שמואל ב פרק י״ד

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ורלב"ג.

1. (א)וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן־צְרֻיָה כִּי־לֵב הַמֶּלֶךְ עַל־אַבְשָׁלוֹם

   מצודת דוד:וידע יואב. הכיר בהמלך אשר לבו טוב על אבשלום:

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם

   מלבי"ם

   השאלות: אחר שידע יואב שלב המלך טוב על אבשלום [לפי דעת המפרשים] למה לא בקש בעצמו:

   וידע יואב הגם שכלא מלרדפו בכ"ז ידע יואב שעדיין לב המלך על אבשלום, רצה לומר שנוטר עליו איבה, ולכן לא ערב לבו לבקש בעצמו בעדו, והוצרך לתחבולה שיזכיר:

2. (ב)וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי־נָא וְלִבְשִׁי־נָא בִגְדֵי־אֵבֶל וְאַל־תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל־מֵת

   מצודת דוד:וישלח יואב. בעבור כי ראה שלב המלך טוב על אבשלום, לזה חשב מחשבות לעורר לבו להשיבו אליו: תקועה. אמרו רבותינו ז״ל (מנחות פה ב): לפי שהיו רגילים שם בשמן זית, לזה החכמה מצויה ביניהם: התאבלי נא. עשי עצמך כאבלה: והיית כאשה וגו׳. רצה לומר: הוי מרבה בקינות ויללות, ועשי עצמך כאשה אשר זה ימים רבים מתאבלת, שלמדה לשונה לומר קינות. וכונתו היתה למען יכמרו רחמי המלך עליה, לצדקה במשפטה:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   תסוכי. תמשחי:

   רש"י

   וישלח יואב תקועה. אמרו רבותינו (מנחות פה ב): כי שמן זית מצוי שם, לכך חכמה מצויה שם:

   מלבי"ם

   וישלח תקועה פי' מהרי"א מפני שתקוע היתה בהר כמ"ש (ירמי' ו' א) ובתקוע תקעו שופר, ואנשים ההריים הם בטבע גבורים וחכמים ואמיצי לב, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו מפני ששמן זית גדל שם החכמה מצויה שם התאבלי נא מלת נא מורה על התכיפות, צוה שתיכף תתחיל להתאבל בבכי ומספד וללבוש בגדי אבל ובל תסוך, ובאר הטעם שתתחיל באבילות תיכף, שעל ידי זה והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת, שלא יכירו בך המלך ונעריו, שהתחפשת ושנית את טעמך:

   רלב"ג

   ויקח משם אשה חכמה. ר"ל יודעה לסדר דבריה בחכמה ובשכל, והנה בקש ממנה שתשים עצמה כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת וזה תהיה בשתלבש בגדי אבל ולא תסוך שמן ותבכה ותתאבל בהיותה לפני המלך:

3. (ג)וּבָאת אֶל־הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת־הַדְּבָרִים בְּפִיהָ

   מצודת דוד:כדבר הזה. אמרי אליו דבר דומה כדבר הזה, רצה לומר: למקרה אבשלום עם אמנון, ולשיחשוב המלך שאמת הדבר: את הדברים. את המשל האמור למטה שם בפיה, רוצה לומר: הוא אמר לה מלבו כל דברי המשל, והיה בטוח עוד בחכמתה, שאף היא תשיב אמריה בהשכל על כל דברי המלך, וכאשר השיבה באמת:

   עוד פירושים על פסוק ג: מלבי"ם

   מלבי"ם

   וישם יואב את הדברים בפיה שחוץ ממה שא"ל המשל והנמשל, שם גם פרטי הדברים בפיה, כי יואב שער בדעתו מה שישיב לה המלך, ולמדה מה שתשיב היא על דבריו וכמו שאכתוב בפי"ט:

4. (ד)וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל־הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל־אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ

   מצודת דוד:ותאמר האשה. בבואה לפני המלך, אמרה בתחילה מה שראוי לומר להבאים לפני המלך, כמו יחי המלך וכדומה, ואחרי זה נפלה על אפיה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מלבי"ם

   מלבי"ם

   השאלות: מ"ש ותאמר ותאמר שני פעמים?:

   ותאמר וכו' תפול וכו' ותאמר, רצה לומר שתיכף בבואה צעקה הושיעה המלך, ואחר כך נפלה על פניה ותאמר שנית הושיעה המלך, והקדימה לאמר זאת תיכף בל ידחפוה נערי המלך, ולמען ידעו כי דבר נחוץ יש לה:

5. (ה)וַיֹּאמֶר־לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה־אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי

   מצודת דוד:אבל אשה אלמנה. כדרך דברי אלמנה זוכרת בעל נעוריה, דואגת על מיתתו, וכאלו תאמר באמת רואה אנכי ומרגשת בדבר שאשה אלמנה אני, כי אלמלא היה בעלי חי, לא קרה לי כזאת: וימת אישי. גם זה מדרך אלמנה, תקונן ותכפיל דברי יללותה:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

   מצודת ציון

   אבל. באמת, כמו (שם מב כא): אבל אשמים אנחנו:

   רש"י

   אבל אשה אלמנה אני. אבל, בקושטא:

   מלבי"ם

   השאלות: מלת אבל שלא כמשפטו, למה כפל אשה אלמנה אני וימת אישי?:

   מה לך בזה נכלל גם השאלה מדוע באת היא ולא בעלה או קרוביה או בניה כי אין דרך נשים לבא למשפט, ועל זה השיבה, אבל שאי אפשר שיבא בעלה כי היא אלמנה ולא בניה, שהוא נדח ממקומו. ולא משפחתה, שעליהם תצעק, אשה אלמנה אני וימת אישי והלשון מורה שכבר מתו לה שני אנשים באופן שמזלה רע כי מזל גורם, ואין לה תקוה להיות לאיש ולהוליד בנים כי היא קטלנית:

6. (ו)וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת־הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ

   מצודת דוד:ואין מציל. לא היה ביניהם איש נכרי להציל המוכה מיד מכהו:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   וינצו. ענין מריבה, כמו (שמות ב יג): שני אנשים עברים נצים:

   מלבי"ם

   השאלות: מ"ש ויכו את האחד, כפל הכינוי עם הפעול שלא כדת:

   וינצו הודיעה ג' טענות שאין בנה חייב מיתה, א. שנצו בשדה ולא היה שם עדים והתראה, ב. ואין מציל ביניהם, באופן שאילו היה מציל לא הגיע לידי כך, כי היה קרוב לשוגג, ברתיחת האף והחמה באין מפשר בריבם, ג. ויכו האחד את האחד וימת אותו מה שכפל הכינוי עם הפועל מורה שפירושו כאילו הפעל כפול, ויכו, ויך האחד, (כמ"ש ותראהו את הילד שראתה שכינה עמו, שפירושו ותראהו (את השכינה) ותראה את הילד) ורצה לומר שזה הכה לזה וזה הכה לזה, והאחד המית, באופן שחברו היה כרודף כי הכהו גם כן, וג' דברים אלה הם גם בנמשל, שאבשלום הרג לאמנון בלא עדים והתראה, ושלא היה מציל ביניהם, שאם היה דוד עושה משפט לאמנון על שעינה את אחותו לא היה בא לידי כך, ושגם אמנון הכה אותו במה שעינה ובייש את אחותו, וקרוב לזה כתב מהרי"א:

7. (ז)וְהִנֵּה קָמָה כָל־הַמִּשְׁפָּחָה עַל־שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת־מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת־הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת־גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שִׂים־לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה

   מצודת דוד:בנפש. בעבור שהרג נפש אחיו, ועם שלא היה בעדים והתראה: גם את היורש. רוצה לומר: כמו שהשמיד הוא את אחיו מורישו, כן נשמיד גם אותו, שהוא היורש את אחיו: וכבו את גחלתי. ובזה יכבו מעט האורה הנשארה לי, כי אישי מת, ואחיו איננו, והוא לבדו נשאר, ואם גם אותו ימיתו, לא ישאר מאומה: לבלתי שים. רוצה לומר: כוונת המשפחה היא, לבל יושם לאישי שארית, לשהם ירשו נחלת אישי:

   עוד פירושים על פסוק ז: מלבי"ם, רלב"ג

   מלבי"ם

   השאלות: מ"ש ונשמידה גם את היורש, הלא זאת לא אמרה המשפחה כי רצו רק לבער הדם:

   והנה קמה כל המשפחה, והנה לה עוד טענה רביעית, כי בנה הרוצח ברח הלך לו, והמשפחה קמו עליה ורוצים לכפותה שתגלה מקומו איה הוא, וזה שכתוב והנה קמה כל המשפחה על שפחתך ויאמרו תני את מכה אחיו, וזה עול גדול, שהגם שיש רשות ביד גואל הדם להרוג את הרוצח גם כשאינו חייב מיתה בדין, אין לו כח לכפות את אמו שתגיד מחבואו, כי רק אם ישיגהו והכהו נפש אין לו משפט מות, לא שיחייבו גואלי הדם את היודע מקומו שיגלהו להם, זאת שנית פועל חמס בכפם במ"ש ונשמידה גם היורש, כי באשר לא נשארו רק שני בנים יורשים נחלת אביהם ונהרג האחד, יקום האח הנשאר תחתיו לנחלה, ומטעם זה רוצים להרגו שאז יירשו הם את נחלתו בשהם אחי אבי המת, וחוץ מכוונתם הרעה הם אומרים זה בפיהם, ורצה לומר כי רוצים לכפותה שתוציא את נכסי בעלה ובניה מתחת ידיה והם יירשו אותם, וזה חמס ועשק אחר שאינו חייב מיתה בדין, ואחר שהציעה העול שעושים לנגדה ביד חזקה זוכרת עקר צרתה, כי וכבו את גחלתי הנשארה שאחר שחשכו ככבי נשפה במיתת שני בעליה ובנה, עוד גחלת אחת מגיה חשכה שהוא בנה הנשאר, רוצים לכבות גם זאת להאפיל עליה מעוף צוקה ואפלה מנודח, לבלתי שום לאישי שם ושארית שעל ידי הריגת בנו ימחה שמו ועל ידי הורשת נכסיו לזרים יקחו שאריתו ועזבונו:

   רלב"ג

   תני את מכה אחיו ונמיתהו. הנה שאלתם זאת ידמה מפני שתהיה חשבם עצמם גואלי הדם והנה לא הותרו גואלי הדם להרוג הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט ולזה אמר דוד חי ה' אם יפול משערת בנך ארצה:

8. (ח)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ

   מצודת דוד:אצוה עליך. אצוה את מי מאנשי, לדרוש ולחקור בדבר, אם האמת אתך:

   עוד פירושים על פסוק ח: מלבי"ם

   מלבי"ם

   (ח-יב) השאלות: מה היה הויכוח הזה, שתחלה א"ל לכי לביתך והשיבה עלי העון, ולא נודע מה רצתה בזה, ואמר שנית המדבר אליך והבאתו אלי ומה השיבה על זה עד שאמר שלישית חי ה', והוא לכאורה פטפוטי דברים בלא חכמה ושכל:

   ויאמר המלך, לכי לביתך, הנה בדבריה אלה כללה שתי שאלות, א. שלא ימיתו גואלי הדם את בנה גם אם ישיגוהו, ב. שעל כל פנים ירפו ממנה ולא יכריחו אותה לגלות מקומו, ולא להוציא נחלתו מתחת ידו, ובדבר הזה השני זכתה מן הדין, שלא יוכלו לעשות לה מאומה אחר שאינו חייב מיתה בד"ת כנ"ל, אבל בדבר הראשון אין הדין אתה, כי מדין תורה רשות או מצוה ביד גואל הדם להמית את הרוצח בפגעו בו ולא יכול המלך להעביר משפטם, ולכן לא התרצה לה המלך תחלה רק על מה שנוגע לה, מה שרוצים להכריחה שתמסור אותו בידם ושתמסור להם הנכסים, אולם גם בזה הגם שאין לגואלי הדם יכולת ע"ז, כבר כתב הרמב"ם (פרק ב' מהלכות רוצח הלכה ד) שכל אלו הרצחנים שאינם מחויבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, ולכן אמר לה לכי לביתך ואני אצוה עליך, רצה לומר אין לך לירא מגואלי הדם המפחידים אותך כי אין יכולים לעשות לך מאומה כפי הדין, ובכ"ז אני אצוה עליך, רצה לומר שאחקור על ידי שרי המלך ושופטיו אם ראוי להמיתו מדין המלכות שאז תצטרך לגלות מקומו למלך ולמסור את נכסיו ואם אין צורך שעה לכך תפטר:

9. (ט)וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל־הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֺן וְעַל־בֵּית אָבִי וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי

   מצודת דוד:עלי אדוני המלך העון וגו׳. כאלו תאמר, יאמין לי שהאמת אתי, ומיד תזכהו, ואם יודע לאחר זה שלא כן הוא, אזי יהיה העון עלי על שהטעיתי את המלך, אבל המלך וכסאו יהיה נקי מעון זה, רוצה לומר: לא יעונש, לא בגופו ולא בדבר המלוכה, היות כי מהראוי להאמין לי בזה, כי שניהם ילדי הם:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   וכסאו. רוצה לומר המלכות:

   רש"י

   עלי אדני המלך העון. כנוי הוא לכבודו, כלומר אתה מדחה אותי לאמר אני מצוה עליך ואני אלך לדרכי, ואתה לא תצוה עלי, ובני יהרג, על מי העון הזה:

   מלבי"ם

   ותאמר האשה עלי אדוני המלך העון, השיבה לו מה לך לדון בזה בדין המלכות ומפני תקנת העולם, זה לא הרג איש נכרי, רק את אחיו, וגלל עון ואשמה על יולדתו ועל בית אביו לא על אחרים ואין בזה תקנת העולם כי מי ילמד ממעשיו להרוג את אחיו ולהחטיא את בית אביו ואם כן המלך וכסאו נקי, ולא עליך לפקח ע"ז מדין המלכות וכסא משפטו:

   רלב"ג

   עלי אדני המלך העון ועל בית אבי והמלך וכסאו נקי. ר"ל עון רציחת בנה אם ירצחוהו בני המשפחה והנה אמרה דרך מוסר להראות שהמלך אשר כזה לא יקח עצה שלא להצילו:

10. (י)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי וְלֹא־יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ

    מצודת דוד:המדבר אליך. על כי ראה המלך אשר כנים אמריה, חזר ואמר לה: מי המדבר אליך מאז, אשר תמסור לו בנך להמיתו, אותו תביאו אלי, ואזהירו שלא יוסיף לגעת בך ולכופך למסור את בנך:

    עוד פירושים על פסוק י: מלבי"ם

    מלבי"ם

    ויאמר המלך, אז נרצה לבקשתה שלא יחקור עליו כלל, ובזה פטר אותה שלא תתחייב למסרו, וזה שכתוב המדבר אליך והבאתו אלי כי אריב ריבך, ובזה מלא שאלתה במה שנוגע לה, לא בענין הראשון שלא יהרגנו גואל הדם בפגעו בו, שזה נגד דין תורה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' רוצח ה"ד):

11. (יא)וַתֹּאמֶר יִזְכָּר־נָא הַמֶּלֶךְ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת־בְּנִי וַיֹּאמֶר חַי־יְהוָה אִם־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה

    מצודת דוד:יזכר נא המלך וגו׳. כאלו חששה פן כאשר יבוא גואל הדם לפני המלך, ולפי רוב גדלו ישא לו המלך פנים ולא ירחם עוד על בנה, ולזה אמרה: יזכר נא את ה׳, ולדבק במעשיו, מה הוא רחום וכו׳, מבלי להגדיל לישא פני גואל הדם הבא לשחת, ולא ישמידו את בני: חי ה׳. הריני נשבע שלא יעשה לו מאומה רע:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    מהרבת. ענין גדולה וחשיבות, כמו (אסתר א ח): על כל רב ביתו:

    גואל הדם. קרוב הנרצח הרוצה לנקום נקמת דמו, נקרא גואל הדם, שהוא כאלו נחשב לדם לגאולה:

    משערת בנך. אמר דרך הפלגה, כדרך שאומרים הבריות:

    רש"י

    יזכר נא המלך את ה'. שהקפיד על אורך הדרך להציל נפשות, שנאמר (דברים יט ו): והשיגו כי ירבה הדרך, וזהו מהרבות גואל הדם לשחת, ואתה דוחה אותי:

    מלבי"ם

    ותאמר אז הוסיפה לבקש גם בעד זאת שיזהיר בל ימיתוהו גואלי הדם, שאף שיש להם רשות ע"ז מדין תורה יזכר נא המלך את ה' אלהיך, בקשה שיזכור בדבריו שם ה' (כמ"ש באמת חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, ובזה לא יוכל גואל הדם להפר שבועת המלך) ובארה טעם שאלתה מהרבת גואל הדם לשחת שאין זה דומה למצות התורה שהגואל יחם לבבו לנקום דם אחיו מאיש נכרי ולא כן בזה שגם הרוצח אחיו הוא, ובמה שיהרגנו לא יתקן רק ירבה לשחת שתחת שיחם לבבו על הריגת אח אחד ירבה לשחת גם השני, ולכן יגזור המלך אומר בכח המלכות שלא ישמידו את בני ואז הפיקה גם שאלתה זאת, ויאמר חי ה' וכו' ובזה השיגה תכלית מבוקשה, בענין אבשלום לבקש שישיבהו המלך כמו שיבא:

    רלב"ג

    מהרבת גואל הדם לשחת. ר"ל שלא ירבו גואלי הדם לשחת כי אין זה מחק גואלי הדם כי זה הנשאר הוא ג"כ קרובם וכאלו אמרה שיזכור לפניו שיאמר להם שאין ראוי להם מצד היותם גואלי הדם שירבו לשפוך דם קרוביהם ואז נשבע דוד חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה וידמה שלא אמרה שהיה שם עדים ולזה נשבע לה כי לפי דיני התורה לא היה בן מות אם היה הענין כמו שהגידה לו ואפשר עוד שאעפ"י שהיה בן מות לפי משפטי התורה הנה היה יכולת למלך להצילו להוראת שעה:

12. (יב)וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר־נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי

    מצודת דוד:תדבר נא. שאלה רשות לדבר דבריה עם שאינם נוגעים אליה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מלבי"ם

    מלבי"ם

    תדבר נא, כי עתה תתחיל דבור חדש משונה מהקודם וצריכה נטילת רשות:

13. (יג)וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל־עַם אֱלֹהִים וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת־נִדְּחוֹ

    מצודת דוד:ולמה חשבתה. רוצה לומר: איך עלתה על דעתך להאמין דברי, לחשוב על בני המשפחה עם ה׳, להתאכזר על בני להרגו מבלי עדים והתראה והיה לך להשכיל אמיתת הענין, שלמשל נאמר, ובנועם אמריה הפליגה ברוב מעשה הריגת הרוצח מבלי עדים והתראה: ומדבר המלך. רוצה לומר: עוד אתמה, מה שדבר המלך הדבר הזה שלא יפול משערת וגו׳, אשר הוא כאשם וכשגגה היוצאת, על בלתי משיב המלך את אבשלום אשר נדח בארץ נכריה, כי הלא הוא דומה בדומה, כי גם לאבשלום לא התרו, ועוד דברים כאלה שאין לו משפט מות (ועל כי חששה פן יחזור המלך מדבריו ולומר כי באמת שגגה היא, לזה הקדימה אמריה ותאמר: למה חשבת כזאת וגו׳, לומר שהדין דין אמת, ועם אבשלום נעשה השגגה, ולחלוק כבוד למלכות, תלתה השגגה בהאמירה, ולא בהמעשה):

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    כאשם. ענין שגגה:

    רש"י

    ולמה חשבתה כזאת. שחשדת לישראל, שיבאו להרוג את השני בלא עדים והתראה:

    ומדבר המלך הדבר הזה כאשם. והדבר הזה שחרצת לאחרים, שאמרת לי לא יפול משערת בנך ארצה, עכשיו שאגלה לך שאין הדבר הזה אלא על שני בניך, אל תתחרט לאמר דברתי זה כאשם, והנני חוזר בי, לבלתי השיב המלך את אבשלום בנו שנדחה ממנו וברח לו:

    ומדבר המלך. אוקינו"ן פרלטי"ש בלע"ז:

    מלבי"ם

    ולמה חשבת כזאת על עם אלהים, אמרה לו איך עלה במחשבתך שהספור והנידון שהצעתי לפניך הוא אמתי, ושעם אלהים יעשו עול כזה מה שהוא נגד הטבע והיושר, ומדבר המלך הדבר הזה, (מלת מדבר הוא מבנין מתפעל כמו מתדבר כמו שפירש רש"י על וישמע את הקול מדבר אליו) רצה לומר אבל הדבר הזה שהחליט המלך בזה הוא מתדבר אל עצמו, שבזה הוא כאשם לבלתי השיב המלך את נדחו, כי המלך עם בנו הוא הנידון, ופסק דינו בעצמו שמה שאינו משיב את נדחו היא כאשמה מלפניו:

    רלב"ג

    ומדבר המלך הדבר הזה כאשם לבלתי השיב המלך את נדחו. ר"ל והנה המלך מדבר הדבר הזה שנראה בו שהוא כמו אשם על שלא השיב את נדחו והוא אבשלום כי אם יבקש להמיתו על דבר אמנון יעשה מה שהרחיק אותו בדברו עם זאת האשה התקועית:

14. (יד)כִּי־מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא־יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח

    מצודת דוד:כי מות נמות. חזרה להביא טענות לטובת אבשלום, ואמרה: הלא כולנו מות נמות, ואם כן ההומת קודם זמנו, אין לו תרעומות רב כל כך, אחרי שסופו למות, ואם כן אין להמית הרוצח בעבור זה, הואיל ולא חייבה התורה, כי בלא התראה נהיתה: וכמים וגו׳. רוצה לומר: ועוד, בשלמא הגוזל ממון חבירו, אז כשישיב הגזילה באה היא ליד בעליו, אבל השופך דם אדם, מה שעשה עשוי, ולא תוחזר אליו הנפש עם שפיכת דם הרוצח, וישאר אם כן מת כשהיה, והרי הוא כמים הנגרים ארצה, שאי אפשר לאספם להחזירם למקומם, כי נבלעו בעפר הארץ: ולא ישא אלהים נפש. רוצה לומר: ועוד, הלא אין אלהים נושא פנים לשום נפש, ושלם ישלם לאיש כמפעלו, ולטובת האדם חושב מחשבות לשלם גמול בזה העולם, לבל יהיה האדם הנדח במעשיו, מוטרד ונדח ממנו יתברך, כי בהצרף סיגיו יזכה לחזות בנועם ה׳, ואם כן בהשגחה היתה מיתת אמנון, לכפר העון אשר חטא, ואבשלום היה שליח ההשגחה, ואין להאשימו כל כך, בהיות כי לא התרו בו, והתורה פטרתו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    הנגרים. ענין הזלה ונטיפה, כמו (מיכה א ד): כמים מוגרים במורד:

    רש"י

    כי מות נמות. ודיינו באותו עונש:

    ולא ישא אלהים נפש. איש מן המיתה, לפיכך וחשב המלך מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח:

    מלבי"ם

    כי מות נמות הוסיפה עוד להרך את לבבו, כי מה בצע לו בהריגת אבשלום, אחר שאינו חייב בדין ב"ו רק דינו מסור לשמים, הלא סופו למות ויקבל ענשו, ואם מפני ששפך דם אחיו, הלא בני אדם דומים כמים המוגרים ארצה אשר לא יאספו שאז נבלעים בארץ, כן סוף הבשר והדם להתבלות בארץ, ולא ישא אלהים נפש פי' אלהים לא יכפר עון נפש שהרג, ויקבל ענשו בדין שמים, וגם יל"פ שלעומת שאמרה שיענשנו ה' בגופו, אמרה שבכ"ז לא יכלה אלהים את הנפש (מלשון כמעט ישאני עושני איוב ל"ב כ"ג), ולכן חשב אלהים מחשבות לבל ידח ממנו נדח, שהנדח ממקומו (רצה לומר אבשלום) לא ידח ממנו, היינו מאלהים, שלא יהיה בארץ טמאה ושם ידח מאחרי ה', וילמד לעשות כתועבת הגוים ההם, ובארה מחשבות ה' בזה, ממה שהתעוררה היא לדבר הזה שזה סבה מאת ה', והוכיחה זה משתי פנים, א. מצד מה שערבה לבה לבא לפניו, וזה שכתוב:

    רלב"ג

    כי מות נמות. כלנו כמו המים הנגרים ארצה שלא יתקבצו לעמוד מההגרה כן בני האדם דורכים אל המות:

    ולא ישא אלהים נפש. להצילה מהמות ר"ל שלא יכובד בזה הענין שום אדם ולא ישא פני נפש בזה כי סוף כל אדם למות, והנה חשב הש"י מחשבות להמית בני האדם במינים שונים ובסבות שונות בדרך שלא יהיה נדח אחד מן האנשים שידמה בנפשו לברוח מהמות וכאילו אמרה זה להעיד כי אולי מאת הש"י היתה הסבה להמית את אמנון כי הוא חושב מחשבות לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו:

15. (טו)וְעַתָּה אֲשֶׁר־בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה־נָּא אֶל־הַמֶּלֶךְ אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר אֲמָתוֹ

    מצודת דוד:ועתה. רוצה לומר: הואיל וכל דברי למשל נאמרו להמליץ טוב על אבשלום, פן תאמר למה את ממשלת משלים, היה לך לדבר דבריך כאשר המה, לזה אמרה: ועתה מה שבאתי לדבר הדבר הזה להיות למשל, כל זה היה לפי שכל העם הפחידוני, לומר: שהמלך יגער בך כאשר תחלי לדבר, כי הליועץ למלך נתנוך: ותאמר. לזה אמרתי אדבר דברי בדומה לו, ואולי על ידי זה ימלא שאלתי:

    עוד פירושים על פסוק טו: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    ועתה אשר באתי לדבר אל המלך אדני את הדבר הזה. בכינוי עלי ועל בני:

    כי יראוני העם. הפחידוני מלבקש את אדוני על בנו, פן יכעוס עלי:

    ותאמר שפחתך אדברה נא. כענין זה, אולי יעשה וגו':

    מלבי"ם

    (טו-יז) השאלות: למה כפל אשר באתי לדבר, ותאמר שפחתך אדברה, ותאמר שפחתך וכו':

    ועתה אשר באתי רצה לומר זה היה מאת ה' שבאתי לדבר אל המלך הגם כי יראוני העם שאענש ע"ז, זאת שנית, מצד הדבר והמשל אשר נתן אלהים בלבי, וזה שכתוב ותאמר שפחתך אדברה נא אל המלך המשל הזה, ואולי יעשה המלך את דבר אמתו, רצה לומר הדבר והשאלה שבקשתי אני יעשה המלך בעצמו כי הוא הנידון והצריך לדבר זה:

16. (טז)כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת־אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת־בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים

    מצודת דוד:כי ישמע. כאשר ישמע המלך להציל אותו מיד האיש הגואל הדם הרוצה להשמיד אותי להיות שכולה מבני: יחד. כי במיתתו יושמד הוא ואני אהיה שכולה ממנו: מנחלת אלהים. מהנחלה הניתן לנו מן השמים, , לשירשו הם:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    כי ישמע המלך להציל את אמתו מכף האיש. הבא להרוג את בני, ולהשמידנו יחד מנחלת אלהים:

    מלבי"ם

    כי ישמע בארה דבריה, שמזה בעצמו שיעשה המלך את דבר אמתו להוציא משפטה לזכות להציל את אמתו מכף האיש, ויצא המשפט לפניו להציל, מזה בעצמו:

17. (יז)וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה־נָּא דְּבַר־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַיהוָה אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ

    מצודת דוד:ותאמר. אז אמרה שפחתך, יהיה דבר המלך למנוחה לבנו, כמו שהציל את בני לפי מחשבתו שבאמת נעשתה הדבר, כמו כן ינוח לבנו, על כי היותה בדומה לו: כי כמלאך. רוצה לומר: הן ידעתי שבל יתחלף מעשיך למאמריך, ולא יחזירך הכעס והשנאה מדבריך הטובים והישרים אשר דברת עד כה, כי כמלאך האלהים שאין בו התחלפות מצד עצמו, כן אדוני, כי נפשו משכלת להבין מהו הטוב ומהו הרע, וישכיל אם כן אשר ההתחלפות רעה היא, ויחדל ממנה: וה׳. כהתימה לדבר דבריה, רצתה להפטר ממנו, ואמרה לו: וה׳ אלהיך יהיה עמך, כדרך הנפטרים:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    ותאמר שפחתך. מאחר שיצוה המלך עלי, יהיה דברו למנוחה לבני, כי לא ישוב מדברו הטוב, כי כמלאך ה' אדני המלך, ולא יחזירנו כעס ושנאה מדברו הטוב:

    מלבי"ם

    ותאמר שפחתך מזה ערבתי לבי לאמר לך יהיה דבר אדוני המלך למנוחה, מזה ינוח המלך ובנו הנדח מעצבו ומרגזו, כי כמלאך אלהים כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע רצה לומר אחר שהחלטת משפט זה בדבר שאין אתה נוגע בו, הנה המשפט אמת משני צדדים, א. מדרך שאתה כמלאך אלהים מכוין אל מרכז האמת ולא תטעה מצד שכלך הזך ואהבת האמת וידיעתך הברורה בין טוב ורע, ב. מצד העזר האלהי, שה' אלהיך עמך להחליט משפט צודק, ואם כן המשפט הזה נחרץ וקיים, ויפול גם על ענין אבשלום:

    רלב"ג

    יהיה נא דבר אדני המלך למנוחה. ר"ל להניח לי מרגזי וזה יהיה סבה לשאול ממנו שישיב את נדחו אחר שהסכים זה הענין בבני:

    כמלאך האלהים כן אדני המלך לשמוע הטוב והרע. ר"ל כי מה שישפט באלו הדברים שיבאו לפניו מהטוב והרע ישפוט בתכלית מה שאפשר מהטוב והיושר והחמלה כאילו הוא מלאך האלהים:

18. (יח)וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אַל־נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר־נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ

    מצודת דוד:אל נא תכחדי. אל תעלימי ממני אמיתת הדבר אשר אשאל אותך:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון

    מצודת ציון

    תכחדי. ענין העלמה, כמו (תהלים סט ו): ואשמותי ממך לא נכחדו:

19. (יט)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל־זֹאת וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי־נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם־אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי־עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

    מצודת דוד:היד יואב. האם כח חכמת יואב עם כל דבריך: אם אש להמין. אם יש לנטות לימין או לשמאל מכל דברי אדוני אשר ידבר בכל עת, כי מזה נראה גודל החכמה אשר בו: הוא צוני. ללכת אל אדוני: והוא שם וגו׳. כל דברי המשל, שם הוא בפי:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    אש. הוא כמו יש, וכן (מיכה ו י): עוד האש בית רשע:

    להמין ולהשמיל. מלשון ימין ושמאל:

    רש"י

    אם אש. כמו אם יש, כמו היש, וכן (מיכה ו י): עוד האש בית רשע, כמו היש:

    מלבי"ם

    היד יואב הבין שהאשה לא תעשה זאת מעצמה אם איש להימין, אמרה כבר מבואר שהוא בעצת יואב, שהוא לא לבד ששם בפי המשל והנמשל, שם בפי גם פרטי הדברים, כי יואב בהיותו מכיר דרכי המלך הבין שתחלה יאמר המלך שיצוה עליו, ולמדה מה שתשיב ע"ז, וכן ידע כל גלגולי הדברים, עד שלא יש להימין ולהשמאיל מכל אשר דבר אדוני המלך, שכבר ידעתי תחלה כל פרטיהם כאילו רק כך היה מוכרח לדבר, וזה לא יוכל איש אחר (וע"ז כתוב אם אש) רק יואב הבקי במשפטי המלך, וזה שכתוב הוא צוני, והוא שם בפי את כל הדברים האלה, בראש ועד סוף:

    רלב"ג

    אם אש להמין ולהשמיל. פירשו בו אם יש להימין ולהשמאיל והרצון בו שאין לנטות ימין ושמאל מכל אשר דבר המלך כי כן הוא האמת:

20. (כ)לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת־פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּאָרֶץ

    מצודת דוד:לבעבור סבב. רוצה לומר: ומה ששלח אותי ולא הלך בעצמו, כי לבעבור סבב וגו׳ עשה הדבר הזה לשלחני במקומו, כי אני הלא יכולה הייתי לדבר בדומה לו, לסבב ממנו דבר הנרצה, והוא פני הדבר ותחלת המחשבה, אבל יואב עצמו, לא היה לו מקום לסבב הדבר הנרצה בזה האופן, ולא רצה גם הוא לדבר הדבר באר היטב: לדעת וגו׳. כי השכלת לדעת ממי יצאו הדברים, והנה בעבור רוב החכמה שבך, אין לנטות מדבריך ימין ושמאל:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    פני הדבר. תחילת הדבר:

    רש"י

    לבעבור סבב. לגלגל, עד שיצא דבר בנו של המלך לאור:

    ואדני חכם. והבנת כי מאת יואב יצאת:

    מלבי"ם

    לבעבור סבב, ועשה זה כדי שהמשפט שתשפוט בנידון כזה יהיה סבה את פני הדבר, כי המסובב יהיה שכן תוכרח לשפוט בנידון שאתה נוגע:

    רלב"ג

    לבעבור סבב את פני הדבר. הנה פני הדבר הוא מה שראוי שיפנה הדבר אליו והוא התכלית הראוי וכאלו אמר שהוא עשה כן כדי שיגיע התכלית הראוי:

21. (כא)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יוֹאָב הִנֵּה־נָא עָשִׂיתִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת־הַנַּעַר אֶת־אַבְשָׁלוֹם

    מצודת דוד:עשית וגו׳. לשלח את התקועית, לזה לך והשיבו, כי המתחיל בדבר עליו לגמרו:

    עוד פירושים על פסוק כא: מלבי"ם

    מלבי"ם

    הנה נא עשית (לפי הרד"ק הקרי עשית) רצה לומר המתחיל אומרים לו גמור:

22. (כב)וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל־פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר עַבְדֶּךָ

23. (כג)וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת־אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם

24. (כד)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל־בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל־בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה

    עוד פירושים על פסוק כד: מלבי"ם

    מלבי"ם

    יסוב צוה שני דברים, א. שלא יכנס דרך הרחוב כדרך בני המלך בבואם מארץ אחרת בתוף וכנור בשמחה ושירים רק יסוב אל ביתו בדרך עקלתון, ב. שלא יראה פניו:

25. (כה)וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא־הָיָה אִישׁ־יָפֶה בְּכָל־יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא־הָיָה בוֹ מוּם

    מצודת דוד:להלל מאד. הראוי להלל מאוד:

    עוד פירושים על פסוק כה: מלבי"ם

    מלבי"ם

    (כה-לג) השאלות: למה הפסיק בספור יופיו של אבשלום באמצע, מלבד שאין מקומו פה, והיה לו לומר תחלה כל הספור עד וישק המלך לאבשלום ואח"ז קודם ספור המרד יספר יפיו, למה לא מרד אבשלום קודם שראה פני אביו שהי"ל כעס וחרון לא אחרי שקרב ונשק לו, ומה ראה על ככה למרוד באביו והוא היה הגדול באחיו בן יורש עצר ואביו זקן ולמה מהר למרוד שלא לצורך:

    וכאבשלום הפסוקים הבאים הם כדמות הקדמה להודיע הסבה, שהניעה את לב אבשלום אל המרד הגדול הזה למרוד באביו, הנה אבשלום היה בן הבכור אחרי מות אמנון, וכן מצד יפיו ומעלותיו חשב כי לו יאתה המלוכה, ואביו היה בדעתו להמליך את שלמה, אם מצד שנאתו לאבשלום, אם מצד שא"ל הנביא הנה בן נולד לך וכו', ויתר בניו כבר נולדו קודם לכן, וגם פרט לו שהבן המולך יקרא בשם שלמה, וגם כבר נשבע לבת שבע ששלמה בנה ימלוך אחריו, כמ"ש (מ"א א'), וכאשר הרגיש אבשלום זאת על ידי שראה שנאת אביו אליו, (הגם שלא ידע מנבואת נתן) לכן הקדים למרוד טרם ימליך את שלמה בחייו כמו שהיה אחר כך באמת, וזה שכתוב כהוצעה אל מעשה המרד שיספר בסימנים הבאים, וכאבשלום לא היה איש יפה וראה את עצמו הגון למלכות מצד שלמות יופיו הנודע להלל בכל ישראל, ולא היה בו שום מום:

26. (כו)וּבְגַלְּחוֹ אֶת־רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי־כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת־שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ

    מצודת דוד:והיה. עת גלוחו היה מסוף שנה לסוף שנה: מאתים. והיו במשקל מאתים שקלים:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ימים. שנה:

    באבן המלך. במשקל המלך, כמו (דברים כה יג): לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן על שם שדרכה להיות מאבן:

    מלבי"ם

    ובגלחו גם בזה היה משונה ושהיו קווצותיו תלתלים, והיה נזיר עולם קדוש גדל פרע שער ראשו ולא גלח רק פעם אחת בשנה, וזה שכתוב והיה מקץ ימים דהיינו סוף שנה לימים אשר יגלח, כפי הדין בהכביד שערו מקיל בתער, וזה שכתוב כי כבד עליו וגלחו ובודאי היה מגלח קרוב למזבח כדין נזיר, ושם היה שוקל שערו והיה משקלו מאתים שקלים, שזה דבר מפליא מאד, בפרט למ"ש במדרש דכל שקלים שבנביאים ליטרין:

    רלב"ג

    כי כבד עליו וגלחו. מגיד שלולא שכבד עליו לא היה מגלח אותו וזה לאות כי היה נזיר מגדל פרע שער ראשו ולפי שהנזיר לתגלחת הוא נזיר לשאר הדברים אשר בהם הנזירות כמו שבארנו בפרשת נזיר למדנו שהוא היה נזיר ולפי שזה היה מנהגו תמיד משנה לשנה כמו שספר בזה המקום למדנו מזה שאבשלום היה נזיר עולם:

    מאתים שקלים באבו המלך. הנה היה שוקל זה במשקל המלך אם לפי שהיה נותן משקלם כסף או זהב לבית המקדש או לעניים או שהיה שוקל זה לראות הפלגת רבוי שערו:

27. (כז)וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה

    עוד פירושים על פסוק כז: מלבי"ם

    מלבי"ם

    וגם נולדו לו שלשה בנים וכולם מתו בעת ההיא, כמ"ש (לקמן יח, יח) שלכן הציב לו מצבה בחייו, ושיקרא שמו כי אין לו בן, ומצד זה התאוה למלכות שיקרא שמו לזכר עד, וגם זה נמשך למ"ש בפסוק שאח"ז שהגם שבעת ההיא נולדו ומתו לו שלשה בנים, בכ"ז:

28. (כח)וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה

    עוד פירושים על פסוק כח: מלבי"ם

    מלבי"ם

    וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה, ולא בא המלך לנחמו על מיתת בניו, והנה זה עורר אותו שנית אל המרד שראה שנאת המלך עליו, עד שלא היה מקום שדוד ימליך אותו:

29. (כט)וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל־יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל־הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא

    עוד פירושים על פסוק כט: מלבי"ם

    מלבי"ם

    וישלח זאת שנית ראה ששלח אחר יואב שתי פעמים לשלוח אותו אל המלך, ולא אבה לבא, ובזה הרגיש כי יואב יודע שהוא דבר נמנע שיראה פני המלך ולא יוכל לפעול זאת מגודל שנאתו אותו:

30. (ל)וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל־יָדִי וְלוֹ־שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת־הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ

    מצודת דוד:ראו. הסתכלו לדעת חלקת יואב אשר היא אל ידי, סמוכה למקום חלקתי:

    עוד פירושים על פסוק ל: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    חלקת. אחוזת שדה, כמו (בראשית לג יט): ויקן את חלקת השדה:

    אל ידי. אל מקומי:

    והציתוה. מלשון הצתה והבערה:

    רש"י

    אל ידי. סמוך לרשותי, במקום שאני יכול להזיק:

    אל ידי. אינמי"ש אוש"ט בלע"ז:

    מלבי"ם

    ולכן צוה להצית חלקת יואב, באשר חשב כי הרע לו במה שהוציאו מגשור, כמ"ש בפסוק ל"ב:

31. (לא)וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל־אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶךָ אֶת־הַחֶלְקָה אֲשֶׁר־לִי בָּאֵשׁ

32. (לב)וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל־יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי־שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּי עָוֺן וֶהֱמִתָנִי

    מצודת דוד:בא הנה וגו׳. ועל שלא באת, צויתי להצית החלקה, בכדי שתבוא הנה: למה באתי. מה תועלת בביאתי אם אינני רואה פני המלך: טוב לי וגו׳. כי שם הייתי רואה פני המלך אבי אמי: ואם יש בי עון. רוצה לומר: בראותי פניו, אשיב אמרים על מה הרגתי את אמנון, ואם אף על פי כן ימצא בי עון כי לא יקבל אמרי, אזי מקבל אני עלי המיתה, והנני אמות:

    עוד פירושים על פסוק לב: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    והמיתני. ויהרוג אותי המלך:

    מלבי"ם

    לאמר למה באתי מגשור ואם כן הרעות לי במה שהבאתני לירושלים:

33. (לג)וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד־לוֹ וַיִּקְרָא אֶל־אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל־אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם

    עוד פירושים על פסוק לג: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    וישק המלך לאבשלום, גם בזה הראה שלא ימליכהו, שכבר כתב הראב"ע בפרשת תולדות, שנשיקה עם למ"ד הוא ביד או בכתף ובלי למ"ד הוא בפה, ולא נשק אותו בפה כראוי לבן הבכור המולך תחתיו רק נשק לו בגופו:

    רלב"ג

    וישק המלך לאבשלום. הנה לא נשקו בפיו ולזה היתה הנשיקה נקשרת עם אות למ"ד: