יונה פרק ד׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם ואבן עזרא.

1. (א)וַיֵּרַע אֶל־יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ

   מצודת דוד:וירע. כי בנבואה נאמר לו שניחם ה׳ והיה רע בעיניו וחרה על עצמו כדרך המיצר:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   וירע. מל׳ רעה:

   רש"י

   וירע אל יונה. אמר עכשיו יאמרו העכו"ם שאני נבי' השקר:

   רד"ק

   וירע שרשו י.ר.ע. וכן "וירע בעיני ה'" (בראשית לח, י); "תרע עינו" (דברים כח, נד), וכן כל אשר במשקלם, ולא כדברי רבי יהודה.

   ואיך ידע יונה, ועדיין לא הגיע ארבעים יום? אמר לו האל יתברך ברוח נבואה, כי שב ממה שגזר עליהם, כיוון ששבו מדרכם הרעה:

   ויחר לו כמו שפירשנו, בעבור ישראל, שלא שבו מדרכם הרעה:

   מלבי"ם

   השאלות: (א-ג) מה זה חרה ליונה ולא ידע זאת, שבעבור זה שלחו ה' כדי להשיבם בתשובה ושעי"כ תבוטל הגזרה? ומה זה שאמר הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, מה בכך הלא בזה מלא שליחותו בצד היותר טוב, שבהפך עת ילך הנביא בשליחותו והעם לא ישובו אז אמר בכיוצא בו ואני אמרתי לריק יגעתי וכו', והיה לו לשמוח כי רבים השיב מעון?:

   וירע אל יונה, פי' הרי"א הרעה הנז' פה הוא חולי שבעצבון לבו נפל וחלה חולי ויבקש מותו, וזה לפי שיונה חשב שלא תשוב הגזרה מעליהם עד שישובו בין באמונות ודעות בין במעשים והם לא שבו רק מהמעשים כמ"ש וירא אלקים את כל מעשיהם כי שבו ועדן החזיקו בעבודות זרות, ובכ"ז נחם ה' על הרעה, מזה הבין שה' השאירם מפני שהם מוכנים להיות שבט אפו על ישראל וזה הרע לו, ופי' שהרע לו על שהוא היה הסבה להשאיר מטה חובלים על ישראל שנתן נפשו עליהם, וגם חרה לו על הדבר מדוע יגברו המה על ישראל אחר שהם עדן עובדי ע"ז:

   אבן עזרא

   וירע שנחם השם.

2. (ב)וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּה יְהוָה הֲלוֹא־זֶה דְבָרִי עַד־הֱיוֹתִי עַל־אַדְמָתִי עַל־כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה

   מצודת דוד:ויתפלל. התפלה היה מה שאמר במקרא שלאחריו קח נא את נפשי: הלוא זה דברי. התנחומין הזה היה עם מחשבותי בעוד שהייתי על אדמתי עד לא ירדתי אל הים ובעבור זה הקדמתי לברוח תרשישה טרם בא לי הנבואה פעם שנית: כי ידעתי. מאז ידעתי שאתה אל חנון וכו׳ ומקבל השבים ומתנחם על הרעה ולזה היה קשה עלי הנבואה הזאת כי היה טוב בעיני שלא ישובו ויאבדו בעונם ולא יהיו רצועה מרדות על ישראל ולפ״ד רז״ל יאמר הנה בזה תוסיף כעסך על ישראל בראותם כח התשובה, ואינם לוקחים מוסר וע״ז חשבתי מתחלה ולכן היה קשה עלי הנבואה:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   עד. בעוד וכן עד זה מדבר (שם א):

   קדמתי. מל׳ הקדמה וזרוז:

   רש"י

   הלא זה דברי. יודע אני שאם יחזרו בתשובה לא תחריב' ואהיה שקרן בעיניהם:

   רד"ק

   ויתפלל יונה התפלל: "קח נא את נפשי" (פסוק ג'). ואמר בתחילת תפילתו: אנא ה':

   הלא זה דברי מה שהייתי חושב ומדבר עם ליבי, כי הייתי מפחד שישובו, ותינחם על הרעה, ותהיה תשובתם גורמת רעה לישראל:

   אנה כתיב בה"א:

   עד היותי בעוד היותי, וכן: "עוד זה מדבר" (ראה איוב א, טז-יח):

   קדמתי לברוח קודם שתבוא אלי נבואתך בזה פעם שנית:

   ונחם קמץ, כי הוא בינוני מבנין נפעל:

   מלבי"ם

   הלא זה דברי, ר"ל עוד בהיותי על אדמתי בא"י טרם שהלכתי אל נינוה היה זה דברי כי אתה נחם על הרעה. ר"ל שידעתי אז שאין בדעתך להביא עליהם את הרעה ונחמת עליה תיכף בעת הגזרה מצד החנינה והארכת אפים אף שלא יעשו תשובה כראוי, שהרי הם לא עשו תשובה על חטא ע"ז ובכ"ז לא הבאת עליהם את הרעה מפני שנחמת על הרעה מאז ולכן בעלילה קלה בטלת את הגזרה, ועל כן קדמתי לברוח תרשישה ר"ל שלא ברחתי מפני שחשבתי שיעשו תשובה כראוי שאז לא הייתי מסרב ללכת בשליחות להשיב תועים מני דרך רק מפני שידעתי שאף שישארו עובדי עצבים לא תשחיתם ע"כ לא רציתי ללכת בשליחות:

   אבן עזרא

   ויתפלל פירשתיו.

   ונחם תואר, כי על כן הוא קמ"ץ, כמשפט כל בניין נפעל.

3. (ג)וְעַתָּה יְהוָה קַח־נָא אֶת־נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי

   מצודת דוד:ועתה ה׳. הואיל וכן הוא אבקש ממך שתקח את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי לראות באבדן בני עמי אשר ע״י באה הסבה:

   עוד פירושים על פסוק ג: רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

   רד"ק

   ועתה. קח נא את נפשי שלא אראה ברעת ישראל, כמו שאמר משה רבינו ע"ה: "מחני נא מספרך" (שמות לב, לב), וכן אמר: "הרגני נא הרוג" (במדבר יא, טו):

   מלבי"ם

   ועתה ה', אחר שהם לא עשו תשובה, ובכ"ז נשארו ויהיו שבט מרדות לישראל קח נא את נפשי, בשאני גרמתי זאת:

   אבן עזרא

   ועתה בעבור ראותו כי ישראל לא עשו תשובה יפחד שתבוא הרעה עליהם, על כן יתפלל קח נא את נפשי, כדרך: מחני נא וכאשר עשה אלישע במשחו חזאל.

4. (ד)וַיֹּאמֶר יְהוָה הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ

   מצודת דוד:ההיטב חרה לך. בה״א התימה וכאומר הנה אראך במופת שאין מהדין שיחרה לך וקצר בדבר המובן כי בדבר הקיקיון הנאמר בענין הראה לו זאת:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ההיטב. ענין חוזק וכן שברו היטב (מ״ב י״א):

   רד"ק

   ויאמר ה' ההיטב חרה לך אם חרה לך מאד? ולא אמר לו עוד, אלא רוצה לומר: עוד אראך אות, שאינו מן הדין שיחרה לך על סליחתי לשבים.

   והיטב עניינו חוזק העניין. וכן: "ואכות אותו טחון היטב" (דברים ט, כא), שברו היטב. ויש מפרשים: אם הטוב שאני עושה להם חרה לך? ויונתן תרגם כמו מאד, "הלחדא":

   מלבי"ם

   השאלות: מז"ש ההיטב חרה לך שהיא שאלה שאין לה הבנה כלל, ויונה לא השיב על זה דבר, כמו אחרי זה שאמר היטב חרה לי עד מות!?:

   ויאמר ה' ההיטב חרה לך, א"ל למה חרה לך מפני שיחשבו אותך כנביא שקר על שלא נתקיימה נבואתך, וכי הייתי מתנבא על דבר טוב שיחרה לך שלא נתקיים הנבואה, שאם היה הנבואה על היטב ולא נתקיימה אז יוחזק הנביא לנביא שקר כי היעוד הטוב הבא ע"י נביא מוכרח שיתקיים בכל אופן אף שהעם ירעו מעשיהם, משא"כ ביעידת הרע שאם ישובו בתשובה תבטל הגזרה ולא יכזב הנביא בזה, וכמו שהתבאר בדברי ירמיה לחנניה בן עזור (ירמיה כ"ח):

   אבן עזרא

   ויאמר, ההיטב כמו: ואכות אותו טחון היטב והטחון טחינה שלימה גמורה.

   והטעם: למה חרה לך על ככה ויפת אמר: היחר לך שאיטב אני למי שארצה. וזה הבל הוא:

5. (ה)וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן־הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה־יִּהְיֶה בָּעִיר

   מצודת דוד:עד אשר יראה וגו׳. כי חשב אולי לא יעמדו בתשובתם ותחזור הגזירה למקומה:

   עוד פירושים על פסוק ה: רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

   רד"ק

   ויצא. מקדם לעיר ישב לו במקום שהוא מזרח לעיר, עד אשר יראה, אולי לא יעמדו בתשובתם ותשוב הגזרה עליהם:

   מלבי"ם

   השאלות: למה ישב מקדם לעיר לראות מה יהיה בעיר, הלא כבר ידע כי נחם ה' על הרעה?:

   וישב וכו' עד אשר יראה מה יהיה בעיר, שחשב שאעפ"י שבטלה הגזרה ולא תהיה מהפכה הכוללת בכ"ז א"א שלא יהיה איזה רושם ויהיה איזה רע בעיר וכמו מעשה העגל שכתב וינחם ה' על הרעה ובכ"ז ויגוף את העם אשר עשו את העגל, וכן פי' הרי"א:

   אבן עזרא

   ויצא שב להזכיר דברי יונה ואשר קרהו לפני מלאת ארבעים יום, כדרך: ויפגע במקום. גם: ויקח יוסף את שניהם:

6. (ו)וַיְמַן יְהוָה־אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל־רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל־הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה

   מצודת דוד:וימן. הצמיח עשב קיקיון וגדלה למעלה ועלה ממעל ליונה להיות לו לצל להצילו מזריחת החמה הרעה לו כי צל הסוכה הוא דבר שאינו מתמיד כי הולך ומתייבש מחום השמש ולא כן הקיקיון היונק רטיבות הארץ: וישמח וגו׳. על כי היה לו לצל מתמיד:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   וימן. ענין הזמנה:

   קיקיון. שם עשב שעליו גדולים ורוב ים:

   רש"י

   וימן. לשון הזמנה:

   להציל לו מרעתו. מחום השמש:

   קיקיון. עשב הגדל למעלה בענפים רבים ומיצל וכך שמו:

   רד"ק

   וימן הצמיחו לפי שעה. ואף על פי שעשה לו סוכה לצל, אולי יבשו עצי הסוכה, כי ישב שם עד מלאות לו ארבעים יום.

   ועשה עמו אות זה, להשכילו בגזרת ה', וכי רחמיו על כל מעשיו:

   וקיקיון הוא עשב שתארכנה פארותיו ותגבהנה ועושה צל.

   ובמשנה: "ולא בשמן קיק". ואמרו בגמרא: מאי קיק? ריש לקיש אמר: קיקיון דיונה. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי, ואבי פשקי רבי. פירוש, בין בצעי המים הוא גדל. ועל פום חנוון מדלן יתיה. פירוש, על פתחי החנויות מדלין אותו לצל. ומפרצדוהי עבדין משחא. פירוש, מגרעיניו עושין שמן.

   ופירש רבינו שמואל בן חפני, שהוא עשב הנקרא בלשון ערבי אלכרו"א. ופירוש צלוליבא, מצאתי בתשובת הגאונים, אילן סרק, ויש במקומינו הרבה, ועושה גרעינים ועושין מהן שמן, וכל מי שיש לו צינה הרבה שותה ממנו, ושמו בלשון ערבי אלכרו"ע:

   מרעתו מחום השמש שהיכהו, שיבשו עצי הסוכה שהיו לו צל:

   מלבי"ם

   השאלות: (ו-יא) מה היה ענין הקיקיון, וההוכחה שהוכיח לו ה' ממנו:

   וימן אלהים קיקיון כי צל הסוכה לא היה מגין הרבה כמ"ש וישב תחתיה בצל, מבואר שלא היה הצל בכל הסוכה כי דפנות הסוכה לא סככו רק נגד הצד שעמדה שם השמש, והוצרך לישב בבקר תחת קיר מזרחי ובצהרים לא היה צל כלל והקיקיון עשה צל למעלה על ראשו להציל לו היינו לראשו שהיה מוכן לפגע מחום השמש, וישמח יונה על הקיקיון כי יונה דן מזה שרצון ה' שישב מקדם לעיר כי יתילד שם איזה דבר בעיר ומעכב אותו אשר שלומת רשעים יראה:

   אבן עזרא

   וימן, קיקיון חכמי ספרד אומרים: דלעת או קרה. ואין צורך לדעת מהו.

   להציל לו מרעתו מרוב חום השמש. ויש אומרים: כי בעבור שעמד במעי הדג זמן ארוך, עור בשרו רך ולא יוכל לסבול החום.

7. (ז)וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת־הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ

   מצודת דוד:בעלות השחר. בעת שעלה השחר למחרת יום שמחתו: ותך. התולעת חתכה ופסקה את הקיקיון ממקום יניקתו ולא בא לו עוד רטיבות הארץ ולכן נתייבש מחום השמש:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   השחר. הוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם צאת השמש על הארץ:

   ותך. ר״ל חתכה ופסקה:

   רש"י

   ותך. התולעת את הקיקיון במקום שיאמר לזכר ויך יאמר לשון נקבה ותך:

   רד"ק

   וימן הזמין התולעת לפי שעה במקום הקיקיון:

   בעלות בבי"ת:

   ותך את הקיקיון תולעת לשון נקבה, וכן: "כי תאכלנו התולעת" (דברים כח, לט):

   ותך רוצה לומר, שחתכו למטה, ואחר שנפסק ממנו לחות הארץ ונחתך, יבשו עליו שהיו לו לצל. והנה יום אחד היתה לו השמחה, ולמחרת בעלות השחר הוכה ויבש:

   מלבי"ם

   ותך את הקיקיון שחתכתו למטה בשרשו ועי"כ נתיבש:

   אבן עזרא

   וימן, למחרת יום שמחתו בקיקיון.

8. (ח)וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל־רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי

   מצודת דוד:רוח קדים. היא העזה שברוחות וחמה ביותר ולא היה דבר עומד בפניה כי הוא ישב במזרח העיר: חרישית. ר״ל משמיע שאון רב עד שהיה מחריש את האזנים: ותך השמש. ר״ל השמש השליך ניצוציו על ראש יונה: ויתעלף. בעבור חמימת הרוח וחום השמש: וישאל את נפשו. שאל ובקש את נפשו להפרד ממנו למען ימות: ויאמר. אמר אל נפשו טוב מותי מחיי וזהו על כי נחלה מאד מתוקף חמימות הרוח וניצוצי השמש וסבל יסורים הרבה:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   חרישית. מל׳ חרש:

   ותך. ר״ל זרחה והשליך ניצוציו:

   ויתעלף. ענין חלשות והעדר ההרגשה כמו בניך עולפו (ישעיה נא):

   רש"י

   חרישית. אמרו רבותינו בשעה שמנשבת משתקת כל הרוחות מפניה והיא חמה מאד וכן ת"י שתיקא:

   ויתעלף. פשמיי"ר בלע"ז:

   רד"ק

   ויהי. וימן הזמין הרוח לפי שעה, להוסיף לו צרה על צרתו כחום השמש.

   ופירוש חרישית, חזקה, שנעשו בני אדם כחרשים בנשיבתה. ותרגם יונתן, "שתיקתא". ורוח קדים היא חמה.

   ותך השמש , הרוח והשמש:

   ויתעלף יגעה נפשו ונבהלה מאד, עד שלא יכול לעמוד על עצמו מרוב החום וכמעט יצאה רוחו, כמו שפירשנו "תתעלפנה" בספר עמוס, וכן בדברי רז"ל: שמא יתעלפה (שבת ט ב):

   מלבי"ם

   רוח קדים חרישית שמחרשת האזנים מרוב המייתה והוא רוח חם מאד:

   אבן עזרא

   ויהי, רוח קדים ממזרח.

   חרישית אמר רבי מרינוס: שהיתה חזקה ומשמעת שאון, עד שתחרשנה האזנים.

   ויתעלף כמו: תתעלפנה, ותכס בצעיף ותתעלף - שהתעלף בבגדיו.

9. (ט)וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה־לְךָ עַל־הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה־לִי עַד־מָוֶת

   מצודת דוד:ההיטב. בה״א השאלה ששאל לו אם מאד חרה לו על אבדן הקיקיון: עד מות. עד שאבחר המיתה בעבור זה או ר״ל עד המיתה יחרה לי ולא אנחם כל ימי עולם:

   עוד פירושים על פסוק ט: רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

   רד"ק

   ויאמר מבואר הוא:

   מלבי"ם

   ההיטב חרה לך על הקיקיון, שאל אותו וכי זה דבר טוב, בעבור קיקיון שהוא דבר קל מאד חרה לך, ויאמר היטב חרה לי ר"ל ראוי שיחרה לי מפני שהוא עד מות שע"י חסרון הקיקיון הנני הולך למות כי נולד לו קדחת מרוב תבערת החום עד שהתעלף והגיע עד שערי מות:

   אבן עזרא

   ויאמר השם שם משל לנביאו, בעבור שחרה לו כי נחם השם.

10. (י)וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד

    מצודת דוד:אתה חסת. הנה אתה חסת ונצטערת על אבידת הקיקיון אשר אתה לא עמלת בו בחרישה ובזריעה ולא גדלת אותו להשקותו ולזבלו כי הדרך שאדם חס ומצטער על אבידת דבר שעמל בו ולא כן יחוס ויצטער על אבידת דבר שלא עמל בו: שבן לילה היה. ר״ל ועוד שבלילה אחד גדל וצמח ומיד בלילה שאחריה נאבד כי בעלות השחר הכהו התולעת עד לא זרחה השמש וכאומר הלא אין לחוס על דבר הנעשה מהר ולא עמד זמן רב:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חסת. מל׳ חס וחמלה:

    עמלת. מל׳ עמל ויגיעה:

    גדלתו. ענין הצמחה:

    שבן. בן בחיר״ק כמו בן בסגו״ל וכן בן נון (יהושע א) ור״ל בזמן לילה וכן כבש בן שנתו (ויקרא יב):

    אבד. נאבד:

    רש"י

    לא עמלת בו. בחרישה וזריעה והשקאת מים:

    שבן לילה. כמו בן לילה לא גדל אלא לילה אחד:

    רד"ק

    ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון ואף על פי שלא חס על הקיקיון אלא מפני צערו, כן האל יתברך חס על נינוה מפני כבודו, כי הנבראים הם כבודו, כמו שכתוב: "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). וכל שכן מין האדם, כמו שכתוב: "ולכבודי בראתיו" (ישעיה מג, ז).

    ואף על פי שפירשנו זה על ישראל, מכל מקום על מין האדם מדבר, כמו שאמר: "יצרתיו אף עשיתיו"; אלא לפי שישראל מכירים בכבוד האל יותר משאר מין האדם, זולתי החכמים שבהם, אמר הפסוק על ישראל:

    אשר לא עמלת בו ולא גדלתו הדבר שיעמול בו האדם, הוא עצב יותר באובדו. ואף על פי שהאל יתברך לא עמל ביצירת הנבראים, דיברה תורה כלשון בני אדם, להבין השומעים:

    שבין לילה היה ובין לילה אבד בין כמו בֶן, וכן "בִן נון". ובִן לילה, כמו בֶן לילה, כמו בן חודש, בן עשרים. ופירוש בן לילה, כי בלילה אחת צמח, ובלילה האחרת אבד בסוף הלילה, כי בעלות השחר הוכה וייבש:

    מלבי"ם

    ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון, מבואר אצלי שיש הבדל בין חוסה ובין יתר לשונות כמו חמל רחם, שהחוסה הוא מצד צרכו אל הדבר כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, א"ל אתה חסת על הקיקיון מפני שיש לך בו צורך להיות לך לצל, הגם שזולת זה אין דבר מה שיעורר אותך שתתעצב עליו לא מצד שעמלת בו בנטיעתו או בגדולו, שעל זה אמר אשר לא עמלת בו, שדרך הפועל לחוס על מעשה ידיו ולא מצד הדבר עצמו שהוא דבר יקר וקיים, כי בן לילה היה ובין לילה אבד שהוא ציץ נובל שאין בו ממש:

    אבן עזרא

    ויאמר הכתוב דבר דרך שיבינו השומעים, כי השם לא יעמול בכל הבריאות. והנה הטעם אתה חסתה על דבר לא עשית ואיך לא אחוס אני על מעשי?!

    ומלת בן בחירק כמו בן נון והיה אם בן הכות הרשע והנה לא שמח בקיקיון רק יום אחד, מהבקר עד הערב והנה היה מתחילת הלילה החל שיגדל עד הבקר, ולערב החל ליבש וכעלות השחר כולו יבש, על כן אמר: שבן לילה היה ובן לילה אבד.

11. (יא)וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה

    מצודת דוד:ואני לא אחוס. ר״ל הלא נינוה היא מעשה ידי ואיך אני לא אחוס על עיר גדולה כזאת: הרבה וגו׳. ר״ל יותר משתים עשרה וגומר: אשר לא ידע. אשר כל אחד מהם אינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו והם הקטנים שאין לחשוב להם עון ואין בהם עונש אלא בעבור האבות וכיון שהאבות שבו הנה הם בלא עונש וכן בהמה רבה שיש בעיר שאין להם עונש ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    רבו. הוא עשרת אלפים:

    רבה. מרובה:

    רש"י

    אשר לא ידע וגו'. קטנים:

    ובהמה רבה. בני אדם גדולים ודעתן כבהמה שאינם מכירים מי בראם:

    רד"ק

    ואני לא אחוס. הרבה משתים עשרה רבוא אדם יותר משתים עשרה רבוא אדם. ורבוא הוא עשרת אלפים. ומלת משתים במאריך המ"ם, והשי"ן איננה דגושה.

    אדם כולל זכרים ונקבות.

    אשר לא ידע שהם קטנים, ולא ידעו בין ימינם לשמאלם, ואין בהם חטא, ואין להם עונש אלא בעבור האבות, וכיון שהאבות שבו, הנה הם בלא עונש. וכן בהמה רבה שיש בעיר, והבהמה אין לה עונש וזכות, ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול, וכל שכן על רבים.

    מלבי"ם

    ואני לא אחוס על נינוה שהם מעשה ידי, והוא דבר יקר שהיא העיר הגדולה והגם שרבים עובדים ע"ז שם, הלא יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו שאין להם דעת להבחין בין עבודת האל המיוחד שימלץ בצד ימין, כמ"ש כי מימיני בל אמוט, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני. ובין עבודת השמאל שעובד להטבע והמערכה, המיוחס לצד שמאל, ואין להעניש אותם על חסרון דעתם, וגם יש בה בהמה רבה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ובזה קבל מענה ג"כ על עונש ישראל שהם כבר למדו להבדיל בין הימין והשמאל כי קבלו דת אלהי ואמונה אמתית והם ראוים לעונש על ע"ז שעבדו, הגם שאנשי נינוה לא יענשו על זה:

    אבן עזרא

    ואני, שתים עשרה רבוא שלא חטאו גם בהמות והנה דרך סברא, כי נהפכת כמהפכת סדום, כי הדבר הזה ידוע בכל העולם.