהם:

   מלבי"ם

   הגואל, ובזה גואל חיי הנפש שלא תרד שחת לשאול ואבדון, וגם מעטרכי חסד ורחמים, ומפרש, שמעטר אותה בחסד במה שהוא המשביע בטוב עדיך, שבעודה כלואה בגוי' משביעה אותה בטוב נפשי, מה שנתן לה תורה ומצות שהם מזון הנפש מצד חסדי ה' עליה, ונגד מ"ש המעטרכי רחמים, מפרש תתחדש כנשר נעוריכי, שבעת תצא מן הגוף תתחדש כנשר אשר ימרטו נוצותיו ויתחדש בנוצות וכנפים חדשים בם יגביה עוף לשמים, כן אחר שתפשט גופה העפרורי תלבש מחלצות בם תעוף אל מעונה ואל בית אביה:

   מצודת ציון

   המעטרכי. מל׳ עטרה:

5. (ה)הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי:

   מצודת דוד:כנשר. כמו הנשר מחדש כנפיו מעשר שנים לעשר שנים חוזר הוא לימי נעוריו כן תתחדש ימי נעורים באמיץ כח ובבריאות:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון

   רש"י

   תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי. כַּנֶּשֶׁר הַזֶּה שֶׁמְּחַדֵּשׁ כְּנָפָיו וְנוֹצָה מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. וְיֵשׁ מִדְרַשׁ אַגָּדָה (בראשית רבה יט, ה) עַל מִין נֶשֶׁר, שֶׁכְּשֶׁמַּזְקִין חוֹזֵר לְנַעֲרוּתוֹ:

   אבן עזרא

   המשביע הטעם: כי הרופא הוא השם לבדו והוא המשביע לו על דעת אדם רופא שיאכל כך ולא יאכל כך.

   הטעם המשביע כי משפט החולה לזהם חייתו לחם.

   ופירוש עדיך פיך כמו עדיו לבלום. ולפי דעתי: כאשר הנפש כבוד לגוף כן היא כמו עדי. והנה הטעם המשביע בטוב נפשך, כנגד תשבע נפשי.

   וטעם תתחדש כנשר נעוריכי אמר ר' משה: כי הוא חסר יו"ד כדרך ותעשי הרעות ותוכל. ויש אומרים: כי הנשר כל מה שיגדל ויבוא בימים תגדל עצמתו וכן הוא תתחדשי בה עצמות הנעורים כנשר. ויתכן היות מלת נעורים כמו נשים ובא תתחדש, כדרך: בנות צעדה עלי שור. והזכיר נעורים בחליו, כמו: ישוב לימי עלומיו.

   רד"ק

   עדיך. כמו פיך וכן עדיו לבלום ואמר זה כנגד החולה כי החולה ימאס כל מאכל, והנה האל יתברך עושה חסד גדול עם האדם שנותן לו התחלאים לכפרת עונותיו ורופא אותו מן החולי והפה שהוא מואס המאכל הוא משביע אותו בטוב עם הבריאות:

   תתחדש כנשר נעוריכי. עם הבריאות מתחדש ומתחלף: ואמר כנשר. אומרים כי הנשר מתחלף לעשר שנים ויעלה מאד על פני רקיע השמים ויקרב לחום האש היסודי ויפיל עצמו בים מרוב חום וימות, ויתחדש ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו וכן כל עשר שנים עד מאה וכשיגיע למאה יעלה כמנהגו ויפול בים וימות שם. ומה שאמר תתחדש לשון נקבה, טעמו על תולדות הנעורי' שהיא הליחה והרטובות:

   מצודת ציון

   עדיך. הפה תקרא כן כמו עדיו לבלום (לעיל ל״ב):

6. (ו)עֹשֵׂה צְדָקוֹת יְהוָה וּמִשְׁפָּטִים לְכָל־עֲשׁוּקִים:

   מצודת דוד:ומשפטים. עושה משפט לכל עשוקים:

   עוד פירושים על פסוק ו: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   עשה זאת היא הברכה שידע באמונת הלב, כי השם עושה צדקות הוא וצדיק בכל דרכיו. וטעם זה, בעבור שהזכיר התחלואים הזכיר השם בצדק ואמונה עמו, והנה הזכיר כי יעשה דין צדק אם יעות האדם דרך ישר והוכח במכאוב, וזה הוא מי שהוא חייב לבוראו וכן ברואים לברואים כמוהם יעשה משפט, על כן: ומשפטים לכל עשוקים.

   רד"ק

   עשה. לפי שזכר שרופא אותו מחליו ועושה בזה צדקה עמו אמר כי כן משפטו ודרכו עם ברואיו שעושה עמהם צדקות, וכן במה שבין אדם לחבירו מציל העשוק מיד העושק ומשלם לו רע תחת רע אשר עשה לחבירו, ולמ"ד לכל במקום בעבור: ובאומרו לכל. רוצה לומר מאיזה עם שיהיה העשוק:

   מלבי"ם

   עושה צדקות ה', הגם שמצד המשפט ודין הגמור היה מחויב שהנפש החטאת היא תמות, אינו מתנהג עמה במדת המשפט רק עפ"י הצדקה העליונה, אשר לא תשקיף על מעשה האדם ועל מדת הדין רק יתחסד עמה כפי מדת צדקתו, ומשפטים לכל עשוקים ובמדת המשפטים לא יתנהג רק במה שחטא בין אדם לחברו, שבזה יעשה משפט לעשוקים כפי מדת הדין, ואין מועיל תשובה עד שישיב את העשק:

   מצודת ציון

   עשוקים. מלשון עושק וגזל:

7. (ז)יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו:

   מצודת דוד:יודיע. דרכי טובו הודיע למשה: לבני וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   רש"י

   יוֹדִיעַ דְּרָכָיו. מוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה:

   אבן עזרא

   יודיע עתיד תחת עבר, כדרך יעשו עגל בחורב והדרכים הם הנזכרים בפסוק ויעבור ה' על פניו.

   לבני ישראל עלילותיו ביד משה.

   רד"ק

   יודיע. כמו הודיע:

   ודרכיו. הם מדותיו שמתנהג בהם עם ברואיו ושאל אותם ממנו משה באמרו הודיעני נא דרכיך, והודיעם לו כמו שכתוב ויעבור ה' על פניו ויקרא וגומר:

   לבני ישראל עלילותיו. מעשיו, כי בהם התנהג עם ישראל במדבר וכן מתנהג עמנו בהם בגלות ואלה הם קצת המדות:,

   מלבי"ם

   (ז-ח) יודיע, וזאת הודיע למשה שזה מרדכי ה' שהוא רחום וחנון ארך אפים שכ"ז ממדת הצדקה העליונה, וה' הולך בדרכים הללו, ויש הבדל בין דרכים ובין עלילות, שהעלילות הם הפועלות הצומחות מתכונות נפשיות, והנה ב"י הם חושבים שמה שהוא רחום וחנון היה אצלו כעלילות ותכונות נפשיות, שמתפעל ממדת הרחמים או ממדת החנינה, כי מדות האלה אצל בני אדם שרשם הם מתכונות נפשיות, ע"י שיתעורר לרחמים וחמלה, ונאמרו להם על השי"ת כדי לשבר את האזן כפי מה שהם אצל בשר ודם, עד שהם חושבים שהם עלילות והתפעליות נפשיות, כלשון בני אדם שמרחמים ומאריכים אף, אבל למשה הודיע דרכיו, שה' לא יתפעל משום דבר, ואין הרחמים הנאמרים עליו ית' כמו הרחמים הנאמרים אצלינו, רק הם אצלו דרכים ומנהגים קבועים והוא ית' בלתי מתפעל ומשתנה משום דבר:

   מצודת ציון

   עלילותיו. מעשיו:

8. (ח)רַחוּם וְחַנּוּן יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חָסֶד:

   מצודת דוד:רחום וגו׳. ר״ל ואלו הם דרכי טובו, רחום וגו׳:

   עוד פירושים על פסוק ח: אבן עזרא, רד"ק

   אבן עזרא

   רחום הזכיר מהשלש עשרה מדות מה שצריך לו על דבר תחלואיו כאשר עשה משה בעת תפלתו, כי לא הזכיר רחום וחנון ולא ה' נוצר חסד לאלפים וכבר פירשתי הטעם במקומו, ודוד הזכיר רחום וחנון ארך אפים ורב חסד. והזכיר נוצר חסד לאלפים וזהו וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו. והזכיר נושא עון ופשע וחטאה וזהו לא כחטאינו ולא כעונותינו הרחיק ממנו את פשעינו.

   וטעם רחום שיתכן עלילות לשמור עבדו טרם בוא הרעה עליו.

   חנון להושיעו בצעקו אליו.

   וארך אפים להאריך לו.

   ורב חסד שלא יפסיק חסדו.

   רד"ק

   רחום. ולא הזכיר כולם אלא דרכי הרחמים שהוא מתנהג עמנו בגלות, רחום שהוא רחום עלינו בגלות ונותן אותנו לרחמים לפני שובנו ואינם מכלים אותנו:

   וחנון. שחונן אותנו בהזמנת מחייתנו:

   ארך אפים. שמאריך אפו ואינו מענישנו בעת החטא אלא מאריך עלינו אולי נשוב בתשובה:

   ורב חסד. שמרבה בכל יום חסדו עמנו:

9. (ט)לֹא־לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר:

   מצודת דוד:לא לנצח יריב. אף אם יריב עם החוטאים מ״מ לא לנצח יריב כי ישוב ירחם:

   עוד פירושים על פסוק ט: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

   אבן עזרא

   לא, יריב עם החוטאים ולא יטור לשבים, כי נוטר הוא לאויביו.

   רד"ק

   לא. ואם היה הריב עמנו ונטר עונינו בתתו אותנו בגלות לא תהיה זאת המריבה והנטירה לנצח ולעולם, כי ירחם עלינו ויעלנו מן הגלות:

   מלבי"ם

   לא לנצח יריב, יש הבדל בין לנצח ובין לעולם, שלעולם מציין העולם של הגוף, ולנצח מציין הנצחיות של הנפש, ויש הבדל בין יריב ובין יטור, שיריב הוא שיריב עמו ומעניש אותו, והנוטר שומר השנאה בלב ואינו מעניש תיכף, אומר שמחסדי ה' שעת יריב עם האדם ומעניש אותו לא יריב עמו בעולם הבא להכרית את נצחיות הנפש רק יריב עמו בעולם הזה, ומשלם לו ענשו פה שהוא עולם זמני לא נצחי, כדי שלא יעניש את הנפש שעונשה נוגע בנצחיותה שהיא לנצח, ולכן לא יטור השנאה לעולם בלב, רק יריב ויעניש בעולם הזה כדי שלא יצטרך לענשו בעולם הבא:

   מצודת ציון

   יטור. ענין שמירת האיבה בלב כמו לא תקום ולא תטור (ויקרא י״ט:י״ח):

10. (י)לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֺנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ:

    מצודת דוד:לא כחטאינו. אף גמול העונש לא יעשה בערך החטא:

    עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    אבן עזרא

    לא שתף דוד עמו אחרים, כי עם הכל יעשה חסד. והנה כעוונותינו, כנגד הסולח לכל עוניכי.

    רד"ק

    לא. כי בהגלות אותנו לא עשה עמנו כחטאינו כי לפי חטאינו חייבים אנו כליה לא גלות לבד וגם בכל יום ויום אינו עושה עמנו כפי עונותינו, והפסוק כפול בענין במלות שונות:

    מלבי"ם

    לא, יש הבדל בין החטא ובין העון, שהחטא הוא מצד השוגג או ע"י התאוה והעון הוא ע"י עוות השכל שכופר במצוה או במצוה עליה, ויש הבדל בין עשה ובין גמל, שהגמול הוא לפי התפעליות אהבה או איבה, והנה על החטא לא שייך התפעליות שנאה ואיבה, כי הי' כמוכרח ע"י התאוה או השגגה, ועז"א שלא עשה לנו כחטאינו שלא העניש כפי החטא, ומוסיף שגם על העון שהיא במזיד, שע"ז שייך גמול, שיגמלהו כפי שנאתו עפ"י שעשה להכעיס ובשאט נפש, בכ"ז לא כעונותינו גמל עלינו, ובזה מפרש מדת ארך אפים שהזכיר בפסוק ח':

    מצודת ציון

    גמל. ענין תשלום השכר:

11. (יא)כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל־יְרֵאָיו:

    מצודת דוד:כגבוה. כערך רוב גבהות השמים על הארץ כן הוא רוב התגברות חסדו על יריאיו כי אף אם חטאו ליראים יתחשבו מול הסרים מה׳:

    עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    כי אין גובה למראה העינים יותר מגובה שמים ומזרח רחוק ממערב כפל הגובה.

    והנה טעם חסדו, פירוש רב חסד.

    רד"ק

    כי. אינו יכול להגביהו ולהגדילו יותר למראה בני אדם: ואמר על יראיו. הם ישראל כי כולם יראיו אף על פי שחוטאים לפעמים, מכל מקום הם יראים ופוחדגים ממנו ואליו הם שבים:

    מלבי"ם

    כי כגבוה שמים על הארץ, כמו שמה שנאמר שהשמים גבוהים מן הארץ לא יכנס בגדר ההצטרפות כלל, שלא יתכן לאמר שדבר אחד גבוה מחברו רק אם גם השני יש לו איזה גובה, לא כן בזה שהשמים גבוהים והארץ בתכלית המטה, כן באופן זה גבר חסדו על יראיו, שאינו לפי ערכם וזכותם, עד שנאמר שנתן להם חסד יותר מן הראוי לפי מעשיהם, רק הוא חסד גמור שאין להם הכנה וזכות כלל לזה, כי מעשיהם שפלים בתכלית, ואין להם ערך כלל נגד חסדי ה' הגבוהים מעל גבוה, (ובזה פירש מדת רב חסד שהזכיר):

12. (יב)כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת־פְּשָׁעֵינוּ:

    מצודת דוד:הרחיק. כי מעביר ראשון ראשון ומוחל עליהם:

    עוד פירושים על פסוק יב: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    כרחוק טעם הרחיק כמה פעמים עשה כן בשובנו אליו.

    רד"ק

    כרחק. וזה כפלים מגבוה שמים על הארץ:

    הרחיק ממנו את פשעינו. וזהו גבורת חסדו הרחיק כ"כ פשעינו ממנו ואמר כרחוק מזרח ממערב. ולא אמר כרחוק צפון מדרום לפי שממזרח למערב הישוב ויכול אדם ללכת ממזרח למערב ואין אדם יכול ללכת מצפון לדרום מרוב הקור או מרוב החום:

    מלבי"ם

    כרחק מזרח ממערב, הנה יש רוחב של מערב ממזרח ורוחק של מזרח ממערב, ר"ל שבצד ההילוך היומי שהשמש הולכת בכל יום ממזרח למערב, מזרח הוא העקר, ונופל על הלשון לאמר כרחוק מזרח ממערב, אבל בצד ההילוך השנתיי שבו תסבב השמש בגלגלה ממערב למזרח, מערב הוא העקר ויפול על הלשון לאמר כרחוק מזרח ממערב, ור"ל שפשעינו רחוקים ממנו רוחק גדול כמו הרוחק של מזרח ממערב שהוא מהלך של שס"ה ימים, לא כרוחק של מערב ממזרח שהוא רק מהלך של יום אחד והמליצה בזה, כי ידוע דעת הקדמונים שתנועת השמש העצמיית היא ממערב למזרח, רק שגלגל היומי מכריח אותה ומסבב אותה בכל יום ממזרח למערב, והיא עצמה תלך בגלגלה ממערב למזרח, ובזה נראה שתנועתה העצמיית היא כבדה מאד ועצלה, אבל התנועה ההכרחית היא נמהרה, וכן הוא בתנועת נפש האדם שתנועתה העצמיית שתלך בדרכי ה' ולשלמותה ואשרה העצמיי היא עצלה מאד, יען שתנועתה ההכרחיית שיניע אותה היצר להבל העולם שהיא חוץ מטבעה, היא נמהרה מאד, ובא בכח גדול וביד חזקה, ומצד זה ירחיק ממנו את פשעינו, שאינם התנועה העצמיית לנו רק התנועה ההכרחיית, כרחוק מזרח ממערב שג"כ התנועה העצמיית כבדה מאד, (וזה ממדת החנינה שחשב בפ' ח'):

13. (יג)כְּרַחֵם אָב עַל־בָּנִים רִחַם יְהוָה עַל־יְרֵאָיו:

    עוד פירושים על פסוק יג: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    כרחם פירוש רחום וחנון ה'

    וטעם על יריאיו כמו: ורחמתי את אשר ארחם.

    רד"ק

    כרחם. כי אין רחמים גדולים כרחמי האב על הבן:

    מלבי"ם

    כרחם אב על בנים, שזה בא אם מפני הקורבה הטבעיית שי"ל עמהם, אם מפני שיודע טבעם ותכונותיהם שהם שובבים בטבעם ודנם לכף זכות, כן רחם ה' על יראיו, מצד שהנפש חלק אלוה וי"ל קורבה עמה, ומצד שיודע שהגוף מעכב בעדה מלכת בדרכי ה', (וזה ממדת רחום):

14. (יד)כִּי־הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי־עָפָר אֲנָחְנוּ:

    מצודת דוד:יצרנו. יצירתנו אשר הוא מעפר וא״א להפרד מכל וכל מתאוות הגוף: זכור. ותמיד זכור לפניו שאנחנו עפר וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון

    רש"י

    זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ. זָכוּר הוּא וְלֹא שָׁכַח שֶׁאֲנַחְנוּ עָפָר, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו וְגוֹ׳:

    אבן עזרא

    כי, יצרנו תולדתינו וזה כולל לכל אשר הזכיר, כי הוא נושא עון ופשע וחטאה ותחסר מלת לפניו וכן הוא זכור הוא לפניו.

    וטעם כי עפר אנחנו כי העצמות הם מוסדות הגוף והם קרות ויבשות כמתכונת העפר.

    רד"ק

    כי הוא. טעם למה שזכר הרחיק ממנו את פשעינו כי הוא ידע יצרנו, והנה בטבע האדם שיחטא כי תאות הבהמיות קבועות בו ואם לא יהיה גבור כובש את יצרו לא יוכל להמלט אף ע"פ כן אין אדם שיוכל להמלט מן החטא או פעם או פעמים:

    זכור כי עפר אנחנו. הפסוק כפול בענין במלות שונות כי פי' זכור כמו ידע כלומר זכור לפניו תמיד: ופי' עפר אנחנו. כמו יצרנו כי היצר הוא תאות הבהמיות שהם עפר כי באותם התאוות ידמה האדם לבהמה שהיא כולה מן העפר: וזכר יסוד העפר, אף ע"פ שבגוף ארבע יסודות, לפי שהעצמות הם מוסדות הגוף והם מיסוד העפר שהם קרות ויבשות כמו העפר:

    מלבי"ם

    כי, מבאר מפני שמכיר ויודע סבת מהירת התנועה ההכרחיות אל החטא, כי הוא ידע יצרנו, שיצר הלב מניע את הנפש הפך מדרכי ה', וה' יודע, א. כח היצר שתנועתו חזקה מאד ושולט על כחות הנפשיות, ב. יודע עצלות התנוה העצמיית של הנפש, מפני כי עפר אנחנו, והעפר מכביד על הנפש וקשה לה להניע אותו, ר"ל שנקל מאד אל הנפש לחטוא, מפני שיצר הרע כחו רב ותנועותיו וציוריו ממהרות קודם לציורי הנפש אל הטוב, וקשה לה לעשות מעשים טובים שהיא תנועתה העצמיית כי כבד עליה העפר והחומר העכור:

    מצודת ציון

    יצרנו. מלשון יצירה ובריאה:

15. (טו)אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ:

    מצודת דוד:אנוש. ר״ל עם כי ימי האדם חולפים מהרה כחציר המתייבש מהר מחום השמש: כציץ. כמו פרחי השדה הכלים במעט זמן כן הוא פריחת האדם והצלחתו:

    עוד פירושים על פסוק טו: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    אנוש ועוד כי ימי אדם מעטים וידמה זמן הילדות לציץ.

    רד"ק

    אנוש. ועוד כי ימיו קצרים וילך במהרה כמו העשב שיבש מהרה ואילו היו ימיו ארוכים היה יכול להטיב דרכיו אם חטא בילדותו אבל עתה אפילו אם יזקין לפי טבעו ויחל להטיב מעשיו לא יספיק לו כי ימות והנה הוא כציץ השדה שיציץ ויחלף במהרה כי תעבור בו הרוח ותיבשנו, כן האדם עתה יראו אותו ועתה יאמרו מת פלוני:

    מלבי"ם

    אנוש, וגם ישקיף ברחמיו על שחיי האדם קצרים, והמה מהבל יחד מהשיג את שלימותו, מצד שני ענינים, א. כי אנוש כחציר ימיו, שהחציר מתיבש לפני כל העשבים, וכן חיי האדם קצרים ואין לו זמן לקנות שלמות, ב. כי כציץ השדה כן יציץ, כמו שהציץ אין בו ממש גם בעודהו באבו כן גם בחייו עניניו הבל ותהו:

16. (טז)כִּי רוּחַ עָבְרָה־בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא־יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ:

    מצודת דוד:כי רוח. כאשר עברה בו רוח קימעא של זעם אז אינו עוד בעולם ואם היה חוזר למקומו לא היו מכירים בו באנשי מקומו כי נשכח מלבם וכאומר אם כן הוא פן יאמר האדם איה א״כ חסד האל:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    רוּחַ עָבְרָה בּוֹ. אִם עָבְרָה חֳלִי שֶׁל מִיתָה:

    אבן עזרא

    כי רוח תעבור בציץ ותיבשנו וכאילו לא היה וככה האדם.

    וטעם לא יכירנו כי המקומות יפרישו בין הפרטים, כי אין גוף בלא מקום ולא יעכב שנים מקומות.

    רד"ק

    איננו. כלומר איננו בין החיים:

    ולא יכירנו עוד ממקומו. שהיה בו בעודנו חי לא יכירנו עוד:

    מלבי"ם

    כי, מפרש נגד מ"ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, כמו שהרוח מייבש את החציר כן ימות מהרה, ונגד מ"ש כציץ השדה כן יציץ מפרש שלא יכירנו עוד מקומו שאינו דומה כחציר שגם אחר שנתלש יש בו ממש רק כציץ שנובל ואין בו ממש כלל עד שמקומו לא יכירנו עוד:

17. (יז)וְחֶסֶד יְהוָה מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם עַל־יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים:

    מצודת דוד:וחסד. כאומר לא כן הוא כי חסד ה׳ על יראיו מכל אומה ולשון מהעולם הזה עד עולם הנשמות ושמורה לו החסד על העולם ההוא: וצדקתו. צדקת ה׳ על יראיו שמורה היא לבני בנים ולא יבוטל א״כ החסד לא בעוה״ז ולא בעוה״ב:

    עוד פירושים על פסוק יז: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    וחסד זהו שכר הצדיקים שהוא לנצח והזכיר בתורה לאוהביו שהם במעלה הגבוהה ואחר כן - לשומרי מצותיו - מיראה וככה פירושו פה ליראיו והם שומרי בריתו רק זוכרי פיקודיו, הם האוהבים כי לעולם פיקודיו לפניהם ובלבם לא ישכחו רגע אחד.

    רד"ק

    וחסד ה'. אמר אף ע"פ שגוף האדם יכלה, חסד ה' לא יכלה:

    כי מעולם ועד עולם. הוא על יריאיו, אם נפרש הפסוק על שם העוה"ב נפרשהו כך, כי אף ע"פ שגוף האדם כלה אם הוא מיראי ה' יהי חסד ה' עליו, רוצה לומר על נשמתו מעולם ועד עולם כלומר עד עולמי עד בלי הפסק ואמר חסד לפי שזכר יראיו והם פחותים מאוהביו, והנה הטובה שעושה עמהם לעולם יהיה חסד מאתו, כי החסד הוא יתרון הטובה והוא יעשה עמהם טובה יותר ממה שהיו ראוים, וכמו שישמור להם בעולם הזה אחר מותם לבניהם אחריה צדקתו והוא הישר כן יגמול לבני בניהם באהבתם לפי מעשיהם כי זהו מיושר מדותיו והוא משלש עשרה מדות: ובאמרו לבני בנים. אינו דוקא הדור השלישי אלא עד אלף דור. ולאוהביו יותר מיראיו. ואם נפרש הפסוק על העולם הזה, יהיה הפסוק כפול הענין ר"ל כי אחר שאדם מת יהיה חסד ה' בשכר מעשיו לבניו אחריו עד עולם:

    מלבי"ם

    וחסד, אולם לעומת זה יעשה ה' חסד עם הנפש, אם נגד מ"ש שהגוף מת ואינו מאריך ימים, הנפש תשאר בהשארותה קיימת לנצח, עד שחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, שאחר שיסתלק מן העולם הזה תלוהו חסד ה' אל עולם השני שהוא עולם הנצחי, ששם יחיה בנעימות נצח, וגם צדקתו שמור בעוה"ז לבני בנים, וזה לאלה השומרים בריתו וזוכרי פקודיו שכן ישמור להם ה' הברית והחסד:

18. (יח)לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם:

    מצודת דוד:לשומרי. מוסב למעלה לומר לבני הבנים אשר הם שומרי בריתו: ולזכרי וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק יח: אבן עזרא, רד"ק

    אבן עזרא

    [וחסד זהו שכר הצדיקים שהוא לנצח והזכיר בתורה לאוהביו שהם במעלה הגבוהה ואחר כן -] לשומרי מצותיו - מיראה וככה פירושו פה ליראיו והם שומרי בריתו רק זוכרי פיקודיו, הם האוהבים כי לעולם פיקודיו לפניהם ובלבם לא ישכחו רגע אחד.

    רד"ק

    לשמרי. אם הבנים שומרים בריתו וזוכרים פקודיו לעשותם כלומר זוכרים אותם בפה ולומדים אותם כדי לעשותם אבל הלמוד בלא מעשה לא יכשר. ואמר כי זוכר חסד האמת על הבנים, שנוטלים שכרם ושכר אבותם כשהבנים טובים, וגם כשאינם טובים מטיב להם בזכות אבותם:

19. (יט)יְהוָה בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה:

    מצודת דוד:ה׳ בשמים. ר״ל על כי הכין כסאו בשמים ממעל לכן אף לזה משלה מלכותו בכל כי אף אם חלש למעלה לגבור יחשב ומכ״ש גבור למעלה:

    עוד פירושים על פסוק יט: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    מָשָׁלָה. מוֹשֶׁלֶת:

    אבן עזרא

    ה' הטעם: בעבור שהזכיר שחסד השם על יראיו מעולם ועד עולם בלי הפסק, נתן ראיה לדבריו כי נכון הוא, כי השם בלי שינוי וכסאו נכון בשמים שהם עומדים ומלכותו בכל משלה - בעליונים ובשפלים.

    רד"ק

    ה'. כמו המלך שיושב על הכסא למעלה מהכל, ואם השמים כסאו הנה הכל השמים והארץ תחתיו וברשותו וזהו ומלכותו בכל משלה. ואמר שהכל מעשיו ותחת ממשלתו מעלה ומטה ברכוהו כולכם לפיכך אמר ברכו, והחל בעליוני':

    מלבי"ם

    ה' בשמים הכין כסאו, הגם שהכין כסא הנהגתו בשמים, שהנהגת העולם הולך כפי חקי הטבע הקבועים בשמים, בכ"ז מלכותו בכל משלה, ינהיג ג"כ הנהגה השגחיית בדבר מלך שלטון ומושל על המערכת להנהיג ג"כ הנהגה לפי המעשה והשכר והעונש, לשלם לצדיקים כפועל ידם:

20. (כ)בָּרֲכוּ יְהוָה מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ:

    מצודת דוד:לשמוע. ר״ל לא יעשו בעבור קבול שכר כי עושים דברו בעבור לשמוע בקול דברו וזה כל מגמתם:

    עוד פירושים על פסוק כ: אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    אבן עזרא

    ברכו בעבור שהזכיר השמים, הזכיר הדרים בו והם המלאכים שאינם גוף, כי על ידם תבאנה הגזרות מהשמים, כדבר סנחריב. ומשה אמר: וישלח מלאך פניו ויושיעם, ומלאך פניו הושיעם.

    גבורי כח כי אין יכולת בנברא לעמוד מפניהם והמלאך שבא אל יעקב מצווה היה.

    וטעם לשמוע בקול דברו כי אינם כבני אדם שיקוו מהשם שכר בעשותם דברו, רק זה הוא שכרם ותענוגם ותפארתם לשמוע בקול דברו.

    רד"ק

    מלאכיו. שהם עליונים במדריגה על כל הנבראים ומכחם יבא כח תנועת הגלגלים והככבים לפיכך אמר גבורי כח עושי דברו כי במצותיו ובדבריו יעשו הכל: ואמר לשמוע. כי הם עושים תמיד מה שמצוה אותם ומזומנים לשמוע מה שיצום:

    מלבי"ם

    ברכו עתה סיים את דבריו בהזכירו הנהגת ה' בשלשה עולמות אשר ברא, (הא') הברכה והשפע אשר ישפיע ה' בעולם המלאכים על שמצד זה ברכו ה' מלאכיו, והמלאכים הם העומדים מוכנים אל משלחת ה' להפליא פלאות ולשדד הטבע בעת הצורך, שזה יעשה ע"י המלאכים שהם למעלה מן הכסא שהיא המערכת כמ"ש שרפים עומדים ממעל לו, ר"ל ממעל להכסא, ואם אין להם חקים קבועים ועבודה קבועה, כי לא ינהיג ה' הנהגה הנסיית רק לפעמים בעת הצורך, וע"כ נקראו מלאכיו, שהמלאך ילך בשליחות נכבד ורק לפרקים, והם גבורי כח כי הם ישדדו המערכת בגבורה, והם עושי דברו, כי לא ילכו רק בעת אשר יגיע להם דבר מיוחד ופקודה מאת יוצרם, ועז"א לשמוע בקול דברו:

21. (כא)בָּרֲכוּ יְהוָה כָּל־צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ:

    מצודת דוד:כל צבאיו. צבא השמים כוכבים ומזלות:

    עוד פירושים על פסוק כא: אבן עזרא, מלבי"ם

    אבן עזרא

    ברכו, צבאיו הם צבא השמים העליונים.

    ומשרתיו והם השבעה, שהם בשבעה מעונות.

    מלבי"ם

    ברכו ה' כל צבאיו, הוא העולם הגלגלים וצבא המערכת והם משרתיו, כי הם המשרתים בקביעות לא רק לפרקים, והם עושי רצונו, לא ימתינו עד דבור מיוחד, כי הרצון הקדום שרצה בעת הבריאה שאז קבע חקיהם ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, רצון זה יעשו בקביעות בלי הפסק:

22. (כב)בָּרֲכוּ יְהוָה כָּל־מַעֲשָׂיו בְּכָל־מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה:

    מצודת דוד:בכל מקומות. אשר הם בכל מקומות ממשלתו והוא כל העולם:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם

    רש"י

    בָּרְכוּ ה׳ כָּל מַעֲשָׂיו. אֲשֶׁר הֵם בְּכָל מְקוֹמוֹת שֶׁמֶּמְשַׁלְתּוֹ שָׁם:

    אבן עזרא

    ברכו כל מעשיו הם המתכות והצמחים וכל החיים כי הוא המושל בכם ואחר כן השלים כאשר החל ברכי נפשי את ה'.

    רד"ק

    ברכו ה' כל מעשיו. הם התחתונים כי כולם מעשיו וממשלתו על כולם והם ארבע יסודות והנהוים מהם שהם החיים והצמחים והדוממים שהם האבנים והעפר והמתכות. ואחר כך אמר ברכי נפשי את ה' כי היא העליונה על כל התחתונים והאדם בשכלו מושל עליהם, והתחתונים אין בהם דעת לברך ולהלל רק האדם לבדו. ולפיכך החל המזמור בברכי נפשי וכלה בברכי נפשי כי האדם בנפשו העליונה כולל הכל בחכמתו ומבין בעליונים ובתחתונים ועליה לברך האל יתברך על הכל:

    מלבי"ם

    ברכו ה' כל מעשיו, הם ברואי עולם השפל שהיא גמר המעשה, בכל מקומות ממשלתו, כי ממשלתו מגיע גם בעולם השפל הלז, אם ע"י הנהגת המלאכים בדרך הפלאי, אם ע"י הנהגת המערכת בדרך הטבע, ברכו נפשי את ה', כי היא הכוללת כל העולמות, שמצד הגוף היא כטבע עולמית שלמטה שחקיהם קבועים, ומצד עצמה היא כעולם המלאכי' לשדד טבע גופה ולשמוע בקול דברו, וה' הרכיב בה כל מעשה בראשית וכל העולמות, עד שהיא תברך את ה' כנגד כולם, ועמש בזה באורך באה"ש דרוש ג':