יחזקאל פרק ל״ד

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י ומלבי"ם.

1. (א)וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם

   מלבי"ם

   ויהי דבר ה', אחר שחרב המקדש ונתבטל מלכות ב"ד ע"י שעיני צדקיהו עור ויכניה היה בגולה, א"ל נבואה על הרועים שהם גרמו זאת כי לא רעו צאן ה' בנאות דשא, ואמר שצדקו משפטי ה' בהם שבטל מלכותם:

2. (ב)בֶּן־אָדָם הִנָּבֵא עַל־רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הוֹי רֹעֵי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים

   מצודת דוד:על רועי ישראל. הם השרים מנהיגי העם כרועים המנהיגים את הצאן: הוי. יש להתאונן על רועי ישראל אשר היו רועים את עצמן להשמין את בשרם: הלוא. ד״ל הלוא משפט הרועים הטובים לרעות הצאן ולא את עצמן:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   הוי. ענין קריאה לצער:

   רש"י

   על רועי ישראל. על פרנסי ישראל:

   אשר היו רועים אותם. את עצמם היו מענגין מממון חבריהם אשר תחתיהם:

   הלא הצאן ירעו הרועים. הלא משפט הרועים לרעות את הצאן ולא לרעות את עצמן:

   מלבי"ם

   הנבא על רועי ישראל, מפני שנבואה זו עתידה על הרועים בעתיד וגם כבר החלה באותו הדור על הרועים שהיו אז, אמר הנבא על רועי ישראל, בעתיד, וגם הנבא ואמרת אליהם לרועים הנמצאים האותו זמן, הוי רעי ישראל, ר"ל כי יש רועים הרועים בחנם ואינם נהנים משל צבור, ותכלית רעייתם הוא רק הנהגת הצאן וטובותם (כמ"ש בדוד ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן, ואמר במדרש שבדקו הש"י בצאן וכו'), וזה רק רועה הצאן, ויש רועה שמקבל שכר והגזה והחלב שייך לו בשכרו, וזה כבר ירעו הצאן אותו ג"כ שיאכל חלבם וילבש צמרם, נמצא הוא רועה אותם והם רועים אותו ג"כ והנה בדורות הקודמים היו רעי ישראל אשר היו רעים אותם ר"ל שלא היו נהנים מן הצבור רק רעו הצאן לבד, ועתה לא נמצאו רועים כאלה, כי הלוא הצאן ירעו הרועים, במה שאת החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו וגם את הבריאה תזבחו, הגם שתוכלו ליהנות מגיזתה וחלבה, ובכ"ז עכ"פ ראוי שגם אתם תרעו הצאן להשגיח עליהם, ואתם את הצאן לא תרעו, כי את הנחלות לא חזקתם, נחלה היא שאינה בריאה כ"כ והיא רפה המזג וצריכה חיזוק והחולה היא החולה לגמרי וצריכה רפואה וגם אותה לא רפאתם, וגם הנשברת שצריך לחבוש השבר לא חבשתם, וגם הנדחת ממקומה לא השבתם, וגם האבדת לגמרי לא בקשתם, עד שלא רעיתם הצאן לטובתם רק לרעתם, כי בחזקה רדיתם אתם ובפרך לאכול בשרים ולא לנהל אותם בהשגחה ובחמלה:

3. (ג)אֶת־הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת־הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ

   מצודת דוד:את החלב תאכלו. אבל אתם אכלתם חלב הצאן ואת הצמר תלשתם ועשיתם לכם למלבוש: הבריאה. השמנה שבהן זבחתם למאכל: הצאן. שאר הצאן לא רעיתם כראוי ר״ל השרים היו עוסקין לענג נפשם וגזלו עשירי העם ולא חששו בתקנת יתר העם:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון

   מצודת ציון

   הבריאה. השמנה כמו ועגלון איש בריא (שופטים ג):

4. (ד)אֶת־הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת־הַחוֹלָה לֹא־רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת־הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת־הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ

   מצודת דוד:את הנחלות. את הכואבות באחד מאיבריהן וצריכין חזוק הנה לא חזקתם אותן: ולנשברות. את הנשברת ביד או ברגל הנה לא קשרתם עליה כריכת מטלית: הנדחת. מן העדר: לא השבותם. אל העדר: האובדת. אשר לא נודע אנה היא: לא בקשתם. למצוא אותה: ובחזקה. משלתם עליהם בחזקת היד ובעשות עמהם עבודת פרך ר״ל לא חזקתם העניים והנכשלים לקחת משפטם מיד העושקים ורק משלתם בהם לעשות עמהם מלאכתכם ולא חששתם להדריכם בדרך הישר ולהסיר מהם הדעות המשובשות:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י

   מצודת ציון

   הנחלות. ר״ל כאוב באבר מן האיברים:

   חבשתם. ענין קישור כריכת המטלית על השבר כמו והנה לא חבשה (לעיל ל):

   הנדחת. מלשון דחייה:

   רדיתם. ענין שלטנות וממשלה:

   ובפרך. ענין עבודה קשה המפדבת ומשברת את הגוף כמו לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כ״ה:נ״ג):

   רש"י

   את הנחלות. את הכחושות מאין כח דולרושי"אש בלע"ז שצריכות חיזוק לתמוך בהן ביד:

   לא חבשתם. לקשור שברי העצם זה עם זה כמשפט הרופאי':

   ואת הנדחת. שנדחת מתוך העדר אל החוץ:

   רדיתם. יסרתם:

5. (ה)וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה

   מצודת דוד:ותפוצינה. ונפצו הצאן מסיבת היותם בלי רועה משגיח כראוי: ותהיינה. ובסיבת הנפוץ היו למאכל לכל חיות השדה כי באו למקום החיות הטרורפות ובעבור זה נפצו עוד יותר לברוח הנה והנה מיד החיות:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ותפוצינה. ענין פזור:

   מלבי"ם

   ותפוצינה, הנה הצאן צריכים אל הקיבוץ והרועה שומר את קבוצם, וע"י חסרון הרועה נפצו, וע"י שנפוצו נהיו לאכלה לכל חית השדה, ועל ידי החיות שבאו עליהם נפצו עוד יותר:

6. (ו)יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל־הֶהָרִים וְעַל כָּל־גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל־פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ

   מצודת דוד:ישגו צאני. ולזה המה תועים בהרים ובגבעות ואינם יודעים אנה הם הולכים: ואין דורש. לאספם יחד: ואין מבקש. את האובדת ר״ל בעבור זה הלכו בגולה והשחיתום העובדי כוכבים והנה הולכים נעים ונדים ואין מי מחזירם למוטב למען יהיו נושעים:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ישגו. ענין תעייה בדרך כמו משגה עור בדרך (דברים כו):

   רש"י

   ישגו צאני. הולכות טועות על פני כל ההרים כלו' נעשו הפקר לעשות איש איש כרצונו ולא הוכחתם אותם ולא שפטת' בין איש לרעהו:

   מלבי"ם

   ישגו צאני עדיין היה אפשריות שיחזרו מעצמם למקומם ויתקבצו, אבל ע"י הניפוץ שגו לעלות אל ההרים, ומשם אל הגבעה שתחתיו, (כמ"ש (ירמיהו נ׳:ו׳) צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום הרים שובבים מהר אל גבעה הלכו שכחו רבצם, שע"י שעלו להר וירדו לגבעה נשכח מאתם מקומם) ועי"כ על פני כל הארץ נפצו צאני כי שכחו רבצם, ואין דורש ואין מבקש, כי כשנאבדו הצאן ילך הרועה לבקשם, וכשלא ימצאם יתחיל לדרוש מאת האנשים אם לא ימצאום אדם שיתן סימנים וישיבם לו, ולא לבד שאין דורש מאת המוצא האבדה, כי גם אין מבקש את האבדה כלל:

7. (ז)לָכֵן רֹעִים שִׁמְעוּ אֶת־דְּבַר יְהוָה

8. (ח)חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם־לֹא יַעַן הֱיוֹת־צֹאנִי לָבַז וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל־חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה וְלֹא־דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת־צֹאנִי וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם וְאֶת־צֹאנִי לֹא רָעוּ

   מצודת דוד:אם לא. הוא ענין שבועה וגזם ולא אמך והרי הוא כאדם האומר אם לא יהיה כן אז יהיה כזאת וכזאת: מאין רועה. מסבת היותם בלי רועה משגיח כראוי: אותם. את עצמם רעו להשמין את בשרם:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   לבז. מלשון בזה ושלל:

   רש"י

   וירעו הרועים אותם. את עצמם:

   מלבי"ם

   חי אני, הוא גז"ד שיש עמו שבועה שאינו נקרע, יען היות צאני לבז וכו', מאין רעה, כי לסטים מזוין וחיה רעה דינו כאונס, אבל אם נכנס לעיר בשעה שאין דרך ליכנס הו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב, בפרט בזה שמה שהיה לבז ומה שהיה לאכלה הוא מסבת מאין רעה, והו"ל כהוליכה במקום גדודי חיה ולסטים שחייב, (כמ"ש בב"מ דף צ"ג), ולא דרשו רעי את צאני שהיה לו להציל ברועים ובמקלות בשכר, ובפרט שהם דינם כשומרי שכר כי וירעו הרעים אותם שרעו א"ע, ולמה ואת צאני לא רעו? וגם אמר נגד מ"ש מאין רועה, בל תאמרו כי נסתלקתם משמירתם ולא רציתם להיות עוד רועים שהלא וירעו הרעים אותם, ושלחו בהם יד ואם כן למה ואת צאני לא רעו:

9. (ט)לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהוָה

   מצודת דוד:לכן וכו׳. על כי ארכו הדברים באמרו חי אני וכו׳ לכן אמר שוב לכן לכן הרועים וכו׳ וכן הוא דרך המקרא:

   עוד פירושים על פסוק ט: מלבי"ם

   מלבי"ם

   לכן הרעים, ר"ל על כן אין לכם אמתלא שנסתלקתם מהיות רועים רק אתם הרועים, ושמעו גזרת ה' עליכם:

10. (י)כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי אֶל־הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת־צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא־יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא־תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה

    מצודת דוד:הנני. הנה אני אפנה אל הרועים לשלם להם כגמולם: ודרשתי וכו׳. ר״ל אענישם על אבוד הצאן והשבתים מהיות עוד רועי צאן ולא ישמינו עוד את עצמם בחלב הצאן ר״ל אקח מהם השררה ולא יתענגו עוד בגזל העניים:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ודרשתי. זה הלשון יאמר על תשלומי הגמול וכן אנכי אדרש מעמו (שם י״ח):

    והשבתים. ענין בטול ומניעה:

    רש"י

    ולא ירעו עוד הרועים אותם. את עצמם:

    מלבי"ם

    הנני אל הרעים, נגד מה שהיו צאני לבז ולאכלה זאת אדרוש מיד הרועים שחייבים לשלם כי פשעו בשמירתם, ונגד מ"ש ולא דרשו רועי את צאני העונש הוא והשבתים מרעות צאן, (ר"ל שיקח המלוכה והמשרה מידם) עד שלא ירעו עוד הרעים אותם, ונגד מ"ש וירעו הרועים אותם שרעו א"ע, והצלתי צאני מפיהם:

11. (יא)כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי־אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת־צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים

    מצודת דוד:הנני אני. כאומר עם כי יוכלו הרועים הנה אני אקיים את דברי ואני אדרוש את צאני ואחקור אחריה׳:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ובקרתים. ענין חקירה ודרישה כמו לא יבקר הכהן (ויקרא י״ג:ל״ו):

    רש"י

    ובקרתים. ל' בקור חולים:

    מלבי"ם

    כי כה אמר ה', ר"ל ובל תחשבו כי עתה לא יהיה להם רועה כלל ויהיו הפקר לא כן, כי הנני אני אחר שסלקתי את הרועים שמניתי עליהם אהיה אנכי בעצמי הרועה אותם, ודרשתי את צאני ובקרתים הביקור הוא לדעת מנינם, ולהשגיח על החסרים היכן הם:

12. (יב)כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם־הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ־צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת־צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל־הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל

    מצודת דוד:כבקרת. כמו שהרועה חוקר בעדרו ביום היותו בתוך צאנו והמה נפרשות שאז דרכו לחקור לדעת אם לא נעדר מה מהם כן אבקר אני את צאני ואציל אתהם ממקרי כל המקומות אשר נפוצו שם ביום בוא עליהם היום המר והחשוך ולפי שהמשילם לצאן אמר לשון הנופל בהם שדרכם להתפזר ביום ענן וערפל:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    נפרשות. מל׳ הפרשה ופירוד:

    רש"י

    נפרשות. כשהן נפוצות והוא הולך ביניהם ומאספן יחד:

    ביום ענן וערפל. כי כן דרך הצאן להתפזר ביום המעונן:

    מלבי"ם

    כבקרת רועה עדרו, כאשר יבקר הרועה את העדר שהוא שלו אם רועה צאן של עצמו, שאז ישגיח היטב עליהם ביום היותו בתוך צאנו נפרשות אם ע"י שהיה יום חושך נפרשו הצאן ונפוצו, שאז תיכף ביום ההוא יבקר לדעת מנינים וענינם, כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות שנפצו ע"י החשך ועורון המנהיגים והמונהגים ביום הגלות וההרג:

13. (יג)וְהוֹצֵאתִים מִן־הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן־הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל־אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ

    מצודת דוד:באפיקים. במקום המים ובמקום המיושב והמובחר:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    באפיקים. כן יקראו המקומות שנגרים שם המים בחתק כמו כאפיקים בנגב (תהלים קכו):

    מלבי"ם

    והוצאתים כי רבים באו לשבי בין העמים, כמ"ש יען היות צאני לבז, ורבים נפוצו מן העמים אל הארצות כמ"ש ותהיינה צאני לאכלה, מן העמים שהם תחת רשותם אוציאם, ומן הארצות שהם מפוזרים אקבצם, והביאותים אל אדמתם ורעיתים:

14. (יד)בְּמִרְעֶה־טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם־יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל

    מצודת דוד:במרעה טוב. ר״ל משפיע להם טובה מרובה וכפל הדבר רבת פעמים לפי מרבית הטובה וההשפעה:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    נוהם. מדורם:

    תרבצנה. ענין השכיבה לנוח:

    מלבי"ם

    במרעה, הצאן צריכים מקום מרעה לרעות ביום, ומקום מרבץ לנוח שם בלילה, שזה נקרא נוה צאן, אמר המרעה יהיה טוב, והנוה יהיה בהרים ששם בטוחים מחיות ולסטים, והגם שבהרים אין המרעה שמן ואין הנוה טוב, כי קשה לעלות אל ההר, אמר שהנוה יהיה טוב כי שם תרבצנה ושם תרעינה ולא יצטרכו לרדת משם אל המרעה כי גם בהר יהיה המרעה שמן:

15. (טו)אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה

    מצודת דוד:אני ארעה. ר״ל אני בעצמי אשגיח בתקנתם:

    עוד פירושים על פסוק טו: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ואל תחשוב ששם יהיו בלא רועה כי אני אראה ואני ארביץ, שאשגיח עליהם בעת הרעיה ביום ובעת הרביצה בלילה כמ"ש הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה את האבדת אבקש וגם הנדחת ממקומה אשיב וכו', (כנ"ל ד' שעשו הרועים להפך), ואת השמנה ולא לבד שישמרם מחיה ולסטים כי גם יעשה משפט בין הצאן בעצמם עד שהשמנה והחזקה, היינו העשירים שנוטלים כל השפע ע"י עשרם והגבורים הנוטלים בזרוע אשמיד, כי ארעינה במשפט שיהיה מרעה לכל הצאן בשוה:

16. (טז)אֶת־הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת־הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת־הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וְאֶת־הַשְּׁמֵנָה וְאֶת־הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט

    מצודת דוד:אשיב. אל העדר: ואת השמנה ואת החזקה. המתחזקת על חברתה להדפה ולהכותה אותה אשמיד וארענה במשפט הראוי והנכון ר״ל אקח נקם מהעושקים את העניים:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י

    רש"י

    ואת השמנה ואת החזקה. ההודפת ודוחפת את חברותיה:

17. (יז)וְאַתֵּנָה צֹאנִי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין־שֶׂה לָשֶׂה לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים

    מצודת דוד:בין שה לשה. בין שה החלוש׳ ובין שה החזקה: לאילים ולעתודים. בין מן האילים בין מן העתודי׳:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ואתנה. כמו ואתן:

    רש"י

    בין שה לשה. בין בעלי אגרופין לחלשים:

    מלבי"ם

    הנני מפרש נגד השמנה שהם העשירים הלוקחים כל השפע ואין מניחים לעניים מאומה אומר הנני שופט בין שה לשה לאילים ולעתודים, שהאילים והעתודים בחזקם נוטלים כל המרעה ואין מניחים לעניי הצאן:

18. (יח)הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע־מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנּוֹתָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן

    מצודת דוד:המעט. כאלו אל החזקות ידבר המעט לכם שאתם רועים המרעה הטוב אלא שגם המרעה שהותרתם תרמסו ברגליכם שלא יהנו בהם שאר הצאן: ומשקע מים. מים צלולים ששקעה הטיט אותם תשתו ואת הנותר תדרכו ברגליכם לעכור אותם:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    תרמסו. ענין דריכה ברגל:

    ומשקע. ענין נפילת הדבר בעומק כמו ושקעה כיאור מצרים (עמוס יט):

    תרפשון. ענין דריכה ורמיסה כמו מעין נרפש (משלי כה):

    רש"י

    המעט מכם. את אשר החזקות שבכם רועות המרעה הטוב והלוואי לא תרמסו המותר ברגליכם ותאכלנה אותן שאר צאני אלא שאף מותר מרעיכם תרמסו ברגליכם ולא די לכם אשר משקה מים תשתו אלא שהנותרי' ברגליכם תרפושין:

    ומשקע מים. המים הצלולים ששקע הטיט ולא נעכרו ברגלי' והדוגמא כתרגומו הזעיר לכון דפרנוס טב אתון מתפרנסין ומותר פרנוסכון דישין ברגליכון ומשתי מתקן אתון שתן וית מותרא ברגליכון אתון דישין:

    מלבי"ם

    (יח-יט) המעט מכם מה שאתם תרעו המרעה הטוב עד שיתר מרעיהם תרמסו וצאני הכי מן היושר והראוי שמרמס רגליכם תרעינה? וכן המעט מכם שמשקע מים תשתו עד שעוד את המים הנותרים ברגליכם תרפשון? לכן כה אמר ה' הנני אני בהשגחתי, ושפטתי בין שה בריה ובין שה רזה שהבריה תתן דין וחשבון על שאכלה יתר מן הראוי ועשקה דלים ורצצה אביונים:

19. (יט)וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה

    מצודת דוד:וצאני. ר״ל ושאר הצאן בעל כרחם יאכלו המרעה הדרוסה ברגליכם וישחתו המים הרמוסים ברגליכם ר״ל מושלי העם לקחו לעצמם מיטב הארץ והשחיתו עוד השאר הבא לחלק העניים:

    עוד פירושים על פסוק יט: רש"י

    רש"י

    וצאני מרמס רגליכם וגו'. ועמי מותר מיכל שמשיכון אכלין ומותר משתי שמשיכון שתן:

20. (כ)לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֲלֵיהֶם הִנְנִי־אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין־שֶׂה בִרְיָה וּבֵין שֶׂה רָזָה

    מצודת דוד:הנני אני. ר״ל הנה אני הוא המושל על כולם ואשפוט בין שה בריה המזק׳ לרזה:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    בריה. שמנה כמו ועגלון איש בריא (שופטים ג׳:י״ז):

    רזה. כחושה כמו ומשמן בשרו יוזה (ישעיה וז):

    רש"י

    שה בריה. חזקה:

    רזה. מייגר"א בלעז:

21. (כא)יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל־הַנַּחְלוֹת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל־הַחוּצָה

    מצודת דוד:בצד ובכתף. אתם השמני׳ והחזקי׳ תהדפו בצד ובכת׳ ותנגחו בקרן את הנחלו׳ עד אשר פזרת׳ אותן לנוס אל החוצ׳:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    ובכתף. הוא רוחב היד ממעל במקום חבורו בגוף:

    תהדופו. ענין דחיפה והכאה כמו אשר תדפנו רוח (תהילים א׳:ד׳):

    הנחלות. הכאובות באחד מן האיברים:

    מלבי"ם

    יען (עתה אומר נגד החזקה) שהם הדפו הנחלות עד שהוכרחו לצאת החוצה וזה משל העריצים העושקים דלים וחלשים ולוקחים נחלתם ובוזזים את חלקם:

22. (כב)וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי וְלֹא־תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה לָשֶׂה

    מצודת דוד:והושעתי לצאני. אני אושיע את צאני ולא תהיינה עוד לכם לביזה ואשפוט בין שה חזקה ובין שה חלושה:

    עוד פירושים על פסוק כב: מלבי"ם

    מלבי"ם

    והושעתי לצאני להציל אותם מבז ושפטתי, ויהיה גם כן משפט בין העושק והעשוק:

23. (כג)וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא־יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה

    מצודת דוד:והקימותי. אעמיד עליהם רועה אחד והוא ירעה אתהן במשפט הראוי ואת עבדי דוד אקים והוא מלך המשיח הבא מזרע דוד: הוא ירעה אותם והוא יהיה להן לרועה. כפל הדבר רבת פעמים לומר שהוא לבד יהיה המושל והשליט עליהם:

    עוד פירושים על פסוק כג: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    עבדי דוד. מלך מזרעו:

    מלבי"ם

    והקימותי נבא שאחר שישפוט ה' וירעה אותם בעצמו, אז תתגלה מלכות ב"ד, והוא יהיה הרועה תחת ה', וזה יהיה בג' מדרגות, תחלה הוא ירעה אותם היינו שיעמוד איש מבית דוד שינהיג את ישראל לכוף אותם שיעשו משפט וצדקה, ואח"כ הוא יהיה להם לרועה, היינו שיקבלו הנהגתו וילמדו ממנו עד שיהיה רועה שלהם ברצונם, ואח"כ אני ה' אהיה להם לאלהים, יקבלו עליהם מלכות שמים ומלכות ה' תתגלה עד שיהיה להם לאלהים, ועבדי דוד יעלה ממדרגת רועה למדרגת נשיא שהוא יהיה מלך המשיח, אני ה' דברתי ר"ל זה דברתי כבר ע"י הנביאים אשר נבאו על המשיח (כמ"ש ויצא חטר מגזע ישי) וכבר דברתי ופירשתי ענין המשיח בארך ע"י כל נביא כל חוזה:

24. (כד)וַאֲנִי יְהוָה אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי

    מצודת דוד:לאלהים. להושיע ולהציל: ועבדי דוד. הוא מלך המשיח הבא מזרעו: אני ה׳ דברתי. א״כ בודאי כן יהיה:

25. (כה)וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה־רָעָה מִן־הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים

    מצודת דוד:וכרתי. אז אכרות עמהם ברית שלום להיות מתמידים לשבת בשלוה: והשבתי וגו׳. ר״ל חית השדה לא יזיקו אותם וכמ״ש לא ירעו ולא ישחיתו (ישעיהו י״א:ט׳): וישבו במדבר. אף במדברות וביערים מקום החיות ישבו בטח וישנו שמה וערבה להם שנתם כי לא יחרידם מי:

    עוד פירושים על פסוק כה: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    וישנו ביערים. ת"י ויתעתקון בחורשא ויש לפותרו בלשון שינה:

    מלבי"ם

    וכרתי, מפני שייראו להניח הצאן במדבר ביום מפני השודדים, וביער בלילה מפני חיות רעות, אמר שיכרות ברית שלום שלא יעבור רגל אויב ושודד, וישבית חיה רעה, וע"י שיכרות ברית שלום וישבו במדבר לבטח ולא ייראו מפני חרב שודד, וע"י שישבית חיה רעה יישנו בלילה ביערות:

26. (כו)וְנָתַתִּי אוֹתָם וּסְבִיבוֹת גִּבְעָתִי בְּרָכָה וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ

    מצודת דוד:ונתתי אותם. אתן אותם במקומם ובכל סביבות גבעתי אתן ברכה: בעתו. בזמן שיש צורך בו: גשמי ברכה יהיו. כי מאד ירוו צמאת הארץ:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    גבעתי. היא א״י הגבוה מכל הארצות:

    רש"י

    ונתתי אותם וסביבות גבעתי. תהא נתינתה בברכה, ונתתי כמו והשכנתי:

    מלבי"ם

    ונתתי ומפני שעדיין ייראו הצאן כשלא יהיה דשא, אמר שיתן אותם, היינו המדבר והיערים, וסביבות של גבעתי, גם הסביבות שסביב א"י וירושלים ויהיה שם ברכה, והורדתי הגשם בעתו בענין שיצמיח חציר לבהמה, גשמי ברכה יהיו, רצה לומר בל תחשוב שזה יהיה לקללה (כמ"ש שאם נפסקו גשמים בר"ה וחטאו ה' מורידם במדברות וביערים) לא כן כי יהיו לברכה, כי לא יתמעט הגשם מן הישוב עי"ז:

27. (כז)וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת־פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהָיוּ עַל־אַדְמָתָם לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה בְּשִׁבְרִי אֶת־מֹטוֹת עֻלָּם וְהִצַּלְתִּים מִיַּד הָעֹבְדִים בָּהֶם

    מצודת דוד:כי אני ה׳. הנאמן במאמרו: מוטות עולם. מה שהכבידו עליהם הבבליים ואחז במשל מן השור שמשימים עליו בדי העול לחרוש האדמה:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    יבולה. ענין צמח וכן ארץ נתנה יבולה (שם סז):

    מוטות. הם בדי העול והוא מל׳ מטה:

    מלבי"ם

    עד שיתן עץ השדה את פריו, והנה הברכות האלה כבר נמצאו בתורה ששם אמר ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו' וישבתם לבטח בארצכם, ואח"כ אומר ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואי מחריד והשבתי חיה רעה, והנה חשב שישבית מהם שפטיו הרעים שהם חיה רעה וחרב ורעב וידעו כי אני ה', ותחלה מציין אותם כצאן ואמר שישבו לבטח במדבר וביערים, ואח"כ מציין אותם כבני אדם שעץ השדה יתן פריו, בראשון מצייר שישבו לבטח בארץ העמים שיתבטל שעבוד מלכיות, ויסיר מהם קושי השיעבוד ובזה מצויירים כצאן שיושבים במדבר לבטח שהוא בארצות העמים שקראה בשם מדבר העמים למעלה (כ' כ"ה) ואח"כ מצייר שיהיו כבני אדם וישבו על אדמתם לבטח ועתה מפרש נגד שתחלה ישבו לבטח בארץ העמים שיתבטל שעבוד מלכויות אמר וידעו כי אני ה' בשברי מוטות עלם שתחלה היו תחת עול העמים והיו עובדים אותם בהם וזה יופסק:

28. (כח)וְלֹא־יִהְיוּ עוֹד בַּז לַגּוֹיִם וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד

    מצודת דוד:וחית הארץ. ר״ל עריצי הבבליים האכזרים שבהם או יאמר על החיות המזיקות שלא ירעו עוד ולא ישחיתו:

    עוד פירושים על פסוק כח: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ולא, נגד שהיו למקצת גוים לבז, ששללו ממונם, ומקצם היו במדרגת חיות רעות שאכלו הצאן בעצמם, אמר שלא יהיו עוד לבז וגם החיות הפראיות שהם האומות הפראיים לא תאכלם, וישבו לבטח היינו שישבו בין האומות בבטחה והשקט:

29. (כט)וַהֲקִמֹתִי לָהֶם מַטָּע לְשֵׁם וְלֹא־יִהְיוּ עוֹד אֲסֻפֵי רָעָב בָּאָרֶץ וְלֹא־יִשְׂאוּ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם

    מצודת דוד:מטע לשם. נטיעה יפה והדורה להיות לשם תפארת בין העמים: ולא יהיו וגו׳. ר״ל לא ימצאו עוד בארץ אנשים שבא עליהם כליון הרעב: ולא ישאו. לא יסבלו עוד כלימה מן העובדי כוכבים כי לא יצטרכו עוד לבוא בארצו׳ העכו״ם בעבור הלחם לשאת חרפת׳ כדרך הבא במחסור בארץ נכריה:

    עוד פירושים על פסוק כט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    מטע. מל׳ נטיעה:

    אסופי. ענין כליון כמו אסף אסיפם (ירמיה ח):

    ישאו. מל׳ משא וסבל:

    רש"י

    מטע לשם. קיום שיהא לשם עולם:

    אסופי רעב. טמוני רעב מחמת בושת רעבון ועוני:

    מלבי"ם

    והקימותי ואח"כ ישבו בא"י ושם יטעם בארץ במטע טוב שיהיו לשם, שלא יעקרו משם לעולם, וגם יהיה שם שובע עד שלא יהיו עוד אסופי רעב, ולא ישאו עוד כלמת הגוים בענין שיגלו שנית:

30. (ל)וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אִתָּם וְהֵמָּה עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה

    מצודת דוד:וידעו. אז ידעו שאני עמהם והמה עמי החביב לי:

    עוד פירושים על פסוק ל: מלבי"ם

    מלבי"ם

    וידעו, ואז ידעו כולם כי אני ה' אלהיהם אתם שדבק בהם השראת השכינה והנסים והנבואה, והמה עמי דבקים בעבודתי, ואז יצאו ממדרגת צאן אל מדרגת אדם, שעז"א ואתן צאני אדם אתם שתתעלו על ערככם הקודם כמעלת המדבר נגד החי, שכן מדרגת העובד את ה' נגד המדבר כמדרגת המדבר נגד החי:

31. (לא)וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה

    מצודת דוד:ואתן צאני. וחוזר ומפרש צאן מרעיתי הצאן שאני רועה אותם דעו שאדם אתם ר״ל אינכם בעיני כבהמות אלא חשובים וכדרך בן אדם ואני מייחד שמי עליכם להקרא אלהיכם ולא הייתי מייחד שמי עליכם אם הייתם בעיני כבהמות:

    עוד פירושים על פסוק לא: רש"י

    רש"י

    אדם אתם. אינכם כבהמות בעיני: