ירמיהו פרק ב׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ומלבי"ם.

1. (א)וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם

   מלבי"ם

   ויהי אחר שהקדים איכות תחלת נבואתו וענין נבואתו בכלל, הקדים הקדמה כוללת לדברי פורעניות אשר ינבא בכל הספר על ישראל יודיע כי בכל העונשים והיסורים שיביא ה' על ישראל, עוד אהבתו אליהם ועוד לא שכח בריתו מימי קדם, וכל אוכליהם ענוש יענשו, כאב שקצף על בנו ומוסרו לשלוחים אכזרים להכותו מכה רבה, שבכ"ז לבו דואב ומלא רחמים על בנו המוכה, וקוצף על האכזר המכה וסופו ליטול את שלו מתחת ידו:

2. (ב)הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

   מצודת דוד:באזני ירושלים. באזני יושבי ירושלים: זכרתי לך. זוכר אני לך את החסד אשר עשיתי עמך בימי נעוריך בעת בחרתי אותך לי לעם כי מצאת חן בעיני: אהבת כלולתיך. האהבה שהיה לי עליך בעת היית ככלה בזמן חופתה וזהו במעמד הר סיני לקבל התורה: לכתך. ר״ל זכור לפני ההאמנה שהאמנת בי שהלכת אחרי במדבר בארץ שאין בה זרע זרוע ואין מה לאכול:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   כלולותיך. מל׳ כלה ותקרא כן שהוא ענין עלוי היופי כמו כלילת יופי (איכה ב) והכלה בימי חופתה היא כלולה בכל מיני יופי וקשוט:

   רש"י

   זכרתי לך. אם הייתם שבים אלי תאוותי לרחם עליכם כי זכרת חסד נעוריך ואהבת כלילת חופתך שהכללתיך לחופה ול' הכנסה הוא, כלולותיך נוצי"ש בלעז, ומה הוא חסד נעוריך לכתך אחר שלוחי משה ואהרן מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צדה לדרך כי האמנתם בי:

   מלבי"ם

   זכרתי לך חסד נעוריך, מדמה תחלת התחבר דבר האלהי עם עמו, כחבורי חתן וכלה ארוס וארוסה, ויציירהו כאיש אחד הבא מרחוק, ובת עשיר היפה בנשים הכניסה אותו לבית אביה ועשתה עמו חסד, ואח"ז דבקה נפשה בו והתחתנה עמו, ואח"ז האמינה בו ויצאה עמו מבית אביה אל המדבר לאשר היה רוחו ללכת, וכן בנמשל תחלה שמרו האבות ובניהם אחריהם דרך ה' והודיעו אלהותו בעולם בעודו היה גר בלתי ניכר פה לכל העמים שעבדו עצבים וחמנים, וזה חסד נעוריך, ואח"ז התחתנו עמו ונכנסו בברית ואהבת כלולות בהוציאם ממצרים וקבלת התורה, שבאו בברית עמו, וזה אהבת כלולותיך, ואח"ז האמינו בו ויצאו אחריו אל המדבר, מרוב חשקם אל הדבקות האלהי, והם ג' מיני זכיות שיש לישראל, א. קודם השדוכין, ב. בהשדוכין עצמם, ג. אחר השדוכין, וזכיות אלה עדן זכורים בלבי לא אשכחם, ולכן קדש, דמית כקדש וכתבואת ראשית שהיא התרומה שאסורה למאכל לזרים וזר האוכלה יאשם בין בגוף בין בנפש, וכן כל אוכליו יאשמו היא אשמת הנפש, כמ"ש ואיש כי יאכל קדש ואשמה הנפש ההיא, וגם רעה תבא אליהם הוא עונש הגוף ומיתה בידי שמים, ור"ל אף שאנבא עליך עתה שתהיה למאכל לשיני אריות סופם לקבל עונשם כאוכל קדש ה' ותרומתו:

3. (ג)קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל־אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם־יְהוָה

   מצודת דוד:קודש ישראל. ולזה הוא קדש לה׳: ראשית. הוא המיטב שבכל תבואתו האומות: כל אוכליו. כל הגוזלים ומכלים את ישראל יהיו אשמים והרעה תבוא אליהם ר״ל אף שישראל יהיו נמסרים ביד האומות בעבור חטאם עכ״ז אהיה נפרע בסוף מן האומות על שהרעו להם: נאום ה׳. זהו מאמר ה׳:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י

   מצודת ציון

   ראשית. ענין מיטב כמו ראשית גבורתם (לקמן מט):

   יאשמו. מל׳ אשם:

   רש"י

   קדש ישראל. כתרומה:

   ראשית תבואתה. כראשית קציר לפני העומר שאסור באכילה והאוכלו מתחייב כן כל אוכליו יאשמו כן ת"י:

4. (ד)שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה בֵּית יַעֲקֹב וְכָל־מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל

   עוד פירושים על פסוק ד: מלבי"ם

   מלבי"ם

   שמעו, אחר ההצעה הזאת שהודיע שה' זוכר ולא שכח אהבת כלולות, יתוכח עמהם מדוע שכחוהו המה ואבותם, בית יעקב ההמון, ומשפחות בית ישראל הגדולים אנשי השם:

5. (ה)כֹּה אָמַר יְהוָה מַה־מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ

   מצודת דוד:מה מצאו וכו׳. מה דבר עולה מצאו בי אשר בעבורם רחקו מעלי: ההבל. זהו עכומ״ז שהוא הבל ואין בו ממש: ויהבלו. ובעבור זה נעשו גם המה הבל מבלי ממש כי נשפל ממשלתם עדי ארץ:

   עוד פירושים על פסוק ה: מלבי"ם

   מלבי"ם

   מה מצאו אבותיכם, מתחיל להתוכח שתחלה תיכף בעודם במדבר רחקו אבותיהם מעליו וינזרו לבושת, והנה העוזב דבר מפני דבר בהכרח יהיה, או מפני שמצא עול וחסרון בהגוף הנעזב, לעומת זה אמר מה מצאו אבותיכם בי עול, אשר בעבורו רחקו מעלי, או יהיה מפני המעלה שימצא בדבר שבחר בו עתה, לעומת זה אמר הלא וילכו אחרי ההבל, או יהיה מפני שהמעשה בעצמה שהיא התמורה והחליפים היא טובה או מעולה אצלו, כמו למשל אם היה עבודת האליל קלה או נעימה יותר, לעמת זה אמר ויהבלו שהלא גם המעשה הוא הבל, ור"ל אדם עוזב דבר שלא היה לו אהבה עמו כ"כ, או שהיה אהבתו תלויה בסבה ובטלה הסבה, אבל אחר שזכרתי לך חסד נעוריך בלא סבה, ואהבת כלולותיך אהבה גדולה, ואני לא עזבתיך כי קדש ישראל וכו', וא"כ מה מצאו אבותיכם בי עול וגו':

6. (ו)וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא־עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא־יָשַׁב אָדָם שָׁם

   מצודת דוד:ולא אמרו. לא חזרו מדרכם לומר איה ה׳ ר״ל נשוב לעבוד את ה׳ אשר העלה אותנו מארץ מצרים: המוליך וכו׳. ר״ל ולא תעינו בדרך ולא חסרנו דבר: בארץ וכו׳. כפל הדבר במ״ש פעמים רבות להפלגת הענין וכדרך המליצה: לא עבר. בדרך העברה: ולא ישב. בקביעות מקום:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ערבה. הוא כמו מדבר:

   ושוחה. מקום גומות ובורות כמו בשחת עשו (תהלים ט):

   ציה. ענין שממון:

   וצלמות. צלו של מות ר״ל חשכת הקבר:

   רש"י

   ולא אמרו איה ה'. כי נלך אחרי אלהים אחרי':

   ערבה. פלנור"א בלעז:

   ושוחה. נטויה אינפוושיא"ה בלעז:

   ציה. דישגאט"ה בלעז:

   וצלמות. לשון חשך:

   מלבי"ם

   ולא אמרו ומלבד מה שלא הבחינו בין הטוב והרע, עוד לא שמו לב על חסרון התועלת ועל ההיזק שימשך להם עתה, אחר שעדן חוסים תחת צל ה', א. שהוציאם ממצרים משעבוד ועבדות, ועז"א ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים, ב. בדרכם במדבר שרק בו ימצאו מחסורם, ועז"א המוליך אותנו במדבר, כי המדבר הזה א"א שימצאו בו מחייתם בדרך טבעי מפני ג' דברים, א. שהוא בלתי ראוי לישוב מצד המקום והאדמה שמלא ערבה ושוחה וחפירות, ב. מצד האויר, בין השמיימי שהוא ציה מחום השמש הבוער, בין האוירי הוא צלמות ועפוש האויר, ג. מצד חסרון ההכנה לישוב מלא חול ונחשים וכדומה, ועז"א בארץ לא עבר בה איש:

7. (ז)וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת־אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה

   מצודת דוד:ואביא. הלא הבאתי אתכם משם אל ארץ הכרמל ר״ל מקום שדות וכרמים: ותטמאו. במה שעבדתם בה לעכו״ם: ונחלתי. ארץ ישראל שהיא נחלתי שמתם להיות מתועב לפני:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   הכרמל. ענין מקום שדות וכרמים וכן ונוער בשן וכרמל (ישעיה לג):

   רש"י

   אל ארץ הכרמל. לארעא דישראל דהות מנצבא ככרמלא, פירש נטועה כיער:

   מלבי"ם

   ואביא, אחרי שחשב חטא אבותיהם יוצאי מצרים חושב חטא בניהם, אתכם הבאתי אל ארץ הכרמל (הגם שאבותיכם חטאו), והיה תכלית ההבאה שני דברים, א. לאכול פריה לשבוע מטוב הגשמי, ב. לאכול טובה באשר היא ארץ מוכנת להשיג בה הטוב האמתי והאושר הנפשי, ובשניהם היו בהפך, כי ותבאו, עת באתם, נגד לאכול פריה טמאתם את ארצי, במעשים מגועלים מונעים ההצלחה הגשמיית, ג. נגד לאכול טובה אמר נחלתי מצד שהיא נחלת ה', כי אחר שנכנסו ישראל לארץ נכנסה תחת השגחת ה' ונעשית נחלתו, שמתם אותה לתועבה:

8. (ח)הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא־יוֹעִלוּ הָלָכוּ

   מצודת דוד:הכהנים. אשר עליהם להורות דרכי ה׳ כמ״ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳): לא אמרו איה ה׳. לא הזהירו לעם לומר איה ה׳ למה תעזבו אותו: ותופשי התורה. הם הסנהדרין אשר עליהם משפטי התורה: לא ידעוני. לא רצו לדעת ולהכיר גודל רוממותי: והרועים. המה מלכי ישראל מרדו בי: והנביאים. נביאי השקר מתנבאים בשם הבעל: ואחרי לא יועילו הלכו. הולכים אחר דברים שאין בהם תועלת והם הפסילים שאין בהם ממש:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ותפשי. ענין אחיזה כמו כי יתפוש איש באחיו (ישעיהו ג׳:ו׳):

   בבעל. שם הגלולים:

   יועילו. מלשון תועלת:

   רש"י

   תופשי התורה. סנהדרין:

   והרועים. המלכים:

   נבאו בבעל. בשם הבעל:

   מלבי"ם

   הכהנים, חושב ד' מיני מנהיגים הלובשים כתר ההנהגה, כתר תורה, כהונה, מלכות, וכתר שם טוב שהיא הנבואה, הכהנים ענינם להוריד השראת השכינה בבית הנבחר והם לא אמרו איה ה', ותופשי התורה ראוי שידעו את ה' כי זה תכלית הלימוד והם לא ידעוני, והרועים שהם המלכים והשרים פשעו בי, ואם היו סרים עכ"פ מעלי לצורך איזה תועלת, אבל הם הלכו אחרי דברים בלתי מועילים, כמ"ש לקמן ועמי המיר כבודו בלא יועיל:

9. (ט)לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם־יְהוָה וְאֶת־בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב

   מצודת דוד:לכן עוד אריב אתכם. מלבד מה שהוכחתי את אבותיכם על רשעם הנה עוד אריב אתכם וידעתי שגם את בני בניכם אריב כי האשמה הזאת תלך מהאבות לבנים דור אחר דור וכולם ראוים לתוכחה ומריבה:

   עוד פירושים על פסוק ט: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   עוד אריב. טרם אביא עליכם רעה אתווכח עמכם עוד ע"י נביאי אע"פי שרבתי עמכם כבר ימים רבים:

   מלבי"ם

   לכן, מלת לכן מוסב על כל הענין, א. כי יען שאבותיכם חטאו וגם אתם כמ"ש ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לכן עוד אריב אתכם, ב. יען שאבותיכם וגם אתם חטאתם בלי סבה ולבלי תועלת, כמ"ש מה מצאו אבותיכם בי עול, ואחרי לא יועילו הלכו, לכן עוד אריב אתכם, כי אין לכם תשובה וטענה נגדי לאמר שרחקתם מעלי בעבור עול שמצאתם בי או בעבור תועלת שמצאתם בעבודת האליל, ג. אחר שגם הכהנים לא אמרו איה ה' עד שיד השרים והסגנים ומנהיגי העם היתה במעל הזה ראשונה לכן עוד אריב אתכם ואת בני בניכם אריב, כי עדן יש תקוה שישובו העם אלי, אחר כי מראשי העם הזה התעו אותם מני דרך, בשגם כי בקל יוכל להתודע להם טעותם כי עברו איי כתיים וכו':

10. (י)כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת

    מצודת דוד:איי כתיים. לאיי כתיים: וראו. משפט מנהגם: וקדר שלחו. שלחו מלאכים לקדר הם בני ערב אשר הם בפאת המזרח: והתבוננו מאד. חקרו מאד בתבונה יתירה: וראו הן היתה כזאת. ראו מעשה העכו״ם ההם וכי באמת היתה ביניהם כתועבה הזאת:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    הן. כמו ההן ותחסר ה״א התימה וכן תרקיע עמו לשחקים (איוב ל״ז:י״ח) ומשפטו התרקיע בה״א התימה:

    רש"י

    איי כתיים. לאיי כתיים:

    איי. אישל"ש בלעז:

    וקדר שלחו. ולקדר שלחו לראות מנהגם:

    והתבוננו מאד. ושימו לב להסתכל בדבר יפה:

    הן. כמו אם, אם המיר גוי מהם את אלהיו ואע"פ שהמה לא אלהים ועמי המיר את כבודו אשר בו היה נכבד וכתיים וקדריים יושבי אוהלים ורועי מקנה ונוסעים והולכים ומטלטלין ממרעה למרעה וממדבר למדבר ונושאים את אלהיהם עמהם למקום שחונים שם ואני נשאתי אתכם עד אשר קבעתי אתכם והנחתם אותי כך ת"י ורבותינו אמרו כתיים עובדים למים וקדריים עובדים לאש ואע"פ שיודעים שהמים מכבין את האש לא הניחו את אלהיהם:

    מלבי"ם

    כי עברו, איי כתים היו קרובים לא"י אמר עברו, וקדר ישבו במדבר באהלים אמר שלחו, והנה היושבים באהלים ונוסעים ממקום למקום כבני קדר בקל יותר שימירו יראתם כמו שהם ממירים מקום מושבם כפעם בפעם, ואעפ"כ לא ימירו אליליהם, לכן אמר וקדר שלחו והתבוננו מאד:

11. (יא)הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל

    מצודת דוד:ההימיר. וכי גוי מהם החליף אלהיו באחר: והמה. ואף כי גם אלהיהם לא אלהים המה עכ״ז כיון שהחזיקו בהם לא החליפום: ועמי. אבל עמי החליף כבוד המקום בעכו״ם דבר שאין בו תועלת:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ההמיר. מלשון תמורה וחלוף וכן ואם המר ימירנו (ויקרא כ״ז:ל״ג):

    כבודו. זה תקון סופרים והראוי כבודי:

    רש"י

    בלא יועיל. בעכו"ם שאין בה תועלת:

    מלבי"ם

    ההימיר, אומר שיראו ג' דברים, א. ההימיר גוי אלהים, שלא ימצאו שגוי ימיר אלהיו, ב. שאף גוי עובד כוכבים שהיא מדרגה פחותה לא יעשה זאת, ג. שלא יעשה זאת גם במקום שיוכל לחשוב למצוא ריוח ע"י התמורה הזאת כי האלהים שממיר אותו המה לא אלהים, ואיך א"כ היה ישראל בהפך, א. שעמי המיר כבודו, ב. שעמי הגם שהם במדרגה מעולה כי עם מעולה מן גוי, המיר אלהיו, ג. שעשו זאת הגם שהיו להם הפסד שהמיר כבודו בלא יועיל, כי לפעמים ישליך האדם הכבוד בעבור התועלת, ואז הגם שגם זה פחיתות, שיבזה כבודו בעבור תועלת, עכ"פ מרויח תועלת, לא כן אם ממיר כבודו מבלי תועלת שהיא סכלות גדולה:

12. (יב)שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל־זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם־יְהוָה

    מצודת דוד:שומו שמים. ר״ל ראו שיהיה בעולם שממון ושערה וחורבן גדול בעבור התועבה הזאת:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    שומו. מלשון שממון:

    ושערו. כמו וסער בסמ״ך ור״ל רוח סערה:

    חרבו. מלשון חורבן:

    מאד. ר״ל גדול וחזק:

    רש"י

    שמו שמים. ל' תמהון כמו השתוממו והוא לשון צווי כמו אם כה יאמרו אלינו דומו (שמואל א י״ד:ט׳):

    ושערו. לשון סער:

    חרבו מאד. כאילו אתם נחרבים על בית המקדש שעתיד ליחרב:

    מלבי"ם

    שמו ההשתוממות הוא על דבר המתמיה, והוא על מה שיאמר כי שתים רעות עשה עמי על זאת שמו שמים והתפלאו, ושערו על שחרבו מאד, הסער הוא על הצער שיסערו ויצטערו על גודל החורבן שחרבו ישראל מאד, כמ"ש העבד ישראל, ומפרש נגד שמו שמים.

13. (יג)כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם

    מצודת דוד:שתים רעות. ר״ל רעה כפולה ותחשב לשתים: מקור מים חיים. שאני כמעיין הנובע מים חיים ר״ל משפיע להם טובות בכל עת: לחצוב. למען לחצוב לעצמם בארות רבות נשברות כותליהם אשר לא יחזיקו את המים אשר נתנו בהם ר״ל עובדים למזלות השמים המקבלים ההשפעה מאת המקום ואף אין בידם להחזיק את ההשפעה ההיא בכל עת וכאומר הנה המחליף דבר בדבר השוה לו הנה לרע יחשב אף כי המחליף דבר בדבר הגרוע ממנו:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    מקור. מעין:

    לחצוב. זה הלשון נופל על החפירה במקום האבנים וכן ובורות חצובים (דברים ו):

    יכילו. ענין החזקה כמו קטן מהכיל את העולם (מלכים א ח׳:ס״ד):

    רש"י

    שתים רעות. אם המירו יראתם בכיוצא בה יש כאן רעה אחת ועכשיו שאותי עזבו שאני מקור מים חיים ללכת אחרי העכו"ם שהם כבורות של מים מכונסין ונשברין ונסדקין ומימיהם נבלעים בסדקיהם הרי שתים רעות:

    לחצוב. לחפור:

    אשר לא יכילו. טינדרונ"ט בלעז את מימיהם שהמים מטשטשין את שפתם וכותליהם והם נופלין:

    מלבי"ם

    כי שתים רעות עשה עמי, א. מצד העזיבה במה שממנו, ובזה רעתם כפולה, א. מה שאותי עזבו שהעזיבה עצמה היא רעה, כמ"ש ההמיר גוי אלהים, ב. בהשקף מה שעזבו שהוא מקור מים חיים, אשר לא יכזבו מימיו, ב. וכן רעתם כפולה במה שאליו, א. לחצוב להם בארות, כי אם היו ממירים דבר נמצא בדבר אחר נמצא, היה החטא רק התמורה עצמו לא כן אם המירו דבר נמצא בדבר בלתי נמצא, רק שצריך הממיר להמציאו עתה, כי הבארות שבחרו בהם לא היו נמצאים רק צריכים חציבה להביאם אל המציאות, וזו סכלות גדולה, ב. שתחת המקור יחצבו בארות שהמים שבתוכם אינם מתוכם מן המקור רק באים ממקום אחר מכונסים ממי גשמים, ויותר מזה שהם בארות נשברים אשר לא יכילו את המים הבאים לתוכם באופן שיהיו צחה צמא והנמשל א. כי ישועת ה' דומה כמקור הנובע מעצמו וא"צ להחצב על ידי בני אדם, ב. דומה כמקור שיותר שיוסיפו לשאוב ממנו יתוספו בו המים כמ"ש ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ג. כמקור אשר לא יכזבו מימיו בשום פעם, וכן כמקור שהוא המשפיע הראשון המשפיע מעצמו לא על ידי דבר אחר, לא כן העזר ששאלו מעמים אחרים נדמו. א. כבאר שצריך חציבה ועבודה רבה נעשה ע"י מלאכה, כמ"ש משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה (ישעיהו ל׳:ו׳), ב. כבאר שמימיו אינם מעצמו רק הניתנים בו, וכן היו צריכים לתת להם מנחה ושוחד כמ"ש ישאו על כתף עירים חיליהם וכו', ג. שגם המים שניתנים בו אינם מתקיימים כי לא באו בעזרתם כמ"ש ומצרים הבל וריק יעזורו (שם):

14. (יד)הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם־יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז

    מצודת דוד:העבד ישראל. וכי ישראל הוא כעבד מקנת כסף או יליד בית בן השפחה כי אלו מפני פחיתותם לא ישגיח האדון עליהם בהשגחה פרטיות ולכן המה נעזבים אל המקרים ואמר וכי ישראל הוא כמותם להיות נעזב אל המקרים ומדוע א״כ היה לבז:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    לבז. מל׳ בזה ושלל:

    רש"י

    יליד בית. בן האמה:

    מלבי"ם

    העבד, מבאר מ"ש ושערו חרבו מאד, ומבאר גודל החורבן שחרבו ישראל, שואל מדוע היה ישראל לבז, (וכוונתו להראות שהעונש אינו מקריי רק השגחיי כי אינו מחוייב לא מצד העם עז"א העבד וכו', ולא מצד האומות שכבשו אותם ע"ז אמר עליו ישאגו וכו', וחוץ מזה הלא גם בני נוף וכו' ירעוך וכו' ומזה הוציא התולדה כי זה מצד שעזבך את ה' אלהיך,) והנה שישלוט האדם באדם יהיה באחד משני פנים, אם ע"י קנין שישלוט בעבדו מקנת כספו, אם ע"י כיבוש בחרב ומלחמה, לעומת זה שואל שא"א שהיה לבז מצד הקנין, כי וכי עבד ישראל אל בוזזיהם והנה היליד בית אין להאדון טענה עליו כ"כ כמו על עבד מקנת כסף, כי אותו לא קנה בכסף, עד שכבר התבאר בפילוסופיא המדינית שגם להמניחים חק העבדות בעבד מקנת כסף ראוי שלא יניחו זה ביליד בית, באופן שטענת האדון על המקנת כסף חזקה יותר מעל היליד בית, לכן אמר וכי ישראל הוא עבד מקנת כסף שיהיה לאדוניהם טענה חזקה עליהם, או הכי הוא עכ"פ יליד בית שימצאו עכ"פ עליהם טענה קלה להחזיק בהם, וא"כ מדוע היה לבז? עליו, לא נשאר לאמר רק שהיה לבז מצד הכיבוש, ע"ז יתמיה לאמר, א. הלא עליו ישאגו כפירים נתנו קולם, הלא לא באו עליו אריות זקנים רק כפירים שהם גורי אריות צעירי ימים, ר"ל ממלכה חלושה קטנה ושפלה, ב. שעוד לא נשכו אותו בשיניהם רק שאגו עליו בקולם, ג. שבאו עליו כפירים אשר נתנו קולם ר"ל שזה התחלת נתינת קולם, ועכ"ז גברו עליו עד כי וישיתו ארצו לשמה שהוא כלל המדינה, וגם עריו הפרטיים נצתו עד שנגע החורבן לכל עיר ועיר (כמ"ש בישעיה א' ה'):

15. (טו)עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב

    מצודת דוד:עליו. על ישראל ישאגו הכפירים לאיים עליו והם גבורי האומות: נתנו קולם. עליו נתנו קולם וכפל הדבר במ״ש: וישיתו. ישימו ארצו לשממה ועריו נעשו שממה מבלי איש יושב בהם ועל מלכות אפרים יאמר שגלו כבר מארצם:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    ישאגו. ענין זעקת קול:

    כפירים. אריות:

    וישיתו. ענין שימה כמו שתו בשמים פיהם (תהילים ע״ג:ט׳):

    נצתו. ענין שממון כמו נצתה כמדבר (לקמן ט):

    רש"י

    ישאגו. שואגים ל' הווה:

    כפירים. מלכים:

    נצתו. נצתו באש:

16. (טז)גַּם־בְּנֵי־נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד

    מצודת דוד:גם בני נוף ותחפנחס. שהם מארץ מצרים אשר אתה בוטח בהם ותשאל מהם עזר גם המה ישברו אותך וחוזר ומפרש את הקדקוד ישברו וכאומר וכי זהו בעבור שנעזבו אל המקרים וכי מהראוי שיהיו נעזבים אל המקרים וכי המה כעבד או כיליד בית:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ירעוך. ענין שבירה כמו ורעו דליותיו (לקמן יא):

    קדקד. הוא אמצעית הראש יחולק שם השער אילך ואילך:

    רש"י

    גם בני נוף ותחפנחס. הם מצרים שאתם בוטחים עליהם לעזרה:

    ירעוך קדקוד. ל' רציצה כדמתרגמינן ורצוץ ורעעו:

    מלבי"ם

    גם, ולא זאת כי גם בני נוף ותחפנחס שלהם נתת שוחד שיבואו לעזור לך הלא גם הם ירעוך קדקד, ואיך יהיה זה, אבל שימו לב כי זה לא מצד דרך העולם, רק הלא זאת תעשה לך החורבן זה, מה שעזבת את ה' אלהיך בעת מוליכך בדרך, ממליץ אותם כיתום שאביו מוליכו בדרך והוא עזבו ותועה במדבר שכל הקודם ומוצאו זוכה בו וכן היית לבז והפקר:

17. (יז)הֲלוֹא־זֹאת תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת־יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ

    מצודת דוד:הלא זאת תעשה לך. ר״ל לא זהו בעבור שנעזבים אל המקרים אלא זאת היא הדבר העושה את הרעה והיא עזיבתך אשר עזבת את ה׳ ולא הלכת אחריו בעת שהיה מוליך אותך בדרך הישרה ובעונש בא מה שבא ולא במקרה:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י

    רש"י

    הלא זאת תעשה לך. הלא את הרעה ואת הפורענות הזאת תגרום לך האשמה והעון אשר עזבת את ה' אלהיך:

    בעת מוליכך בדרך. שהיה מלמד אותך דרך הטובה והישרה:

18. (יח)וְעַתָּה מַה־לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה־לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר

    מצודת דוד:ועתה. הואיל והכל בהשגחה למה לך ללכת לדרך מצרים ואשור לרוות צמאונך במי ארצם ר״ל לבקש מהם עזרה להיות נושע על ידיהם הלא הכל בהשגחה ומה יועילו לך:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    שיחור. זהו הנילוס:

    נהר. ר״ל נהר פרת:

    רש"י

    מה לך לדרך מצרים. למה תעזבי אותי ותבטחי על מצרים:

    לשתות מי שיחור. שטבעו זכוריכם בנילוס שיחור הוא נילוס כמה שנאמר מן השיחור אשר על פני מצרים בספר יהושע (י״ג:ג׳):

    ומה לך. למרוד בי למען תגלי לדרך אשור למעבר נהר פרת:

    מלבי"ם

    ועתה, אחר שאתה בעצמך גרמת נפילתך מה לך לדרך מצרים לבקש עזר משם הלא תוכל להשיג עזרך מקדש, ומה תרויח בדרך מצרים, וכי אתה רוצה לשתות מי שיחור תחת מקור מים חיים אשר עזבת, אולם למה לי הראיה הנ"ל מן העונשים הלא תיסרך רעתך וכו':

19. (יט)תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי־רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת־יְהוָה אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם־אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת

    מצודת דוד:תיסרך רעתך. הרעות שאתה עושה המה ייסרו אותך במוסר יסורין ר״ל בעבורם תיוסר ביסורין: ומשובותיך. מה שהלכת בדרכי לבך תוכיחוך במכאוב וכפל הדבר במ״ש: ודעי וראי. תן לב לדעת ועינים לראות אשר רע ומר דבר העזיבה אשר עזבת את ה׳ ולא היה פחד ה׳ אליך כאומר אין היה מהראוי לעזבו אם מפאת העזר הבאה ממנו אם מפאת יראת העונש:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תיסרך. מלשון יסורין:

    ומשובותיך. ענין מרד והליכה בדרכי הלב כמו וילך שובב (ישעיהו נ״ז:י״ז):

    תוכיחוך. ענין משפט הגמול כמו והוכח במכאוב (איוב ל״ג:י״ט) ומר. מלשון מרירות:

    רש"י

    תיסרך רעתך. סוף שרעתך תביא עליך יסורין:

    ומשובותיך. ל' בנים שובבים (לקמן ג):

    תוכיחוך. ל' מוסר:

    ולא פחדתי. פחד שלי לא היה בלבך לירא אותי:

    מלבי"ם

    תיסרך יש הבדל בין יסורים לתוכחה, התוכחה הוא בדברים ובא להשיבו בטוב אל דרך הטוב בעתיד, והיסור הוא בחזקה בדברים קשים או במכות ובא ליסרו על העבר או להשיבו בחזקה אל הטוב בעתיד והנה המוכיח יברר דבריו מצד הטוב או המועיל שימצא בשישמע להתוכחה, ועל הרוב הטוב או התועלת אינו בגוף המעשה רק חוצה לה, למשל האב המוכיח את בנו בל יאכל מאכלים רעים פן יחלה, החולי הוא חוץ להמאכלים רק יסובב מאתם בדרך סבה ומסובב, והמיסר מיסרו בשוטים שהם בלתי נסבבים מן העבירה אף בדרך סבה ומסובב טבעי רק ברצון המיסר שאומר אם לא תשמע איסרך בשוטים, אבל פה אומר כי היסורים הם מסובבים מן דרכך הרע בעצמו בדרך סבה ומסובב טבעי, כי רעתך בעצמך היא תיסרך, לא השוט והשבט, רק הרעה עצמה שעשית והתוכחה אינו ע"י שיודיעוך הרעה המסובב ע"י משובתיך רק משובתיך בעצמה תוכחך, כי עת תפקח עיניך תמצא כי דרכך הרע הוא רע מצד עצמו הגם שלא היה היזק נמשך ממנו (ולפ"ז מה שהתוכחה בכ"מ תהיה ע"י מסובב חוץ מן המעשה תהיה פה ע"י המעשה עצמה. ומה שהיסור יהיה תמיד ע"י עונשים רצוניים של המיסר תהיה פה על ידי המסובב מן הרע). והנה התוכחה תפעול על הידיעה שיראה לו בראיות כי הדבר רע. והיסורים יפעלו על הראיה וההרגש שירגיש במכאוב. אומר לעומת זה וראי ודעי ומפרש ודעי כי רע וראי כי מר עזבך את ה' אלהיך, שהעזיבה בעצמה, היא רע מצד עצמה ומר מצד העונש הנמשך מאתה, וזה מגביל נגד תיסרך רעתך וראי כי מר, ונגד משובתיך תוכחך ודעי כי רע ולא פחדתי אליך ר"ל עזבך את אלהיך הוא רע ומר אבל פחדתי אליך אינו רע ומר, ר"ל כי את עזבת עבודת ה' מצד שנדמה לך שעבודה זאת קשה עליך והיא רע ומר, אבל תראה כי פחדתי אליך היתה טובה ומתוקה כי עת שהיית מפחד ממני היית חפשית מכל עבודה ומוצלחת לא כן עת עזבת את פחדתי ופחדת מן האלילים, ומבאר כי לא תוכל לאמר שפחדתי אליך היה רע ומר:

20. (כ)כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבוֹר כִּי עַל־כָּל־גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה

    מצודת דוד:כי מעולם. הלא מימות עולם הייתי לך לעזרה ושברתי העול אשר הכבידו עליך האומות: נתקתי. העתקתי מעל צוארך קשרי רצועות עולם: ותאמרי. ואז אמרת לא אעבור עוד על דבר ה׳: כי על כל גבעה. כאומר והנה לא קיימת כי על כל וכו׳ את זונה הולכת ונוסעת ממקום למקום ר״ל כמו הזונה אין דרכה לשבת במקום אחד וכמ״ש בה בביתה לא ישכנו רגליה וכו׳ (משלי ז׳:י״א) כן הלכת אתה מבית עכו״ם זו לבית עכו״ם זו:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    עולך. מלשון עול ההושם על צואר הבהמה והוא משל על הכבדת העבודה:

    נתקתי. ענין העתק והסרה:

    מוסרותיך. הם קשרי רצועות העול:

    גבעה. ענינו כמו הר:

    רענן. ענין לחות ורטיבות כמו בשמן רענן (תהלים צב):

    צועה. ענין טלטול ונוע ממקום למקום וכן ושלחתי לו צועים וצעהו (לק׳ מט):

    רש"י

    שברתי עלך. העול של עץ נופל בו ל' שבירה והמוסרות שהן של עור נופל בהן לשון נתיקה:

    מוסרותיך. הם רצועות שקושרין בהם העול:

    ותאמרי לא אעבור. על דבריך:

    כי על כל גבעה. אך אתה לא שמרת הבטחתך ועל כל גבעה את צועה ל' משכב ומצע כי משמש ל' אלא:

    מלבי"ם

    כי מעולם שברתי עולך ר"ל כי העבודה תהיה קשה משני פנים, אם מצד המצות עשה שיהיה בם מעשים כבדים על הגוף כעול כבד, אם מצד המצות ל"ת שיהיה האדם אסור בעבותות בל יעשה מאומה, וזה דומה כשור שנותנים עליו עול קשה לצורך העבודה ואוסרים אותו במוסרות בל יעבור גבול אבל מצות התורה קלים מצד שני אלה, בין מצד המעשים, הנה מעולם שברתי עולך כי אדרבה המעשים שעשו עובדי אלהי נכר בדור ההוא היה עול כבד כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואנכי שברתי עול זה מעליך, ובין מצד האזהרות נתקתי מוסרתיך, כי האזהרות שהיו מוזהרים עובדי האליל היו קשים יותר ואנכי נתקתי מוסרות אלה מעליך, כי הסתפקתי במה שתאמרי לא אעבור מן הגבול שאז לא אסרתיך בסייגים וגדרים קשים כי על, סובב על מ"ש כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך, ומפרש כי על כל גבעה גבוהה וכו' (ומאמר ולא פחדתי אליך כי מעולם שברתי עולך הוא מאמר מוסגר), מבאר איך רע ומר עזבך את ה' אלהיך כי יצאת להפקר כ"כ עד שאת זונה את צעה וסוערת לזנונים על כל גבעה גבוהה כאשה שעזבה את בעלה והיא מופקרת לכל על כל הר וגבע, אשר זה בעצמו רע ומר מאד:

21. (כא)וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה

    מצודת דוד:ואנכי נטעתיך שורק. מתחילה נטעתיך מענפי גפן משובח וחוזר ומפרש הכל מזרע אמת הם אברהם יצחק ויעקב וא״כ ראוי היית להיות כמוהם ואיך נהפכת למולי להיות בדים רעים המוסרים מן הגפן אשר כל אחת נכריה וזרה מן הנטיעה ולא תשוה עליה:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    שורק. זמורות משובחים וכן ויטעהו שורק (ישעיה ה):

    סורי. מלשון הסרה והפלה:

    נכריה. זרה:

    רש"י

    נטעתיך שורק. שורק הוא זמורות גפן טוב כלומר בני אבות כשרים וצדיקים ומדרשו נטעתיך שורק הוספתי לך על שבע מצות של בני נח שש מאות ושש כמנין שורק:

    סורי. דישטורלטור"ש בלע"ז:

    גפן נכריה. הצומחת ביערים:

    מלבי"ם

    ואנכי הנה היה דרכם להבריך בגפן הגרוע יחור וזמורה ממין השורק כדי שישבח הגפן, ובזה הגם שעי"כ הטיב בפריה מ"מ נגרע במה שהוא בלתי זרע אמת, רצוני כי הזרע שהוא ההברכה (שהוא נקרא זריעה אצל האילנות) אינו אמת רק שקר ממין זר, ועי"כ לא יוכל לגדל בדומה כי הכלאים לא יפרו ממינם כידוע אבל אנכי נטעתיך בב' מעלות, א. שורק, שהוא גפן מובחר, ב. שלא היה זה ע"י הברכה ממין זר רק כלו זרע אמת, ואיך נהפכת בשני אלה לגרוע, כי אתה לא שורק רק סורי הגפן, ולא זרע אמת רק זרע נכריה, באופן שהבריכו בהגפן השורק זמורה של סורי הגפן עד שהוא מקולקל משני פנים והנמשל שהשם נטעם שיהיו מובדלים מן העמים, ובכ"ז יהיו מוצלחים בעצמם והם התערבו בעמים אחרים ואבדו צורת האומה הקדושה, ובכ"ז לא לבד שלא הרויחו בזה עושר והצלחה רק עי"כ נתדלדלו וירדו מטה מטה:

22. (כב)כִּי אִם־תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי־לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֺנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה

    מצודת דוד:ותרבי לך בורית. תרבי לעצמך בורית לצחצח עצמך ע״י ר״ל אף אם תראה לפני הבריות צדקות ומעש״ט הנה לא תועיל בזה כי עונך שאתה עושה בסתר נראה לפני ככתם כי לא העבירם הנתר והבורית כלומר הצדקה שאתה עושה לפני הבריות לא כפרו על העון שנסתר:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תכבסי. מלשון כיבוס ורחיצה:

    בנתר. מין אדמה רכה ומכבסין בו וכן חומץ על נתר (משלי כ״ה:כ׳):

    בורית. שם עשב המנקה וכן וכבורית מכבסים (מלאכי ג):

    נכתם. מלשון כתם ורושם:

    רש"י

    בנתר. מין אדמה שחפין ושפין בה את הבגדים:

    בורית. נקיון כמו ובר לבב (תהילים כ״ד:ד׳) ויש לועזים בורית שאבו"ן בלעז:

    נכתם עונך. הא כרושם כתמא דלא דכי כן סגיאו חוביך קדמי:

    כתם. טאק"א בלעז:

    עונך. על עון העגל נאמר שהוא קיים לעולם כמו שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם (שמות ל״ב:ל״ד) כל פקידות הבאות על ישראל יהיה מקצת עון העגל בהם:

    מלבי"ם

    כי, ר"ל מה שתכבסי בנתר להעביר ממך כתמי העונות שהוא מה שתאמרי אמתלאות לאמר לא חטאתי, הגם כי בזה תרבי לך בורית, לך בפני עצמך העברת הכתמים ואת בר בעיניך כאילו לא חטאת, אבל עי"ז בעצמו נכתם עונך לפני, כי בזה נשאר הכתם גדול בעיני ה' עד שנעשה מהחטא עון שמורה על קלקול השכל, אחר שתכפור בהכרח במצוה ובמצוה עליה כי היודע שחטא הגם שהוא נכתם בפני עצמו אינו נכתם בעיני ה', כי בקל יתקבל בתשובה, לא כן הזכאי בעיני עצמו. ומפרש, כי. איך תאמרי, ר"ל את מכחשת, בין הטומאה בעצמה שאת אומרת לא נטמאתי, ובין הדרך שהלכת להתטמאות שתאמרי שלא לבד שלא נטמאתי בע"א כי גם אחרי הבעלים לא הלכתי כלל אבל איך תאמרי כזאת, הלא נגד שאת אומרת אחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגיא, עוד נמצא רושם של פסיעות רגליך ועקבותיך נודעו שם, ונגד שאת אומרת לא נטמאתי דעי מה עשית, הלא ידעת בעצמך שנטמאת שם איך תוכלי להכחיש זאת את בכרה קלה אשר היא משרכת דרכיה שתדבק שרוך פרסותיה בדרכיה שניכר הפסיעה שפסעה שם וכן נכרו פסיעות רגליך:

23. (כג)אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ

    מצודת דוד:איך תאמרי. איך תכחשו לומר לא נטמאתי עתה בעכו״ם ומעולם לא הלכתי אחרי הבעלים: ראי דרכך בגיא. כאומר איך תוכל לומר כן הלא ראי דרכך בגיא מול בית פעור ששם עבדת הבעל ודעי מה שעשית היום הזה ותדע ותשכיל שאותו העון אשר התחלת שם הוא עמד עד היום הזה: בכרה קלה. והרי אתה כגמלה נקבה בחורה הקלה לרוץ יותר מהזכר אשר נתקשר עמה דרכה ומנהגה עד שכל ימיה תתמיד במנהג ההוא לרדוף ולרוץ בכל עת וכן אתה כאשר התחלת בעבודת בעל פעור נדבקת בעבודת הבעלים עד היום הזה ולא תעזבם:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    בגיא. הוא מול בית פעור כמ״ש ונשב בגיא מול בית פעור (דברים ג׳:כ״ט):

    בכרה. גמלה בחורה כמו בכרי מדין (ישעיה ס):

    משרכת. ענין קשירה והוא מלשון שרוך נעל (בראשית י״ד:כ״ג) שהוא הרצועה שקושרין בו הנעל:

    דרכיה. ענין מנהג וסדר:

    רש"י

    ראי דרכך בגיא. מה עשית מול בית פעור ועוד עתה את מחזקת באותו הדרך כבכרה קלה המשרכת דרכיה:

    בכרה. גמלה נקבה בחורה שהיא אוהבת לנוע בכרי מדין (ישעיהו ס׳:ו׳) מתורגם הוגני מדין והם גמלים בחורים כמו שמצינו בסנהדרין נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני:

    משרכת. מחזקת בדרכי נעוריה ל' מסריך סריך ויש לחברו עם שרוך הנעל (בראשית י״ד:כ״ג) קושרת דרכי נערותה בלבה:

24. (כד)פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל־מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ

    מצודת דוד:פרה. הרי את כפרא הזה הלמוד והרגיל במדבר אשר באות נפשה שאפה רוח ר״ל אין מי מכריחה לרוץ ולרדוף אבל היא בחפצה תרוץ ותרדוף בכל עת ומשכת את האויר אל בית הבליעה כדרך הרצים מהרה: תאנתה מי ישיבנה. ר״ל בכל פעם תרוץ ותחזור במרוצה למקומה כאלו היה לה צער ואבלות ודאגה מי ישיבנה למקומה ולזה תרוץ מהרה והוא ענין מליצה: כל מבקשיה. כל המבקשים אותה לתפשה ביד אינם צריכים להתייגעות לרדוף אחריה כי בחדשה שנתמלאה הריונה ימצאו אותה בקלות כי אז היא כבדה ואינה יכולה לרוץ וכן ישראל המה כפרא הזה כי ע״י מעשיהם אשר לא טובים בא עליהם האויב והמה משוטטים למצוא עזר ממצרים למען יוכלו עמוד בארצם אם כן כל הטרוד הזה בא באות נפשם וכן סופם יהיה כסוף הפרא כי האויב הבא עליהם לכבשם לא יהיה לו יגיעה רבה כי בקל יכבשם בחדש המוכן לפורעניות והוא אב שהוקבע בכיה לדורות בזמן המרגלים כמ״ש רז״ל:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    פרה. כמו פרא באל״ף והוא חמור הבר:

    למוד. ענין הרגל וכן כעגל לא לומד (לקמן לא):

    באות. מלשון תאוה וחשק:

    שאפה. ענין משיכה אל בית הבליעה וכן שאפו רוח כתנים (לקמן יד):

    רוח. כן נקרא האויר:

    תאנתה. ענין צער ואבלות כמו תאניה ואניה (איכה ב׳:ה׳):

    ייעפו. ענין יגיעה:

    רש"י

    פרה. שלוואטיק"ו בלעז ויש לועזין קוליי"ן בלעז:

    למוד מדבר. הלמוד להיות במדברות כן אוהבת לנוע:

    שאפה רוח. פותחת את פיה ושואפת רוח ולעולם הוא חוזר למקומו:

    תאנתה מי ישיבנה. אותה מדת תנינים שיש בה כי גם התנין שואף רוח כמה שנאמר שאפה רוח כתנים (ירמיה יד) מי ישיבנה מאותה מדה כן אתם מי יוכל להשיבכם מדרככם הרעה:

    כל מבקשיה לא ייעפו. כי על חנם ייעפו שלא יוכלו להשיגה ומה סופה בחדשה ימצאונה חדש אחד יש בשנה שהיא ישנה כל החדש ואז היא נלכדת אף אתם חדש אחד (הוא אב) הוכן לכם כבר מימות המרגלים שקבעו אבותיכם בכיית חנם בו תלכדו תאנתה. שו"ן דגרונמינ"ט בלעז וכן ת"י כירודא, ד"א ל' יללה כמו תאניה ואניה (איכה ב) ל"א שאקונטריא"ה בלעז כמו תאנת שילה (יהושע טז):

    מלבי"ם

    פרא, אומר הנה העובד ע"ג בעבור תועלת או הנאה, בקל נוכל להשיבו מדרכו אם מראים לו שלא ימצא בעבודתו התועלת או הערב אשר הוא מבקש, אבל החוטא מצד אהבת החטא עצמו שלא מתקות דבר אחר, באופן שאין החטא מקריי לו רק עצמיי, א"א להשיבו מדרכו כלל, כי החוטא בעבור ענין אחר החטא מקריי לו, כמו שאמר החוקר שהנואף מפני ממון יקרא נבל בעצם ונואף במקרה ובהפך בהפך וא"כ הזונה הנואפת בשביל אתנן בקל להשיבה אם נותנים לה צרכיה בבית בעלה או אם תראה שאין לה לקחת אתנן מן מעגביה, לא כן הזונה הבלתי מקבלת אתנן שהיא הזונה בעצם. עפ"ז נשא משלו פה מן פרא למוד מדבר, כי כל הבע"ח לא ינועו ממקומם רק בשביל הצורך להתקרב אל המועיל או לברוח מן המזיק וכל בע"ח הרץ ממקום למקום לפרנסתו נוכל להשיבו ממרוצתו אם יזמינו לו טרפו במקום אשר הוא שם, אבל הפרא למוד של המדבר, המדבר שם בו טבע הזאת ולמדו לכך, אשר באות נפשה שאפה רוח, ששאיפתה רוח אינו מפני צורך דבר אחר רק מפני עצמה שמלומדת לשאוף רוח ולנוע אף מבלי צורך, כי נטוע בלבה תאות נפש אל שאיפת רוח, א"כ תאנתה מי ישיבנה מי יוכל להשיבה ממקריה זאת אחר שאינו מקרה לה רק עצם, וגם אם יתנו לה מזונותיה מ"מ תנוע במדבר, עד שכל מבקשיה לא ייעפו, לחנם ייעפו מבקשיה לגדלה בבית כי א"א לשנות טבעה והרגלה רק בחדשה ימצאונה, בחדש הראשון שנולדה שאז קלה להכנע לא כן אחר חדש שכבר למדה לנוע א"א לשנות טבעה ויל"פ שר"ל תאנתה הגם שטבע זאת מקרה לה בכ"ז א"א להשיבה מטבע זאת, אבל כל מבקשיה אם בחדשה ימצאונה לא ייעפו, שבחדש הראשון שנולדה אז תכנע בקל אחר שעוד לא הורגלה לנוע:

25. (כה)מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי־אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ

    מצודת דוד:מנעי רגלך מיחף. ר״ל ראה לתקן מעשיך ולא תלכי בגולה יחף וצמאה למים ותאמרי נואש. אמרת אני מתאייש מעבודת המקום ולא אשוב אליו כי אוהב אני את הזרים הם עבודת הבעלים: ואחריהם אלך. לעבוד אותם:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    מנעי. חדלי:

    מיחף. כן נקרא ההולך מבלי מנעלים וכן ערום ויחף (ישעיהו כ׳:ג׳) וגרונך. מלשון גרון וצואר:

    נואש. מלשון ייאוש ועזיבת הדבר וכן אמרו נואש (לקמן יח):

    זרים. מלשון זר ונכרי:

    רש"י

    מנעי רגלך מיחף. זו היא מדתך כפרא האוהבת לנוע נביאי אומרי' ליך מנעי עצמך מעכו"ם שלא תלכי יחף בגולה ומנעי גרונך מלמות בצמא ותאמרי על דברי הנביאים נואש אין מיחוש נואשתי בדבריכם, נואש נוקליי"ר בלע"ז:

    מלבי"ם

    מנעי, עתה באר הנמשל, הנה הזונה הנואפת לקבל אתנן, יהיה זה בשביל שחסר לה צרכיה, נעלים ברגליה, או שרוצה יין לשתות, אבל פה היה בהפך, כי הבעל אומר לה מנעי רגלך מיחף שאם תלך לזנות תלכי יחף לא כן אם תשבי בבית, וכן גרונך מצמאה שאם תלכי לזנות תצמאי לא כן אם תשבי בבית, ותאמרי נואש ואת אומרת שאת מתיאשת עצמך מכל אלה שאינך רוצה כלל מנעלים ומשקה לשתות, ולא להשיג זאת את הולכת לזנות רק כי אהבתי זרים, שאותם בעצמם אהבתי ואחריהם בעצמם אלך לא למען אשיג אתנן מנעלים ויין לשתות וזה כפרא למוד מדבר שהתנועה עצמיי לו לא מקריי להשיג על ידו דבר מצרכיו וא"א להשיבך עוד מן טבעך, כי. כבשת, הגנב הנמצא אינו בוש מפני שגנב רק מפני שלא גנב, הבושה שלו הוא רק מפני כי נתגלה רעתו בקהל, לא מפני המעשה בעצמו ומזה תראה ההבדל בין החוטא בעצם ובין החוטא במקרה, שהחוטא במקרה יתחרט על גוף החטא לא כן החוטא בעצם, כמשל הזונה בעבור אתנן, אם תראה שהפשיטוה ערומה ולא נתנו לה לחמה ומימיה תתחרט על גוף המעשה, אחר שלא היה המעשה בעבור עצמו רק בעבור האתנן, לא כן הזונה בעצם מצד הזנות שלא תתחרט אז על גוף הזנות רק על המקרה שקרה לה שהפשיטוה ערומה. וכן אם היו ישראל עובדים ע"א רק מפני התועלת והערב שהיו מקוים ממנה לפי דמיונם, היו מתחרטים אח"כ על מעשיהם בראותם כי השיגם אך רעות רבות וצרות. אבל אחרי שהיה המעל עצמיי לא מקריי, הנה רק כבושת גנב שהבושה שלו אינו על הגניבה עצמה רק על כי ימצא על שנמצא, ועל מקרה שקרה לו ע"י הגניבה, כן הובישו בית ישראל, המה וכן מלכיהם שריהם כולם לא בושו על דרכם הרע בעצמו רק על הרעות שהשיגו בעבורו (ובזה יל"פ מ"ש תיסרך רעתך ולא פחדתי אליך, שצוה שהרעה תהיה סבת התוכחה לא הפחד והעונש שהשיגו עבור הרעה, בל יתחרטו על העונש שהשיגו רק יתחרטו על הרעה עצמה, כי העונש אינו עצמי רק מקרי נסבב מן הרע כי מעולם שברתי עולך):

26. (כו)כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם

    מצודת דוד:כבושת גנב כי ימצא. כמרבית בושת הגנב אשר היא בעת ימצא שהוא גנב אחר שהיה מוחזק לנאמן כן ירבה בושת בית ישראל בעיני העכו״ם על כי היו מוחזקים לעובדי ה׳ ונמצאו עובדי כוכבים ככל העמים: המה. המון העם: וכהניהם. כהני הבעל: ונביאיהם. נביאי הבעל:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    הובישו. מל׳ בושה:

    רש"י

    כי ימצא. בתחלה כשהוא נמצא גנב והוא היה מוחזק נאמן כך ת"י:

27. (כז)אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי־פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ

    מצודת דוד:אומרים. על אשר אומרים לפסל העשוי מעץ אתה אבי ולצלם מאבן יאמרו אתה ילדתנו כאלו הכוכבים בראו העולם ומלואה: כי פנו אלי עורף. ר״ל אינם שומעים לדברי כאדם המהפך עורף מול רעהו ולא יאבה לשמוע אמריו: ובעת רעתם. בעת בוא עליהם הרעה יתפללו אלי ויאמרו קומה והושיענו מן הרעה:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אבי. ענין אדון וגדול וכן אבי דבר גדול הנביא דבר אליך (מ״ב ה):

    ילדתנו. הוא כמו יצרתנו וכן בטרם הרים ילדו (תהילים צ׳:ב׳):

    פנו. מל׳ הפנה וסיבוב:

    עורף. הוא אחורי הפנים והצואר:

    רש"י

    ובעת רעתם יאמרו. אלי קומה והושיענו וכן ת"י ובעידן דבישתא אתיא עליהון כפרין בטעותהון ומודן קדמי ואמרין רחם עלנא ופרוקנא:

    מלבי"ם

    אומרים, מבאר זה כי הם אינם עובדים העץ והאבן על אופן שיהיה אמצעי בינם ובין ה', כמו שהיו טועים אז בדור ההוא שהפסל הוא כעין טלמסאות להוריד הרוחניות מלמעלה, באופן שיהיה עבודת האליל בלתי מכוון לעצמו רק להשיג על ידו אתנן ומחיר מצרכי העולם, לא כן רק שהם אומרים לעץ אבי אתה, שחושבים את העץ שהוא בוראם יוצרם וחוללם ויאמרו לו אלה אלהיך ישראל, עד שעובדים העץ מצד עצמו, כי פנו אלי עורף ולא פנים, כי העובד העץ להיות אמצעי בינו ובין השם הוא פונה פניו אל ה', רק שמשים הע"א כאמצעי בינו וביניו, אבל הם שמהו ככח נשגב בפני עצמו בלתי נתלה מה' כלל, ופנו מן ה' פניהם אל האליל, ובכ"ז בעת רעתם יאמרו קומה והושיענו, ולא יתחרטו על שעזבו אותי לעבוד הפסל, רק ירצו להשיג ממני ישועה ועזר, לא שישובו לעבדני ולעזוב עבודת האליל:

28. (כח)וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם־יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה

    מצודת דוד:ואיה. ר״ל והנה אשיב לך איה אלהיך אשר עשית לך בפועל ידיך ינסו הם ויקומו אם יכלו להושיע לך בעת בא עליך הרעה: כי מספר עריך. לפי חשבון מספר עריך עשית צורות של כוכבים אתה יהודה א״כ רבים המה ואף אחד לא ימצא מהם שיוכל להושיעך:

    עוד פירושים על פסוק כח: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    מספר עריך היו אלהיך. בכל עיר ועיר אלוה אחר:

    מלבי"ם

    ואיה אלהיך, הלא אחר אשר עשית לך בודאי הם יקומו אם יוכלו להושיעך בעת רעתך, ר"ל אם רק יהיה יכולת בידם להושיע לך הלא יחוייב שיהיו מוכנים להושיע יען כי אשר עשית לך יען שהם מעשה ידיך ומחויבים לשלם גמול לעושיהם, וגם אינם רחוקים מאתך כי הם נמצאים אצלך בכ"מ כי מספר עריך היו אלהיך יהודה, וא"כ קרא נא אליהם לתשועה, אבל למה תריבו אלי, מה תרצו ממני שאושיע אנכי לכם, הלא כולכם פשעתם בי ואיני מחוייב להושיעכם:

29. (כט)לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם־יְהוָה

    מצודת דוד:למה תריבו אלי. למה תתרעמו למולי על שאין אני מציל אתכם מן הרעה הבאה הלא כולכם פשעתם בי איש לא נעדר ומהו הזכות הנמצא לכם:

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    תריבו. ענין תרעומות ותלונה:

    רש"י

    למה תריבו. איך תבואו להתווכח בריב ולומר לא חטאנו:

    כולכם פשעתם בי. אף הצדיקים במשמע היינו דאמרי אינשי בהדי הוצא לקיא כרבא:

30. (ל)לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת־בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית

    מצודת דוד:לשוא. על חנם הכיתי את בניכם כיון שעכ״ז לא לקחו האבות מוסר ועדיין עומדים במרדם וכל עצם כוונת הכאת הבנים היה למען יוסרו האבות: אכלה. כי חרבכם הרגה את נביאיכם כי הרגו את ישעיה ואת זכריה: כאריה משחית. כאריה המשחית בני אדם:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    לשוא. לחנם:

    רש"י

    לשוא הכיתי. על חנם כי לא הועיל שיקחו מוסר:

    אכלה חרבכם. את נביאכם, הרגתם את זכריה וישעיה:

    מלבי"ם

    לשוא, מה שהכיתי את בניכם על שלא לקחו מוסר היה לשוא וחנם, כי בניכם אינם אשמים בדבר כי לא היה להם ממי לקחת מוסר אחר שחרבכם אכלה את נביאכם כאריה משחית, אחר שאתם הרגתם את נביאיכם שהיו מנבאים לכם מוסר ותוכחה עד שמורי מוסר ודעת שבתו, א"כ לא היה לבניכם ממי לקחת מוסר:

31. (לא)הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר־יְהוָה הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא־נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ

    מצודת דוד:הדור אתם. אתם בני הדור ראו בהבנת הלב את מצות ה׳ אשר יש תשלום גמול עליהם: המדבר. וכי עד הנה הייתי לישראל כמדבר וארץ מאפליה אשר לא ימצא שמה די צורך האדם ר״ל וכי לא היה ספוק בידי לשלם גמול טוב על המצות שעשו: רדנו. כבר נבדלנו ממך ולא נבוא עוד אליך:

    עוד פירושים על פסוק לא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ראו. יאמר גם על הבנת הלב וכן ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א׳:ט״ז):

    מאפליה. מלשון אופל וחושך וכשבא להגדיל הדבר סומכו למלת יה וכן שלהבת יה (ש״ה ח) והוא כמו מדבר וכפל הדבר במ״ש:

    רדנו. ענין ההבדל ממקום הדבוק כמו רדה הדבש (שופטים יד):

    רש"י

    ראו דבר ה'. הוציא להם צנצנת המן אמר להם ראו כאן מה דבר ה' מועיל המדבר הייתי לישראל. ל' תימה הוא לכך נקודה מ"ם רפי וה"א בחטף פתח כלום נדמה לאבותיכם שהוא מדבר כשהלכו בו שהורדתי להם לחם זה דבר יום ביומו:

    מאפליה. ל' חשך:

    מדוע אמרו עמי רדנו. נבדלנו ממך כמו הרודה פת מן התנור כך מדרש רבי תנחומא ומנחם פירש רדנו ל' ירידה ועוד פנים אחרים:

    מלבי"ם

    הדור אתם הנה היה נמצא אז בישראל שלש דעות מתחלפות, מקצתם היו אומרים שלכן אינם עושים כמעשה אבותיהם להחזיק בתורה ומוסר, יען כי רק הדור הקדום היה רוח ה' מתנוסס בקרבם והיו יכולים לקבל הקדושה והפרישות והמצות ודברים האלהיים, אבל הם כבר התרחקו מן האור וירדו פלאים, ואינם יכולים עוד לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו, וכת אחת היו אומרים בהפך שדרך אבותיהם לא היה שלם עדיין, והם רוצים להשלים א"ע בדרך יותר טוב ויותר שלם מדרך אבותיהם וכת שלישית לא היו אומרים לא זאת ולא זאת רק שכחו את ה' והתורה והמצוה בהחלט, ועם שלש הכתות יתוכח, אל הכת האחת שהיו אומרים שדבר אלהי לא נתגלה רק לדור הראשון שהיו קדושים וגדולים לא לדור אחרון אשר ירדו לעמקי בור. אומר הדור אתם ראו את דבר ה' גם אתם הדור האחרון גם אתם ראו דבר ה', כי עוד דבר ה' מופיע ביניכם כמו בדור קדומים, וכי רק במדבר הייתי לישראל? וכי לא הייתי לישראל לאלהים ולאב ולמורה רק במדבר, או רק בארץ מאפליה, הכי רק שם הייתי לאלהים לישראל, ולא ליושבי הארץ, ומדוע אמרו עמי רדנו ר"ל שהם אומרים אנחנו כבר ירדנו לעמקי בור, עד כי לא נוכל לבא עוד אליך לא נוכל לעלות אל הר ה' אל שמי קדשו יען שירדנו מאד והתרחקנו מן ה' והרוחניות והקדושה, וזה שקר כי דבר ה' עוד מופיע לדור הזה כמו לדור ראשון:

32. (לב)הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר

    מצודת דוד:התשכח. וכי הדרך הוא שתשכח הבתולה להשים עדיה עליה להתקשט בו וכי תשכח הכלה את קשוריה הם חוטי המשי שקושרת שערה בהם להתקשט וכאומר הלא אין דרך האדם לשכוח דבר הנצרך לו ביותר: ועמי. אבל עמי שכחו אותי ימים הרבה ואין מספר להם עם שזהו עיקר חייהם על האדמה:

    עוד פירושים על פסוק לב: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    עדיה. מל׳ עדי ותכשיט:

    מלבי"ם

    התשכח, עתה יתוכח עם הכת שעזבו תורת ה' מצד השכחה וההעלם מבלי שמו לב, אומר איך שכחו תפארתם וכבודם, התשכח בתולה עדיה? וגם אם יקרה שהבתולה תשכח עדיה, הכי תשכח הכלה את קשוריה, הם הקשורים שנתן לה ארוסה לאות על הקשר שבינו לבינה כמו הטבעת קידושין וכדומה שזה האות שהיא מקושרת עמו, וכי תשכח זאת? ור"ל הלא זאת התורה היא הקשר שביניכם ובין ה', ובעבורה היה לכם לאלהים ואיך שכחתם זאת? ועז"א ואיך עמי שכחוני, ולא זמן מועט רק ימים אין מספר:

33. (לג)מַה־תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת־הָרָעוֹת לִמַּדְתְּ אֶת־דְּרָכָיִךְ

    מצודת דוד:מה תטיבי דרכך. מה תתקני מנהגך בעבודת הבעל לעשות בדמיון גמור אל מעשה העכו״ם לבקש מהם אהבה בעשותך כמעשיהם: לכן. באמת גם את העכו״ם הרעות למדת אתה את מנהגיך ר״ל אתה הרעות לעשות יותר מכולן ואף להרעות שבהן למדת להרשיע יותר כמוך:

    עוד פירושים על פסוק לג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תיטיבי. ענין תקון כמו ותיטב את ראשה (מ״ב ט):

    דרכך. מנהגך:

    רש"י

    תיטיבי. תקשטי עצמך לקראת נואפיך כמו (מלכים ב ט) ותיטב ראשה דאיזבל בפר' יהוא:

    גם את הרעות למדת. חזרת על כל רוע דרך ללמוד את המקולקלת שבכולם:

    גם. ל' אפילו לכן. ל' שבועת אמת אך את הדרך הרעה שבכל הדרכים למדת לעצמך:

    למדת. הנהגת:

    מלבי"ם

    מה תיטבי, יתוכח עתה עם הכת שהיו אומרים כי דרך אבותיהם לא היתה שלמה עדיין והם ישתלמו יותר במצות אשר הוסיפו ובדו להם, כאילו רוצים להטיב דרכם ולהשלימו לבקש אהבה מאת ה' ועז"א מה תיטבי דרכך, יותר מדרך אבותיך הקדום, כאילו את רוצה לבקש אהבה, אבל איך ומה הם האמצעים שתפסת ע"ז, הלא באמתלא זאת שאמרת שרוצה את להשלים דרכיך, הנהגת חקות העמים ודרכיהם אשר למדת מאתם, אל דרכיך הקודמים, כמו אחז שבנה מזבח בבית המקדש כדמות המזבח שראה בדמשק כאילו רוצה להטיב את המזבח ביתר שאת, או הבמות שבנו כאילו רוצים להוסיף עבודה, ובאמת היה זה הפך דברי ה', וז"ש הלא לכן כדי להטיב דרכך גם את הרעות למדת את דרכיך, אחזת גם בהרעות אשר למדת מן העמים שסביבותיך, כאילו בזה תטיבי דרכך, במה שתחבר לדרך התורה גם דרך הרע של העמים:

34. (לד)גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא־בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל־כָּל־אֵלֶּה

    מצודת דוד:גם בכנפיך. גם בכנפי בגדיך נמצאו דמי נפשות אביונים נקיים מעון מיתה ועל חנם הרגתם: לא במחתרת מצאתים. דמי הנפשות האלה לא מצאתים במחתרת ובמקום נסתר כי אם בגלוי: על כל אלה. הכנפים הנזכרים למעלה, ר״ל לא עשית הדבר בהסתר כי אם בפרסום רב מבלי בוש:

    עוד פירושים על פסוק לד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    בכנפיך. שולי הבגד:

    במחתרת. ר״ל במקום נסתר והיא מלשון חתירה וחפירה כמו אם במחתרת ימצא הגנב (שמות כ״ב:א׳):

    רש"י

    במחתרת מצאתים. לא מצאת אותם במחתרת כשהרגת אותם:

    מצאתים. כה יאמר לנקבה ל' פעלת, והרבה יש בספר (יחזקאל ט"ז, נ"ח) את נשאתים:

    כי על כל אלה. שהיו מוכיחים אותך בדברים האלה:

    מלבי"ם

    וגם עי"ז בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים, שעי"כ הרגת את הנביאים שבאו ליסרך ולהשיבך מדרך זה כי חשבת שהם רוצים להטותך מדרך הטוב, כי הראשונים שחשבו בדעתם שדרכם לא טוב לא הרגו את הנביאים רק לא שמעו אליהם באמרם כי ירדו מאד ואין בכחם לעבוד את ה', לא כן הכת הזאת שחשבו כי הדין עמהם וכי דרכם הוא שלם יותר הם הרגו את הנביאים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, שיעור הכתוב, כי מצאתים על כל דרכיך אלה, מדמה כאילו הנביאים שרצו להשיבם מדרך הזה היו אצלם כגנבים הבאים לגנוב את רכושם, כן באו לגנוב ולקחת מאתם את דרכם הטוב וישר בעיניהם, וע"כ הרגו אותם, אמר לא מצאת את הנביאים במחתרת, לא ממון רצו לגנוב מאתך, רק על כל דרכים אלה מצאתים, שרצו להטותך מהם, ולכן הרגתים ועי"ז הרעה שלך משולשת, א. שדרכים הרעים אשר למדת נשארו אצלך והוספת סרה לאמר כי בם ירצה ה', ב. שעי"כ שלחת יד להרוג הנביאים כאילו רוצים להדיחך מדרך הטוב והישר בעיני אלהים, ג. כי. ותאמרי כי נקיתי, עי"כ את חושבת בנפשך שאת נקיה מכל חטא וכי אך עתה אך ע"י דרכיך אלה שב אף ה' ממני ולכן הנני נשפט אותך ביחוד כי את אומרת לא חטאתי, ור"ל עמך צריך אני להשפט ולעמוד בדין כי את באה בטענה נגדי ואומרת לא חטאתי, כאילו אנכי הנשפט, ויש לך טענות נגדי:

35. (לה)וַתֹּאמְרִי כִּי נִקֵּיתִי אַךְ שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל־אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי

    מצודת דוד:ותאמרי. ר״ל אם אמנם כל אלה עשית בפרסום איך תאמרי לא כן הוא כי נקי אני מעבירה ואין האמת עם הנביאים שאומרים שחרה בי אף ה׳ אך שב אפו ממני הואיל ואני מנוקה מעון: הנני נשפט אותך. לכן הנני מתווכח עמך גם על מה שתכחש לומר לא חטאתי ר״ל מלבד גמול החטא אוסיף עוד עונש על מה שתכחש חטאיך והעונש הזה תחשב לויכוח כי בזה יודיע שפשעו בדבר הזה:

    עוד פירושים על פסוק לה: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    נשפט. ענין ויכוח וכן כי באש ה׳ נשפט (ישעיהו ס״ו:ט״ז):

    רש"י

    ותאמרי. בלבך:

    כי נקיתי. אשר זכאה אני נפשי:

    נשפט אותך. בא עמך במשפט:

36. (לו)מַה־תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת־דַּרְכֵּךְ גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבוֹשִׁי כַּאֲשֶׁר־בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר

    מצודת דוד:מה תזלי מאד. למה תרבי ללכת לבקש עזר מן המצרים: לשנות את דרכך. פעם לאשור פעם למצרים: גם ממצרים תבושי. על אשר לא תמצא עזר על ידו: כאשר בושת מאשור. כי אחז מלך יהודה שלח מלאכים למלך אשור לעזור לו והיצר לו עוד כמ״ש ויבוא וכו׳ מלך אשור ויצר לו ולא חזקו (דה״ב כח):

    עוד פירושים על פסוק לו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תזלי. ענין הלוך כמו אזלו מים מני ים (איוב י״ד:י״א):

    מאוד. היא כמו הרבה לשנות. מלשון השתנות:

    רש"י

    תזלי. לשון זלזול:

    לשנות את דרכך. לעזוב אותי ולסמוך על מצרים לעזרה בימי יהויקים וצדקיהו (לקמן ל"ו):

    לשנות. ל' שינוי:

    כאשר בושת מאשור. שסמך אחז עליו ויצר לו ולא חזקו כמה שנאמר (בד"ה כח):

    מלבי"ם

    מה, אבל מה תלכי כ"כ בהשתדלות גדול ללכת מגוי אל גוי ללמד מעשיהם, ותשני את דרכך אל דרך הגוים ההם אשר תבא אליהם לבקש מהם עזר מה יועילוך אלה, הנה עתה את הולכת למצרים, ואני מבטיחך כי גם ממצרים תבושי כמו מאשור כי גם הם לא די שלא יעזרו לך עוד יזיקוך:

37. (לז)גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל־רֹאשֵׁךְ כִּי־מָאַס יְהֹוָה בְּמִבְטַחַיִךְ וְלֹא תַצְלִיחִי לָהֶם

    מצודת דוד:גם מאת זה. כמו שיצאת בדאגה וביללה מאת מלך אשור כן תצאי ממלך מצרים בדאגה וידיך יהיו מונחים על ראשך כדרך המקונן: כי מאס ה׳ במבטחיך. דבר שנאוי ונמאס בעיני ה׳ מה שאתה בוטח בעזרת המצרים ולכן לא תהיה לך הצלחה להם למצוא חן בעיניהם להיות לך לעזר מול הקמים עליך:

    עוד פירושים על פסוק לז: מלבי"ם

    מלבי"ם

    כי גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך מתחרטת על שהלכת אליהם, וזה יען שמאס ה' במבטחיך בהאמצעיים שאת משימה בטחונך בם מאס ה' והם נגד רצונו ולכן לא תצליחי להם למבטחיך אלה, לא תוכלי למצוא מהם הצלחה אחר שהם נגד רצון ה':