יהושע פרק י״א

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם ורלב"ג.

1. (א)וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָבִין מֶלֶךְ־חָצוֹר וַיִּשְׁלַח אֶל־יוֹבָב מֶלֶךְ מָדוֹן וְאֶל־מֶלֶךְ שִׁמְרוֹן וְאֶל־מֶלֶךְ אַכְשָׁף

   עוד פירושים על פסוק א: רלב"ג

   רלב"ג

   עוד זכר שכאשר שמע זה יבין מלך חצור שלח אל יובב מלך מדו' ואל מלך שומרון ולמלכים רבים זולתם להתקבץ יחד ולהלחם עם ישראל כדי שלא יפלו בידם אחד אחד כמו שעשו שאר המלכים ובאו עם רב כחול אשר על שפת הים להלחם עם ישראל:

2. (ב)וְאֶל־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מִצְּפוֹן בָּהָר וּבָעֲרָבָה נֶגֶב כִּנֲרוֹת וּבַשְּׁפֵלָה וּבְנָפוֹת דּוֹר מִיָּם

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ובערבה. במישור:

   נגב כנרות. לדרום כנרות, והוא שם מקום:

   ובנפות דור. מחוזות וגלילות של דור, כמו (תהלים מח ג) יפה נוף:

   רש"י

   נגב כנרות. דרום גינוסר:

   ובנפות דור. פלכי דור, קונטדו"ש בלע"ז:

   מים. מערבה:

   רד"ק

   אשר מצפון בשו"א ועיקרו בקמץ כי איננו סמוך. ויתכן לפרשו סמוך לבי"ת בהר ובערבה, כאילו אמר מצפון ההר, כי כן דרך הלשון לסמוך על אות השמוש, כמו: השכוני באהלים וזולתו, כמו שכתבנו בספר מכלל.

   נגב כנרת לדרום כנרת וכנרות קבוץ כנרת וזה וזה תרגום גינוסר והיא ארץ שמנה מאד. ורבותינו ז"ל הפליגו בספור שבח פירותיהם והקבוץ, ר"ל שהיו מקומות נחלקים וכלם היו שמנים.

   ובנפות דור האחד ממנו נפה והסמוך לנפת דור וענינם מחוז מחוזים.

   וכן תרגם יונתן: פילכי.

   מלבי"ם

   ואל המלכים אשר מצפון. כי בצד דרום כבר נכבשו, ומלת מצפון בא בשו"א שלא בסמיכות, ועקרו בקמ"ץ:

3. (ג)הַכְּנַעֲנִי מִמִּזְרָח וּמִיָּם וְהָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי בָּהָר וְהַחִוִּי תַּחַת חֶרְמוֹן בְּאֶרֶץ הַמִּצְפָּה

   מצודת דוד:תחת חרמון. תחת הר חרמון: בארץ המצפה. הר חרמון היה בארץ המצפה:

   עוד פירושים על פסוק ג: רד"ק, מלבי"ם

   רד"ק

   והחוי תחת חרמון פירוש החוי שהיה יושב תחת חרמון.

   ואמר תחת – כי חרמון היה הר כמו שכתוב עד הר חרמון ופירש בארץ המצפה, כי חרמון זה בארץ המצפה.

   או פירושו: כי כל המלכים נועדו בארץ המצפה להלחם עם יהושע, ואפשר שזה המקום הוא המצפה שהיו מתקבצים שם ישראל תמיד ולפי שהיתה שם תשועה גדולה היו נועדים שם, כי במלחמה האחרת שעשה יהושע עם חמשת המלכים, אף על פי שהיתה תשועה גדולה לא היו אלא חמשת מלכים ואלו היו מלכים רבים.

   ואפשר כי בנה שם יהושע מזבח מפני התשועה הגדולה שהיתה שם, ומפני זה היו ישראל נקבצים שם בעת שהיו צריכים למלחמה או לדבר גדול, וכן מצאנו ביפתח לפני ה' במצפה וכן בדבר פלגש בגבעה אל ה' המצפה. וכן אמר שמואל במלחמת פלשתים: קבצו אלי כל ישראל המצפתה. וכן כשהמליך שאול ויצעק שמואל את העם אל ה' המצפה, נראה מכל אלה הפסוקים כי מזבח היה שם ובית מקודש לתפילה ולקבוץ ישראל באותן הימים.

   מלבי"ם

   הכנעני. ר"ל והיה בצד פאת מזרח של צד הצפונית הכנעני ממזרח, וכן ממערב, וז"ש ומים. וכן אשר באמצע, וז"ש והאמורי והחתי וכו', והחוי היושב תחת הר חרמון בעמק:

4. (ד)וַיֵּצְאוּ הֵם וְכָל־מַחֲנֵיהֶם עִמָּם עַם־רָב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת־הַיָּם לָרֹב וְסוּס וָרֶכֶב רַב־מְאֹד

   עוד פירושים על פסוק ד: מלבי"ם

   מלבי"ם

   ויצאו. הם לא ערב לבם עוד ללכת יחידים כמו הקודמים, וגם היה עמהם סוס ורכב שלא היו להקודמים, כי הם רצו ללחום על שדה המערכה:

5. (ה)וַיִּוָּעֲדוּ כֹּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ יַחְדָּו אֶל־מֵי מֵרוֹם לְהִלָּחֵם עִם־יִשְׂרָאֵל

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ויועדו. מלשון ועד ואסיפה:

   מלבי"ם

   ויועדו. קבעו זמן ומועד לקיבוץ המלכים, ויחנו על מי מרום:

6. (ו)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי־מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת־כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת־מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   תעקר. תסיר העיקר, כמו (איוב לא יב): ובכל תבואתי תשרש, ומשפטו: תסיר השורש ממקומו, ורצה לומר, שיכרות הרגלים שהם העיקר והיסוד לבהמה:

   מלבי"ם

   אל תירא. כמ"ש (דברים כ, א) וראית סוס ורכב וגו' (אל) [לא] תירא מהם:

   תעקר. לבל יבטחו ישראל עליהם במלחמתם, וכבר נצטוה המלך (שם יז, טז) בל ירבה לו סוסים:

   רלב"ג

   ויעד הש"י ליהושע שלא יירא מהם ומהמונם כי כעת מחר יתנם הש"י חללים לפני ישראל. וצוה לעקור סוסיהם ולשרף מרכבותיהם שלא יקחום ישראל ויבטחו בם בענין המלחמות ושלא יאמרו שכחם ועוצם ידם עשה להם את החיל אבל יהיה מבטחם בש"י ויתבאר להם כי הוא מנצח הגוים האלה ולא הם:

7. (ז)וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל־מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם

8. (ח)וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד־יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּרְדְּפוּם עַד־צִידוֹן רַבָּה וְעַד מִשְׂרְפוֹת מַיִם וְעַד־בִּקְעַת מִצְפֶּה מִזְרָחָה וַיַּכֻּם עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לָהֶם שָׂרִיד

   מצודת דוד:משרפות מים. חריצים שמי הים נקווים בהם, והחמה שורפתן ונעשים מלח:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, רד"ק

   רש"י

   משרפות מים. תרגם יונתן: חרצי ימא, שעושין חריצין, ומי הים יוצאין לתוכן, ונשרפין מחום השמש ונעשים מלח:

   רד"ק

   צידון רבה רבת עם ידמה שהיתה צידון אחרת קטנה ממנה.

   משרפות מים תרגם יונתן: חריצי ימא. והם המלחיות שעושין חריצין ומושכין עליהם מים מלוחים ונשרפים לשמש ונעשים מלח.

9. (ט)וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ יְהוָה אֶת־סוּסֵיהֶם עִקֵּר וְאֶת־מַרְכְּבֹתֵיהֶם שָׂרַף בָּאֵשׁ

   עוד פירושים על פסוק ט: רד"ק

   רד"ק

   את סוסיהם עקר להודיע כי מה שאמר לו השם: את סוסיהם תעקר דרך מצווה אמר לו.

   ויש לשאול מה טעם אמר לו מצווה זאת במלחמה זו, מה שלא ציווה לו במלחמה אחרת? ויש לפרש כי במלחמות האחרות לא היו בהם סוס ורכב, כי אם בלכידת העיירות היו המלחמות, גם חמשת המלכים על גבעון באו ללכדה ולא היו צריכין לסוס ורכב, אבל זו המלחמה הייתה מערכה שערכו מלחמה עם רב להלחם עם ישראל, והיו צריכים לסוסים ולרכב והיו עמהם לרוב כמה שכתוב: וראית סוס ורכב עם רב ממך ולא תמצא, שאמר כן במלחמות אחרות וצוה הקב"ה לאבד הסוסים והרכב שהיו הגוים נלחמים בהם ובטחו ברכבם, כי רב ולא ידעו כי שקר הסוס לתשועה וישראל בלא רכב וסוס נצחום והפילום חללים כי לה' התשועה, לפיכך לא רצה האל יתברך שיבוזו ישראל להם הסוסים והמרכבות, כדי שלא יבטחו בהם גם הם ויחשבו בלבם כי עם הסוסים יעשו המלחמות, לפיכך ציווה יהושע לעקר הסוסים ולשרוף המרכבות ולא ציווה להמית הסוסים, כי לא היה דבר שאסור בהנאה ושאר הבהמות שהיה בהם כמו רכב חמור רכב גמל לא ציווה לעקור, אלא שיקחום לצרכם אבל הסוסים שאינם אלא למלחמה, אותם ציווה לעקור כדי שלא יקחום ויבטחו בהם, ולא אמר להרגם דרך השחתה, כי אסור להשחית הנבראים אם לא לצורך, או לאסור בהנאה והעיקור הוא לנשר פרסות הבהמה מן הארכובה ולמטה ולא תמות הבהמה בזה הדבר, אלא שלא תוכל ללכת ואם תמצא מרעה במקומה תחיה.

10. (י)וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיִּלְכֹּד אֶת־חָצוֹר וְאֶת־מַלְכָּהּ הִכָּה בֶחָרֶב כִּי־חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כָּל־הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה

    מצודת דוד:כי חצור וכו׳. ולזה פתח בה תחלה:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רלב"ג

    מצודת ציון

    לפנים. בימים הקדמונים:

    רלב"ג

    וזכר אחר זה שכבר לכד יהושע את חצור ושרפה כי ממלך חצור היתה התחלת זאת המלחמה והנה כל העם אשר בה לא השאיר כל נשמה ואת כל ערי המלכים האלה ואת כל מלכיהם כלם לכד יהושע ויכה האדם אשר בהם לפי חרב עד השמידם אותם לא השאירו כל נשמה:

11. (יא)וַיַּכּוּ אֶת־כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ לְפִי־חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל־נְשָׁמָה וְאֶת־חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ

    עוד פירושים על פסוק יא: מלבי"ם

    מלבי"ם

    לא נותר. מבואר אצלי כי נשאר הוא בכוונה, ונותר הוא שלא בכוונה. וע"כ למעלה ח' לקמן י"ד תפס לא השאירו, ר"ל בכוונה, כי קצתם נמלטו שלא מדעת ישראל. ופה שגם לא נמלט איש שלא מדעתם אמר רבותא שאף לא נותר:

12. (יב)וְאֶת־כָּל־עָרֵי הַמְּלָכִים־הָאֵלֶּה וְאֶת־כָּל־מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי־חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה

    עוד פירושים על פסוק יב: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ואת כל ערי. זה לא היה בפעם הזאת, רק בשבע שכבשו, כמו שיתבאר פסוק י"ח:

13. (יג)רַק כָּל־הֶעָרִים הָעֹמְדוֹת עַל־תִּלָּם לֹא שְׂרָפָם יִשְׂרָאֵל זוּלָתִי אֶת־חָצוֹר לְבַדָּהּ שָׂרַף יְהוֹשֻׁעַ

    מצודת דוד:על תלם. רצה לומר, בגבהם, שלא נפלו חומותיהם בעת הכבוש:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, רד"ק

    מצודת ציון

    תלם. מלשון תל וגובה:

    רש"י

    העומדות על תלם. שלא נהרסה חומתם, כמו יריחו שנפלה חומתה, וכן העי, שנאמר בה (לעיל ח כח): וישימה תל עולם שממה:

    זולתי את חצור לבדה. במסורת שרפה (בראשית רבה וישלח): משה צוה לו ומסר לו כן:

    רד"ק

    על תלם תרגם יונתן: תקפיהון, כלומר שהיו עומדות בחזקתם שלא הפילו חומותיהם בלכדם אותם ולא שרפם זולתי חצור, לפי שהיתה ראש הממלכות ויפחדו הנשארים.

    ובדרש: כי משה מסר לו שישרוף חצור ועל פיו עשה יהושע ששרף חצור.

    וכן אמרו ר' אליעזר אומר: במסרה שרפה הקב"ה, אמר למשה ומשה אמר ליהושע.

    ועוד אמרו: בקשו לרדוף ולא הניחם הקב"ה. והיכן נתכנסו? בחצור, לפיכך שרפה וזה אחד משלשה מקומות שנתכנסו אומות העולם לעשות מלחמה עם בני יעקב ולא הניחם הקב"ה.

14. (יד)וְכֹל שְׁלַל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְהַבְּהֵמָה בָּזְזוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק אֶת־כָּל־הָאָדָם הִכּוּ לְפִי־חֶרֶב עַד־הִשְׁמִדָם אוֹתָם לֹא הִשְׁאִירוּ כָּל־נְשָׁמָה

15. (טו)כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן־צִוָּה מֹשֶׁה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא־הֵסִיר דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה

    עוד פירושים על פסוק טו: מלבי"ם

    מלבי"ם

    כאשר צוה כו' כן צוה משה. שמסר לו את הכל כמ"ש (ריש אבות) ומסרה ליהושע. וגם אעפ"י שאם היה הכבוש ע"י משה היה יותר נסיי ממה שהיה ע"י יהושע, מ"מ לא נשתנה דבר ממצות הכבוש והחילוק:

    לא הסיר דבר. אף מה שלא צוהו בפירוש כיון מדעתו למה שצוה ה' את משה (כ"פ חז"ל במדרש רבה):

16. (טז)וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הָהָר וְאֶת־כָּל־הַנֶּגֶב וְאֵת כָּל־אֶרֶץ הַגֹּשֶׁן וְאֶת־הַשְּׁפֵלָה וְאֶת־הָעֲרָבָה וְאֶת־הַר יִשְׂרָאֵל וּשְׁפֵלָתֹה

    מצודת דוד:ואת הר ישראל. אשר ישב בו ישראל אבינו, ונקרא על שמו:

    עוד פירושים על פסוק טז: רד"ק

    רד"ק

    ארץ הגשן אין זה גושן של מצרים.

    ובדרש אומר: כי היה גשן של ארץ מצרים והיא נבלעת בתוך ערי ישראל, כמו שאמר: ויעל לקראת אביו גושנה, מלמד שהיא בעלייה כלפי ארץ ישראל ובזכות שהלך יהודה בשליחות אביו להורות לפניו, זכה שיהיה לחלקו ארץ גשן שהיא טובה.

    ואת הר ישראל ושפלתה ה"א במקום וי"ו כה"א אהלה. ופירושו: הר יעקב אבינו, ששכן שם והיא נקרא על שמו.

17. (יז)מִן־הָהָר הֶחָלָק הָעוֹלֶה שֵׂעִיר וְעַד־בַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן תַּחַת הַר־חֶרְמוֹן וְאֵת כָּל־מַלְכֵיהֶם לָכַד וַיַּכֵּם וַיְמִיתֵם

    מצודת דוד:ההר החלק. שהיה נחלק לשנים, אחת הנה ואחת הנה: העולה. אשר עולה עד שעיר:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, רד"ק

    מצודת ציון

    בעל. תרגומו: מישר:

    רש"י

    ההר החלק. טורא שעיע, מחליק, ההר החלק עד בעל גד במצר המזרחי, ולא הספיק לכבוש בחייו את כל המצר עד הצפון, תוספתא:

    בעל גד. מישר גד:

    רד"ק

    מן ההר החלק תרגם יונתן: טורא פליגא. כלומר, שהיה נחלק חציו הנה וחציו הנה.

    ויש מפרשים: כמו: אנכי איש חלק, כלומר שלא היו בה אילנות.

    בעל גד כתרגומו: מישר גד.

18. (יח)יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, רד"ק, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    ימים רבים עשה יהושע. בגנותו ספר הכתוב, שהיה מתכוון לדחות את כבוש הארץ כדי להאריך ימיו, לפי שנאמר (לעיל א י): ואתה תנחילנה אותם. במדרש תנחומא:

    רד"ק

    ימים רבים ולמעלה אמר לכד יהושע פעם אחת, ר"ל כי כל המלכים ההם שזכר לכד בפעם אחת בלי הפסק קודם ששבו אל המחנה הגלגלה, ואחר כך עשה מלחמה ימים רבים עם שאר מלכי הארץ, עד שלקח הכל.

    ויש בו דרש: שנענש יהושע על שנתעצל במלחמת המלכים, כמו שנאמר: ימים רבים, שהרי אמר לו הקב"ה: כאשר הייתי עם משה אהיה עמך. ולמה חסרו משנותיו עשר שנים? אלא אמר יהושע,: אם אני מנחיל הארץ במהרה לישראל ועושה להם המלחמות מיד אמות. אמר הקב"ה: לא כך עשה משה רבך, כשאמרתי לו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, מיד וידבר משה אל העם החלצו ואתה עלה בלבך כך, הנני מחסר משנותיך. אמר דוד עליו השלום: רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.

    מלבי"ם

    ימים רבים. באר שמ"ש (פי"ב) ואת כל ערי המלכים וכו' לא היה בפעם א' כמו בחמשה מלכים הקודמים, רק נמשך ימים רבים:

    רלב"ג

    וזכר כי ימים רבים עשה יהושע מלחמה את כל המלכים האלה וזה לאות שכבר נתעצל יהושע בענין זאת המלחמה ובראשונה היה משתדל בזריזות ולזה אמרו רז"ל שכבר עשה זה כדי להאריך חייו כי כבר ייעדו השם כי הוא ינחיל לישראל את הארץ, וזכר שלא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון שהשלימו עמהם בערמה כמו שזכר וזה מורה כי אפילו שבעה עממים אם השלימו עם ישראל היה מחייב להם שלא יהרגום אבל יקבלו על עצמם להיות להם למס ועבדום ולזה הוא מבואר כי מ"ש בפרשת שופטים כי תקרב אל עיר להלח' עליה לתפשה הוא כלל לכל עיר היה או שתהיה משבעה עממין או מזולתם ואולם ההבדל בזה בין שבעה עממין ובין זולתם הוא שאם לא ישלימו והיו משבע עממין יחוייב להם שלא יחיו כל נשמה ואם יהיו מזולתם יחיו להם הנשים והטף:

19. (יט)לֹא־הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת־הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה

    עוד פירושים על פסוק יט: מלבי"ם

    מלבי"ם

    לא היתה. באר הטעם שזה היה מאת ה', שאם היה הולך תיכף אחר הנצחון שנצח את הכלל להלחם עם הערים הפרטיים היו מבקשים שלום, וישראל היו מוכרחים לקבלם אם היו מקבלים עליהם מס ועבדות וז' מצות ב"נ (כנ"ל ט), וע"י שנלחם ימים רבים עי"כ הכבידו את לבם ולא השלימו. וז"ש עי"כ לא היתה עיר אשר השלימה, ועי"כ את הכל לקחו במלחמה. ומ"ש השלימה אל ב"י, תחת שראוי השלימה את, ר"ל שלא לחמו נגדם, כמו (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך. כי השלים את, מורה שהי"ל מלחמה תחלה:

20. (כ)כִּי מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת־לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת־יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת־לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה

    מצודת דוד:לבלתי היות להם תחנה. מן בני ישראל: כי למען השמידם. כי חיזק לבבם למען השמידם:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תחנה. חנינה ורחמים:

    רד"ק

    לחזק את לבם זה היה לשתי סבות: האחת: שהיה זה עונש עונם, כמו בפרעה: ויחזק ה' את לב פרעה. והשנית: כמו שאומר הטעם, כי למען השמידם כאשר ציווה ה' את משה, כמו שכתוב: כי אתן בידכם את כל יושבי הארץ וגו', ואמר: פן יחטיאו אותך לי: להם תחנה. כמו חנינה ורחמנות:

    מלבי"ם

    כי. עתה באר מדוע סבב ה' כן שלא ישלימו, אומר זה היה משני טעמים. א] יען נתמלאה סאתם ורצה ה' להענישם, וז"ש למען החרימם, וזה לבלתי היות להם תחנה, ר"ל יען לא היו ראוים לחנינה מאת ה'. ב] שיקיימו מצות לא תחיה כל נשמה כאשר צוה ה', ולא ישארו בארץ פן יחטיאו את ישראל. וכ"פ הרד"ק:

21. (כא)וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת־הָעֲנָקִים מִן־הָהָר מִן־חֶבְרוֹן מִן־דְּבִר מִן־עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם־עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ

    מצודת דוד:מן חברון. אף כי כלב הוריש הענקים מחברון ייחס הדבר אל יהושע, לפי שבימיו הוריש, וכל נצחון המלחמה יחשב אל המושל על הצבא:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    הענקים. בני אדם גבהי הקומה:

    רד"ק

    ויכרת את הענקים ולמעלה הוא אומר, כי כלב הורישם, כלב עשה במצוות יהושע שנתן לו את ההר.

    ועוד: יראה בספר שפטים כי אחרי מות יהושע הורישום בני יהודה, והאמת כי בחיי יהושע הורישו ישראל חברון והענקים אשר בהר חברון הכל הכריתו, ומה שאמר כי כלב הורישם, לפי שנתן לו יהושע חברון על פי ה', נקראת המלחמה על שמו ועל שם שבטו שהוא שבט יהודה, והם השתדלו יותר במלחמה ההיא.

    ופירשו וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון שנאמר בספר שפטים וכבר הלך, אבל ספר אותו שם עם מה שכבשו אחרי מות יהושע. וכן וילחמו בני יהודה בירושלם פירושו וכבר נלחמו, כי מלך ירושלם הוא בחשבון ל"א מלכים, שהכה יהושע ובני ישראל:

    הר יהודה נקרא כן על שם סופו, כי קודם שלקחו אותו לא היה נקרא כן.

    הר ישראל כמו שפירשנו למעלה.

    מלבי"ם

    ויבא יהושע בעת ההיא. בשבע שכבשו. והגם שמן חברון הורישם כלב, יהושע הורישם מן העיר עצמה כנ"ל, או כמ"ש למעלה (י, לז) שכלב הוריש הענקים ויחסה ליהושע כנ"ל:

    רלב"ג

    עוד זכר שכבר הכרית יהושע הענקים וכו' והנה נזכר במה שיבא כי כלב בן יפונה הכרית הענקי' מחברון ועתניאל בן קנז לכד דביר וזה בלתי סותר למה שבכאן כי הכל היה מיוחס ליהושע כי הוא היה הראש המנהיג אותם בזה:

22. (כב)לֹא־נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ

    עוד פירושים על פסוק כב: רד"ק, מלבי"ם

    רד"ק

    רק בעזה ומה שאמר בספר שפטים וילכד יהושע עזה ואת גבולה וגו' אחרי מות יהושע היה זה, אבל בחיי יהושע הם הכריתו הענקים מן חברון ומן אלה המקומות שזכר ונשארו בעזה ובשאר ערי פלשתים, עד שלכדם אחר כן יהודה.

    מלבי"ם

    לא נותר. כבר הזכרתי (לעיל יא) שנשאר הוא בכוונה ונותר הוא שלא בכוונה, והנה בא"י לא נותר כלל אף שלא בכוונה, רק בעזה נשארו בכוונה כי לא לחמו עמם כלל, ויהיו לנסות בם את ישראל כמ"ש (שופטים ג, ג - ד):

23. (כג)וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם לְשִׁבְטֵיהֶם וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה

    מצודת דוד:כמחלקותם. כפי המחלוקת האמורה למטה: לשבטיהם. לכל שבט ושבט חלק לבד:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    שקטה. נחה, כמו (תהלים עו ט) ארץ יראה ושקטה:

    רד"ק

    והארץ שקטה ממלחמה שלא התעוררו עוד הכנענים להאסף ולהלחם עם ישראל, כי ראו כי נפלו לפניהם בכל המלחמות וגם ישראל עמדו באותה הארץ שכבשו ולא התעוררו לכבוש עוד, וכשזקן יהושע אמר לו האל יתברך, שיזרז ישראל לכבוש הארץ הנשארת. ואמר ליהושע שיחלק אותה בחייו והתחיל בשני השבטים שהם יהודה ויוסף, כי נאמר לו ברוח הקדש שאלו ינחלו תחלה, כי הם ראשי ישראל ואלה יעמדו על גבולי ארץ ישראל, יהודה מדרום ויוסף מצפון, והשבעה שבטים ביניהם.

    וכיון שעלה גורל לאלו השבטים השנים וכבשו הגבולים, חשבו כי כל הארץ נכבשת, כי המערב הים הגדול גבולו והמזרח הירדן וים כנרת, לפיכך נתעצלו לכבוש שבעה שבטים עד שבאו לשילה, כי לא היו חוששין, כיון שהיו הגבולים בידם והכנענים הנשארים היו ביניהם וכל ישראל היו להם ערים הרבה לשבת בארץ הנכבשת וכאשר באו לשילה אחר י"ד שנה משבאו לגלגל, אמר להם יהושע שיכתבו הערים שבין יהודה ויוסף ויעשו מהם שבעה חלקים, ואחר כך יטילו גורל ביניהן על פי הקלפי ועל פי ה' לשבעה השבטים.

    מלבי"ם

    ויקח יהושע. בשבע שכבשו:

    ויתנה יהושע לנחלה. בשבע שחלקו:

    והארץ שקטה. אחר הכבוש והחילוק:

    רלב"ג

    והנה נזכר אחר זה כי כבר נשאר הרבה עדין מן הארץ לרשתה אלא שעכ"ז כבר חלקה להם יהושע בנחלה לישראל לשבטיהם כמו שזכר אחר זה, וזכר עם זה שהארץ שקטה ממלחמה כי לא היו נלחמים עם ישראל ולא ישראל עמם ואף על פי שכבר נשאר הרבה מן הארץ לרשתה, ואולם התועלות המגיעים מזה הספור הם אלו. התועלת הראשון במצות והוא מה שזכר מענין המזבח הר עיבל ומה שנלוה בזה ממה שנצטוו לעשות שם כמו שנזכר בפרשת כי תבא והנה התועלת בזו המצוה היא להוסיף אזהרה לישראל בענין שמירת התורה ולזה נכתבה שם ובאה שם הברכה למול הר גריזים למי שיקימה והקללה למול הר עיבל למי שיסור ממנה כי בזה הישרה אל שתדבק בשלמות ההשגחה האלהית ביש' ויהיו מפני זה יותר ראוים לירושת הארץ. והשני והוא במדות והוא שראוי לאדם להתישב בדברים שיעשה אותם שלא למהר בעשייתם בזולת עצה ואע"פ שכבר יראה בתחלת המחשבה שהענין ההוא ראוי שיעשה הלא תראה מה שקרה לישראל עם יושבי גבעון מפני שמהרו לכרות להם ברית טרם ששאלו את פי ה' כי כבר השיגה להם החרטה אחר זה כי זה ממה שהביאם לעבור באופן מה ממה שצוה בתורה שלא לחיות כל נשמה מהערים הקרובות אם לא מהערים הרחוקות אשר לא מערי הגוים האלה ר"ל מז' עממין. השלישי והוא במצות והוא כי השבועה אשר לפי הדין אינה שבועה כגון זאת לפי שהיתה שבועה בטעות עם שכבר היתה באופן מה לעבור על דברי תורה ראוי שתקויים עם מי שאינו מאנשי אומתינו כדי שלא יהיה שם חלול השם ואולם הכבידו ענין עבודתם כמו שזכרנו לתת להם גמול מה על מרמתם. הרביעי והוא במדות והוא שראוי לאדון להשגיח על עבדיו להצילם מיד הקמים עליהם הלא תראה איך התנהג יהושע עם אנשי גבעון ואעפ"י שכבר רמו אותו לעזור להם כנגד ה' המלכים הקמים עליהם. החמישי הוא לפרסם ענין הנפלאות שעשה אז השם לישראל בזאת המלחמה עד שכבר המית מהם באבני הברד יותר ממה שהרגו ישראל בחרב ושתוך הזמן הקצר שהגביל יהושע נשלמה נקמת גוי אויביו להורות כי ה' נלחם לישראל ולפרסם זה המופת והשארות זכרו צוה שישיבו ה' המלכים תוך המערה ולשום אבנים גדולות על פי המערה להעיר כי לנחץ ענין המלחמה הזאת לא רצו להמתין שיוציאו המלכים האלה משם אבל שמו אז על פי המערה אבנים גדולות ונשארו שם אנשי' לשמרם בדרך שלא יאחרו ענין המלחמה הזאת וימהרו לרדוף אחר הנשארים קודם שיבאו אל עריהם בדרך שתשלם הנקמה תוך העת שהגביל יהושע. הששי והוא במדות שראוי לאדם בהיותו ביום טובה שישמח בו ר"ל שכאשר יראה היותו מצליח במה שעשה ראוי שימהר ויחיש מעשיו ולא ימתין לעשות מה שיוכל לעשות ביום אחד למחרת היום ההוא כי לא ידע מה ילד יום ולזה תמצא שספר איך עלה הענין ליהושע בהשתדלותו בזריזות בענין המלחמה עד שכבר זכר שבפעם אחת נצח יהושע מלכים רבים ואת ארצם והם עשרים מלכים שנזכרו בענין הלא קודם מלך חצור ואחר זה כשהתרשל בזה לא נצח בימים רבים כי אם י"א מלכים שתמצא ממלך חצור עד סוף זכר המלכי' ההם ולו השתדל בזה יהושע בזריזות אולי היה מכלה כל הגוים האלה אשר הוא בסוף הענין לישראל לפח ולמוקש: