שמואל ב פרק כ׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, רד"ק, מלבי"ם ורלב"ג.

1. (א)וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין־לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה־לָנוּ בְּבֶן־יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:ויתקע. להיות סימן על המרד: אין לנו חלק. כלפי שהיו בני יהודה וישראל מתוכחים למי יש חלק יותר בדוד אמר הוא: למה תריבו כולכם, אנו אין לנו חלק כלל, ולכו איש לאהליו:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   נקרא. מלשון מקרה:

   בליעל. בלי עול שמים, רוצה לומר רשע:

   נחלה. הוא חלק, וכפל הדבר במלות שונות:

   רש"י

   ושם נקרא. נזדמן, לשון (צפניה א ז): הקדיש קרואיו ; (לעיל יג כג): ויקרא אבשלום לכל בני המלך, לשון זימון:

   מלבי"ם

   ושם נקרא במעמד הויכוח הנ"ל שהתוכחו יהודה עם ישראל, ולאמר כי הם העקר במלכות מצד שהם שבט המלך, נמצא במקרה איש בליעל, שעורר מדנים וחרחר ריב, ויאמר אין לנו חלק בדוד, רצה לומר מה לכם במלכות בית דוד, אם מצד דוד הלא הוא שייך למשפחתו לשבט יהודה ואין ליתר השבטים חלק בו, כי על מ"ש ישראל עשר ידות לי במלך, נצחו יהודה שאין מגיע להם חלק כחלק, ולא נחלה בבן ישי, רצה לומר כי יחזיקו במלכות, או מצד שכולם רוצים ויש להם חלק בו או מצד שהוא מלך בן מלך שהמלכות נחלה מדור דור, וזה לא נמצא בו גם כן, כי מצד שהוא בן ישי שהיה הדיוט אין המלכות נחלה גם כן, ואם כן איש לאהליו ישראל:

2. (ב)וַיַּעַל כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן־הַיַּרְדֵּן וְעַד־יְרוּשָׁלִָם

   מצודת דוד:דבקו במלכם. הלכו עמו, מהירדן עד בואו לירושלים:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון

   מצודת ציון

   ויעל. ענין סלוק, כמו (במדבר ט כא): ונעלה הענן:

3. (ג)וַיָּבֹא דָוִד אֶל־בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר־נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית־מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא־בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד־יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת

   מצודת דוד:בית משמרת. במקום משומר, לבל יבוא מי עליהן, כי אסורות לכל אדם, על היותן פילגשי המלך: ואליהם לא בא. רבותינו ז״ל (ירושלמי סנהדרין ב ג) נחלקו בדבר, מהם אמרו: שהיה אסור בהן, על שבא אבשלום עליהן, ומהם אמרו: שמעצמו מנע מהן, לא בעבור איסור: צרורות. קשורות מבלי היתר להנשא לאיש: עד יום מותן וגו׳. כתרגומו: ומתקרין עד יום מותהן ארמלן דבעליהן קיים:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   ויכלכלם. הספיק מזונם:

   צרורות. קשורות, כמו (בראשית מב לה): צרורות כספיהם:

   מלבי"ם

   ויקח המלך את עשר נשים, בארו חכמינו ז"ל מפני שהשתמש בהם הדיוט ואסורים למלך, ולכן הקדים לעשות דבר זה תיכף בבואו, להראות שאבשלום (הגם שבחרוהו ומשחוהו כל ישראל) היה לו דין הדיוט, כי אין להם כח למרוד במלכותו, ולהמליך איש אחר, וזה יהיה האות כי כן ינהג עם שבע בן בכרי ועם המורדים בו עתה, להענישם כמורדים והעם ישמעו וייראו:

   רלב"ג

   ויתנם בית משמרת. ר"ל בבית שתהיינה נשמרות שם ויכלכלם שם ולא בא אליהם לפי שכבר בא אליהם אבשלום בנו:

   ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות. הנה זה קרא להן בעבור היותן פילגשי המלך ואין ראוי לאחר להשתמש בהן:

4. (ד)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־עֲמָשָׂא הַזְעֶק־לִי אֶת־אִישׁ־יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד

   מצודת דוד:שלשה ימים. עד שלשת ימים: ואתה פה עמוד. שוב עמהם לעמוד פה, כי רצה להעמידו לשר הצבא תחת יואב:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

   מצודת ציון

   הזעק. אסוף בקול זעקה:

   רש"י

   הזעק לי את איש יהודה. שיהו כאן עד שלשה ימים:

   ואתה פה עמוד. לסוף שלשת ימים הוי זהיר להיות עומד כאן לפני, כי חפץ היה לרדוף אחרי שבע בן בכרי:

   רלב"ג

   שלשה ימים ואתה פה עמוד. ר"ל שאחר שלשת ימים ישוב שם:

5. (ה)וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת־יְהוּדָה וַיּוֹחֶר מִן־הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ

   מצודת דוד:ויוחר. נתאחר יותר מהזמן שקבע לו:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

   מצודת ציון

   ויחר. מלשון איחור ועכוב:

   המועד. הזמן:

   יעדו. ענין קביעות, כמו (מיכה ו ט): שמעו מטה ומי יעדה:

   רש"י

   ויוחר מן המועד. אשכחינהו לרבנן דפתחו במסכתא, כדאיתא בסנהדרין (מט א):

   רלב"ג

   ויוחר מן המועד אשר יעדו. ר"ל שנתאחר שלא שב אל המלך לשלשת הימים:

6. (ו)וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי מִן־אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת־עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן־מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ

   מצודת דוד:אל אבישי. לא רצה מעתה לצוות ליואב, כי היה כועס עליו, על הרגו את אבשלום: ירע לנו. יעשה לנו רעה יותר מן אבשלום: עבדי אדוניך. רצה לומר: עבדי המלך, ולא אמר עבדי, כי כן דרך המקרא, וכן (בראשית ד כג): נשי למך, עם כי למך עצמו אמר: פן מצא. כמו פן ימצא, עבר במקום עתיד: והציל עיננו. יציל עצמו מעינינו או יפריש עינינו ממנו:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

   מצודת ציון

   והציל. מלשון הצלה או הוא מענין הפרשה, כמו (בראשית לא טז): אשר הציל אלהים:

   רש"י

   אתה קח את עבדי אדוניך. אחרי אשר איחר עמשא שר הצבא, ולא הביא את צבא יהודה, קח אתה מן הנמצאים סביבי, ורדוף אחריו:

   והציל עינינו. והציל עצמו מעינינו, והרי זה מקרא קצר:

   רלב"ג

   ויאמר דוד אל אבישי. לא רצה לומר זה ליואב לפי שכבר העבירו מהיות לו שר צבא:

   פן מצא ערים בצורות והציל עיננו. הוא מענין אמרו ויצל אלהים את מקנה אביכן והרצון בו שאם מצא לו ערים כצורות להמלט שם יכדיל ויפריש מהם שעינינו אליו והוא להשיב אלינו כל מלכות ישראל והוא ימשך לבבם אליו וימנעו מהשיב לנו כל הממלכה:

7. (ז)וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל־הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי

   מצודת דוד:אנשי יואב. הגבורים אשר היו סרים למשמעתו, והלכו עמו מאז אל המלחמה:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   והכרתי והפלתי. תרגם יונתן: קשתיא וקלעיא:

   מלבי"ם

   ויצאו כו' מירושלים לרדוף, רצה לומר לא יצאו לפגוע בעמשא וחילו וללכת עמו רק לרדוף תיכף בהחיל אשר עמהם, באופן שפגעו את עמשא במקרה:

   רלב"ג

   והכרתי והפלתי. הם שני משפחות שזכרנו שהיו מהם הסנהדרין בימי דוד וזכר שכל שתי המשפחות האלו יצאו אחרי אבישי להשיב המלוכה לדוד:

8. (ח)הֵם עִם־הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוּ וְעָלָיו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל־מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל

   מצודת דוד:הם עם האבן וגו׳. כשבאו הם סמוך להאבן וגו׳: ועליו. על הלבוש היה חגור חרב מצומדת על מתניו לרוחב, לא תלויה על הירך כדרכה, וכוונתו היתה, שתפול מתערה בשחיה מועטת, לבל ירגיש בה עמשא: והוא יצא. מהאבן הנזכר, ונפלה מתערה בשחיה מועטת, אשר שחה לתקן מנעלו, כמו שכתוב במלכים א (ב ה) ולקחה מהארץ בשמאלו:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   עם האבן. סמוך להאבן:

   מדו לבושו. היא היא, וכפל המלה בשמות נרדפים, כמו (דניאל יב ב): אדמת עפר:

   מצומדת. מחוברת, כמו (במדבר יט ט): צמיד פתיל:

   בתערה. היא תיק החרב:

   רש"י

   מצומדת על מתניו. סמוכה מאוד לגופו לרוחב מתניו, שלא כדרך חוגרי חרב, כדי שתהא נוחה ליפול, ולא יצטרך להוציאה מתערה:

   והוא יצא. כנגד עמשא:

   ותפול. החרב מתערה, לפי שהיתה חלקה ולטושה, ואינה תלויה לצד ירכו אלא לרוחב מתניו, וכמעט ששח עצמו לצד הארץ, נפלה מתערה ואחזה בימינו, ולא הכיר עמשא בדבר:

   מלבי"ם

   חגור מדו לבושו, היה לשר צבא לבוש מיוסד, שבו הכירו כולם כי הוא בראש ובו היה יואב לבוש כי עדן לא הסירו דוד משררתו (וכבר בארנו ששם לבוש בא על לבוש המיוחד לאיזה דבר כמו לבוש מלכות, הוציא לבוש לכל עובדי הבעל) ועליו חגור חרב מצמדת על מתניו בתערה, רצה לומר שיש תער שהוא מצומצם כמדת החרב ודבוק לה, ואז תולים החרב על מתניו, והתער לא יפול מעצמו, ויש תער שרחב מן המדה, ויפול מעצמו, ואז תולים התער על מתניו, וכן היה פה שהתער היתה מצומדת אל מתניו, לא החרב, ובזה כשנפל התער יצא החרב מעצמו, ועמשא לא הרגיש בזה:

   רלב"ג

   חגור מדו לבושו. הוא כמו אדמת עפר:

   ועליו חגור חרב מצומדת על מתניו בתערה. הנה הערים יואב שלא שם תער החרב תלוי כמשפט אבל חבר אותה על מתניו בדרך שיפול החרב בקלות וזה היה סבה אל שלא נשמר עמשא מן החרב אשר ביד יואב כי ראה שנפלה לו מעל מתניו:

9. (ט)וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד־יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק־לוֹ

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון

   מצודת ציון

   ותוחז. מלשון אחוזה:

10. (י)וַעֲמָשָׂא לֹא־נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד־יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל־הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא־שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי

    מצודת דוד:לא נשמר. לא היה נשמר מהחרב וגו׳, כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה, ולקחה בשמאלו: אל החומש. אל צלע החמישית מקום שכבד ומרה תלוין (סנהדרין מט א): מעיו. בני מעיו: ולא שנה לו. לא הוצרך להכותו שנית, כי בראשונה הומת: רדף. כל אחד רדף:

    עוד פירושים על פסוק י: רלב"ג

    רלב"ג

    אל החומש. אמרו צלע חמישית שמרה וכבד תלויין בה וידמה שקרא חומש מענין חמושים והוא המקום אשר חזקו הטבע יותר מכל המקומות הוא אשר שם משכן החיים והחום הטבעי אשר ישולח ממנו אל כל הגוף והנה זה המקום הוא מקום הלב:

11. (יא)וְאִישׁ עָמַד עָלָיו מִנַּעֲרֵי יוֹאָב וַיֹּאמֶר מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר־לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב

    מצודת דוד:עליו. אצל החלל: אשר לדוד. אשר אוהב לדוד: אחרי יואב. ילך אחרי יואב, ולא יעמוד פה על החלל:

12. (יב)וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְסִּלָּה וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי־עָמַד כָּל־הָעָם וַיַּסֵּב אֶת־עֲמָשָׂא מִן־הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד כַּאֲשֶׁר רָאָה כָּל־הַבָּא עָלָיו וְעָמָד

    מצודת דוד:מתגולל. היה מתגלגל בדמו, באמצע המסילה: וירא האיש. העומד על החלל, ראה אשר כל מי שבא למקום החלל, היה נשאר עומד, ולא הועילה אזהרתו: השדה. גררו השדה מרוחק מהמסילה, וכסהו בבגד, בראותו שעומד עליו כל הבא:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    המסלה. דרך הכבושה:

    רש"י

    כאשר ראה כל הבא עליו ועמד. כאשר ראה האיש, שכל הבא עליו היה עומד:

    מלבי"ם

    וירא האיש כי עמד כל העם, רצה לומר שתחלה עמדו כל העם שהיו במעמד ולא רצו לעבור על פגר עמשא שהיה מוטל בדרך והסב אותו אל השדה ואחר כך ראה שעדיין עמד כל הבא עליו, רצה לומר אלה שבאו מחדש ולא היו במעמד עמדו לשאול ולדרוש, ואז וישלך עליו בגד לכסות אותו:

    רלב"ג

    מתגולל בדם בתוך המסלה. ר"ל שהיה מתגלגל ומתגאל בדם שיצא ממנו בתוך הדרך:

13. (יג)כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן־הַמְסִלָּה עָבַר כָּל־אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי

    מצודת דוד:כאשר הוגה. אחר שהוסר מן המסלה, עברו כולם אחרי יואב:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    הוגה. הוסר, כמו (ישעיהו כז ח): הגה ברוחו הקשה:

    רש"י

    כאשר הוגה. כאשר הומשך, כמו (משלי כה ד): הגו סיגים מכסף ; וכמו (שם פסוק ה): הגו רשע לפני מלך:

    מלבי"ם

    כאשר, ומפרש שאלה שהיו במעמד עברו תיכף כאשר הוגה מן המסלה:

    רלב"ג

    כאשר הוגה מן המסלה. כאשר הוסר מן הדרך:

14. (יד)וַיַּעֲבֹר בְּכָל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל־הַבֵּרִים וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף־אַחֲרָיו

    מצודת דוד:ויעבור. יואב עבר בכל שבטי ישראל, ללכת עמו אבלה ובית מעכה, והיא אבלה ובית מעכה שנסגר בה שבע בן בכרי: וכל הברים. גם עבר יואב כל הברים, והוא שם מחוז, ובה מקומות רבות ואנשים מרובים: ויקהלו. משבטי ישראל ואנשי הברים, נקהלו ויבואו אחרי יואב:

    עוד פירושים על פסוק יד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    ויעבר בכל שבטי ישראל. שבע בן בכרי, לפתותם שימליכוהו עליהם:

    וכל הברים. לא ידעתי מהו:

    מלבי"ם

    ויעבר פי' מהרי"א שמוסב על שבע בן בכרי שהוא כבר עבר בכל שבטי ישראל עד אבלה ובית מעכה והם נקהלו אף אחריו כמו שנקהלו אחר אבשלום:

    רלב"ג

    ויעבר בכל שבטי ישראל אבלה ובית מעכה. ר"ל כי עבר שבע בן בכרי אל אבל ובית מעכה מדי עברו בכל שבטי ישראל למשוך אליו כל שבטי ישראל והנה שם המקום נקרא אבל וקראו גם כן בית המעכה:

    וכל הברים ויקהלו ויבאו אף אחריו. וכל הברים אחשוב שהם אנשי בארות כי בארות היה מבנימן וספר כי כל אנשי המקום ההוא נקהלו עם שבע בן בכרי לעזרו וגם באו אחריו:

15. (טו)וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל־הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אֶת־יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה

    מצודת דוד:עליו. על שבע בן בכרי: וישפכו סוללה. דרך כובשי עיר, לשפוך עפר מול החומה, לעשות תל גבוה, ועולים עליה להלחם עם העיר, ועל שם שכובשים אותה במקלות וברגלי בני אדם, קרויה סוללה, מלשון מסילה: ותעמוד בחל. אחרי זה קרבה עדת המלחמה אל העיר, ועמדה על החל, והיא החומה הנמוכה שאצל הגבוה, כמו (איכה ב ח): חל וחומה: משחיתים. התחילו להשחית החומה, כי קרבו אליה לעמוד על החל:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ויצורו. מלשון מצור:

    רש"י

    ותעמוד בחל. (תרגום:) ואקיפו משריין. ויש פותרים, ותעמוד בחל, לשון (איכה ב ח): חיל וחומה, הפילו החומה החיצונה, ונתחזקה לעמוד על ידי הפנימית:

    מלבי"ם

    ויבואו אנשי יואב ויצורו עליו באבלה וכו' וישפכו סוללה אבל העיר עמדה על ידי החל שלפני החומה ולא הועילו בסוללה ששפכו ולכן רצו להפיל החומה:

    רלב"ג

    ויבאו ויצורו עליו. הנה שמו עיר אבל במצור בעבור שבע בן בכרי שהיה מורד במלכות:

    וישפכו סוללה ותעמוד בחיל. הנה החיל הוא החומה הפנימית וזכר כי עם הסוללה הרסו החומה החיצונה והיו משתדלים להשחית גם כן החומה הפנימית:

16. (טז)וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן־הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ־נָא אֶל־יוֹאָב קְרַב עַד־הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ

    מצודת דוד:שמעו שמעו. כפלה דבריה, כדרך הצועק בבהלה, וקראה לאנשי המלחמה שהם ישמעו לה, אשר אמריה תאמר: אמרו ליואב שיקרב אלי, ואדברה אליו:

17. (יז)וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י

    רש"י

    האתה יואב. שנאמר בך (לקמן כג ח): יושב בשבת תחכמוני:

18. (יח)וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ

    מצודת דוד:ותאמר לאמר. רוצה לומר: אמרה ושאלה להשיב על דבריה: דבר וגו׳. רוצה לומר: היה לכם לדבר בראשונה לשלום, לשמוע מה יאמרו הם, כמו שכתוב בתורה (דברים כ י): וקראת אליה לשלום: שאול ישאלו באבל. רוצה לומר: דע לך שאם ישאלו שאלת מה באנשי אבל, והיא אבלה: וכן התמו. רוצה לומר, כאשר שאלו, כן היו משלימים השאלה, מבלי שנוי כלל:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    התמו. מלשון תם והשלמה:

    רש"י

    דבר ידברו בראשונה לאמר. היה לך לדבר לשלום בראשונה, אם שלום יענוך ויפתחו לך, לא היה לך להלחם עליהם:

    שאול ישאלו באבל. אם שאלו בני חילך בשלום העיר הזאת, ששמה אבל:

    וכן התמו. מיד היו בני העיר משלימים עמכם:

    מלבי"ם

    דבר ידברו בראשונה המפרשים נדחקו מאד ויש בזה פירושים שונים. והקרוב אלי, שהיא בחכמתה אמרה, כי בעיר אבל שם שואלים ומתפלאים מדוע בא אליהם, וכולם שואלים הלא ראוי שידבר אליהם ויודיעם מה חטאו ומה רוצה מהם, ושעורו שאול ישאלו באבל (שם שואלים לאמר) הלא דבר ידברו בראשונה לאמר, ראוי שידבר תחלה מה שמבקש מהם וכן התמו רצה לומר כן ישאלו באבל וכן התמו לשאול, כי אין משיב על שאלתם ופליאתם והם אין יודעים מאומה, מדוע שופך עליהם כאש חמתו:

    רלב"ג

    דבר ידברו בראשונה לאמר וגו'. ר"ל הנה ידברו בראשונה הבאים עם שבע בן בכרי למשוך לב העם אליו והוא שישאלו באבל אם יסכימו אליהם בזה ומפני דבריהם אלה האם השלימו אחריהם אנשי אבל שאתה רוצה להשחית כל העיר כאילו היו כלם מורדים במלכות:

19. (יט)אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְהוָה

    מצודת דוד:אנכי שלומי אמוני ישראל. אמרה בשם כל בני העיר, הן אנכי מעולם מבעלי השלום והנאמנים שבישראל, ולא נמצא בי מעולם מרד לשקר במלך: אתה מבקש. למה אתה מבקש להמית וגו׳, כי תמאן לשאול שאלתך, הלא שאל ונתנה לך: ואם. רוצה לומר: עיר גדולה, אשר קטנות סביב לה וניזונות ממנה, כי כמו שהעיירות הקטנות נקראות בנות הגדולה, כמו שכתוב (יהושע טו מה): עקרון ובנותיה, כן נקראה הגדולה אם הקטנות: נחלת ה׳. היא העיר שהנחיל להם המקום בנחלתם:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    תבלע. תשחית, כמו (שם כה ז): ובלע בהר הזה:

    רש"י

    אנכי שלומי אמוני ישראל. אני מבני העיר, ששלמים ונאמנים לישראל ולמלך ומדרש אגדה (בראשית רבה צד ט, ובילקוט שמעוני כא): סרח בת אשר היתה, אני השלמתי נאמן לנאמן, על ידי נגלה ארונו של יוסף למשה, אני הגדתי ליעקב כי יוסף חי:

    מלבי"ם

    אנכי שלמי אמוני ישראל, רצה לומר כי ילכו להשחית עיר, אם מפני שמרדו במלכם, או מפני שפרצו באמונתם לאלהים כעיר הנדחת, ואנכי (כן דברה בשם עיר אבל) שלומי ישראל שלמים למלכם ואמוני ישראל, מאמינים באלהיהם, ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל, שלא חטאו למלכם, ולמה תבלע נחלת ה' המאמינים באלהיהם:

    רלב"ג

    אנכי שלומי אמוני ישראל. הלא אנכי אבל שכנו בי השלמים לשמור אמונה שבישראל ולזה לא הסכימו בני אבל לשבע בן בכרי כי הם שומרים אמונים ובהיות הענין כן לאי זה סבה תשחית עיר לא קטנה אבל היא אם רוצה לומר שיש לה בנות והם הכפרים אשר סביבותיה ועוד למה תשחית את נחלת ה' מזולת סבה תביאך אל זה:

20. (כ)וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם־אֲבַלַּע וְאִם־אַשְׁחִית

    מצודת דוד:אם אבלע וגו׳. רוצה לומר: גם העיר גם אנשיה:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    חלילה. חולין וגנאי, וכפל המלה לרוב הזרות אצלו:

    רש"י

    חלילה חלילה לי. חלילה לי, חלילה למלך:

    מלבי"ם

    ויען יואב ויאמר חלילה אם אבלע ואף אם אשחית השחתה קלה להשחית חומותיה ובניניה:

21. (כא)לֹא־כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ־אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה

    מצודת דוד:לא כן הדבר. שאני בוחר ומבקש להמית ולהשחית, אלא פה נמצא איש וגו׳: נשא ידו. רוצה לומר: מרד במלך: בעד החומה. דרך החומה ממעל לה:

    עוד פירושים על פסוק כא: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    נשא ידו במלך בדוד. במלך אפילו אינו דוד, חייב מיתה, ובדוד אפילו אינו מלך, חייב מיתה, וכל שכן במלך בדוד, כך נדרש במדרש קהלת (ט יח):

    מלבי"ם

    לא כן הדבר אין האמת כן שאתם שלומי אמוני ישראל, כי בכם נמצא ראש המורדים, אשר נשא ידו במלך ואינם שלמים למלכם, ונשא ידו בדוד שהוא צדיק מושל ביראת אלהים, ואם כן אינם שלמים באמונתם תנו אותו לבדו ואדע כי כנים דבריך שאתם שלומי אמוני ישראל ואלכה מעל העיר:

22. (כב)וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל־כָּל־הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל־יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל־הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל־הַמֶּלֶךְ

    מצודת דוד:בחכמתה. באמרה: אם יכבשו את העיר, יהרגו את כולם, בעבור החזיקו בידי המורד: ויכרתו. ולא מסרוהו חי, כי פחדו שלא יגלה לדוד ואנשיו, שגם הם היו בקשר המרד: ויתקע. לסימן שילכו מן העיר:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, רד"ק

    מצודת ציון

    ויפצו. ענין פזור:

    רש"י

    ותבא האשה אל כל העם בחכמתה. שנינו בתוספתא (תרומות סוף פרק ז): אמרה להם: הואיל והוא נהרג והם נהרגין, תנוהו להם, אם היה יכול להנצל, כגון שהוא מבפנים ואתם מבחוץ, ואתם בסכנה והוא יכול להמלט, אין דוחין נפש מפני נפש להורגו בשביל הצלתכם, אבל עכשיו שגם הוא יהרג עמכם, הואיל ונהרסו החומות ואין כח להמלט, מוטב ימות לבדו ואל תמותו עמו רבי שמעון אומר, כך אמרה להם: המורד במלכות בית דוד חייב מיתה:

    רד"ק

    בחכמתה לפי שהיתה העיר מבני בנימן היתה צריכה לפתותם בדברי חכמה שיהרגו שבע בן בכרי לבדו ואל יהרגו כלם. אמרה להם: הנה העיר קרובה להכבש ויואב יחשוב אותנו כלנו כמורדים במלכות ואחר שיכבוש העיר בחזקה ולא נשלם עמו יהרוג כלנו כי המורד במלכות חייב מיתה שנאמר: כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יומת (יהושע א יח), וכן אמרו: תנו את האנשים ונמית' (שמואל א יא יב). (אלא, ששאול מחל על כבודו; ואעפ"י שאין כבודו מחול, הוא צוה שלא יומתו), ואפילו בדברי זקנים שנאמר: הן למות הן לשרשי הן לעונש נכסים ולאסורי' (עזרא ז כו).

    ובדברי רז"ל: סיעה של בני אדם שאמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כלכם יהרגו כלם ואל ימסרו להם נפש אחת; ואם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי — יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ, כמו שעשו בני יהודה בשמשון (תוספתא/תרומות/ז#כג) פי': שהיה יכול להמלט שמשון, שהיה מבפנים בסלע, לפיכך לא נתנוהו אלא מדעתו; אבל, הוא והם מבפנים — הואיל והוא נהרג והם נהרגין— יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. כגון שהוא אומר: "ותבא האשה אל כל העם בחכמת' ", אמרה להם: הואיל והוא נהרג והם נהרגין - תנוהו להם ואל תהרגו כלכם. רבי שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה: נוסחא אחרינא: ר' שמעון אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי. ועוד, בדבריהם: (בראשית רבה צד) אתו אמרין ליה ליהויקים: נבוכדנצר בעי לך. אמר להם: אפשר כן, וכי דוחין נפש מפני נפש? אתין מחיין ית נפשכון וממיתים לדילי? אמרו ליה: לא כן עשו אבותינו בשבע בן בכרי? "הנה ראשו מושלך אליך"...:

23. (כג)וְיוֹאָב אֶל כָּל־הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בֶּן־יְהוֹיָדָע עַל־הַכְּרֵתִי וְעַל־הַפְּלֵתִי

    מצודת דוד:אל כל הצבא. לפי שרצה דוד להעמיד את עמשא תחתיו להיות שר הצבא, ולזה אמר כאשר הומת עמשא, נשאר יואב בשררותו על כל הצבא, כמו שהיה: ובניה. אף שכבר חשבו למעלה, חשבו כאן, על כי חשב שאר השרים:

    עוד פירושים על פסוק כג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    ויואב אל כל הצבא. אף על פי שאמר דוד על עמשא (לעיל יט יד): כי שר צבא אשימך תחת יואב, עכשיו שמת עמשא, לא זז יואב ממקומו, ועל ידי יואב הוזקק למנות את חביריו:

    מלבי"ם

    (כג-כה) השאלות: למה חשב השרים אלה פה שנית וכבר נזכר למעלה סוף סי' ח'? למה חשב שם בניהו בן יהוידע לבסוף ופה הזכירו אחר יואב, ולמה הוסיף פה אדורם ועירא היאירי, ולמה לא הזכיר בני דוד שהיו כהנים כמש"ש:

    ויואב, כבר חשבם למעלה סוף סימן ח', רק שפה חשבם בשינוי סדר, למען נבין את המבוקש, כי דוד הסכים להעביר את יואב ולשום את עמשא במקומו על הצבא, מפני שהרג את אבשלום כנ"ל, ולכן הרג יואב את עמשא, וכאשר נודע זה לדוד, היה במחשבתו לשים את בניהו בן יהוידע במקומו, כמו שנעשה אחר כך בימי שלמה, רק כאשר שב יואב והצליח להרוג את שבע בן בכרי, ראה דוד כי לא יוכל לו, כי ישראל נוטים אחריו כמ"ש (למעלה ג' ל"ט) והאנשים בני צרויה קשים ממני, נשאר הדבר כמקדם ויואב נשאר אל כל הצבא ישראל, רצה לומר מפני שישראל נמשכו אחריו, וכן בניהו נשאר כמקדם על הכרתי:

    רלב"ג

    ויואב אל כל הצבא ישראל. ר"ל אל כל הצבא צבא ישראל כי היה שר צבא:

    ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי. ר"ל שהיה מופלא שבב"ד והיה ראש לסנהדרי גדולה והוא היה כהן כאמ' בניהו בן יהוידע הכהן וזה כבר ראוי שיהיה הגדול שבסנהדרין כהן כאמרו בתורה ובאת אל הכהן והטעם כי לא תאבד תורה מכהן והוא מבואר שאין הרצון בכרתי צבא גבורים כי כבר היה יואב שר צבא לכל ישראל:

24. (כד)וַאֲדֹרָם עַל־הַמַּס וִיהוֹשָׁפָט בֶּן־אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר

    מצודת דוד:על המס. לגבות המס מישראל, ועל שמרדו בו בעצת אבשלום, ראה להטיל עליהם מס: המזכיר. היה ממונה על ספר הזכרונות:

    עוד פירושים על פסוק כד: רלב"ג

    רלב"ג

    ואדורם על המס. הוא היה ממונה לגבות המס מהגוים אשר היו למס ומישראל:

    ויהושפט בן אחילוד המזכיר. הוא היה מזכיר לאדורם את דבר המס ושולח אותו לגבותו:

25. (כה)וּשְׁוָא סֹפֵר וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים

    מצודת דוד:כהנים. רוצה לומר: שרי הכהנים, צדוק היה ממונה לכהן גדול לשמש בימי שלמה, ואביתר היה סגן, במקום בנו אחימלך הנזכר למעלה:

    עוד פירושים על פסוק כה: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    השאלות: למה הודיע שלא עשה רגליו וכו', ומה שאמר כי בא ירושלים לא יצדק כי בירושלים ישב עד עתה, ועתה יצא מירושלים לקראת המלך, ומז"ש ועשה הטוב בעניך וכו', שסוף דבריו כולם דברי מותר: כ (א) למה התעורר שבע בן בכרי, והוא ראה שכל ישראל נהו אחרי מלכם, ואיך אחרי שהיה העם נדון בכל שבטי ישראל להשיב את המלך, הפך לבם פתאום אל קול איש בליעל, ומהו הכפל אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, ולמה הקדים המלך לכלוא פלגשיו בית משמרת טרם צוה לרדוף אחרי שבע בן בכרי: והנה בסי' ח' חשב צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים ולא חשב אביתר שהיה כהן הגדול, אולם אחרי מעשה אבשלום שלא נענה אביתר באורים ותומים (כנ"ל ט"ו כ"ד), נסתלק אביתר והיה במדרגה שוה עם צדוק, לכן אמר פה שצדוק ואביתר כהנים, ולמעלה אמר שבני דוד כהנים היו, ומפ' בד"ה שהיו הראשונים ליד המלך, ואחר מעשה אבשלום נסתלקו משררותם, כי היה בדעתו אז להמליך את שלמה וירא פן יצמח מבניו ראש ולענה שנית, אם יהיו יושבים ראשונה במלכות וכל אחד יתנשא לאמר אני אמלוך, ומינה במקומם את עירא היאירי רבו, להיות שורר בביתו ובעל עצתו:

    רלב"ג

    ושוא סופר. לכתוב החשבונות האלו:

    וצדוק ואביתר כהנים. הנה ידמה שהעיקר היה צדוק הכהן ואף על פי ששניהם היו משמשין בכהונה גדולה:

26. (כו)וְגַם עִירָא הַיָּאִרִי הָיָה כֹהֵן לְדָוִד

    מצודת דוד:וגם עירא וגו׳. גם הוא היה שר לדוד ובעל עצתו, נוסף על האמורים למעלה, כמו (לעיל ח יח) ובני דוד כהנים היו, או שהעמידו למשוח מלחמה במקום צדוק, כשישמש בכהונה גדולה בימי שלמה ובדברי רבותינו ז״ל (עירובין סג א): שהיה משגר לו מתנותיו:

    עוד פירושים על פסוק כו: רש"י, רלב"ג

    רש"י

    עירא היארי. תרגם יונתן: עירא יאיראה דמן תקוע. וכן הוא קרוי בספר הזה (לקמן כג כו): עירא בן עיקש התקועי. ו'יאירי' נקרא, על שם ששנינו במנחות (פה ב): תקוע אלפא לשמן, ששמן זית מצוי לשם, שממנו מדליקין הנרות:

    היה כהן לדוד. לו היה נותן כל מתנות כהונה שלו, כך אמרו רבותינו (עירובין סג א) ופשוטו של מקרא, שעשאו שר ושופט:

    רלב"ג

    וגם עירא היארי היה כהן לדוד. ידמה ששמהו דוד בממשלה מה לא נזכרה והוא לפי מה שאחשוב עירא היתרי אשר נזכר בגבורי דוד והוא מבני יתר הישראלי לפי מה שאחשוב או יהיה אחד מהכהנים ובחרו דוד לתת לו כל מתנותיו: