ירמיהו פרק י״ד

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ומלבי"ם.

1. (א)אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ עַל־דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת

   מצודת דוד:על דברי. על ענין מניעת הגשמים:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   על דברי. על ענין וכן על דבר פעור (במדבר כה):

   הבצרות. ענין מניעה כמו לא יבצר מהם (בראשית י״א:ו׳) ור״ל מניעת הגשמים וכן בשנת בצורת (לקמן וז):

   רש"י

   דברי הבצרות. שיביא עליהם רעב ומנחם חברו ל' מבצר כמו ומבצר משגב חומותיך (ישעיהו כ״ה:י״ב):

   מלבי"ם

   על דברי הבצרות, שירמיה התפלל אז על עצירת גשמים:

2. (ב)אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ קָדְרוּ לָאָרֶץ וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם עָלָתָה

   מצודת דוד:אבלה יהודה. עם יהודה תאבל: ושעריה. שערי ערי יהודה נכרתו ונשמדו להתדמות לשחרות הארץ והוא ענין מליצה לומר שהיה צער בעולם על מניעת הגשמים: וצוחת ירושלים. עם כי היא שרתי במדינות נחסר לחמה ומימה וצעקת אנשיה עלתה למעלה:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   אומללו. ענין כריתה כמו כי אומלל אני (תהילים ו׳:ג׳):

   קדרו. ענין שחרות וחושך כמו שמש וירח קדרו (יואל ב׳:י׳):

   וצוחת. מלשון צווחה וצעקה:

   רש"י

   ושעריה. עריה:

   וצוחת ירושלם. צעקת ירושלים כמו מראש הרים יצוחו (שם מב):

   מלבי"ם

   אבלה יהודה כלל המדינה, וגם שעריה אומללו הם הערים הבצורות, וגם צוחת ירושלים עלתה שהיא עיר הממלכה שכבר נחרבו ע"י נבוכדנצר, וחוץ מזה נוסף צרת עצירת גשמים:

3. (ג)וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם בָּאוּ עַל־גֵּבִים לֹא־מָצְאוּ מַיִם שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ רֹאשָׁם

   מצודת דוד:ואדיריהם. השרים שלחו נעריהם לבקש מים לשתות והמה באו על הבורות ולא מצאו בהם מים והחזירו את כליהם כשהם ריקים מבלי מים: בושו. ולזה בושו הנערים וגם נכלמו וכסו ראשם דרך צער ואבל על שלא מצאו מים להביא לאדוניהם:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ואדיריהם. מלשון אדיר וחזק ור״ל השרים:

   צעיריהם. ענין קטן ושפל וכן צעיר אנכי ונבזה (תהילים קי״ט:קמ״א):

   גבים. בורות כמו ולחשוף מים מגבא (ישעיה ל):

   וחפו. ענין כסוי וכן ופני המן חפו (אסתר ז׳:ח׳):

   רש"י

   על גבים. בורות שהמים מתכנסים בהם:

   שבו כליהם ריקם. שלא ירד מטר:

   וחפו. ל' כסוי:

   מלבי"ם

   ואדיריהם, העשירים שלחו את נעריהם הצעירים לבקש מים, כי לא הביאו מים למכור בכסף, וגם באו על גבים, החפירות ששם רגיל למצוא מים, אבל שבו כליהם, הצעירים לא שבו כי מתו בצמא, רק כליהם שבו ריקם בלא מים, עי"ז בושו מן הצרה, וחפו ראשם לאבלות על בניהם:

4. (ד)בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לֹא־הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ בֹּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ רֹאשָׁם

   מצודת דוד:בעבור. על כי נשברה ונשחתה האדמה כי לא היה גשם בארץ לכן בושו עובדי האדמה וכסו ראשם כי לריק היה יגיעם:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   חתה. ענין שבר כמו וצדקתי לא תחת (ישעיהו נ״א:ו׳):

   אכרים. הם עובדי האדמה בחרישה וכדומה וכן ונפצתי בך אכר וצמדו (לקמן נא):

   רש"י

   אכרים. בובייר"ש בלעז:

   מלבי"ם

   בעבור, וגם האכרים עובדי האדמה בושו וחפו ראשם בעבור שהאדמה חתה ולא נתנה יבולה, ע"י כי לא היה גשם בארץ, ועי"כ עתידים לסבול גם חרפת רעב:

5. (ה)כִּי גַם־אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב כִּי לֹא־הָיָה דֶּשֶׁא

   מצודת דוד:אילת בשדה. נקבת האיל אשר בשדה כשילדה הולד עזבה אותו והלכה לה כי לא היה דשא למאכלה ולזה הלכה מולדה לבקש מרעה בארץ אחרת:

   עוד פירושים על פסוק ה: רש"י, מלבי"ם

   רש"י

   ילדה ועזוב. את ולדה לבקש לה מרעה:

   מלבי"ם

   כי גם אילת בשדה הגם שילדה והיא אוהבת ולדה בכ"ז עזבה את הולד כי לא היה דשא:

6. (ו)וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל־שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי־אֵין עֵשֶׂב

   מצודת דוד:עמדו על שפים. עמדו על מקומות הגבוהות לראות משם אולי ימצאו דשא: שאפו רוח. על כי רדפו לבקש מרעה שאפו את האויר כי כן דרך הרצים מהרה: כתנים. טבע התנים היא לשאוף הרבה את האויר: כלו עיניהם. המצפה לדבר ואינו משיגו קרוי כליון עינים בלשון המקרא:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ופראים. הוא חמור הבר:

   שפים. מקומות גבוהות:

   שאפו. ענין ההמשכה אל בית הבליעה וכן שאפה רוח (לעיל ב):

   רוח. האויר:

   כתנים. מין נחש:

   רש"י

   על שפיים. יבלי מים ריבייר"ש בלעז:

   מלבי"ם

   ופראים, הגם שיתור הרים מרעיהם ואחר כל ירק ידרשו, בכ"ז שאפו רוח כי אין גם עשב אחד:

7. (ז)אִם־עֲוֺנֵינוּ עָנוּ בָנוּ יְהוָה עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי־רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ

   מצודת דוד:אם עונינו. ובעבור הצרה הזאת התפלל הנביא ואמר אם עונינו העידו בנו לקטרג עלינו: עשה למען שמך. עשה עמנו צדקה למען שמך לבל יחולל בעמים כי פן יאמרו זהו מבלתי יכולת ה׳ להושיע לעמו: כי רבו. כי באמת מרדנו הרבה וחטאנו לך ואין אנו ראויים לתשועה לכן עשה למען שמך:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ענו. העידו כמו לא תענה (שמות כ):

   משובתנו. ענין מרד כמו שובבה העם הזה (לעיל ח):

   רש"י

   ענו בנו. העידו בנו:

   עשה למען שמך. עשה מה שתעשה עמנו למען שם גדול שיצא לך שאתה מושל בכל ואנחנו עמך וצאן מרעיתך ולא נאה שתתן שם נצחונך לאלילים ומדרש אגדה יש למען שמך וכו':

   מלבי"ם

   אם אחרי שהציע ספור הצרה, מתחיל להתפלל אל ה', אומר אם עונינו ענו בנו, הגם שאנחנו מצדנו ראוים לעונש כי עונינו מעידים בנו, בכ"ז עשה למען שמך, מפרש דבריו (אם עונינו ענו בנו) כי רבו משובותינו, א. שמשובותינו הם רבים, ב. מצד ההשקף נגד מי היה החטא לך חטאנו, נגד מלך גדול רם ונשא, ומצד זה אנו ראוים לעונש, בכ"ז (עשה למען שמך) כי שמך הוא:

8. (ח)מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן

   מצודת דוד:מקוה ישראל. אתה תקותם של ישראל כי לך יקוו ואתה הוא המושיע בעת בוא צרה למה עתה תהיה כגר בארץ שאינו חושש בטובת הארץ כי כמו כן אינך חושש על רעבון הארץ: נטה ללון. הנוטה ללון במלון שאינו חושש בטובתה וכפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   מקוה. מל׳ תקוה:

   וכאורח. הולך דרך:

   רש"י

   מקוה. תוחלת:

   מלבי"ם

   מקוה ישראל ה' שישראל מקוים תמיד אליך ואתה מושיע תמיד בעת צרה, זה הוא שמך, וא"כ הושיענו גם עתה למה תהיה כגר, ר"ל כי המניעה מהושיע עתה יצוייר או בחסרון הרצון, או בחסרון הידיעה, או חסרון היכולת נגד הרצון, אמר למה תהיה כגר בארץ שהגר לא יקפיד על הנעשה בארץ מצד שאינו מתושבי הארץ וכאורח נטה ללון, שהאורח הגם שהוא מאזרחי הארץ לא ישגיח על הנעשה בארץ מצד שאינו שוכן שם בקביעות, ור"ל שכן נדמה כאילו אין רצונך להשגיח על הארץ, או מצד שמסרת הנהגתה אל מערכת הכוכבים שהם שולטים פה בארץ ואתה כגר, או מצד שלא תעיין בהנהגתה רק לפרקים ולפי שעה:

9. (ט)לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא־יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ יְהוָה וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל־תַּנִּחֵנוּ

   מצודת דוד:כאיש נדהם. כאיש נבהל שאינו חושש בשום דבר בעבור הבהלה אשר החזיקתהו: כגבור לא יוכל להושיע. דרך הגבור מאמד ומשער כחו עד כמה הוא וכאשר יבין כי הדבר אשר הדביקתהו הוא רב מכחו ולא יוכל להושיע אז מושך ידו ולא יעשה עוד גבורות וכאומר וכי אחת מאלה הוא בך: ואתה. הלא אתה שוכן בקרבנו ושמך נקרא עלינו כי אנו נקראים עם ה׳ ולכן אל תעזבנו לבל יחולל שמך כי יאמרו העכו״ם מבלי יכולת העלים עין מעמו:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   נדהם. ענינו כמו נבהל ואין לו דומה:

   תניחנו. מלשון הנחה ועזיבה:

   רש"י

   נדהם. רקרו"ץ בלעז מושך ידו מן המלחמה וי"א רקריאנ"ץ בלעז:

   ושמך עלינו נקרא. לפיכך אין כבודך בכך:

   תנחנו. פי' כמו תעזבנו:

   מלבי"ם

   למה, ונגד חסרון הידיעה, אומר שאתה נדמה כאיש נדהם שבטלו חושיו והרגשותיו ואינו מרגיש מאומה, ונגד חסרון היכולת, אומר למה תהיה כגבור לא יוכל להושיע מן מי שהוא תקיף ממנו, ואתה בקרבנו ה' הוא הפך האורח נטה ללון, ושמך עלינו נקרא הוא הפך מן הגר, כי לא מסרת אותנו תחת המערכת רק אנו תחת השגחתך, (ונגד חסרון הידיעה והיכולת א"צ להשיב) וא"כ אל תניחנו:

10. (י)כֹּה־אָמַר יְהוָה לָעָם הַזֶּה כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לֹא חָשָׂכוּ וַיהוָה לֹא רָצָם עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֺנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם

    מצודת דוד:לעם הזה. על העם הזה: כן אהבו לנוע. כמו שהם נעים עתה מפני הרעב לבקש מאכל בארצות אחרות כן אהבו מאז להיות נעים ולא חשכו רגליהם מללכת פעם למצרים פעם לאשור לבקש מהם עזרה וכאומר לכן ינועו גם עתה: לא רצם. אינו מרוצה להם והנה עתה יזכר את עוונם וישלם הגמול:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    לנוע. מלשון נע ונד:

    חשכו. ענין מניעה כמו ולא חשכת (בראשית כב):

    רצם. מל׳ רצוי:

    ויפקד. ענין זכרון:

    רש"י

    כן אהבו לנוע. כן כמה שגזרתי עליהם גולה במצרים ובבל אהבו שם להיות גולים לעבוד אליליהם הרחוקו':

    מלבי"ם

    כה אמר ה' (תשובת ה') מה שאתם אומרים כי רבו משובותינו הנה כן אהבו לנוע, עודם שובבים ינועו מדרך אל דרך אחר, ולא יצוייר שתשתנה הגזרה רק או אם ישנו מעשיהם, אבל הם רגליהם לא חשכו ועדן הולכים תהו לא דרך, או יצוייר ע"י שישתנה רצון ה' עליהם לטוב אבל וה' לא רצם, ולכן יזכר עונם ועי"כ יפקד חטאתם להענישם:

11. (יא)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה לְטוֹבָה

    מצודת דוד:לטובה. להיטיב עמהם:

    עוד פירושים על פסוק יא: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ויאמר ה', יען שירמיה רוצה להתפלל שנית, אמר לו ה' אל תתפלל בעד העם הזה לטובה, ר"ל כי לפעמים יעניש ה' ע"י הסתרת פנים ואז העונש בא מעצמו וכשמתפללים על זה יתפללו לטובה, ר"ל שלא יסתיר פני השגחתו רק שיטיב עמהם, ולפעמים יהיה העונש השגחיי שיעניש ה' בעצמו, ואז מתפללים שלא ירע להם, ואז אין מועיל צום וקרבן כי נחתם הגזרה וצריך תשובה גדולה, וירמיה חשב שהעונש בא ע"י הסתרת פנים כמ"ש ושמך עלינו נקרא אל תניחנו, ר"ל שלא יניח אותם תחת יד המקרה, א"ל ה' אל יתפלל לטובה, כי העונש יהיה ע"י ה' בעצמו, ולכן כי יצומו אינני שומע אל רנתם, לא יועיל לא צום ולא קרבן, כי בחרב וברעב אנכי בעצמי מכלה אותם לא ע"י הסתרת פנים:

12. (יב)כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֶל־רִנָּתָם וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנֹכִי מְכַלֶּה אוֹתָם

    מצודת דוד:כי יצומו. אף כי עצמם יצומו לא ישמע אל תפלתם אשר יתפללו ביום הצום ואף אם יעלו עולה ומנחה אינני מרוצה להם כל עוד שאוחזים במעשיהם: כי בחרב. אלא אכלה אותם בחרב וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון

    מצודת ציון

    יצומו. ענין תענית:

    רנתם. ענין תפלה:

13. (יג)וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא־תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא־יִהְיֶה לָכֶם כִּי־שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה

    מצודת דוד:ואומר אהה. אמרתי אוי לי מדוע יכלו הלא אין להם אשם כי הנה נביאי השקר מטעים אותם ואומרים להם לא תראו חרב וכו׳ ולזה חושבים שמעשיהם מרוצים לה׳ ומהראוי להביא העונש על הנביאים ההם לבד: שלום אמת. שלום מתמיד ומתקיים: במקום הזה. כי לא תגלו ממנה:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אהה. ענינו כמו אוי:

    מלבי"ם

    ואומר, ע"ז השיב ירמיה הלא עונש כזה לא יצדק רק אם הם מורדים בזדון ולהכעיס, והם מותעים ע"י נביאי השקר, שהם אומרים להם בשם ה' שלא יהיה חרב ורעב, ואם לא היו מותעים היו שומעים תוכחת נביאי האמת:

14. (יד)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם

    מצודת דוד:שקר וכו׳. ר״ל הלא יש להם דעת אשר המה מתנבאים בשקר כי מעולם לא שלחתים ולא צויתי אותם שום צוואה אף לא דברתי אליהם דבר מבלי שליחות וא״כ אין בידם לתת שום אות ומופת ובמה מחזיקים אותם לנביאים: חזון שקר. ר״ל אם כן היה לכם לדעת שהם מתנבאים או בחזון שקר מה שראו בחלום הלילה בדמיונות כוזבות או במעשה הקסם מה שראו בכוכבים או מה ששמעו מן התרפים שהם דבר שאין בו ממש כלל או בערמת לבם יבדאו שקרים:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    חזון. מראה החלום וכן הבין בכל חזון (דניאל א):

    וקסם. זה ראיית הכוכבים:

    ואליל. ענין דבר שאין בו ממש וכן רופאי אליל (איוב יג):

    ותרמית. ענין ערמה כמו כי שקר תרמיתם (תהילים קי״ט:קי״ח):

    רש"י

    ואליל. ל' אל דבר שאינו:

    מלבי"ם

    ויאמר (תשובת ה'), לא שלחתים בשליחות אל העם, ואף לא צויתים שיעשו איזה דבר, ויותר מזה כי לא דברתי אליהם כלל אף דבור בעלמא, רק חזון שקר נבואה כוזבת ע"י כח המדמה, וקסם ע"י חזיון הכוכבים או גורלות, ויותר מזה אליל דבר שאין בם ממש כמו פסילים ותרפים, ויותר מזה תרמית לבם המה מתנבאים להם שבודים דברי מרמה מלבם:

15. (טו)לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה עַל־הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לֹא־שְׁלַחְתִּים וְהֵמָּה אֹמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה

    מצודת דוד:לכן וכו׳. הואיל והנביאים מתנבאים מאחת מאלה: יתמו. יכלו מן העולם:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    יתמו. יכלו כמו תם הכסף (בראשית מז):

    מלבי"ם

    לכן כה אמר ה', ר"ל שמגיע להם עונש כפול, א. על שהם נבאים בשמי ואני לא שלחתים, שאף אם היה נבואתם לקיים דברי התורה המתנבא בשקר חייב מיתה, ב. מצד שהם אומרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת ומתעים את העם בל ישמעו לדברי נביאי האמת שאומרים בהפך ובל ישובו בתשובה, ולכן בחרב וברעב יתמו:

16. (טז)וְהָעָם אֲשֶׁר־הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת־רָעָתָם

    מצודת דוד:מפני הרעב. אשר ימותו מפני הרעב והחרב: ואין מקבר. כי ירבו מאד ולא יספיקו לקברם: המה. הם יהיו מושלכים ונשיהם וכו׳: ושפכתי. אשלם להם גמול רעתם:

    עוד פירושים על פסוק טז: מלבי"ם

    מלבי"ם

    והעם הם ג"כ יקבלו עונש על שהאמינו לדברי נביאי השקר, והיו מושלכים מפני הרעב והחרב, לענין מה שיתמו הקדים חרב לרעב, כי מיתת הרעב קשה ממיתת החרב כמ"ש טובים היו חללי חרב מחללי רעב), ולענין מה שיושלכו בלא קבורה הקדים רעב לחרב, שר"ל שע"י שעם הרעב יהיה חרב אויב לא יניח אותם לקבור מתיהם, ושפכתי עליהם את רעתם, ר"ל שכבר נתמלא המדה ואשפוך אותה על העם, שרעתם עצמם תעניש אותם:

17. (יז)וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל־תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת־עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאֹד

    מצודת דוד:הדבר הזה. והוא הן תרדנה עיני דמעה מבלי הפסק: כי שבר. רואה אני בנבואה כי שבר גדול וכו׳: בתולת בת עמי. קראה בתולה כי עוד לא כבשה שום מלך כבתולה שלא באה ברשות הבעל: נחלה מאד. כאובה ביותר:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תדמינה. ענין שתיקה והפסק כמו אל דמי לכם (ישעי׳ סב):

    בת עמי. עדת עמי נחלה. מלשון חולי:

    רש"י

    נחלה מאד. ל' חולי:

    מלבי"ם

    ואמרת אליהם, בכ"ז צוהו שיאמר אליהם שה' משתתף בצערן, וכאילו כביכול תרדנה עיניו דמעה, כי שבר גדול נשברה הוא השבר החיצון, ונלוה אליו מכה נחלה מאד בפנימותה, ומפרש השבר, כי אם יצאתי השדה, להנצל מן הרעב כמ"ש רעב בעיר פזר רגליך, והנה חללי חרב, ואם באתי העיר להנצל מן החרב והנה חללי רעב, ונוסף לזה מכה נחלה מאד בפנימית, כי גם נביא גם כהן שהם היו צריכים ללמד את העם תורה ונבואה הם סחרו אל ארץ עשו סחורה אל הארץ, כסוחר שמוכר סחורתו בעד בצע כסף, כן מכרו תורה ונבואה בעד כסף, ולא ידעו מה יהיה אחריתם, וזה מכה נחלה שעי"כ לא ירפאו השבר כי אין מי שילמדם ושישיבם בתשובה:

18. (יח)אִם־יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי־חֶרֶב וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב כִּי־גַם־נָבִיא גַם־כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל־אֶרֶץ וְלֹא יָדָעוּ

    מצודת דוד:והנה חללי חרב. והנה מושלכים חללי חרב: והנה תחלואי רעב. שוכבים חולים מעקת הרעבון: כי גם נביא. ר״ל ובדין הוא כי עשו הרע כי גם נביא השקר וכהן הבעל סבבו מעיר אל עיר לנבאות להם ולא ידעו מה מדבר ה׳ כי נבאו בשקר:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    חללי. הרוגים:

    תחלואי. מל׳ חולי:

    סחרו. ענין סבוב ועל שם זה נקרא התגר בשם סוחר כי מסבב אחר הסחורה לקנותה:

    רש"י

    סחרו. סבבו לבקש הצל':

    אל ארץ ולא ידעו. אל ארץ אחרת ולא היו יודעין בה עד הנה:

19. (יט)הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת־יְהוּדָה אִם־בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה

    מצודת דוד:המאוס. אמר הנביא וכי מאסת את יהודה וכי תעבה נפשך בציון מדוע הכיתנו ואין למצוא רפואה על מכה: קוה. כאשר נקוה לשלום ולא הוטב ממה שהיה וכאשר נקוה לעת רפואה והנה בא עוד חרדה:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    געלה. ענין תעוב כמו וגעלה נפשי אתכם (ויקרא כ״ו:ל׳):

    בעתה. חרדה ורתת:

    רש"י

    אם בציון געלה נפשך. על מנת שלא לשוב עליה כי אם דעתך לשוב מדוע הכיתה באין מרפא:

    מלבי"ם

    המאס, (תפלה שלישית), אחרי ששמע שה' משתתף בצערן ולא מאס בהם, יטעון וכי מאסת את יהודה הלא עוד אהבתך אליהם, וגם אם מאסת את יהודה האם בציון געלה נפשך, הלא עוד שכינתך בציון, וא"כ מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא, ר"ל כי השם יקדים תמיד רפואה למכה, כדרך המקיז דם שיכין תחלה התרופות לעצור את הדם אחרי ההקזה ולהשיב נפש החולה, וזה סימן שאין כוונתו לחבל בו בההקזה רק לרפאותו, וכן המכה שבאה על ישראל אם היא השגחיית עיקר המכה למען ישובו בתשובה וירפאו, לכן יקדים ויכין את הרפואה, ע"ז שואל אם המכה היא השגחיית מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא, למה לא הקדמת לה רפואה, ואם היא ע"י הטבע וע"י הסתרת פנים, הלא זה לא יצוייר רק אם הטבע תחייב זאת, ואיך היה בהפך, כי קוה לשלום שמצד הטבע ראוי שיהיה שלום, ולמה ואין טוב? וגם אחר המכה מצד הטבע היינו מקוים לעת מרפא ואיך והנה בעתה? וא"כ אין המכה טבעיית ומדוע לא הקדמת לה רפואה:

20. (כ)יָדַעְנוּ יְהוָה רִשְׁעֵנוּ עֲוֺן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ

    מצודת דוד:ידענו. מכירים אנו שהרשענו אנחנו וגם מכירים אנו בעוון אבותינו כי כולנו חטאנו לך כמונו כמוהם:

    עוד פירושים על פסוק כ: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ידענו ה', אומר ידענו תשובה על זאת, שהוא מצד רשענו שנתמלאה הסאה, ומצד עון אבותינו שאנו אוחזים מעשה האבות בידנו כי חטאנו לך, וכשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עון אבות על בנים, וע"ז משיב אל תנאץ, כי אתה צריך לעשות זאת, א. למען שמך בל יתחלל כמ"ש ומה תעשה לשמך הגדול המשותף בשמנו, ב. אל תנבל כסא כבודך כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, (וזה נגד מ"ש אם בציון געלה נפשך), ג. אל תפר בריתך אתנו (וזה נגד המאס מאסת את יהודה) הלא כרת אתנו ברית:

21. (כא)אַל־תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל־תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל־תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ

    מצודת דוד:אל תנאץ. עכ״ז אל תבזה אותנו למען שמך לבל יחולל בין העמים באמרם שמקוצר יד עזב עמו: אל תנבל. אל תוריד כסא כבודך להיות מחולל בפי העמים וכפל הדבר במ״ש: זכור. הברית שכרת עמנו להיות לך לעם ואל תפר היום את הברית:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    תנאץ. ענין בזיון וכן נאצו כל תוכחתי (משלי א):

    תנבל. ענין הורדה ושפלות כמו וינבל צור ישועתו (דברים ל״ב:ט״ו):

    תפר. ענין בטול:

    רש"י

    למען שמך. שנקראת רחום:

    כסא כבודך. בה"מ, ומדרש אגדה ישראל החקוקים בכסא כבודך:

22. (כב)הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם־הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים הֲלֹא אַתָּה־הוּא יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה־לָּךְ כִּי־אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־כָּל־אֵלֶּה

    מצודת דוד:היש. כאומר אל מי נזעק בעבור הגשם וכי יש מי בהבלי העכו״ם הם אלילים: מגשימים. מורידים גשמים: ואם השמים. וכי מערכות השמים נותנים רביבים מעצמם מבלי גזירות מקום: הלא אתה וכו׳. מוריד את הגשם ולכן נקוה לך לבדך שאתה תורידו: את כל אלה. הם מערכות השמים וא״כ אל כל אשר תחפוץ תטם ולא ימרו את פיך:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    בהבלי. מלשון הבל והם הגלולים:

    מגשימים. מלשון גשם:

    רביבים. כן נקרא הגשם הדק כמו וכרביבים עלי עשב (שם):

    ונקוה. מלשון תקוה:

    רש"י

    ואם השמים יתנו רביבים. מאיליהם אם לא על פיך בתמיה כל תמיהה הכפולה הראשונה בה"א והשנייה באם כגון הבמחנים אם במבצרים (במדבר י״ג:י״ט) הטובה היא אם רעה (שם) המאוס מאסת אם בציון געלה נפשך (כאן) אף כאן היש בהבלי הגוים ואם השמים:

    מלבי"ם

    היש בהבלי הגוים מגשימים, ר"ל הלא ידענו זאת כי הגשמים לא ירדו לא ע"י דברים מלאכותים ע"י הורדת כחות הרוחניות ע"י עבודת הכסילים כאשר יחשבו העכו"ם בהבליהם, ולא ע"י הטבע עצמו על ידי השמים, רק כי אתה ה' אלהינו שהמטר הוא השגחיי מאתך, ורק לך נקוה כי אתה עשית את כל אלה, ואתה עצרת את השמים עתה שלא ירד המטר, והמטר נעצר בעת יעבדו ישראל ע"א כמ"ש פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים, אבל אנחנו מאמינים בך ולך נקוה שתתן מטר על הארץ: