שמואל ב פרק ט׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ורלב"ג.

1. (א)וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ־עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן

   מצודת דוד:הכי יש עוד. האם יש עוד:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   הכי. כי משמש במקום אם:

   מלבי"ם

   השאלות: וכי לא ידע דוד מספר בית שאול והוא היה חתן המלך, היה לו לומר הכי נותר עוד לבית שאול:

   הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול מבואר (ממה שלא אמר הכי נותר עוד לבית שאול) שידע מן הנותרים בבית שאול כי דוד היה חתן המלך ואיך לא ידע מספר אנשי בית חותנו, וידע כי שלשת בניו נפלו במלחמה ושנשאר בן ליהונתן, ומשבעה אנשים מבניו אשר הוקעו על ידי הגבעונים, רק שבעת שגברה יד דוד יראו לנפשם פן יהרגם כדרך מלכי קדם שהיו הורגים אף את אחיהם בל ימרדו ומכ"ש זרע המלך הראשון, והתחבאו כל הימים עד שעקבותם לא נודעו, ולכן שאל אם יש עוד מהנותר לבית שאול רצה לומר אם עודם חיים, ולפי' מהרי"א שרצה להקים מהם שרים ושופטים, נמשך למ"ש בסימן הקודם שדוד מנה שרים ושופטים ורואי פני המלך ואז שאל אם יש עוד מהנותר לבית שאול איש חיל ראוי למנותו ויעשה עמו חסד להגדילו בעבור יהונתן, וממ"ש בעבור יהונתן גלה דעתו שעקר מגמתו להגדיל זרע יהונתן אוהבו שהיתה ביניהם שבועת אלהים, וכאשר פרסם המלך את חפצו ובכ"ז לא יצא אחד מבית שאול מן החורים אשר התחבאו שם:

   רלב"ג

   והנה זכר שכבר היה מטוב נפש דוד שהתעורר לעשות חסד אל הנשאר לבית שאול ולזה שם מפיבשת בן יהונתן מאוכלי שולחנו והשיב לו את כל שדה שאול אביו:

2. (ב)וּלְבֵית שָׁאוּל עֶבֶד וּשְׁמוֹ צִיבָא וַיִּקְרְאוּ־לוֹ אֶל־דָּוִד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הַאַתָּה צִיבָא וַיֹּאמֶר עַבְדֶּךָ

   מצודת דוד:עבד. עבד כנעני היה: עבדך. רצה לומר: אני עבדך הוא ציבא:

   עוד פירושים על פסוק ב: מלבי"ם

   מלבי"ם

   ולבית שאול עבד זקן ביתו קראו לו לדרוש מאתו איה המה, ומ"ש המלך האתה ציבא יל"פ גם כן ששאל אותו אם הוא עדיין ציבא רצה לומר עבד בלתי משוחרר, או נשתחרר מבית שאול כי המשוחררים שינו את שמם לשם יהדות כדרך הגרים והשיב עבדך שהוא עדן עבד:

3. (ג)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל־הַמֶּלֶךְ עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם

   מצודת דוד:האפס עוד. וכי אין עוד איש לבית שאול, בתמיה, הלא בודאי יש עוד, ואעשה עמו חסד גדול ומרובה, כי כשרוצה להגדיל דבר מה, סומכו למלת אלהים, וכן (שמואל א טו): ותהי לחרדת אלהים: עוד בן. עוד נשאר בן: נכה רגלים. שבור ברגלו ופסח:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   האפס. האין, וכן (בראשית מז טו): אפס כסף:

   נכה. ענין שבירה, וכן (מלכים ב כג כט): פרעה נכה:

   מלבי"ם

   האפס עוד איש אחר שלא באו לקבל חסד וגם למהרי"א דייק האפס איש רצה לומר איש ראוי להתמנות, והוסיף ואעשה עמו חסד אלהים לכלול כל בית שאול אף שאינו מזרע יהונתן, כי לא אמר בעבור יהונתן, והשיב לו שנמצא בן ליהונתן אבל הוא נכה רגלים ובלתי ראוי להתמנות:

4. (ד)וַיֹּאמֶר־לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפֹה הוּא וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל־הַמֶּלֶךְ הִנֵּה־הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן־עַמִּיאֵל בְּלוֹ דְבָר

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   איפה. איה פה:

   בית מכיר. בבית מכיר, ותחסר בי״ת השמוש, וכמוהו הרבה:

   בלו דבר. שם מקום, ׳לו דבר׳:

   מלבי"ם

   הנה הוא בית מכיר מתחבא שם:

5. (ה)וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן־עַמִּיאֵל מִלּוֹ דְבָר

6. (ו)וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן־יְהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל אֶל־דָּוִד וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר דָּוִד מְפִיבֹשֶׁת וַיֹּאמֶר הִנֵּה עַבְדֶּךָ

   מצודת דוד:הנה עבדך. כי חשב אשר קרא המלך לנקום בו בעבור שאול, ולזה אמר הנה עבדך מוכן לקבל כל העונש אשר תגזור:

   עוד פירושים על פסוק ו: מלבי"ם

   מלבי"ם

   ויבא מפיבושת יתכן כי תחלה בהיותו מתחבא העלים שמו ומשפחתו ועתה פרסם שהוא מפיבושת ושהוא בן יהונתן, ובד"ה קוראהו מריב בעל וי"ל שאחד מן השמות הוא השם שקרא את עצמו בהחבאו, ודעת חכמינו זכרונם לברכה (ברכות דף ד') שעקר שמו היה מריב בעל ונקרא מפיבושת ע"ש חכמתו שהיה מבייש פני דוד בהלכה, ופי' שבבואו נודע שהוא מפיבושת חכם גדול, וכן דרשו שהעבד הלשין עליו שהוא בלא דבר רצה לומר חסר כל דבר חכמת בינה ובאמת היה מלא דבר:

7. (ז)וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד אַל־תִּירָא כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת־כָּל־שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל־שֻׁלְחָנִי תָּמִיד

   מצודת דוד:אל תירא. רצה לומר: לא קראתיך לגמול עמך רעה, כי אם לגמול עמך חסד בעבור אביך: והשיבותי לך. אולי לקחם דוד אחרי מות איש בושת, בעבור אשתו מיכל היורשת אותו, בחשבו שלא נשאר מי היותר קרוב לנחלה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מלבי"ם

   מלבי"ם

   והשיבותי לך את כל שדה שאול אביך המפרשים נדחקו בזה, אם נתן לו חלקו מהו החסד, ואם נתן לו חלק אחיו איך העביר נחלה, עי' רש"י ורד"ק והנכון בעיני שהיה הבדל בין קניני המלך ואחוזתו מנחלת אבותיו שדינו בהם ככל אדם בקנינו ושדה אחוזתו, ובין קניני המלך שהיו לו מחוקי המלוכה ששדות וכרמים הון ואוצרות שהגיעו לידו בסבת מלכותו, בעת הועבר ממלכותו היה של המלך המולך בעת ההיא, כי היה רק לצורך המלכות לא לצורך המלך, וכמ"ש עוד בפרטות אצל כרם נבות, ושאול היה עני תחלה, ואצר הון ושדות ממשפטי המלוכה, ובעת נתנה המלוכה לדוד זכה דוד בכל הקנינים שהיו שייכים אל המלכות לצורך המלוכה, בפרט כי כבש בית שאול במלחמה, והיה בזה חסד גדול שהשיבם למפיבושת מצד היותו בן אוהבו, והודיע לו כי יגדיל חסדו עמו בשתים, א. מה שישיב לו שדה שאול רצה לומר כל קניניו וזה בעבור יהונתן, ב. שיהיה מאוכלי שולחנו שזה מצד מעלת מפיבושת עצמו, כי לא יקרבו אל שולחן המלך רק אנשים גדולים בתורה ובחכמה, וזה שכתוב ואתה תאכל:

8. (ח)וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמֶר מֶה עַבְדֶּךָ כִּי פָנִיתָ אֶל־הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי

   מצודת דוד:מה עבדך. מה נחשב עבדך למאומה:

   עוד פירושים על פסוק ח: מלבי"ם

   מלבי"ם

   וישתחו נגד החסד הראשון, ויאמר מה עבדך נגד השני ששמהו מאוכלי שולחנו:

9. (ט)וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ אֶל־צִיבָא נַעַר שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּל אֲשֶׁר הָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל־בֵּיתוֹ נָתַתִּי לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י

   מצודת ציון

   נער. המשרת נקרא נער, על שם שדרך הנער לשרת את הזקן:

   רש"י

   נתתי לבן אדניך. המלך רשאי להעביר נחלה, שנאמר במשפט המלוכה (שמואל-א ח יד): ואת שדותיכם ואת כרמיכם וגו' יקח ונתן לעבדיו:

10. (י)וְעָבַדְתָּ לּוֹ אֶת־הָאֲדָמָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וַעֲבָדֶיךָ וְהֵבֵאתָ וְהָיָה לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ לֶּחֶם וַאֲכָלוֹ וּמְפִיבֹשֶׁת בֶּן־אֲדֹנֶיךָ יֹאכַל תָּמִיד לֶחֶם עַל־שֻׁלְחָנִי וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים

    מצודת דוד:ועבדת לו. לצרכו, תעבוד את האדמה בחרישה וקצירה: והבאת. את התבואה תביא אל הבית: לבן אדניך. הוא מיכה האמור למטה, שהוא בן מפיבושת אדונו: בן אדוניך. בן יהונתן אדוניו:

    עוד פירושים על פסוק י: מלבי"ם

    מלבי"ם

    השאלות: מ"ש והיה לבן אדוניך לחם ואכלו, סותר למ"ש שמפיבושת יאכל על שולחנו, ותחלה קראו בן אדוניך ואחר כך מפיבושת, והיה לו לומר והוא יאכל על שולחני, איך אמר ציבא שמפיבושת יאכל על שולחנו הלא יאכל על שולחן המלך, ולמה הפסיק במ"ש שלמפיבושת בן קטן, ולמה סיפר עוד כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל:

    ועבדת לו וכו', פי' כי אוכלי שולחן המלך לא סמכו ע"ז כל מחייתם, כי עקר סעודתם היה בביתם שם יעשו לחם רב לבני ביתם ומיודעיהם אשר יגדל לפעמים ביתר שאת מן שלחן המלך ואחרי שבעם באו בצהרים אל שלחן המלך לכבוד ותפארת, וע"ז א"ל שנגד צרכי ביתו יעבד לו את האדמה ויביא תבואתה שיהיה לבן אדוניך לחם ואכלו, רצה לומר לו ולבני ביתו וכל הנלוים אליו, ומפיבושת עצמו מצד מעלתו יאכל על שלחני לכבוד:

11. (יא)וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל־הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת־עַבְדּוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל־שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ

    מצודת דוד:ומפיבושת. אף זה מדברי ציבא, שאמר אנכי אעשה כדבריך, עם היות שעד עתה היה מפיבושת אוכל על שלחני כאחד מבני המלך, ולא הצטרך לכל דבר:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    כן יעשה עבדך ומפיבשת אוכל על שלחני. ציבא אמר: כן יעשה עבדך, ודוד השיב: ומפיבושת אוכל על שלחני:

    מלבי"ם

    ויאמר ציבא הבטיח לעשות כמצות המלך להכין צרכי בית מפיבושת, עד שמפיבושת יאכל על שלחני (רצה לומר על שלחן שיכין לו ציבא מתבואת שדותיו) כאחד מבני המלך, שהם לפי מעלתם שלחנם גדול מאד וירבה לפעמים משלחן המלך:

12. (יב)וְלִמְפִיבֹשֶׁת בֵּן־קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָא וְכֹל מוֹשַׁב בֵּית־צִיבָא עֲבָדִים לִמְפִיבֹשֶׁת

    מצודת דוד:וכל מושב. כל היושבים והשוכנים בבית ציבא, היו עבדים וגו׳:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    מושב בית ציבא. בניו ועבדיו:

    מלבי"ם

    ולמפיבושת ספר שהגם שבני בית מפיבושת היו מעטים כי לא היה לו רק בן קטן, בכ"ז היו כל בית ציבא עבדים למפיבשת למלאות צרכי ביתו הרבים כי כבר נלוו אליו רבים אוהבים ומיודעים כדרך השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות, והגם שהיה טרחם ועבודתם רבה מאד, כי:

13. (יג)וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי עַל־שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל וְהוּא פִסֵּחַ שְׁתֵּי רַגְלָיו

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    פסח. חגר:

    מלבי"ם

    מפיבשת יושב בירושלים וההוצאה והצורך בעיר המלוכה רבה מאד, והטעם שישב בעיר המלוכה, יען שעל שלחן המלך תמיד הוא אוכל, ולא היה אפשר שישב בעיר אחרת וגם לא שישב סמוך לירושלים וליכנס בכל יום בעת הסעודה כי הוא פסח שתי רגליו: