שמואל א פרק כ״א

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, רד"ק ורלב"ג.

1. (א)וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר

   מצודת דוד:ויקם וילך. על דוד יאמר:

2. (ב)וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל־אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ

   מצודת דוד:ויחרד. מיהר בחרדה לקראתו: מדוע אתה לבדך. שאין מהראוי לשר וגדול ללכת יחידי:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רד"ק, רלב"ג

   מצודת ציון

   נבה. היא נוב, והה״א בסופה, במקום למ״ד בתחילתה:

   רד"ק

   נבה אל נוב והה"א נוספת לפיכך הטעם מלעיל:

   ויחרד הגידו לו שהיה בא דוד וחרד ויצא לקראתו והוא לשון תנועה כמו ויחרדו זקני העיר לקראתו ויחרדו כצפור ממצרים ויתכן לפרשו כמשמעו ענין חרדה ופחד לפי שהיה בא לבדו פחד וחרד לקראתו מה היה הענין בואו לבדו וכת"י ואיתבעית:

   רלב"ג

   מדוע אתה לבדך ואיש אין אתך. תמה על שר וגדול כדוד עם שהיה חתן המלך שילך יחידי:

3. (ג)וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל־יֵדַע מְאוּמָה אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת־הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל־מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי

   מצודת דוד:אשר וכו׳. רצה לומר: לא מה שהמלך שלחני, ולא מדבר השליחות אשר צוני, ולזה באתי הנה יחידי: ואת הנערים. המשרתים שלי, הודעתי אותם ללכת אל מקום פלוני אלמוני, רצה לומר: הנסתר והמכוסה ואין לגלותה, ושמה ימתינו עד בואי:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, רלב"ג

   מצודת ציון

   יודעתי. כמו הודעתי:

   פלוני. מלשון פלא ומכוסה:

   אלמוני. מלשון, אלם, ורצה לומר אין לגלות המקום ולאומרה, כאלם לא יפתח פיו, וכן (מלכים ב ו ח): אל מקום פלוני אלמוני תחנותי:

   רש"י

   ואת הנערים יודעתי. לשון טורח, הנערים אשר יצאו עמי, הטרחתים לרוץ לפני אל מקום פלוני אלמוני:

   יודעתי. כמו (שופטים ח טז): ויודע בהם את אנשי סכות:

   פלוני אלמוני. 'אלמון' מאין שם, שאיני חפץ להזכיר, כי דבר סתר הוא:

   פלוני. כמו (דברים יז ח): 'כי יפלא', יתכסה:

   רד"ק

   יודעתי כמו הודעתי או הוא מן הדומה למרובע ופי' הודעתי אותם שילכו לפני ואמצא אותם במקום פלוני, ופי' פלוני אלמוני מקום מכוסה ונסתר פלוני מן כי יפלא ממך דבר אלמוני מן אלם כלומר מקום שלא ידובר בו ותרגומו וית עולימיא שלחי' קדמי לאתר כסי וטמיר:

   רלב"ג

   ואת הנערים יודעתי אל מקום פלוני אלמני. ר"ל ואת הנערים הודעתי שילכו לפני ואמצאם במקום איני רוצה לגלותו ולזה יהיה המקום ההוא נסתר ונעלם והסבה בזה שמירתי צוואת המלך שלא יודע לאיש הדרך אשר אני הולך בה וידמה שדוד שאל לו באלהים אם תצליח דרכו שהוא הולך בה כי כבר נגלה במה שאחר זה שדוד שאל לו באלהים ולפי שהוא אמר לאחימלך כי המלך צוהו שלא יגלה סודו לשום אדם היה מחוייב שישאל לו זה דרך כללות:

4. (ד)וְעַתָּה מַה־יֵּשׁ תַּחַת־יָדְךָ חֲמִשָּׁה־לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא

   מצודת דוד:ועתה. הואיל ומהלכי היא בסוד, אין להמציא לי לחם מזולת, לזאת מה יש מהלחם תחת ידך, אם חמשה תנה בידי: או הנמצא. רצה לומר: ואם אין חמשה בידך, תן הנמצא ואם פחות מחמשה:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י

   מצודת ציון

   תחת ידך. רוצה לומר ברשותך:

   רש"י

   או הנמצא. אם אין חמשה, תן לי מה שנמצא בידך:

5. (ה)וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת־דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין־לֶחֶם חֹל אֶל־תַּחַת יָדִי כִּי־אִם־לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם־נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה

   מצודת דוד:לחם קדש. לחם הפנים היו, וכבר נסתלקו מהשלחן והוקטרו הבזיכין: אם נשמרו הנערים. הם הנערים שאמר דוד ששלחם אל מקום פלוני אלמוני וחשב שהאמת אתו ולהם יביא הלחם: אך מאשה. כאלו אמר אך אם נשמרו הנערים מאשה, רצה לומר: מטומאת קרי, ואף שהלחם ההוא אסור לזרים, מכל מקום רצה להאכילם מחמת גודל הרעבון, אולם דוקא לטהורים:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, רלב"ג

   מצודת ציון

   חול. חולין:

   רש"י

   אך מאשה. בקושי אני מאכילן לזרים, אך זה אי אפשר שאכילנו לטמאים:

   רד"ק

   לחם קדש פירש אדוני אבי ז"ל לחמי תודה שיוכל זר לאוכלו בטהרה:

   אם נשמרו הנערים דרך כבו' אם נשמרת ר"ל וכמוהו וירדו כל עבדיך אלה אלי:

   רלב"ג

   כי אם לחם קדש יש. יתכן שבחר מלחם הקדשים מה שאסורו יותר קל והוא קדשים קלים כמו הענין בלחמי תודה ועליו אמר שיתנהו לו ולנעריו:

   אם נשמרו הנערים אך מאשה. והנה יחס זה לנערי' לכבוד דוד ואחשוב שיהיה הרצון בזה שיהיו נשמרים מטומאת אשה וממה שידמה לזאת הטומאה:

6. (ו)וַיַּעַן דָּוִד אֶת־הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם־אִשָּׁה עֲצֻרָה־לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי־הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי

   מצודת דוד:כי אם אשה עצורה לנו. רצה לומר: לא כמו שתחשוב אתה שאין אנו נשמרים מאשה, לא כן היא, כי אם אשה מנועה מאתנו מן כעת תמול השלישי בזמן צאתי מביתי, ואף בגדי הנערים המה טהורים וראוים לקודש, כי טהרו אותם: והוא דרך חל. והלחם ההוא משנסתלק מעל השלחן וקרבו הבזיכין, קרוב הוא להיות חולין, כי יצא מידי מעילה משיש בו היתר לכהנים: ואף כי היום וכו׳. רצה לומר: ואפילו אם היום היתה תחילת קדושתו על השלחן, ועדיין יש בו מעילה, עם כל זאת מותר לי לאכלם, כי אחזו בולמוס, והוא חולי הרעבון והכל מותר משום פקוח נפש, כן פירשו רבותינו במנחות (צה ב):

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, רלב"ג

   מצודת ציון

   עצורה. מנועה, כמו (דברים י״א:י״ז וז): ועצר את השמים:

   לנו. רוצה לומר מעמנו:

   כתמול שלשם. רוצה לומר כתמול השלישי שלפני היום:

   דרך חול. רוצה לומר ענין חולין:

   רש"י

   עצורה לנו. עצורה ממנו:

   ויהיו כלי הנערים קדש. טהורים:

   והוא דרך חול. והלחם משנסתלק מעל השולחן והקטירו הבזיכין, קרוב הוא להיות חולין, שיצא מידי מעילה משיהיה לו שעת היתר לכהנים:

   ואף כי היום יקדש בכלי. ואפילו אם היום היתה תחלת קדושתו על השלחן, הייתי זקוק ליטלו משם ולהאכילנו, שאחזו בולמוס ומסוכן הוא, כך מפורש במנחות:

   רד"ק

   כי אם אשה עצורה לנו אפילו היתה אשה עצורה עמנו כתמול שלשום בצאתי טהרנו עצמנו:

   ויהיו כלי הנערים כלומר בגדיהם קדש:

   והוא דרך חול כלומר אף על פי שיצאנו דרך חול שלא היינו סבורים שהיינו צריכים ללחם קדש אף על פי כן טהרנו עצמנו כדרך בני אדם שדעתם לצאת לדרך:

   ואף כי היום יקדש בכלי פי' כל שכן היום שיהיה עמנו לחם קדש שנשמר בו ונזהר שיהיה בקדושתו בכלי:

   רלב"ג

   כי אם אשה עצורה לנו וגו'. ר"ל הנה אשה היתה נמנעת לנו מעת צאתנו שהיתה מאתמול שלשם לרוב זריזותנו לעשות מצות המלך והנה היו כלי הנערי' ראויים לקדש כי טהרנו עצמנו בצאתנו:

   והוא דרך חול. רצוני שכן דרך אוכלי חולין שתהיה מעלתם כמעלתי לאכל חוליהן בטהרה ר"ל על טהרת הקדש, ואף כי היום שיהיה בכלינו נהיה נשמרים ונזהרים לאכלו בטהרה ויהיה הרצון בזה והוא הנכון הנה אם היתה עצורה כתמול שלשם לבא אליה כצאתי טהרנו את עצמנו ויהיו כלי הנערים ראויי' לקדש והנה זה הוא דרכנו ומנהגנו גם באכילת חולי' שנשתדל לאכלם על טהרת הקדש ובהיות הענין כן איך לא נהיה נזהרים לאכל בטהרת הקדש כשיהיה בכלינו:

7. (ז)וַיִּתֶּן־לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא־הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי־אִם־לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יְהוָה לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ

   מצודת דוד:ויתן וכו׳ קדש וכו׳. נתן לו לחם הפנים, כי לא היה לו לחם אחר כי אם אלו: המוסרים. אשר נסתלקו מן השלחן, לשום במקומם לחם חם, בעת הלקח את אלו שהיו מונחים על השלחן כל השבוע [ואף שהלחם המסודר בשבת היה נאפה מערב שבת, מכל מקום היה מונח במקום שישמור חומו]:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, רלב"ג

   מצודת ציון

   המוסרים. מלשון הסרה:

   רש"י

   לשום לחם חם. אחר, ביום הלקח זה ורבותינו אמרו (יומא כא א): חם ביום הלקחו, גם ביום סלוקו, חם כיום סדורו:

   רד"ק

   ויתן לו הכהן קדש לחם קדש כלומר לחמי תודה כי לא היה שם לחם אחר אלא לחם הפנים המוסרי' מלפני ה' ואותו אסור לזרי' לפיכך נתן לו לחמי תודה כי לא היה שם לחם חולין כך פי' אדוני אבי ז"ל, ורבותינו ז"ל פירשו כי לחם הפנים נתן לו ופירשו והוא דרך חול על לחם הפנים כי אחר הקטרת בזיכים היה כמו שאמר המוסרים מלפני ה' ואין מעילה בלחם הפנים אחר הקטרת בזיכים ופי' ואף כי היום יקדש בכלי אין צריך לומר זה שנוכל לאכלו כי רעבים אנחנו ומסוכנים אלא אפי' זה שהושם עתה על השלחן שהוא קדוש בכלי שהשלחן מקדשו ויש בו מעילה אף על פי כן נוכל לאכלו מאחר שאין לך לחם אחר שתתן לנו ואנחנו רעבים ומסוכנים ואמרו שאחזו לדוד חולי הנקרא בולמוס מחמ' רעב ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים:

   לשום לחם חום חום תואר בפלס מעוז לתם דרך ה' ופי' כי בעת שהיו לוקחים אותו מעל השלחן היו משימין עליו האח' חם כמו שאמרו טפחו של זה בצד טפחו של זה שנאמר לחם פנים לפני תמיד שלא יהא שלחן בלא לחם, ופי' ביום הלקחו בעת הלקחו כמו ביום הכותי כל בכור יום צעקתי בליל' נגדך לפיכך אמר לשום כלומר היו מוסרים הראשונים לשום במקומם אלו החדשים, ומה שאמר לשום לחם חם יש לשאול איך היה חם ביום סדורו והלא לחם הפנים לא היתה אפייתו דוחה שבת ומערב שבת היו אופין אותו ומסדרין אותו בשב' כמו שכתוב ביום השבת יערכנו ועוד היאך נתן לו לחם הפנים ולחם הפנים ביום השבת שהיו מסלקין אותו היה נחלק בין משמר היוצא ומשמר הנכנס והיו אוכלין אותו ודוד בודאי לא היה בא בדרך בשבת, ואם תאמר מפני סכנת נפשות היה בא בדרך בשבת עד שתמה עליו אחימלך ואמר לו מדוע אתה לבדך היה לו לתמוה יותר איך היה בא בשבת ועוד יש לשאול אם עם אחימלך לא היה לחם חול לא היה בכל העיר לחם חול שישאל דוד מאחד מבני העיר עד שהוצרך אחימלך לתת לו לחם קדש וא"ת לא רצה דוד לגלו' עצמו בעיר ובסתר בא אל אחימלך היה לו לאחימלך לבקש לחם חול מאחד מבני העיר להאכיל לישראל וכי היו חוקרים לאחימלך בעבור מי מבקש אותו, ותשובת אלו השאלות כי נוב עיר הכהנים היתה כלה כהנים לפיכך נקראת עיר הכהנים ולפיכך צוה שאול להרוג כל העיר כי לא היה לו קצף אלא על הכהנים בעבור אחימלך וכיון שהיתה כלה כהנים ולא היה ישראל זר שוכן ביניהם היו כל העיר אוכלי תרומה והתרומה היא לזרים בעון מיתה והמסוכן מחמת רעב מאכילין אותו דבר האסור אם אין לנו מותר ומשני דברים האסורין מאכילין אותו הקל לפיכך נתן לו אחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה' שאין בהם מעילה אחר הקטרת בזיכי לבונה ודוד בודאי בחול בא אל אחימלך ואם תאמר כיון שבא בחול היאך היה לאחימלך לחם הפנים המוסרים מלפני ה' והלא כבר נאכל בשבת שעברה בין שני המשמרות אפשר שמצא דוד ממנו שלא היה נאכל כלו כי שתים עשרה חלות היו שהיו נחלקות לכמה כהנים והיה מגיע לכל אחד דבר מועט כזית או יותר מעט עד שאמרו כי הכהנים הצנועים היו מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקין ואוכלין ואחר שהצנועים מושכין את ידיהם ממנו ולא היו אוכלים היה נשאר ממנו פעמים אחר השבת והנשאר שמצא דוד נתן לו אחימלך ואם תאמר כי מה שהצנועים היו מניחין היו האחרים אוכלין אפשר שהיו אוכלים חלקם וחלק הצנועים וכן פירשו חולקין חוטפין ואפשר שהיה חלק הצנועים מונח וכן אמרו מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חבירו והיו קורין אותו בן חמצן נראה כי רובן לא היו עושין כן והנכון לומר עוד כי חלק אחימלך נשאר כי כהן גדול היה חולק עם המשמרות בחלות שנאמר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ומה שאמר לשום לחם חם ביום הלקחו מצאנו מחלוקת בין רבו' ז"ל אם היו חלות אלה נאפות בשבת או בחול כי רבי יהודה אומר כי בשבת היו נאפות ולדבריו פשוט הוא כי חם היה הלחם בעת סדורו ולדברי חכמים שאומרים כי לא היתה אפייתו דוחה את השבת ומערב שבת היה נאפה איפשר שהיה חם בעת סדורו למחר כי בערב שבת היו אופין אותו ומחר בבקר אחר הקרבת המוספין היו מסדרין אותו ואפשר שהלילה היה בתנור ולא היו מוציאין אותו מן התנור עד שעת סדורו והיה חם עדיין אולי היו סותמים פי התנור כדי שישאר בחמותו עד מחר ומרז"ל שאמרו כי במעשה נס היה הלחם חם כל זמן שיהיה בשלחן שאמרו אמר רבי יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים סלוקו חם כסדורו שנאמר לשום לחם חום ביום הלקחו ואמרו רז"ל גדולה לגימה ששגגתה עולה זדון שאלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרו' לחם לא נהרג' נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשת בניו:

   רלב"ג

   ויתן לו הכהן קדש. ר"ל כי לא היה שם לחם אחר לתת לו כי אם לחם הפנים שאינם מוסרים מלפני שולחן הזהב כי אם לשום לחם חום תחתיו ביום הלקחו באופן שיהיו בשלחן תמיד שתי מערכות לחם הפנים והנה לא היו מסירים אותו כי אם ביום השבת כמו שנתבאר בתורה ואז היה מתחלק לכהנים ולזה לא היה דרך לאחימלך לתת לדוד מלחם הפנים וידמה שאמר זה להורות שאם היה אפשר לו זה היה יותר נכון לו לתת לו לדוד מלחם הפנים כי אחר הקרב' מכשיריו והם בזיכי הלבונה אין בו מעילה כלל וידמה לפי זה המאמר שהיה בקדש שנתן יותר מהנטייה מדרכי התורה ממה שיהיה בלחם הפנים אחר הקרב' מתיריו ולזה ידמה שזה הקד' שנתן לו הוא תרומה או מנחה והתיר הכהן אכילתה לזר ולא אכילתה בטומאה כי הזרו' יתכן שיותר מפני פקוח נפש כי האכילה היא בעצמותה מסירה הסכנה שתהיה מהרעב ואולם הטומאה אין ראוי שתדח' מפני זה אחר שאינה בעצמותה סבה להסיר הסכנה ולזאת הסבה בעינה יותר לכבות את הנר בשכת בשביל החולה שיישן כשהיה בחליו סכנה ולא יותר לטלטל את הנר להוציאו חוץ מחדר החולה כמו שבארנו במקומו והנה קרא הלחם שישימו תחת הלחם המוסר לחם חום כי הוא היה נאפה מחדש סביב יום השבת עם שהוא אפשר שהיה עומד בדפוסיו של זהב שהיה נאפה בהם עד עת המערכה ואז היה נשמר חומו קצת לזאת הסבה:

8. (ח)וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל

   מצודת דוד:נעצר. מעוכב שם, להתבודד בעבודת ה׳: אביר הרועים. גדול וממונה על רועי מקנה המלך:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, רלב"ג

   מצודת ציון

   נעצר. מעוכב, כמו (שופטים יג טו): נעצרה נא אותך:

   האדומי. שהיה גר באדום, אבל היה ישראל מלידה:

   אביר. ענין חוזק, כמו (בראשית מט כד): אביר יעקב, ורוצה לומר גדול וחשוב:

   רש"י

   נעצר לפני ה'. עוצר עצמו לפני אהל מועד, לעסוק בתורה:

   אביר הרועים. אב בית דין:

   רד"ק

   נעצר לפני ה' נראה כי בא שם לזבוח עם אנשים אחרים והלכו חביריו והוא נשאר אחריהם להתפלל או לזבוח עוד לפיכך אמר נעצר, ורז"ל פירשו עוצר עצמו לפני אהל מועד לעסוק בתורה, ופי' אביר הרועים שהיה אב ב"ד וזהו דרך דרש:

   דואג האדומי גר בארץ אדום לפיכך קראו אדומי וכן אוריה החתי יתרא הישמעאלי אתי הגיתי מיוחסי' על שם מקומם שהיו גרים בהם:

   אביר הרועים אביר הוא אחד במוכר' ובסמוך לפי שהוא דגוש על משקל כביר אביר יעקב הוא קל ממשקל שריד לפי' נשתנה בסמיכות ופי' גדול רועי המקנה אשר לשאול וממונה עליהם:

   רלב"ג

   אביר הרועים. ר"ל גדול רועי המקנה אשר לשאול וממונה עליהם:

9. (ט)וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ־פֹּה תַחַת־יָדְךָ חֲנִית אוֹ־חָרֶב כִּי גַם־חַרְבִּי וְגַם־כֵּלַי לֹא־לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי־הָיָה דְבַר־הַמֶּלֶךְ נָחוּץ

   מצודת דוד:ואין. בלשון שאלה אמר לו, האם אין יש פה חרב לתתה לי: כי היה וכו׳ נחוץ. ובעבור המהירות לא לקחתי מה עמדי:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, רד"ק

   מצודת ציון

   ואין. בחיר״ק כמו בציר״י, וכן (לעיל ד כא): אי כבוד:

   פה. כאן:

   כלי. תרגם יונתן: מני:

   נחוץ. ענין מהירות רב, וכן תרגם יונתן: בבהילו:

   רש"י

   ואין יש פה. ואם יש פה:

   נחוץ. בבהילות:

   רד"ק

   ואין בחירק כמו ואין בצרי והוא דרך שאלה כלו' אין יש תחת ידך חרב או חנית שתתן לי וכמוהו חירק וצרי ניר ונר בין ובין ריש ורש חין וחן וי"ת ואילו אית הכא:

   תחת ידך ברשותך וכמוהו רבים:

   כלי כתרגומו מני:

   נחוץ ענינו לפי מקומו מהיר ואין לו חבר וכת"י בבהילו:

10. (י)וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר־הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה־הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם־אֹתָהּ תִּקַּח־לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי

    מצודת דוד:אחרי האפוד. מונחת אחרי האפוד ויונתן תרגם: בתר דשאיל ליה באפודא. רצה לומר: מתחלה שאל לו באורים ותומים, ואחרי זה אמר לו הדברים האלה: אם אותה. אם תרצה לקחתה, קח אותה: אין כמוה. רצה לומר: טובה היא לי מכל החרבות:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, רלב"ג

    מצודת ציון

    לוטה. מכורך ומעוטף, כמו (מלכים א יט יג): וילט פניו באדרתו:

    בשמלה. בבגד:

    האפוד. הוא שם כולל גם לחושן:

    זולתה. חוץ ממנה:

    בזה. במקום הזה:

    רש"י

    לוטה. כרוכה, וכן (מלכים-א יט יג): וילט פניו באדרתו:

    אחרי האפוד. אחר ששאלו באורים ותומים, אמר לו כן וכן תרגם יונתן: בתר דשאיל ליה באפודא:

    רד"ק

    לוטה בשמלה מן וילט פניו פני הלוט הלוט ופי' כרוכה בשמלה וכן הוא תרגומו מכרכא בשושיפ':

    אחרי האפוד שהיתה תלויה אחרי המקום שהיה מונח האפוד והחשן או יהיה פי' האפוד שלא היה אפוד החשן אלא אפוד בד והוא לבוש שהיו לובשים הכהנים ועבדי ה' כמו שאמר שמנים וחמשה איש נושאי אפוד בד וכתי' ודוד חגור אפוד בד וזו החרב היתה תלויה אחרי אלה הבגדים וזהו הנכון וי"ת בתר דשאיל ליה באפוד' כלומר אחר ששאל לו באפוד החשן את דרכו ואחר כן אמר לו שיקח זו החרב כי כן אמר לו דואג וישאל לו בה' וכן שאול אמר לו לאחימלך ושאול לו באלהים ולא כחש לו אחימלך אבל אמר היום החלותי לשאול לו באלהים ונכון הוא בעיני פירושו אבל אינו דרך פשט הפסוק לפי מקומו שאמר אחרי האפוד בין לוטה בשמלה ובין אותה תקח לך:

    אם אותה תקח לך קח אם אותה תרצה לקחת קח כי אין אחר' זולתה:

    בזה פי' בזה המקום:

    אין כמוה והלא אחימלך היה יודע שאין כמוה למה אמר לו אם אותה תקח לך לפי שהיתה באהל מועד לזכרון הנס כמו שפירשתי לא היה ברצון אחימלך להוציאה משם אם היתה שם אחרת אבל כיון שלא היתה שם אחר' לא היה יכול למנעה מדוד כי הוא לקחה מהפלשתי והוא שם אותה שם באהל מועד ובידו יש לקחתה ולהחזיר' כאשר ירצה:

    רלב"ג

    לוטה בשמלה. נסתרת ומכוסת בשמלה אחרי האפוד והחשן שהי' בלשכה ששמים שם בגדי כהונה והנה שם זה החרב שם לפרסם הנס שנעשה לישראל בדבר גלית:

11. (יא)וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם־הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל־אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת

    מצודת דוד:ביום ההוא. כי בעוד היותו בארץ ישראל, עדיין היה ברשות שאול, וכאלו לא ברח:

    עוד פירושים על פסוק יא: רד"ק

    רד"ק

    מפני שאול והלא תמול ברח אלא ר"ל כי היום ההוא ברח לו מארץ ישראל ובא לו אל אכיש שלא ימצאהו שאול זהו מפני שאול:

    ויבא אל אכיש ובספר תהלים קראו אבימלך ושני שמות היו לו וכמוהו רבים או אבימלך שם כנוי לכל מלכי פלשתים כמו פרעה מלך מצרים וכן מצאנוהו קרוי אבימלך בימי אברהם ובימי יצחק:

12. (יב)וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא־זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו

    מצודת דוד:מלך הארץ. רצה לומר: חשוב כמלך, על היותו יוצא ובא במלחמה לפני העם: הלא לזה יענו. רצה לומר הלא עליו היה השבח לזמר במחולות לאמר, הכה וכו׳ ודוד ברבבותיו:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י

    מצודת ציון

    יענו. ענין הרמת קול, כמו (דברים כז יד): וענו הלוים קול רם:

    במחולות. שם כלי זמר:

    רש"י

    הלא זה דוד מלך הארץ. אמרו לו לאכיש, תנאי היה בינינו (לעיל יז ט): 'אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים', אין לך אלא שתרד מכסאך, ויהיה מלך הארץ הזאת:

13. (יג)וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ־גַּת

    עוד פירושים על פסוק יג: רד"ק

    רד"ק

    וירא ביו"ד איתן לבד ויו"ד השרש נגרעה מן המכתב וירא מפניו שלא יהרגהו כי הוא הרג גבורם וכמה מהם:

14. (יד)וַיְשַׁנּוֹ אֶת־טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָיו עַל־דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל־זְקָנוֹ

    מצודת דוד:וישנו את טעמו. שינה את דבריו לפניהם, ועשה מעשה סכלות בהיותו בידם, ועשה סימנים ושריטות על הדלתות והוריד וכו׳, וכל זה עשה למען יחשבו שאין זה דוד:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, רד"ק, רלב"ג

    מצודת ציון

    וישנו. מלשון השתנות וחלוף:

    טעמו. ענין דבור החכמה, כמו (איוב יב כ): וטעם זקנים יקח:

    ויתהולל. ענין סכלות, כמו (שם פסוק וז): ושופטים יהולל:

    ויתו. ענין רושם ושריטה, כמו (יחזקאל ט ד): והתוית תיו:

    רירו. רוקו, כמו (איוב ו ו): בריר חלמות:

    רש"י

    את טעמו. את דבריו:

    ויתהולל. נשתטה:

    ויתו. ויכתוב:

    רירו. רוקו, דבר הנוטף קרוי ריר, וכן (איוב ו ו): בריר חלמות ; וכן (ויקרא טו ג): רר בשרו:

    רד"ק

    וישנו את טעמו שינה את דברו ודעתו בעיניהם כדי שיתנכר להם ולא יחשבו עליו שהוא דוד או כדי להראות עצמו שוטה בעיניהם ולא יחושו עליו ויגרשוהו מהיכל המלך וילך לו ופירוש טעמו הוא מטעם המלך וברוך טעמך ות"י ושני ית מדעי' וי"ו וישנו כנוי קודם זכר הפעול וכמוהו ותראהו את הילד ויכו האחד את האחד ופי' בעיניהם כמו לפניהם:

    ויתהלל בידם עשה מעשה סכלות והוללות ופירוש בידם לפניהם כלומר בעוד שהיה בין ידיהם שהיו סובבים אותו ומביטים אליו וזה מעשה הוללות שהיה עושה:

    ויתו על דלתות השער שהיה כותב בדלתות השער או משרט שריטות כי השריטה גם כן נקראה תו וכת"י ומסרט על דשי תרע':

    ויורד רירו אל זקנו הוא ריר הרוק היוצא מהפה:

    רלב"ג

    וישנו את טעמו. הוא מענין וטעם זקנים יקח והרצון ששנה דבריו באופן שהיה נראה כי בבלי דעת דבר ועשה עצמו הולל:

    ויתו על דלתות השער. ר"ל שהיה מתוה תו ורושם על דלתות השער על צד השטות והיה מוריד ריר פיו על זקנו:

15. (טו)וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל־עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי

    מצודת דוד:הנה תראו. הלא ראיתם שהוא איש משוגע, ודוד הלא הוא משכיל, אם כן אין זה דוד, ולמה תביאון אלי:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון

    מצודת ציון

    משתגע. מראה בעצמו ענין שגעון:

16. (טז)חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי־הֲבֵאתֶם אֶת־זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל־בֵּיתִי

    מצודת דוד:חסר משוגעים. אמרו במדרש (ילקוט שמעוני כאן רמז קלא): שהיתה אשתו ובתו משוגעות, ולזה אמר וכי חסר וכו׳, רצה לומר וכי אין די לי במשוגעים אשר בביתי, עד שהבאתם גם את זה להשתגע אצלי: הזה וכו׳. ועוד, האם זה שהוא בתכלית השגעון, וכי ראוי הוא לבוא אל ביתי, עם כי לפעמים יתענגו השרים בשמוע דברי משוגע, אולם לא מדברי מי שהוא בתכלית השגעון:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, רד"ק, רלב"ג

    רש"י

    הזה יבא אל ביתי. לשון תמיהה, ולכך נקוד חטף פתח, ורפי:

    רד"ק

    חסר משוגעים אני בתמיהה וכי הייתי חסר משוגעים וצריך אליהם כי זה הבאתם אלי, ובדרש כי אשתו של אכיש ובתו היו משוגעות וצועקות ומשטות מבפנים ודוד צועק ומשטה מבחוץ אמר להם אכיש וכי יודעים אתם בי שחסר משוגעי' אני:

    רלב"ג

    חסר משוגעים אני. ר"ל האני חסר משוגעים ומצטרך אליהם עד שתביאו אלי זה להשתגע, ועוד האם זה שהוא בתכלית השגעון והוא ראוי לבא אל ביתי, והנה בזאת התחבולה נמלט דוד מיד אכיש מלך גת: