שיר השירים פרק ג׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, אלשיך ותורה תמימה.

1. (א)עַל־מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו

   מצודת דוד:על משכבי בלילות. עודה מספרת מה הנעשה באותן הימים, ותאמר כשבא הלילה הלכתי על מקום רפידת משכבי בלילות, ושם בקשתי את החשוק שנפשי אוהבת אותו, בחושבי שכבר בא כאשר שאלתיו ושוכב הוא על משכבי אבל בקשתיו ולא מצאתיו, כי לא חזר. הנמשל הוא לומר הנה חשבתי שעל ידי תפלת משה נתרצה לי המקום ברוך הוא מכל וכל, אבל לא כן היה, כי אמר כי לא אעלה בקרבך:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, אלשיך, תורה תמימה

   רש"י

   על משכבי בלילות. בצר לי שישבתי אפילה כל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופים:

   בקשתיו ולא מצאתיו. (שמות) כי אינני בקרבכם (שם) כי לא אעלה בקרבך:

   מלבי"ם

   משל: השיר השלישי: אחר ימים רבים והרעיה סגורה בחדרי שלמה זכרה את דודה ואהבתו על משכבה בלילות. ותצא ממטתה לבקשו בעיר ולא מצאה אותו עד שיצאה מן העיר אל המדבר. שם נתחברה עמו עד שרדפו אחריה בנות ירושלים, אמנם גם אח"כ נמשך החבור ביניהם ודבר עמה בכל לשון של חיבה ובסיפור זה יספר איך יצאה ממטת שלמה, ואיך לא הפרידו בנות ירושלים ביניהם גם אחרי זאת, והשיר הזה נמשך עד אני ישנה (ה' ב):

   על. הרעיה התחילה לזכור בדודה ולבקשו על משכבה לילה אחר לילה ולא מצאה אותו:

   מליצה: השיר השלישי: אחרי ימים רבים והרעיה האלהית היתה סגורה בגויה זכרה את דודה שבשמים ותצא ממטתה ר"ל מגויתה שנפרדה מן החומריות ותשקוד לבקש את ה' ולדרשו. וזה היה בשנת אחת עשרה למלך שלמה שאז כלה בנין בית ה' והרבה בתפלות ובתחנונים ובזבחים רבים במ"א ח' ובדה"ב ד'] ולא מצאה את דודה עד שיצאה מן העיר אל המדבר ר"ל עד שהתפשטה מן הגויה להתחבר עם הקדש שאז נראה אליו שנית כאשר נראה אליו בגבעון [כנז' במ"א ט' ובדהב"ז] והיה נבואה גמורה ודבור ארוך באהבה וחבה. וגם אחר שהשביתו כחות החומר את החבור הזה בכל זאת דבק רוח ה' בנפש שלמה גם אח"ז ע"י המקדש אשר בנה אשר ה' אמר לשכון בערפל. ויספר איך התפשטה הנפש מן הגויה ואיך לא יכלו בנות ירושלים שהם כחות החומר להשבית את קדושת שלמה ודבוקו באלהים גם אח"ז. והשיר הזה נמשך עד אני ישנה ולבי ער [ה' ב']:

   על. הרעיה נפש שלמה התחילה לזכור אהבת דודה העליון ב"ה ולבקשו על משכבה בלילות כי לפני הלילה ההוא שנגלה ה' אל שלמה במחזה שנית היה מכין א"ע לנבואה לילה אחר לילה (אחר שהקדים לקדם פניו בתפלה ובזבחים) ועז"א בלילות לשון רבים שהתמיד בזה לילות רבים, ולא מצאה אותו ר"ל שלא השיג הנבואה [כי מעת שהרבה בתפלה ובזבחים עברו י"ד ימי החנוכה ששמחו בשמחת הבית ועדיין לא הופיע דבר ה' אליו]:

   רלב"ג

   על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו:

   הרצון בזה שעם היותה בחשך הסכלות בקשה לחקור בשלמות התכליתי שאהבה נפשה לחוזק תשוקתה בו ולא מצאה אותו ולפי שהוא בלתי אפשר שיגיע התכלית אם לא בסדר הראוי:

   אבן עזרא

   הפעם הב' והנה היא החלום הלילה אמרה על משכבי בלילות רבים הייתי רואה שסבבתי בעיר לבקש (את) דודי ושאלתי לשומרים את שאהבה נפשי הראיתם אותו והייתי רואה שמצאתיו:

   הפעם הג' אמ׳ כנסת ישראל אז הייתי במחשך בלילה ובקשתי השכינה שתלך בקרבי:

   תרגום

   וְכַד חֲזוֹ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל דְּאִסְתַּלַּקוּ עֲנָנֵי יְקָרָא מֵעִלָּוֵיהוֹן וּכְלִילָא דְּקוּדְשָׁא דְּאִתְיְהֵיב לְהוֹן בְּסִינַי אִתְנְטֵיל מִנְּהוֹן וְאִשְׁתְּאַרוּ חַשִּׁיכִין כְּלֵילְיָא וּבְעוֹ יָת כְּלִילָא דְּקוּדְשָׁא דְּאִסְתַּלַּק מִנְּהוֹן וְלָא אַשְׁכָּחוּהִי:

   ספורנו

   על משכבי בלילות. הלא בימים ראשונים חטאתי וסלחת מיד אחרי שובי ועתה לא כן כי אמנם בלילות שהם מחשכי ארבעים יום שהיו בכעס:

   בקשתי את שאהבה נפשי. בודוי ובתפילת משה רבינו וצדיקי הדור:

   בקשתיו ולא מצאתיו. מפני האף והחמה:

   אלשיך

   על משכבי וגו'. הלא למעלה כתבנו כי במגילת ספר הלזו ידמה את עם בני ישראל אצלו ית' למלכה אשר המלך אהבה ועל אשר לא טוב עשתה שלחה מביתו ויצאה והיתה גולה וסורה בארצות אויביה וגם שם לא זז מחבבה והיא גם היא לשמו ולזכרו תאות נפש ולולא התעצלה לקום ממשכב דמשק ערשה ולקום ולבקש את דודה לא המציא עצמו לה כן כמשל הזה אנו בני ישראל הכניסנו לחופת הר סיני הוא יתברך ותרב אהבת כלולתינו ובמוצאו בנו ערות דבר מארצו יצאנו זה פעמי' כהיו' הזה ועל שוכבנו על ערש תרדמת משובתינו ולא קמנו ונתעודד לא נושענו וע"כ עלינו תטוף מלתו יתברך קומי לך כלומר קומי לך ממשכב עצלות משובתך ושובי עדי ותהי תשובתינו אליו לאמר יעשה למענו ויסוב ידמה לעופר האילים וגם תהיה מרוצת מהירותו לגאלנו על הרי בתר עוד תוסיף אמריה כ"י ותאמר הנה עוד ראיתי בדרכי טובך כי גם בשכבי במשכב תרדמת משובה היטבת חסדך וגם עתה כחסד אשר עשיתי בימים ההם עשה גם עתה כי גם כי לא שלמים אנחנו מפאת זכיותינו כי שוכבים אנו על מטות עצלת משובתנו זכור נא כי על משכבי שהייתי שוכבת וישנה מלהתעורר ולשוב בשני לילות שהבאת סמוכות הם שתי גליות כי הגלות ידמה ללילה באמת והוא כי גלות מדי אשר היה ע"י המן האגגי הלא היא טרם כלות לגמרי גלות בבל שבעים שנה ואז דלגת על הרי בתר שבתרת ותאביד הכשדים והמן וסיעתו בקרב ימים ולא ארכו הימים בין זה לזה כי סמכת השני לילות סמוכים ועם היותי על משכבי של משובה הן אמת שבקשתי בלי תשובה את שאהבה נפשי יושיענו מגזרת המן ולא מצאתיו מיד בשועי אבל לא הארכת הרבה כ"א הלא כאשר אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות הוא בקום מרדכי שהוא חלק ממני כנודע כי כל נפשות ישראל אחת יחשבו וכל גויתיהם כאברי גוף א' שקם אז בשוקים וברחוב העיר צועק צעקה גדולה ומרה כי מרדכי יתייחס לכל הכללות כי כל מעשיו כאלו עשינו אנחנו וע"כ אמר אקומה כאלו כלנו עשינו ואסובבה בעיר כמדובר וגם שתכף לא נושענו ובקשתיו ולא מצאתיו הלא לא אחרת הדבר ומצאוני השומרים וכו' והוא מאמרם ז"ל במדרש חזית שהוא יתברך בישר את מרדכי ביום השלישי לצומות ע"י תינוקות של בית רבן שהיו מהלכין בעיר ואמר לא' פסוק לי פסוקיך ואמר אל תירא מפחד פתאו' כו' פתח השני ואמר אני קריתי היו' ובזה בפסוק עמדתי עצו עצה ותופר וכו' פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא וכו' וזהו מצאוני השומרים הם תינוקות של בית רבן הנקראים נטורי קרתא כמאמר רבי חייא וזהו השומרים הסובבים אז ומהלכי בעיר כי מצאם בשוק ואשאלה להם פסוק לי פסוקיך לראות מה ישים ה' בפיהם וזהו את שאהבה נפשי הוא יתברך ראית' באשר ישים בפיכם ואז כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי ואושעה ואז בהחילו לימצא לי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי הוא כותל מערבי ונבנה החדר הוא ב"ה על תלו ושרת' שם שכינה בעצם במקום שהיה שם בתחלה בימי אבותי וזהו אל חדר הורתי:

   או יאמר מצאוני השומרים הם חגי זכריה ומלאכי שהיו שומרי ישראל בצדקתם שהוצרכו לישאר כנודע כי לבנות המזבח היה יהי' ע"פ נביא והן הם אשר הנהיגו בעיר הקדש לסבב בעיר את המזבח בערבה שבעה פעמים כי מנהג נביאים הוא וזהו הסובבים בעיר. או יאמר הסובבים בעיר כי הם אשר סיבבו את ירושלים בשתי תורות עזרא הוא מלאכי ונחמיה עם כל הגדולים והכהנים והשרים ואשאלה את פיהם את שאהבה נפשי ראיתם במראה הנבואה אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ ובית ה' נלך והוא כמפורש בנבואתם והם בשרונו וצוו אותנו על פי ה' לקום ולבנות חרבות ירושלים וכמעט שעברתי מהם בבשרם אותם עד שמצאתי את שאהבה נפשי ויתן את חן העם בעיני מלך פרס ויתן יד לבנות אז אחזתיו ולא ארפנו עד שנגמר הדבר והבאתיו כו' כמדובר כלומ' ולכן גם עתה כמאז ויהי מה ריצה על הרי בתר וכאשר אז מיהרנו למצוא עם היותי שוכבת על מטת משובה ותקרה לפני ימצאוני השומרים כמעט קומה לשוב כי לא שבו כל הכללות כולו ועל ידי אשר מצאוני אחזתיך כי אחזתי בך עד שהבאתיך לבית אמי ובניתי לי בית הבחירה היא חדר הורתי גם עתה בשצף קומה המצא והקר' לפנינו ימהרו ימצאונו מבשרים וגואלים מאתך ואזי נאחז בך ולא נרפך עד בואנו אל הר ה' והיכל ה' תבנה מה שאין כן עתה כי בהצר לנו טרם ראותנו התחלת המבשרים הלא יפנה לבנו אחר יצרנו ונדחינו חלילה אך לו מיהרת להביא סימני גאולה ומבשרים משמך הנה נתאמץ לבבנו ונחזיק בך ולא נרפך והנה תשובתו יתברך המיוחדת להשיב על זה הלא היא כי הלא אז יכינו על יד מה שסבלנו צרת המן הרע י"א חדש באבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד מעותדים ליום הריגה כאשר דרשו ז"ל עליהם פסוק ולא תאמין בחייך וע"כ ע"י המרק ההוא הטהרו להיות כדאים ליבנות אחרי כן בית המקדש אך עתה מי יעצר כח לסבול צרה גדולה כמוה ולא יאבד חלילה ולכן טוב טוב להאריך הגלות לאט עד עת קץ מלתת בלב המלכות להביאני הצרה גדולה כמוה ע"כ למען נבין תשובתו על דברנו וה' עושה כהופך פניו אל בנות ירושלים הנזכר למעלה שהם מכלל הויכוח הם הבבליים ואומר השבעתי אתכם וכו' שהוא כמפורש למעלה שמשביעם בל ידחקו הגלות יותר מדאי כי גם שעל ידי כן תמהר גאולתינו לבא ויחישנה בלא עתה אינינו חפץ תהיה החפזון מחמ' כך רק מחמת רב חפץ ותשוקה ותשובה שנזכה מאלינו ויחישנה פן לא נוכל לסבול ונקוץ ונאבד חלילה ובזה נמשכה אלינו תשובה על שאלתנו והוא כי אז דחקה הצרה יותר מדאי כי היא היתה להשמיד להרוג ולאבד וכו' וע"י כן קמנו ונתעודד והיה לנו פטיש חזק הוא מרדכי היהודי ואסתר המלכה אך עתה אדרב' טוב טוב הוא להשביע לבבליי' אל יעשו עוד כדבר ההוא פן לא נוכל לסבול ומפני כבוד יש' לא דבר פה לנוכח אתנו כי אינו כבודנו לאמר אלינו כי נבעוט בכובד הייסורין והגלות אך השביע את המיצר בל יכביד וממוצא דבר באה תשובתו אלינו:

   או יהי' שיעור הכתובים מי יתן ועל היותנו שוכבי' על משכב המשובה ואין אנו קמי' כדבריך קומי לך מאליך תעש' כאשר בהיותי על משכבי בלילו' שהוא בזמן שהוכללו שתי גליות כאחד הוא בימי המן טרם מלאת גלות שבעים שנה לבבל שהבאתנו בצרה רבה היא גזרת המן והסתר הסתרת פניך ממנו כי בקשתיהו ולא מצאתיהו ואף כי אקומה נא ואסובבה וכו' על יד מרדכי גם כן עדיין היתה הסתר פנים עד יום השלישי שמצאוני השומרים כו' כמפורש בדרך הראשון ואז אחזתיו וכו' עד נבנה ב"ה כן גם עתה אם אין אנו קמים מאלינו עשה כן והביאנו במצודה רעה כבימי המן והסתר פניך ואז על כרחינו נקומה ונסובבה בתשובה שלימה מתוך צרה ואז חיש מהרה תצמיח ישועה כמאז והבא עלינו כל הטובה אשר צפנת לנו משיב הוא יתברך כאומר לבבליי' השבעתי אתכם בל תעשו בקשתם זאת כמדובר כלומר כי אינם יודעים לשאול כי לא יוכלו לסבול ומה גם כי אז מלאו הימים לבנות חרבות ירושלים שבעים שנה על כן דחקה הצרה למהר אך עתה לא יעשה הוא יתברך כן רק בבא עתה שזו התקנה כי אפס מקום ליחל עוד אך להביא הקיצין של אחישנה אין לדחוק רק שתחפץ מאליה לקום ולשוב וזהו עד שתחפץ:

   תורה תמימה

   על משכבי. א"ר אבהו, מהו על משכבי – על מרעי כמש"נ ונפל למשכב. (שם)

   על משכבי בלילות. מהו בלילות, א"ר לוי באו לילות , אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, לשעבר היית מאיר לי בין לילה ללילה, בין לילה של מצרים ללילה של בבל, בין לילה של בבל ללילה של מדי, בין לילה של מדי ללילה של יון ובין לילה של יון ללילה של אדום ועכשיו שישנתי לי מן התורה ומן המצות נסמכו לי לילות ללילות . (שם)

   על משכבי בלילות וגו'. דבר אחר על משכבי בלילות זה לילה של מצרים , בקשתי את שאהבה נפשי – זה משה , מצאוני השומרים הסובבים – זה שבטו של לוי . אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי – זה סיני , ואל חדר הורתי – זה אהל מועד שמשם נתחייבו ישראל בהוראה . (שם)

   על משכבי בלילות וגו'. דבר אחר על משכבי בלילות זה לילה של בבל, בקשתי את שאהבה נפשי – זה דניאל , מצאוני השומרים הסובבים – אלו הכשדים . (שם)

2. (ב)אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו

   מצודת דוד:אקומה נא. אז אמרתי אל לבי עתה אקומה נא ואלכה בעיר מסביב בשוקים וברחובות ואבקשה את שאהבה נפשי והנה כן עשיתי כי בקשתיו, אבל גם שם לא מצאתיו. והנמשל הוא לומר הנה בכל הימים שסבבתי במסעות המדבר הייתי מחזרת אחר אהבתו, אבל לא נתרצה לי ולא אבה להכניסני מיד אל הארץ:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו

   מצודת ציון

   בשוקים וברחובות. כפל המלה בשמות נרדפים וכן אדמת עפר (דניאל יב ב):

   רש"י

   אקומה נא. ואבקשה (שמות לג) ויחל משה (שם לב) אעלה אל ה':

   מלבי"ם

   משל: אקומה, עד שקמה מן המשכב ותסובב לבקשו בעיר ומשם לשוקים ולרחובות ובכ"ז לא מצאה אותו:

   מליצה: אקומה. עד שקמה מן המשכב ותסובב לבקשו בעיר וגם בשוקים וברחובות ולא מצאה אותו. ר"ל שכבר בארנו כי העיר ירושלים המוזכרת בספר הזה היא משל אל קבוץ כל כחות הגויה שהיא העיר הקטנה המליציית, וכל אנשיה היינו כל כחותיה יש להם דירות ובתים מיוחדים שכל אחד פועל באבר ומקום מיוחד ומתגלה במקום זולת מקום. למשל נמצא בגויה איש חכם איש מבין איש בעל דעה איש מצייר איש חושב מחשבות איש שומר איש זוכר ר"ל כח החכמה כח הבינה כח הדעת כח המצייר כח המחשב כח השומר כח הזוכר. וכן נמצא איש רואה איש שומע איש מריח איש טועם מטעמים איש ממשש ר"ל חוש הראות והשמע והריח והטעם והמשוש וכל אלה יוצאים משורש הנפש המשכלת שמושבה במוח ומתפשטים באיברים ובמקומות מיוחדים, וכן נמצא בגויה איש מקנא איש מתגאה איש מתאכזר איש גבור איש עז פנים איש עניו איש בעל רחמים איש רך הלבב איש ביישן רצוני מדת הקנאה והגאוה והאכזריות והגבורה והעזות והענוה והרחמים והבושת וכל אלה שרשם מנפש החיונית שמשכנה בלב. וכן נמצא איש אוכל איש טוחן המזון איש מוציא הזבל רצוני כח הזן והמעכל והדוחה ששרשם מנפש הצומחת שמשכנה בכבד וכל כח וכח מתראה ופועל במקום מיוחד. והנה כמו שנמצא בעיר מקום השוק והרחוב ששם יתקבצו כל אנשי העיר בצאתם מן חדריהם המיוחדים לסחור ולדבר איש אל אחיו עד שהמקום הזה הוא רשות הרבים כן יש גם בגויה שוקים ורחובות ששם יתקבצו הכחות כלנה שהוא הכח המדמה שם יתקבץ הרואה והשומע והמריח והטועם והממשש והכח המתעורר שם יתקבצו האנשים בעלי הגאוה והקנאה והעזות והענוה והרחמים והגבורה והמורך וכח המתאוה שם יתעוררו האוכלים והשותים והטוחנים וכו', עפ"ז יצייר המליץ כי הרעיה נפש שלמה יצאה לבקש את דודה העליון וסבבה בעיר היינו שרצתה להשיג ההשגה הגדולה הזאת באמצעות כחותיה הגופניות וגם עברה אל השוקים והרחובות ר"ל הכחות הכוללים אשר בגויה ובכל זאת לא מצאה אותו כי לא יושג בכח חומרי ולא תדבק הנפש ברוחניות בעודה בעיר ובגויה הגם שיצאת מן החדרים והיא מתעסקת עם הכחות הכוללים שהם השוקים והרחובות א"א שתשיג ההשגה הנבואיית בעוד שלא עברה מן העיר ולא נפרדה מן החומר לגמרי:

   רלב"ג

   אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו:

   הרצון בזה שבשום השתדלות לא תוכל שתמצא אותו עתה אבל ראוי שיהיה זה ממדרגה למדרגה ובסדור הראוי:

   אבן עזרא

   הפעם הא' בשוקים. [חוצה] תרגום וינס החוצה [וערק לשוקא]:

   תרגום

   אָמְרִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִלֵּין לְאִלֵּין נְקוּם וְנֵיזֵיל וּנַסְחַר לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דְּפַרְסֵיהּ מֹשֶׁה מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְנִתְבַּע אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ וּשְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ דְאִסְתַּלַּקַת מִנָּנָא וְחַזַּרוּ בְּקִרְוִין וּבְפַלְטַיָּא וּבְפִתְוָן וְלָא אַשְׁכַּחוּ:

   ספורנו

   ואסובבה בעיר. בכל מחנה ישראל בקשתיו היש מוצא חן ולא מצאתיו בכל המחנה והיה כל מבקש ה' וכו':

3. (ג)מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם

   מצודת דוד:מצאוני השומרים. בעת סבבתי בעיר לחפש אחריו, מצאו אותי שומרי העיר הסובבים בלילה לשמרה והנה לא בושתי ואת פיהם שאלתי האם ראיתם את שאהבה נפשי, כי מרבית האהבה קלקלה את השורה, והשלכתי הבושה מנגד ושאלתים. וכאומרה אני שאלתים, אבל לא מצאתי מענה. והנמשל הוא לומר כאשר מצאו אותי השומרים הסובבים המנהיגים אותי, הם משה ואהרן, ושאלתים מה מצאתם בפי ה׳, והנה אין ולא מצאו נבואה, על כי הייתי נזופה לפניו באותן הימים:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו

   רש"י

   מצאוני השומרים. משה ואהרן:

   את שאהבה נפשי ראיתם. מה מצאתם בפיו:

   מלבי"ם

   משל: מצאוני, עד שהתחילה לצאת מן העיר ובאת עד מקום השומרים סביב לעיר, העומדים בשער העיר ושם שאלה שנית אם ראו את שאהבה נפשה:

   מליצה: מצאוני ואז ברוב תשוקת הנפש אחרי דודה התחילה לצאת מן העיר ר"ל להתפשט מן החומר ולעזוב את אנשיה וגם את הכחות הכוללים שבה שעברה והתפשטה גם מן המתעורר והמדמה עד שמצאוה השומרים לעיר סביבותיה בסוף העיר והוא ציור הגדר האחרון שבו היא העמדת החי עד שאם תצא הנפש מגדר הזה ותעבור את הגבול הזה האחרון תהיה חוץ לעיר והוא משל שכמעט יצאה מן הגויה ושם דרשה שנית על הדוד העליון אהבת נפשה:

   רלב"ג

   מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם:

   ראוי שתדע שהחושים הם השומרים כי הם הושמו בגוף הבעלי חיים לשמירה וזה מעניינם מבואר למעיין בזה הספר. והנה אמרה מצאוני לפי שאין מדרך המדינה לבקשם אבל הם יוציאוהו ויפגעוהו בו כאשר תגיעו רשמי המוחשים בחוש המשותף עם מנוחת החושים כי אז יגיעו אלו הרשמים אשר בחוש המשותף לו אל הדמיון וזה הפועל לא יגיע אל הדמיון מה שהתמידו החושים להיותם טרודים במוחשים. ומפני זה ראוי שיאמר מצאוני. ושאל אותם אם ראו את שאהבה נפשו לפי שכל מה שיגיע אל הדמיון הוא מגיע אליו מן החוש וזה כולו להורות על חוזק החשק בדרישת זה השלמות:

   אבן עזרא

   הפעם הג' השומרים. הם משה ואהרן:

   תרגום

   אֲמַרַת כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל אַשְׁכַּחוּ יָתִי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְלֵיוָאֵי נָטְרֵי מַטְּרַת מֵימְרָא דְּמַשְׁכַּן זִמְנָא דִי מְסַחֲרָן יָתֵיהּ חֲזוֹר חֲזוֹר וּשְׁאֵלִית לְהוֹן עַל עֵיסַק שְׁכִינַת יְקָרָא דַּיָי דִּאִסְתַּלַּקַת מִנִּי אֲתֵיב מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דִּיִשְׂרָאֵל וְכֵן אֲמַר אַסַּק לִשְׁמֵי מְרוֹמָא וַאֲצַלֵּי קֳדָם יְיָ מָאִם יְכַפַּר עַל חוֹבֵיכוֹן וְיַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ בֵּינֵיכוֹן כְּמִלְּקַדְמִין:

   ספורנו

   מצאוני השומרים. משה ואהרן בכהניו ושאלתים האמנם את שאהבה נפשי ראיתם ואין עונה:

4. (ד)כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד־שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל־בֵּית אִמִּי וְאֶל־חֶדֶר הוֹרָתִי

   מצודת דוד:כמעט שעברתי מהם. אבל כזמן מעט היה משעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי וכאשר מצאתיו אחזתיו בידי ולא נתתי לו רפיון להיות נעזב ממני, עד שהבאתיו אל בית אמי לשבת שם עמדי. בחושבה שאמה תעזור לה על התמדת האהבה. והנמשל הוא לומר מיד שפרשו ממני המנהיגים ההם שמתו בשנת הארבעים, עמד יהושע והעבירני את הירדן לבוא לרשת את הארץ והמקום ב"ה נלחם באומות ובאתי אל א"י המוחזקת לי מאבותי והיא ארץ קדושה ומוכנת לעבוד שם את ה':

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו

   מצודת ציון

   כמעט. באה הכ״ף לאמתת הדבר וכן מכרה כיום (בראשית כה לא):

   ארפנו. מלשון רפיון:

   הורתי. מלשון הריון ורוצה לומר אמי שהרתה אותי והוא כפל ענין במלות שונות:

   רש"י

   כמעט שעברתי מהם. קרוב לפרישתם ממני לסוף ארבעים שנה:

   עד שמצאתי. שהיה עמי בימי יהושע לכבוש שלשים ואחד מלכים:

   אחזתיו ולא ארפנו. לא נתתי לו רפיון עד שהביאותיו אל משכן שילה בשביל כל זאת שעשה לי

   מלבי"ם

   משל: כמעט שהיתה עוברת מן השומרים עד חוץ לעיר מצאה שאהבה נפשה, והיא גומרת בדעתה כי עתה לא תרפה אותו עד תביאהו אל בית אמה, להיות אתה במקום קבוע ולא ידלג עוד על הררי בתר:

   מליצה: כמעט שעברה את השומרים כי לא עברה משם לגמרי שאז היתה נשמתו יצאה בנשיקה אבל כמעט שעברה מהם כי כבר עמדה הנפש על המפתן קרובה יותר אל העליונים ורחוקה מן העיר שהיא הגויה חוץ לגבולה עד שנבטלו כל כחות הגוף כי יצאה הנפש ונפרדה מהם ואז מצאה את שאהבה נפשי וחל עליה הנבואה ע"י ביטול כחות הגוף שכמעט לא נותרה בו נשמה. אחזתיו יספר כי הרעיה בת מרום הסכימה. כי עתה לא תרף את דודה עד תביאהו אל בית אמה, ר"ל שמעתה לא יהיה כמו בפעמים הקודמים שאחרי כלות הנבואה שב הדוד הנשגב אל מעון קדשו בשמים יען שאז לא נבנה המקדש עדיין ולא היה לשכינה מקום לשכון בתחתונים בקביעות אבל אחר שנבנה המקדש החל ה' לשכון כבוד בתוך בני ישראל כמ"ש בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים ובאמצעות מקדש ה' דבק רוח קדשו על הבונים אותו שזה היה עקר הכוונה בבנין המקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולכן אמר שעתה לא תרף ממנו עד תביאהו אל בית אמה שהוא הגוף ואל חדר הורתה שהוא בית קדשי הקדשים על כנפי הכרובים:

   רלב"ג

   כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי:

   אמרה שלחוזק תשוקתה הנה שכמעט הסכימה שלא לעבור מהם עד שתשיג מבוקשה. ואמרה שאם יקרה שתאחזהו ותמצאהו הנה לא תעזוב אותו עד שתביאהו אל בית אמה ואל חדר הורתה והוא הכח הזוכר כי הוא בית אוצר ענייני המוחשים ושם המדרגה האחרונה ממדרגות הנפש המרגשת אשר היא אמו והורתו:

   אבן עזרא

   הפעם הא' הורתי. יולדתי כמו [על] ברכות הורי:

   הפעם הג' וזמן מועט היה פחות משנה עבר עד שעלתה השכינה בקרבי [ו]ירד(ה) במשכן ורצו להכנס לארץ ואמרו הננו:

   תרגום

   כִּזְעֵיר צִבְחַר הֲוָה וְתָב יְיָ מִתְּקוֹף רוּגְזֵיהּ וּפַקֵּיד לְמֹשֶׁה נְבִיָּא לְמֶעֱבַד מַשְׁכַּן זִמְנָא וַאֲרוֹנָא וְאַשְׁרִי שְׁכִינְתֵּיהּ בְּגַוֵּיהּ וְעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מְקָרְבִין קוּרְבָּנֵיהוֹן וְעָסְקִין בְּפִתְגָמֵי אוֹרָיְתָא בְּאִדְּרוֹן בֵּית מִדְרַשָׁא דְּמֹשֶׁה רַבְּהוֹן וּבְקִיטוּנָא דִּיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשֻׁמְשָׁנֵיהּ:

   ספורנו

   כמעט שעברתי מהם. מאותם הלילות שהיו בכעס:

   עד שמצאתי כו'. בלוחות שניות:

   אחזתיו. תכף בנדבת המשכן:

   ולא ארפנו. ולא שבתי לכסלה ולחטוא:

   עד שהביאתיו. להשרות שכינתו:

   אל בית אמי. אל מזבח החיצון שבעזרת ישראל אשר שם ראשי העם שהם כמו אם בישראל וזה ביריד' האש אחר קרבנותינו:

   ואל חדר הורתי. אל בית קדש הקדשים אשר שם הורתי תורת הלוחות לבדה המורה לצדקה וזה בחנוכת הנשיאי' כאמרו ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו ובכן השבעתי למען יוכלו צדיקי הדורות להתעסק בתור' ותפלה:

5. (ה)הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ

   מצודת דוד:השבעתי כו'. אחר שספרה תחילת האהבה שהרבה לפתות אותה ללכת אחריו וכל הנעשה, אז חזרה לראשית אמריה לומר הואיל וכן היה מאז ולכן אבטח שמהר תשוב האהבה למקומה ולכן השבעתי אתכם להיות הפקר כצבאות כו' אם תמאיסו אותי לעורר אליכן האהבה בעוד שלא שבה אלי האהבה מעצמה וכמ"ש למעלה כי קרובה היא לשוב כמו ששבה מאז. והנמשל הוא לאחדים עם המשל וכמ"ש למעלה.

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מצודת ציון

   תעירו תעוררו. מלשון התעוררות:

   רש"י

   השבעתי אתכם. האומות בהיותי גולה ביניכם:

   אם תעירו ואם תעוררו. אהבת דודי ממני על ידי פתוי והסתה לעוזבו לשוב מאחריו:

   עד שתחפץ. בעוד שאהבתו חפץ עלי

   מלבי"ם

   משל: השבעתי. בתוך כך רדפו אחריה בנות ירושלים והיא משבעת אותנה בל ישביתו את האהבה כנ"ל [ב' ז]:

   מליצה: השבעתי. בתוך כך התעוררו כחות הגויה מתרדמת הנבואה והיא משבעת אותן בל ישביתו את האהבה כנ"ל ב' ז' וכמו שפרשתי שם:

   רלב"ג

   השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה ער שתחפץ:

   בעבור רוב החשק לבקשת התכלית באה השבועה בכאן לקחת מיני העיון על סדרם פן יהרסו וימנע מהם התכלית ולזה חוייב שיתחילו העיון בחכמות הלמודיות עם היות החשק בטבעיות ובאלהיות יותר:

   זהו הפירוש הנאות בזאת הפרשה לפי מה שנראה לנו. ואין המכוון ממנו זולת ההשבעה אשר היתה לשמור מההריסה. ולזה הקדים לספר תשוקתה לדרוס ולכנס ראשונה בשלמות האחרון עד שהשתדלה בזה בכל אופני ההשתדלות ולא השיגה דבר: ואולם לפי הבאור השני אשר זכרנו הנה יתחיל מראש זאת הפרשה לספר חקירתה בחכמת הלמודיות ויהיה ביאור הפרשה לפי מה שאומר: אמרה בהיותי בחשך הלילה על משכבי והוא חשך הסכלות בקשתי מעצמי זולת העיר בחושי' לבקש ההתחלות הצריכות אל השכל ממני באלו החכמות הלמודיות אשר ההשתדלות עתה בהם ולא מצאתי. ואמנם אמר זה לפי שרבים יחשבו שאלו ההתחלות לא נצטרך אל החוש בעמידה עליהם כאלו תאמר ההקדמה האומרת שהדברים השוים לדבר אחד בעינו הם שוים ושהכל הוא יותר גדול מהחלק ושאר ההקדמות הדומות לאלו אשר נבנו עליהם הרבה מהדרושים הלמודיים. אלא שזה הענין כשיעויין בו יראה שהוא בטל. וזה שאלו המושכלות הראשונות באלו החכמות הלמודיות לא ימנע הענין בהם מאחד משני דברים. אם שיהיו עמנו מעת שנוצרנו אם שנקנה אותם. ואם היו עמנו מעת שנוצרנו הי' בלתי אפשר שנקנה מושכל אחר. וזה כי השכל אמנם היה אפשר בו שיהיה מוכן להשיג המושכלות כלם מפני היותו משולל מכולם כמו שהתבאר בספר הנפש וזה דבר מבואר הבטול. ואם היה שנקנה אותם הנה אם שנקנה אותם מהחוש והדמיון או מהשכל לפי שכל למידה ולמוד יצטרך אל ידיעה קודמת כמו שהתבאר בספר המופת. ושקר שנקנה אותם מהשכל לבדו. שאם היה הדבר כן היו נקנות בהיקש מהקדמות יותר ידועות מהם ויותר קודמות ותהיינה המושכלות הראשונות בלתי ראשונות וזה שקר וכזב. הנה אם כן לא [יתכן] אלא שיהיו נקנות מהחוש והדמיון כמו הענין בשאר המושכלות הראשונות אלא שלקלות הגעתם אלינו מהחוש להעדר אל הצורך בהם אל ההשתנות לא נדע מתי הגיעו לנו מהחוש ונחשוב שתהיה הגעתם אל השכל בזולת חוש:

   ואמרה שהיא סבבה בעיר לבקש אם תמצא אלו ההתחלות מעצמה בזולת חוש. וכאשר ראתה שלא מצאה זאת מעצמה שאלה החושים כשמצאתם אם השיגו דבר יעזור אותה למציאות אלו ההתחלות:

   ואמרה כי לקלות ההגעה מהחוש מה שיצטרך באלו ההקדמות לפי שלא יצטרך בו השנות כמעט שלא הסכימה לעבור מהם עד שמצאה בשלימות כל מה שיצטרך אל השכל באלו ההקדמות:

   ואמרה שמה שאחזה אותו מהם לא עזבה אותו כדי שלא תקרה בו השכחה עד שהביאה אותו אל כח הזוכר שהוא בית אמה וחדר הורתה. ואפשר ג״כ שאמרה אחזתיו ולא ארפנו לרוחק המצא השכחה באלו המוחשים אשר ילקחו מהם ההקדמות הראשונות האלו. והנה לא יהיה בזאת הפרשה לשכל קנין שום שלמות בעין אבל הכנע ההתחלות אשר יעשה מהם השכל ההקדמות הראשונות בחכמת הלמודיות. ואולם אופן ההשבעה בכאן הוא שעם חוזק החשק לבקשת התכלית השביעה בנות ירושלים שלא יהרסו להשתדל בו תחלה אבל יהיה הכנסם בחקירה מהנמצאות בסדור הראוי להשתדל בו ולזה חוייב שיתחילו הדרישה בחכמות הלמודיות:

   אבן עזרא

   הפעם הג' אמ׳ להם [הנני] השבעתי אתכם:

   תרגום

   כַּד שְׁמַעוּ שִׁבְעָא אוּמַּיָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְמִחְסַן יָת אֲרַעְהוֹן קָמוּ כַּחְדָּא וְקַצִּיצוּ יָת אִילָנַיָּא וְסַתִּימוּ יָת מַבּוּעֵי מַיָּא וְצַדִּיאוּ יָת קִרְוֵיהוֹן וַעֲרַקוּ אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה נְבִיָּא אֲנָא קַיֵּמִית לַאֲבָהָתְהוֹן דְּאִלֵּין לְאַעָלָא יָת בְּנֵיהוֹן לְאַחְסָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלָב וּדְבַשׁ וְאֵיכְדֵין אֲנָא מַעֵיל יָת בְּנֵיהוֹן לַאֲרַע צָדְיָא וְרֵיקָנְיָא כְּעַן אֲנָא מְעַכֵּיב יָתְהוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא וּתֶהֵי אוֹרָיְתִי מִתְעָרְבָא בְּגּוּפֵיהוֹן וּמִבָּתַר כֵּן אִנּוּן עַמְמִין רַשִּׁיעִין יִבְנוֹן מָה דְּצַדִּיאוּ בְּכֵן אֲמַר מֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַשְׁבַּעִית לְכוֹן כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בַּיְיָ צְבָאוֹת וּבְתַקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל דְּלָא תְזִידוּן לְמִסַּק לַאֲרַע כְּנַעֲנָאֵי עַד מִשְׁלַם אַרְבְּעִין שְׁנִין וִיהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִמְסַר יָתְבֵי אַרְעָא בִּידֵיכוֹן וְתִעְבְּרוּן יָת יַרְדְּנָא וּתְהֵי אַרְעָא כְּבִישָׁא קֳדָמֵיכוֹן:

   תורה תמימה

   השבעתי אתכם. כפול ונדרש לעיל פרשה ב' פסוק ז'.

6. (ו)מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל

   מצודת דוד:מי זאת עולה. עודה מספרת ומשתבחת במרבית הצלחתה שהיה לה מאז, וכה תאמר אל הנערות הידעתן מי היא זאת שעלתה מן המדבר, ומרוב זהרה היתה נראית למרחוק, כמו תימרות עשן אשר נראה למרחוק וריחה הטוב היה נודף כאילו היתה מקוטרת במור ולבונה, ומכל בשמים השחוקים המצויים אצל הרוכל המעלים ריח ערב ומעולה. וכאומרת הלא אני היא העולה ואין אחרת. והנמשל הוא לומר הלא אני עליתי מן המדבר בעמודי אש וענן ההולכים לפני, אשר היו נראים כתימרות עשן, ועמי המשכן והמזבח שהקטירו עליו הקטורת מהרבה מיני בושם:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, אלשיך, תורה תמימה

   מצודת ציון

   כתמרות. מלשון אילן תמר, ורוצה לומר עמוד עשן זקוף כאילן תמר וכן ותמרות עשן (יואל ג ג):

   מקטרת. הבערת הבשמים להריח קרוי קטרת בלשון מקרא:

   מור ולבונה. שמות מיני בושם:

   אבקת. רוצה לומר בשמים השחוקים דק דק כאבק וכן יקרא עפר הדק. כמו יסכך אבקם (יחזקאל כו י):

   רוכל. כן יקרא מוכר הבושם כמו הצורפים והרוכלים (נחמיה ג לב):

   רש"י

   מי זאת עלה מן המדבר. כשהייתי מהלכת במדבר והיה עמוד האש והענן הולכים לפני והורגים נחשים ועקרבים ושורפין הקוצים והברקנים לעשות הדרך מישור והיה הענן והעשן עולין ורואין אותן האומות ומתמיהות על גדולתי ואומרות מי זאת כלומר כמה גדול' היא זאת העולה מן המדבר וגומר

   כתימרות עשן. גבוה וזקוף כתמר:

   מקטרת מר. על שם ענן הקטורת שהיה מתמר מעל מזבח הפנימי:

   רוכל. בשם המוכר כל מיני בשמים:

   אבקת. על שם שכותשין אותו ושוחקין הדק כאבק:

   מלבי"ם

   משל: מי זאת וכו' הנה מטתו וכו' [דבר המשורר] עת חזרה הרעיה מן המדבר, התפלאו הרואים איך ברחה בלילה ממטת שלמה, ואיך לא עצרוה גבורי שלמה שומרי המטה, וז"ש מי זאת עולה מן המדבר והלא מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, שהם שומרים את המטה סביב סביב, והם כולם אחוזי חרב ומלומדי מלחמה ואיך לא עמדו לנגדה, ואיך יכלה לברוח ממטת שלמה אל המדבר? (ומ"ש כתמרות עשן מצייר רוב הבשמים שהתבשמה מן דודה שהוא מלא בשמים וזינים, [כמ"ש לריח שמניך טובים אשכל הכופר], עד שהריח נתעבה כמו עשן שיש בו ממש, כי מקוטרת מור ולבונה וכו'), ומשיב איש חרבו על ירכו, הגבורים האלה לא יכלו לשלוף חרבם נגדה וחרבם שבה אל תערה ונשארה חגורה על ירכם, והסבה לזה היה מפחד בלילות שנפל עליהם פחד הלילה, שם פחדו פחד עד עברה בלא עיכוב:

   מליצה: מי זאת שואל ומתפלא איך יכלה הנפש להתפרד מן הגויה ואיך ברחה בליל החזון ממטת שלמה ר"ל מן הגוף שעל יצועו ישנה שנת עולם עד שחל עליה הרוח האלהי במדבר ר"ל חוץ לגויה בהיותה נפרדת מן העיר שהוא הגוף והיא עולה במעלה הסולם מן המדבר שהוא עולם הרוחני הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרת החומר והגשם (כתימרות עשן ר"ל כמו שהעשן בא ע"י שיתפרדו החלקים הדקים והקלים שבמורכב מן העפרורי הכבד ע"י יסוד האש המפריד בין המורכבים ומעלה חלקים הדקים והרוחנים למעלה ויסוד העפר נעשה אפר ונשאר למטה כן ע"י האש האלהי ושלהבת אהבת ה' שבער בלבה נפרדה הנפש הרוחנית מן העפר ועלתה למעלה כעשן המתדבק עם האש האוכלה: והיא מקטרת מר ולבונה ר"ל כי הקיטור בא ע"י החלקים המריחים הנפרדים מן הגשם המורח ע"י יסוד האש [שזה ההבדל בין קיטור ועשן שהקיטור בא מחלקים הלחים המתחממים באש או מחלקים המריחים] כאילו ע"י תבערת אהבתה והאש האלהי יצא קיטור של מור ולבונה. והנה כבר בארנו (א' י"ג) כי המור הוא המוסק שהוא דם הצרור בחיה שבהודו המריח והוא מצייר חלקי הריח והמובחר של הנפש החיונית והלבונה היא חלקים המריחים בעצי לבונה והיא ציור לחלקים המובחרים של הנפש הצומחת ר"ל שבעלותה לרוחניות העלתה עמה גם הרוחניות הצרור בנפש החיונית והצומחת שעשתה בם מלאכת האלכימיאה ע"י האש הגדולה המצרף ומברר הסיגים עד שגם הם שבו אל הקדושה גם לקחה עמה מכל אבקת רוכל הוא מליצה על כל מדות הנפש למיניהם בכל חלקיהם שכולם הזדככו לריח טוב והיה קודש ורוחנית והעפר והגוף נפרד מהם) שואל ומתפלא איך נהיה זה, והלא:

   רלב"ג

   מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל:

   אחר שהגיע להם שלמות המדות ושלמות הבחינה בין האמת והשקר החל לזכור בכאן השלם השכל בחכמות הלמודיות כי הם קודמות בסדר לשאר החכמות כמו שבארנו בפתיחתינו. והיה זה ממנו עד אמרו עד שיפוח היום וגו׳. וזה מסכים לכל אחד מהביאורים אשר בארנו בפרשה הקודמת. והתחיל ואמר להורות על שלמות ההשגה אשר תהיה בלמודיות. מי זאת עולה מן המדבר והוא המקום אשר לא יעבד בו לפי שלא יצטרך השתדלות רב בהגעת אלו ההקדמות הראשונות בהם. ואמר שהוא עולה ביושר כתימרות עשן לפי שבזו החכמה לבד ימצא ברובה הסדר בעיונה הולך ביושר מהקודם אל המאוחר. ולזה ימצאו ברובה המופתים המוחלטים. ואולם בזולתה מן החכמות לא ימצאו המופתים המוחלטים כי אם מעט. ואמר מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל לפי שבזאת החכמה מה שיקרב מאד אל החכמה הטבעית והיא חכמת הככבים והיא ג״כ מיישרת לחכמת האלהות הישרה נפלאה כבר התבאר זה בראשון מספר המגישטי:

   אבן עזרא

   הפעם הא' כתמרות. [כמו עמודים] כמו תימורות ואולי נקרא(ו) כן בעבור [שהם דומות ל]גבהות אילני התמרים:

   אבקת. בשמים שחוקים כאבק:

   רוכל. סוחר כמו המה רוכליך:

   הפעם הג' מי זאת עולה מן המדבר. כשנכנסה לארץ הלך שמעה בכל העולם וזהו המור והלבונה וכאלו היא כמו מטתו שלשלמה שכל מיני בושם יש בה:

   תרגום

   כַּד סְלִיקוּ יִשְׂרָאֵל מִן מַדְבְּרָא וַעֲבַרוּ יָת יַרְדְּנָא עִם יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲמַרוּ עַמְמֵי אַרְעָא מָה הִיא דָא אוּמָּא בְחַרְתָא דְּסָלְקָא מִן מַדְבְּרָא וּמִתְגַּמְּרָא מִן קְטֹרֶת בּוּסְמִין וּסְעִידָא בִּזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם דִּפְלַח וְצַלִּי קֳדָם יְיָ בְּטוּר מוֹרִיָּה וּמִתְמַרְקָא מְשַׁח רְבוּתָא בִּצְדַקְתֵּיהּ דְּיִצְחָק דְּאִתְעֲקַד בַּאֲתַר בֵּית מַקְדְּשָׁא דְּמִתְקְרִי טוּר דִּלְבוֹנְתָא וּמִתְעַבְדִין לָהּ נִסִּין בְּחַסִּידוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִשְׁתַּדַּל עִמֵּיהּ מַלְאֲכָא עַד מִסַּק קְרִיצְתָא וְאִתְגַבַּר מִנֵּיהּ וְאִשְׁתֵּיזַב הוּא וּתְרֵי עֲסַר שִׁבְטוֹי:

   ספורנו

   מי זאת עולה מן המדבר כתומרת עשן. משיב האל ית' אמת הוא שאז סלחתי בתפל' משה בחירי שעמד בפרץ לפני אך לא לגמרי כי כאשר שנו כוונתה בענין המרגלים פקדתי עליהם חטאת העגל כי אמנם קודם ענין המרגלים היתה הכוונה שיכנסו לארץ מיד בלתי מלחמה כתימרו' עשן מקטרת כאמרו קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו אבל אחר עון המרגלים מי זאת עולה באופן זה הנה הוצרכו להלחם גם אחרי כן בארצם היו צריכי' לכלי זיין באופן שאפי' בימי שלמה שנתתי שלום על ישראל היו צריכים לכלי זיין:

   אלשיך

   מי זאת עולה וכו'. משיבה כנסת ישראל ואומרת אבי שבשמים אל תמנע חסדך ממני כי אם חסרתי זכות אנכי הלא אתה תמלא חסרוני ותשפיע בי שפע כשרון ושלימות כי לא דבר חדש הוא לפני כסא כבודך להריק עלי שפע קדושה עד בלי די כי הלא זכרתי לך חסד נעורי שעשית לי שהעליתנו גם עלה על כל אומה ולשון כי מי זאת עולה מכל הבבליים מן המדבר שעל ידי צאתי את המדבר ולא שאלתי צידה ראויה לזקנים וחולים ועוברות ומניקות זכיתי אל מעלה גדולה והוא מאמרם ז"ל על פסוק זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו' וזהו מי זאת עולה במעלה מסיבת המדבר והאם יחסר ממנו בזכות ההוא שעליו לעיתי אז במעלה בלי הדרגה כתמרות עשן כמיני עם היות המדבר באיכותו משולל הכנה להשגות קדוש' ונבואה כי נשקתנו שם מנשיקות פיך תחת אשר מקרוב באנו מעבוד אלהים אחרים ועלינו לשמוע קול אלהים מדבר מתוך האש ומאין ולאין זכינו את כל הכבוד ההוא אם לא כי ממך הכל שחננתנו הכנה רבה כי הייתי מקוטרת מור ולבנה כי הקטרת אותנו בחנותנו במדבר נגד ההר בשפע המתיחס אל המור והוא כנמצא בדברי חכמי הטבע כי הקטרת במר מועיל להעביר מיני ארסיים כן שם הקטרתני בשפע שהעברת העביר מהם ארס חלאת זוהמת נחש כי כל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ובזה אחשוב לתת טוב טעם אל שאלת השואלים איך יתכן כי בששים רבוא מישראל בהר סיני איש לא נעדר מהכנות הראויות להשגת נבואה ומה גם במדרגה הרמה ההיא כמאמר הכתו' פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם נדחקו המפרשים להשיב כי בחול הנבואה על המוכנים תחול גם על הבלתי מוכנים שהוא דבר בלתי מתקבל לפי פרטות איכות קדושות הנשוא כי הלא פרטות קדושת נושא להנבא פנים בפנים בהקיץ יבקש לו כנודע:

   אך יתכן במאמרנו זה כי הלא בזה אדרבא נפלא על השאלה כי אחרי שפסקה זוהמתו אין הכנה גדולה מזו לכלם כאחד והוא אצלי מאמר המגיד אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו כי מה בצע בקריבה בהעדר התורה אך הוא כי על ידי ההקרבה שם זכינו בהעמדה ההוא ליפסוק זוהמתנו וזהו ויחן שם ישראל נגד ההר ולא נאמ' ויחנו כי ע"י השפע הנשפע בהם אז על יד מה שיצא הוא יתברך לקראת' והביאם שם כחתן היוצא לקראת כלה נתאחדו וידוע ליודעי דעת כי היות כלם מתייחסים לא' בעצם שלא יאמר בהם ויחנו רק ויחן הוא על ידי הפסק הזוהמא וזהו מקוטרת מר וגם היתה מקוטרת לבונה על יד כל התורה ודקדוקיה ותרי"ג מצותיה כלליה ופרטיה המתייחסים לכל אבקת רוכל והוא כי אחרי מציאות הקריבה שקרבנו לפני הר סיני בכבודו ובעצמו שיצא לקראתנו ונהי לפניו מר"ח עד יום הששי מזדככים והולכים עד שאז פסקה זהומתינו וזהו מקוטרת מר וגם היתה מקוטרת לבונה בשפע המלבין איכותנו אחר הפסקת הזוהמא על ידי דברך עלינו פנים בפנים ונדבקת בנפשותנו שהם נשיקות פיך כמדובר למעלה וז"א ולבנה מכל אבקת רוכל כי זככתנו כזכוכית לבנה ע"י שמוע כל אבקת רוכל מכל פרטי התורה כמאמרם ז"ל שבכל א' מהדברות היו שומעים כמה מצות ודינים המסתעפים מן המאמר ההוא כי כל התור' ומצותיה כלולים בעשר' הדברות ולא זה בלבד כי אמרו רז"ל שהדבור עצמו היו מדבר עם כל א' ואחד מישראל ואומר לו כך וכך מצות יש בי וכך וכך קלים וחמורים וכל פרטי תורה שבעל פה שבכל דבור עד אומרם שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר אז בסיני וזהו אומרו ולבונה מכל אבקת רוכל כי נקטרנו בלבונה מפאת כל אבקת רוכל ואם כן עשה גם עתה אבי ישראל כמעשיך בימים ההם משיב הוא יתברך ואומר הנה מטתו שלשלמה כו' לומר להם אל תדמו את ישראל בזמן הזה לאיכות' בימים ההם כי הלא הנה מטתו שלשלמה היתה אז זאת שהיתה עולה מן המדבר כי נעשו יש' מטה ומושב ומרכבה אל המלך שהשלום שלו ובמה בששים גבורים שהיו סביב לה כו' והיא ששים רבוא של מ"ה שהיו מסבבים אותם והוא כי באומרם נעשה ונשמע כל איש ואיש מכל ישראל נעשה בזכות מאמרו מלאך ע"ד מאמרם ז"ל כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד נמצא סך המלאכי' ששים רבוא למספר בני ישראל שיהיו אז מסבב' אל המטה ההיא שהיא כנסת ישראל וזהו סביב לה ופירש מהיכן היו ואמר מגבורי ישראל כלומר מן הגבורים הנעשים על יד ישראל בזכותם שהוא באומרם נעשה ונשמע ואחשבה שאלו הם הששים רבוא מלאכי השרת שארז"ל פ' ר"ע שקשרו הכתרים בראשי ישראל בשעה שאמרו נעשה ונשמע שהן הם אשר עשו בזכות אמירתן וזה לשון המאמר דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבו של מלאכי השרת וקשרו שני כתרים בראש כל אחד מישראל אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ירדו ק"כ רבוא מלאכי השרת ופרקום שנאמר וינצלו בני ישראל כו' אמר ריש לקיש ועתיד הקב'"ה להחזירם לנו שנאמר ופדויי ה' ישובון כו' שמחה שמעולם על ראשם עכ"ל:

   והנה מאומרו בשעה שהקדימו יראה שזכות הקדימה היתה גרמת הכתרים ואם כן למה היו שנים והלא הקדימה אחד הוא ואם מציאות העשיה והשמיעה הוא הזכות כאומרם אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע מה זה אומרו שהקדימו ומהראוי יאמר בשעה שאמרו נעשה ונשמע וגם מה ענין הכתרים האלה ולא עוד אלא שהוצרך הוא יתברך לאמר להם בהעוותם הורד עדיך מעליך ואדעה מה כו' ויהי כן כאומרו ויתנצלו בני ישראל את עדים כו' מה עיכוב היו הכתרים לתקנם שהוצרכו לפרקם וכן אומרו שעתיד הקב"ה להחזירן איך מתייחסי' אל ענין פסוק ופדויי ה' ישובון כו' ואם אין הכרח רק אומרו ושמחת עולם מי הגיד לו שעל הכתרים ידבר:

   אך הנה שלשה זכיות היו בידם א' הקדימה עשיה לשמיעה. שנית או' נעשה. ג' אומרו נשמע ועל הקדימה נבראו ס' רבוא מלאכים ועל הנעשה ונשמע היו הכתרים וקשרו אותם הששים רבוא מלאכים כמו שע"י הקדימה נאמרו שניהם והעטרו' תהינה אותם שאמר רשב"י במדרש חזית על פסוק משכני כו' וז"ל תני רשב"י כלי זיין שנתן להם לישראל בחורב שם המפורש היה חקוק עליו וכשחטאו במעשה העגל ניטל מהם כיצד ניטל ר' איבו ורבנן רבי איבו אמר מאליו היה נקלף ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו ע"כ:

   הנה שהעדי שניתן להם בחורב הוא כלי זיין ושם המפורש חקוק בו שהוא אצלי שתי מעלות וכתרים ואורות שדבקו בנפשותם אחד להיותם בני חורין מן הגלות ב' חירות ממ"ה והאחד יתייחס לזיין לעומת הגליות והשני יתייחס לשם המפורש הוא ממקור החיים לעומת מלאך המות כי ע"כ משה רע"ה בבא מלאך המות ליטול נשמתו הזכיר עליו שם המפורש והבריחו כמאמר' ז"ל באלה הדברים רבה והם השני כתרים אשר על ראשם הוא נפשם כי שם יתדבקו השתי כחות ועל יד העגל ששבה זוהמתן בהם דעת רבי איבו שמאליו נקלף שעל יד הזוהמא מאליהן נסתלקו כחות הקדושה ומה גם המות הקשורה בזוהמא ודעת רבנין שלהיות שאשר חטאו מתו אשר בעדים והתראה ע"י בני לוי עדים בלא התראה ויגוף ה' שלא בעדים והתראה השקם משה מאבק העגל ובדקם כסוטות אך הנשארי' לא דבק בהם מאום רק שלא מיחו ולא היה כדאי בזוהמא שדבקה בם לשיקלף מאליו זיין ועדי השני כחות קדושה שדבקו בם אלא שמלאך ירד וקלפה לטובת' והוא כי אילו לו פירקום בהעוותם לא היתה להם תקומה ח"ו כי שבה זוהמ' נחש למקומה ועו' לא יתוקנו להשיג האושר המקווה בגוף ונפש עד שהמות יפריד ויומרק החומר בכור העפר ואחר יטהר כנודע ולהציל את נפשותם מדינה של גיהנם הוצרכו היסורין בעה"ז כי ע"כ בחר אברהם אבינו בהם לכן הוצרך העביר שני כחות המעכבים שתי אלה וזה הורד עדיך ואדעה וארחם בייסורין שאעשה לך בהסתלק' כי יהיו לטובתך כמדובר ושניהם באים כאחד בפסוק ופדויי ה' ישובון כו' שהוא פדויים מגלות ונסו יגון ואנחה כי כאשר יבולע המות ינוס היגון כד"א ביגון ושאולה ובהבטל הגלות תנוס האנחה כד"א ויאנחו בני ישראל מן העבודה וז"א שעתיד הקב"ה להחזירם והאחד שהוא חירות מן הגלות הוא כנגד נעשה שהוא להשלים החומר במעשה כי החומר לבדו הוא אשר ימשלו בו בני אדם כד"א ותשימי בארץ גוך וכמאמרנו בספר חבצלת השרון על פסוק ויהבו גשמהון כו' והב' שהוא חירות ממלאך המות הוא כנגד נשמע שהוא נוגע אל הנפש כד"א שמעו ותחי נפשכם וארז"ל כן במדרש חזית כי ענין פסוק אומרו השמע עם כו' מדבר מתוך החשך הוא חשך מ"ה שהיה מנגד על השמיעה לבל יתבטל הוא מן העולם הנה כי יתייחס ענינו אל השמיעה וסיים ואמר שכשחטאו ירדו ק"ך רבוא מלאכי חבלה ופרקום והנה בתוספות הקשו כי הלא מדה טובה מרובה ממדת פורענות ואיך לקשרם ירדו ס' רבוא ולפרקם ק"ך רבוא ותרצו שזו היא יתרון שלא הספיקו ס' רבוא לפרק' והוצרכו ליכפל ואחשב' על פי דרכנו כי הנה ידענו מרז"ל כי כל מצוה שאדם עושה בורא בה מלאך והנה ארז"ל שאמר הקב"ה למשה הנה שתי דברות שמעו מפי ושמנה ממך ומי יתן עברו על מה ששמעו ממך כ"א על השנים ששמעו מפי ובזה נבא אל הענין והוא כי כל א' מישראל פעל ועשה שתי מלאכי חבלה על עוברם אנכי ולא יהי' לך נמצאו סך הכל ק"ך רבוא מלאכי חבלה והן הם היו אשר ירדו ופרקום וז"א וכיון שחטאו ירדו ק"ך כו' לומר כי מציאות חטאם סיבב הק"ך רבוא מ"ח והוא מה שכתבנו בי בחטאם אשר עשו את העגל עשו ק"ך רבוא מלאכי חבל' ונבא אל הענין כי הנה ששים רבוא שנעש' על ידי קדימת נעשה לנשמע קנו שתי מעלות טובות א' שהיה להם לישראל זיין וכח לבטל מעליהם הגלות שנית לבטל מלאך המות וזהו כלם אחוזי חרב כי כל הששים גבורים שהם ששים רבוא מה"ש כלם היו אחוזין מהזיין שארז"ל שהוא כאשר כתבנו חרב נגד הגלות שבו שם המפור' שהוא כנגד מלאך המות ואמר מלומדי מלחמ' הוא כי הנה ראוי לדעת אם מעת העמדתן בהר סיני זכו אל היותם בני חורין מן מלאך המות מה ענין אומרם ז"ל חרות על הלוחות מה ענין הלוחות אצל מה שהיה טרם ינתנו מ' יום אך בלי ספק כי כח החירות לא היה מוחלט מאז רק היה מעותד מעתה להתקיים בעת נתינת הלוחות שאם היו זוכים לקבל לוחות ראשונות היה להם החירות וזה יאמר מלומדי מלחמה כי עדיין לא היו לכחות ההם כח ללחום לעומת צריהם רק היו מלומדי מלחמה בלבד ע"י מעמד הר סיני והי' הלמוד מלחמה מה שאז"ל כי כל נפש ונפש שנמצאו בסיני הנולדים ואשר עדן לא היו בעולם קבלו כל א' חלקו בתורה איש איש לפי בחינתו והוא מה שממדש כל ת"ח וכל תלמיד ותיק בתורה להלח' מלחמתה של תורה כנודע וזהו מלומדי מלחמה ופי' ואמר איש חרבו כו' שכל איש מהששים רבוא מלאכים היה חרבו על ירכו שהוא הזיין מפחד בלילות שהם שתי לילות ליל גלות וליל חשך המות כי שתיהן היה כולל כמדובר שהיה זיין ושם המפורש חקוק בו:

   תורה תמימה

   עולה מן המדבר. עלויה מן המדבר, סילוקה מן המדבר. כמש"נ במדבר הזה יתמו, תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר , כהונה ולויה מן המדבר, מלכות מן המדבר, כמש"נ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, נבואה מן המדבר , וכל מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל כולם מן המדבר, הוי – עלויה מן המדבר . (מ"ר)

   כתימרות עשן. מהו כתמרות עשן, בשעה שהיו ישראל מתנודדין ממסע למסע היה עמוד הענן יורד ועמוד אש צומח ועשן המערכה עולה, וכמין שני זקוקין של אש יוצאין מבין שני בדי הארון ושורפין לפניהם נחשים שרפים ועקרבים ואומות העולם נופלת עליהם אימתה ופחד. (שם)

   כתימרות עשן. דבר אחר כתמרות עשן – באלישבע בת עמינדב איירי, אמרו עליה, שראתה חמש שמחות ביום אחד, ראתה יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהונה ופנחס בן בנה משוח מלחמה, וכיון שנכנסו בניה להקריב ויצאו שרופין, נהפכה שמחתה לאבל ומיד נעשה כתמרות עשן . (שם)

   מקטרת מור. זה אברהם אבינו, מה המור הזה ראש לכל הבשמים אף אברהם אבינו היה ראש לכל הצדיקים, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמררות כך היה אברהם ממרר ומסגף עצמו ביסורים , ומה המור הזה אינו מפיח ריחו אלא באור כך לא הודיע אברהם את מעשיו הטובים אלא בכבשן האש . (שם)

   ולבונה. זה אבינו יצחק שנקרב כקומץ לבונה על גבי המזבח . (שם)

   מכל אבקת רוכל. זה אבינו יעקב, דאמר ר' יודן, כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעוה"ז הכל בזכות אותו האבק של יעקב אבינו , ומה קופת הרוכל יש בה מכל מיני בשמים, כך כהונה מיעקב לויה מיעקב ומלכות מיעקב. (מ"ר)

   מכל אבקת רוכל. ר' יוחנן פתר קרא בקטורת בית אבטינוס , מקטרת מור ולבונה זה אחד מאחד עשר סממנין שהיו נותנין בה. (שם)

   מכל אבקת רוכל. כד דמך ר' אלעזר ב"ר שמעון היה דורו קורא עליו מי זאת עולה וגו' מכל אבקת רוכל, מהו מכל אבקת רוכל, שהיה קרויי תנויי קריבוי ופיוטי . (שם)

7. (ז)הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:הנה מטתו שלשלמה. לפי מרבית אהבתה אל החשוק היה גדול בעיניה, עד שכינה אותו בשם מלך שלמה שהיה הגדול והמוצלח שבכל בני אדם וכה אמרה אל הנערות, הנה כ״כ הייתי מאז אהובה ויקרה בעיני החשוק, עד כי מפחדו פן שודדי לילה יחטפו אותי מן המטה אשר הכין לו, עשה שמירה מעולה וסבב את המטה בששים גבורים מגבורי ישראל הנאמנים על השמירה לבלתי תת שינה לעיניהם. והנמשל הוא לומר הנה בבית המקדש היו ששים כתות גבורים, והם כ״ד משמרות כהונה וכ״ד משמרות לויה ושתים עשרה מחלוקות ישראל, כן הוא במדרש, וכולם היו צדיקים וזריזים וגבורים בכבישת יצרם:

   עוד פירושים על פסוק ז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   רש"י

   הנה מטתו שלשלמה. אהל מועד והארון שהיו נושאין במדבר:

   ששים גברים סביב לה. ששים רבוא סביב לה:

   מגבורי ישראל. מיוצאי הצבא לבד פחותים מבן עשרים והיתרים על בני ששים:

   מלבי"ם

   מליצה: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. ר"ל הלא בנין הגוף שהוא מטת שלמה אשר עליו תשכב הנפש ותסגר בערש ברזל שלא להפרד ממנו כל ימי חייה יש לה ששים גבורים שומרים סביב הם איברי הגוף שהם רמ"ח איברים שנחלקים לששים ששים סביב [כי שני פעמים ששים הם איברים חיצונים לגמרי כמו שחושב במשנה ט' פ"א דאהלות שלשים בפסת הרגל מכאן ומכאן ושלשים בפסת היד מכאן ומכאן וששים אברים הם פנימים יותר ובכ"ז הם חצונים בערך שאחריהם והם עשרה בקורסל שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך שלשה בקטלית שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע ארבע בכתף ס"ה שלשים מכאן וכן בצד השני ס"ה ששים וששים ושמונה איברים הם עקר בנין הגוף והם כ"ב צלעות (משני הצדדים) י"ח חוליות השדרה תשעה בראש שמונה בצואר ששה במפתח הלב וחמשה בנקביו ועקר המספר הוא ששים שהוא המספר הגדול] וא"כ הלא ששים האיברים האלה הגבורים שומרים את הנפש בל תרד מן המטה שהיא הגויה והם גבורי ישראל, ימליץ כמו שישראל ישר אל המלאך ויוכל ונצח את המלאך הרוחני כן הגבורים האלה מנצחים את הנפש האלהית ויאמר לא אשלחך ולא יעזבוה להפרד מהם. והגבורים האלה:

   רלב"ג

   הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל:

   אמר שהמטה אשר לשלמה והיא אשר בה יתחבר עם חשוקתו לדרוך אל השלמות בזה העיון המבוקש הוכן לה מספר רב מהשומרים המדריכים אל היושר ושומרי' מהטעות לבל יכשלו בדבר ולזה קראם גבורי ישראל. ואולם אמר ששים על צד המשל מצד היותו מספר שלם. ולזה יעשוהו בקצת המקומות סוף החשבון אשר לעשרות. ואולם אמר זה לפי שבכאן חלק מזאת החכמה יצטרך אל השנות חזק מן החוש והיא חכמת הככבי׳ אשר היא פרי החכמות הלמודיות ותכליתם. ועוד כי בלקיחת המבטים המדריכים אל הנכונה בה מהקושי כבר נעלם זה מדרכה מהקודמים כמו שזכר בספר המגישטי. ולזה הקדים ואמר שכבר הוכן סביב מטת שלמה מהשומרים מה שכבר זכר אותו רצוני שכבר הכין לו הדרכים והסדרים אשר יישירוהו אל הנכונה בזאת החכמה וישמרוהו מהטעות:

   אבן עזרא

   הפעם הג' גבורים. הס׳ רבבות שנכנסו לארץ מבן כ׳ שנה ומעלה [כאשר פקד אותם משה ואלעזר הכהן]:

   תרגום

   כַּד בְּנָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּיִשְׂרָאֵל יָת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַּיָי בִּירוּשְׁלֵם אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ כַּמָּה יָאֵי בֵּית מוּקְדְּשָׁא הָדֵין דְּאִתְבְּנִי לִי עַל יְדוֹי דְּמַלְכָּא שְׁלֹמֹה בַּר דָּוִד וְכַמָּה יָאֲיָן כָּהֲנַיָּא בְּעִדָּן דְּפָרְסִין יְדֵיהוֹן וְקָיְמִין עַל דּוּכָנֵיהוֹן וּמְבָרְכִין לְעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּשִׁתִּין אָתִין דִּמְסִירִין לְמֹשֶׁה רִבְּהוֹן וְהַהִיא בִּרְכְתָא מְסַחֲרָא לְהוֹן כְּשׁוּר רָם וְתַקִּיף וּבַהּ מִתְגַּבְּרִין וּמַצְלְחִין כָּל גִּבָּרֵי יִשְׂרָאֵל:

   תורה תמימה

   הנה מטתו וגו'. ר' אלעזר ב"ר יוסי פתר קרא בברכת כהנים. הנה מטתו – הנה מטותיו ושבטיו, כמש"נ (חבקוק ג') שבועות מטות , שלשלמה – שלמלך שהשלום שלו , ששים גבורים סביב לה – אלו ששים אותיות שבברכת כהנים , מגבורי ישראל – שהם מגברין את ישראל, כולם אחוזי חרב – א"ר עזריה, דברים מבורכין בגבורה, יברכך ה' יאר ה' ישא ה' , מלומדי מלחמה – שהם נלחמים בכל מיני פורעניות שבעולם , איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, שאפילו אדם רואה בחלומו חרב מחתכת בירכו ילך לביהכנ"ס ויקרא ק"ש ויתפלל וישמע ברכת כהנים ויענה אחריהם אמן ואין דבר רע מזיקו, לפיכך מזהיר את בני אהרן כה תברכו ,. (שם)

   הנה מטתו וגו'. רבי שמלאי פתר קרא במשמרות. הנה מטתו – הנה מטותיו שבטיו , שלשלמה – שלמלך שהשלום שלו . ששים גבורים – אלו כ"ד משמרות כהונה וכ"ד משמרות לויה ושתים עשרה מחלקות , מגבורי ישראל – שמשמרין את ישראל , כולם אחוזי חרב – אלו תלמידי חכמים שמלמדים לכהנים הלכות שחיטה , מלומדי מלחמה – שהיו מלמדים לכהנים האיך יעשו עבודה , איש חרבו וגו' – שהיו מזהירים אותם בעת ששוחטים שלא יפגלו ולא יותירו בקרבנות . (שם)

   הנה מטתו וגו'. רבי יוחנן פתר קרא בסנהדריאות, הנה מטתו – מטותיו ושבטיו , שלשלמה שלמלך שהשלום שלו , ששים גבורים – אלו ששים איש מעם הארץ, כמש"נ (מ"ב כ"ח) וששים איש מעם הארץ הנמצאים בעיר , מגבורי ישראל – אלו י"א אנשים כמש"נ (שם) ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן משנה ואת שלשת שומרי הסף ומן העיר לקח סריס אחד, זה מופלא שבסנהדרין ולמה קורא אותו סריס – שמסרס את ההלכה וחמשה אנשים מרואי פני המלך הרי י"א, וכשהוא אומר (ירמיה נ"ב) שבעה – להוסיף עליו שני סופרי דיינים, מגבורי ישראל – שמזכין את ישראל בגבורה , כולם אחוזי חרב – שהיו כולם שונין הלכה כחרב, שאם בא מעשה על ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם , דבר אחר, שבשעת הדין הכל נושאין ונותנין האיך להוציא את הדין ואת המעשה ומתפחדין מדינה של גיהנם . (שם)

   הנה מטתו וגו'. רבנן פתרי קרא ביוצאי מצרים, הנה מטתו – מטותיו ושבטיו , שלשלמה – שלמלך שהשלום שלו , ששים גבורים מגבורי ישראל אלו ששים רבוא, שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה, מגבורי ישראל, אלו ששים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה ולמטה , איש חרבו על ירכו, שבשעה שאמר להם משה וכל ערל לא יאכל בו, מיד כל אחד ואחד נטל חרבו על ירכו ומל עצמו . (שם)

   מטתו שלשלמה. בתחלה מלך שלמה על כל ישראל ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים, שנאמר (קהלת א') אני קהלת הייתי מלך בירושלים ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה . (סנהדרין ב' ב')

8. (ח)כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילּוֹת

   מצודת דוד:כלם אחוזי חרב. כל הגבורים השומרים היו אוחזים החרב בידם להיות נכונים להלחם מול שודדי לילה, והיו מורגלים במלחמה לדעת תכסיסיה ותחבולותיה: איש חרבו על יריכו. כל אחד מהם היתה חרבו מצומדת לו על יריכו, להיות נכונה לאחזה ביד אם תפול החרב האחוזה בכפו, וחריצות השמירה היתה מן הפחד המצוי בלילות מהשודדים והגנבים והנמשל הוא לומר כל הכתות האלה היו מורגלים במלחמת היצר הרע, ועמדו על משמרתם לעשות גדרים להשתמר מפתוי היצר הרע ואופן תחבולותיו ועוצם ערמתו, על כי פחדו פן יולכדו ברשת פתויו ויהיה מעותד לבוא חושך כחשכת הלילה:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, תורה תמימה

   מצודת ציון

   מלמדי. ענין הרגל כמו וילמד לטרוף טרף (יחזקאל יט ו):

   על ירכו. על צדו:

   רש"י

   מלמדי מלחמה. מלחמתה של תורה וכן הכהנים הסובבים אותה החונים סביבות המשכן מלמדי סדר עבודתם:

   איש חרבו. כלי זיינו הן מסורת וסימנים שמעמידים על ידם את הגירסא והמסרה שלא תשכח:

   מפחד בלילות. פן ישכחוה ויבואו עליהם צרות וכן הוא אומר (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך:

   מלבי"ם

   מליצה: כולם אחוזי חרב. ר"ל שמנצחים את הנפש הן מצד טבעם שמצד הטבע א"א שתפרד הנפש מהם והיא כלואה בתוכם כגבור האוחז חרב ומנצח בטבע מצד גבורתו הן מצד הרגלם ע"י מלחמה שלוחמים תמיד נגד רוחניותה ע"י תכסיסי מלחמה שמשקעים אותה בחומריות כמלומד מלחמה שמנצח ע"י תכסיסי מלחמה וא"כ נשאר השאלה מי זאת עולה מן המדבר ואיך יצאה הנפש וקמה ממטתה. משיב איש חרבו על ירכו מפחד בלילות שע"י הפחד והחרדה שנפלה על אברי הגויה [שבעת תחול רוח אלהי על הנביאים יפול עליהם פחד גדול ואבריהם מתפרקים ועשתונותיהם מתטרפות ובנין גופם נמוג וילך והלום כמ"ש פחד קראני ורעדה ונבהלתי ואפול על פני וכמ"ש הרמב"ם בה' יסודי התורה] על ידי כן שב חרבם אל ירכם ונבטל טבעם וכח חומריותם ולא יכלו לעצור בעד בת שמים הזאת מלהפרד מאתם [ואמר איש חרבו על ירכו שלא נשאר אז כח החומר רק בירך שהוא קצה הגוף ומקום ההולדה שזה ענין ויגע בכף ירכו ששם לא נפרד יעקב מן החומריות בהאבקו עם המלאך כמ"ש בזהר וישלח דף ק"ע וכמ"ש בסי' התורה שם]:

   רלב"ג

   כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות:

   ספר מענין אלו השומרים שהם מלומדי מלחמה לבטל הטעויות הנופלות בחקירה בזאת החכמה ואמר שהם הקדימו והכינו להם כלי המלחמה אשר בהם יבוטלו אלו הטעויות הנופלות בזאת החכמה קודם נפלם. וזה דבר ראוי. כי אין דבר ראוי שיבקש האדם שני הדברים ר״ל בטול ההטעאה והדרך בה יבוטל אבל יחוייב שיהיה יודע תחלה בכללות הדרכים אשר יסולקו בהם ההטעאות בזאת המלאכה ואחר ישתדל לבטלה כשתתחדש והנה כבר זכר הפלוסוף מה שבחו כח זה הענין בראשון ממה שאחר הטבע. ואולם אמרו מפחד בלילות להורות על שהסבה אשר בעבורה הוצרך להכין לו אלו השומרים היא יראתו מטעויות אשר סבת נפלם הוא החשך והסכלות אשר לנו בעניינים ההם:

   אבן עזרא

   הפעם הא' אחוזי חרב. כמו לבוש הבדים ולא אדע שלישי במקרא:

   תרגום

   וְכָהֲנַיָּא וְלֵיוָאֵי וְכָל שִׁבְטַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל כּוּלְּהוֹן אֲחִידִין בְּפִתְגָמֵי אוֹרָיְתָא דִּמְתִילִין לְחַרְבָּא וְשָׁקְלָן וְטָרַן בְּהוֹן כְּגִבָּרִין מְאַלְּפֵי קְרָבָא וְכָל חַד וְחַד מִנְּהוֹן חֲתִימַת מִילָה עַל בִּסְרֵיהּ הֵיכְמָא דְּאִתְחְתֵימַת בְּבִסְרֵיהּ דְּאַבְרָהָם וּמִתְגַּבְּרִין בַּהּ כִּגְבַר דְּחַרְבָּא חֲגִירָא עַל יִרְכֵּיהּ וּבְגִין כֵּן לָא דָחֲלִין מִן מַזִּיקַיָּא וּטְלַנֵי דְּאָזְלִין בְּלֵילְיָא:

   ספורנו

   מפחד בלילות. מפני הפחד שקנו בלילות מ' יום שהיו בכעס ובליל ט' כאב שנפקד אז עליהם גם חטאת העגל כאמרו תשאו את עונותיכם:

   תורה תמימה

   כלם אחוזי חרב. תני, עד שלא חטא שלמה היו לו שדה ושדות דהוי מזדיין בהון, כיון שחטא, מנה לו ששים גבורים מגבורי ישראל והעמידן לשמור את מטתו , הדא הוא דכתיב הנה מטתו שלשלמה כולם אחוזי חרב – שהיה מתפחד מן הרוחות. (מ"ר)

   מפחד בלילות. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, שנאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל מפחד בלילות, מפחד של גיהנם שדומה ללילה . (יבמות ק"ט ב')

9. (ט)אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן

   מצודת דוד:אפריון. עתה חזרה לספר בשבח ויופי האפריון שעשה מאז להתעלס עמה בו, וכה אמרה הנה האפריון עשה מעצי הלבנון, מן המובחר במינם והנמשל הוא על בנין המקדש שהיה בנין נפלא ומפואר:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, אלשיך, תורה תמימה

   מצודת ציון

   אפריון. הוא המטה שנושאין בה הכלות ובדברי רז״ל הושיבה באפריון (סוטה יב.). וכן קראו רז״ל למטה פוריה, ואמרו על שם שפרין ורבין עליה (כתובות י:):

   הלבנון. שם יער בארץ ישראל:

   רש"י

   אפריון עשה לו. זה אהל מועד שנקבע במשכן שילה עשה לו אפריון חופת כתר לכבוד:

   מלבי"ם

   משל: אפריון. עתה בא להשיב על הפליאה אנה היו בנות ירושלים השומרות אותה. ואיך הניחוה לצאת אל דודה, ולא עוד כי גם בשובה מן המדבר היה דודה מתיחד עמה כפעם בפעם ואין מחריד? משיב כי המלך שלמה עשה לו אפריון, שהיה דרכם להושיב את הכלה ביום החופה באפריון מיוחד לצרכה ולכבודה. והמלך רצה אז לארש את הרעיה שתהיה כלתו וארוסתו, תחת שעד עתה החזיקה כפלגש, והיתה כלואה ושמורה מבנות ירושלים כשושנה בין החוחים, ולצורך זה עשה אפריון, עד שיכנס לתוך חופתה כחתן אל כלתו, והאפריון הזה עשה בכל יופי, גופו הי' מעצי הלבנון:

   מליצה: אפריון. עתה בא להשיב על השאלה איך התרחקו בנות ירושלים מן הרעיה ר"ל איך נפרדו כחות החומריות ונבדלו מנפש שלמה והניחוה לבדה מתבודדת עם האלהים דודה, ולא עוד כי גם אחרי המחזה הזאת לא נפרדה נשמת שלמה מן הדבקות עם האלהים וחזה ברוה"ק והיה דבק ברוחניות ימים רבים (עד לעת זקנתו שנשיו החומריות הטו את לבבו ובנה במות אל תאות הגשמיות) משיב כי המלך שלמה עשה אז אפריון להרעיה הזאת ר"ל כי עתה רצה להמליך את נפשו האלהית בל תהי עוד לפילגש למלאות תאות הגוף והנאותיו ולהיות נכנעת אל פקודתו רק תשב ככלה באפריון ותהיה כאשה המושלת בתוך הבית וכמלכה מולכת ופוקדת על בנות ירושלים שהם כחות הגויה והמלך שהוא היצר והכח המתעורר יבא אל מעון כבודה. וכוון בזה על המקדש אשר בנה שלמה שהוא בעצמו בחדריו ואולמיו למחלקותיו היה ציור אל שלשה חלקי הנפש הנקשרים בחומר לפי מחלקותיהם כמו שנבאר, וכל המעשים והעבודות שנעשו בתוכו היה ענינם להעלות כחות הגשמיות אל האלהים שזה היה ענין הקרבנות שנפש החי והצומח והרוחנית שבדומם יתעלו אל הרוחניות ע"י הקרבת בע"ח והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים ורוחניות הדומם ע"י המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הראוי ועמהם תתקשר גם נפש הדבריית ע"י שהמקריב ימסור גם את נפשו במחשבה כליל לה', ואחר שכל מעשה המשכן והקרבנות וכונותיהם באו ע"י פעולות מעשיות חומריות ע"י גופים מקריבים וגופים נקרבים בזה גם הגוף וכחותיו שהוא המלך שלמה בא אל אפריון של הנפש וחופתה ויארשה לה בצדק ובעבודת ה' להיות לו לאשה להוליד ממנה זרע ברך ה' וכל כחות הגויה בפעולותיהם החומריות יהיו נמשכים אחר הרעיה בת שמים שהיא המולכת על פעולת הגויה (ולכן קראו עתה בשם המלך שלמה לא המלך סתם כמו שית'), ובאר שעשה האפריון הלז מעצי הלבנון שאחר שציור המקדש היה שהגויה תתעלה להיות רוחני ולפעול השכל המעשי לצורך ענינים אלהיים שעפ"ז גם החומר שהוא המלך שלמה ומעשיו יהיו שכליים אלהיים לכן בחרו לנפשות ישראל הכוללות השוכנים במקדש ונעשו מרכבה לשכינה באמצעותו גויות מחומריים חזקים יותר מחומר האדם שהוא עצי לבנון שחומר הצומח חזק יותר מחומר הבע"ח ולא רבתה בו ההרכבה כ"כ וכמ"ש למעלה (א' י"ז) על קורות בתינו ארזים:

   רלב"ג

   אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון: עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם:

   דבר ידוע כי אפריון הוא המקום המיוחד לחופה ובו יתחיל להזדווג החתן עם הכלה. ואמר שהוא בנאו בנין חזק ונאה וזה שהוא עשה זה הבנין מעצי הלבנון ועשה עמודיו כסף ורפידתו זהב ומרכבו ארגמן עד שיהיה בתכלית היופי ותוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים והם כחות הנפש בכללם עד שכלם יכנעו לעבודת השכל בזה הענין ויעשו זה מאהבה ומחשק נפלא ולזה קראו בכאן מלך. ואולם אמר בזה הבנין שהוא מעצי הלבנון להעיר על שסדור זה הבנין היה מסודר מהשכל כמו שבארנו בפתיחת זה הבאור. וזה הבנין הוא לפי מה שאחשוב לקיחת הדרכים להסדרים אשר ראוי שיעויין בהם בזאת המלאכה. ואחר זה יבוקש בדרוש דרוש מה שיצטרך אל הגעת הידיעה בו לפי הדרכים והסדרים ההם. ולהורות שזאת ההסכמה יש בה חלקים רבים והמאוחר מהם יותר נכבד מהקודם להתקרבו יותר אל החכמה הטבעית זכר תחלה כסף ואחר כן זהב ואחר כן ארגמן:

   אבן עזרא

   הפעם הא' אפריון. חופה ואין לו דומה:

   הפעם הג' אפריון. זה [ה]בית שבנה שלמה ומרוב הכלים של כסף [ושל] זהב ששם במקדש כאלו עמודיו ורפידתו כסף וזה [ומצינו שטח הקירות כסף וזהב]:

   תרגום

   הֵיכַל קוּדְשָׁא בְּנָא לֵיהּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא מִן אִילַנֵי זַנְגְּבִּילָא וְשָׁאנֵי וְשׁוּרְבָּנֵי דְּאָתֵי מִן לְבָנוֹן וַחֲפָא יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי:

   ספורנו

   אפריון עשה לו המלך שלמה. משיבה עדת ה' הלא חזרה עטרה ליושנה בבנין בית ראשון שהיה מכוסה בארזים אין אבן נראה עם רב כסף וזהב לכבוד:

   אלשיך

   אפריון עשה לו כו'. הלא אמרתי כי היו אז ישראל מטתו שלשלמה מרכבה אליו יתברך וש"ת א"כ איפה למה זה צויתי לעשות משכן לשכן שמי שם והלא טוב טוב הוא יהיה משכנך בהם מבאהל ומשכן ותהי נא עמהם כאשר היית עם אבות' אברהם יצחק ויעקב כי הן הם היו המרכב' בלי משכן הנני מודיעכם כי כן הוא כ"א אפריון עשה לו המלך שלמה שהוא המשכן לשכן שמו בו לא מהאהל עשה עיקר רק מעצי הלבנון הן נשמות ישראל צדיקים שבדור ההוא שהן נצרי מטעות העולם העליון המתייחס אל הלבניות בעצם וע"כ נקרא לבנון על אור קדושתו העליונה מאד שמשם יצאו נשמות' וכן דרשו ז"ל בפסוק ישבעו עצי ה' על אורות שבג"ע על פסוק ויטע ה' גן בעדן וכו' והוא כענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כי לא נאמר בתוכו כלומר ועשו מקדש הוא המשכן אך דעו כי ושכנתי בתוכם של ישראל עצמן שהם יהיו המשכן באמת והשראת השכינה לא היתה על כל הצדיקים בשוה כי יש יתייחסו לעמודים ויש לריפוד שעל העמודים ויש למעלה מהן המתייחסים למרכבה ומטה שעל הריפוד והוא כי ג' הדרגות הם צדיק חסיד ישר כי גם שעל אלה מדרגה רביעית היא נאמן לא תחשב כי איה הוא כי לא נאמר רק על מרע"ה כנודע מרז"ל והנה זה דרכו יתברך בהשרות שכינתו על חלקי הצדיקים שבדור כי אשר המה צדיקים שהיא המדרגה התחתונה שנמשלים לעמודים כד"א וצדיק יסוד עולם עשה כסף שמתנהג בהם ברחמים ככסף רפידתו שלמעלה מהם עליהם הם החסידים שמתנהג עמהם בדין אך לא בגוון אודם שהוא דין קשה רק דין רפה כזהב אך אשר הן מרכב' בעצם אליו יתברך הם ישרים הרואים את הפנים כד"א ישבו ישרים את פניך מדקדק עמהם כחוט השערה בדין קשה מתייחס לאודם וזהו מרכבו ארגמן וש"ת א"כ תוכיותו של משכן למה זה נעשה כי גם שנאמר שאגבן שורה גם במשכן הלא באנשים היה די כאשר באבות לז"א תוכו רצוף אהבה כו' והוא מאמרם ז"ל כי כונת המשכן היתה למען ידעו הגוים שלא געל הוא יתברך בעמו ישראל על מעשה העגל וזה אחשוב יאמר פה תוכו של משכן הוא הורא' רצפה אהבה בינו יתברך ובין בני ישראל מפאת בנות ירושלים שהם המצריי' כמפו' למעלה שארז"ל שהיו אומרים אחר מעשה העגל שהוא יתברך נהפך להם לאויב לא ירצם עוד ע"כ להורות להם כי לא כן הוא כי לא עזב ה' את עמו צוה לעשות המשכן וזהו מבנות ירושלים שהן האומות ושיעור הענין תוכו רצוף רצפה שיכוו בה בנות ירושלים באהבת ה' את ישראל על יד השראת שכינתו בתוכם:

   תורה תמימה

   אפריון וגו'. רבי יהודה ב"ר סימון פתר קרא במשכן, אפריון – זה משכן, עשה לו המלך שלמה – המלך שהשלום שלו , מעצי הלבנון – כמש"נ ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים , עמודיו עשה כסף – אלו העמודים שנאמר, ווי העמודים וחשוקיהם כסף , רפידתו זהב – שנאמר ואת הקרשים תצפה זהב, מרכבו ארגמן – שנאמר ועשית פרכת תכלת וארגמן . תוכו רצוף אהבה, ר' יודן אמר זו זכות תורה וזכות צדיקים, ור' סימון אמר זו השכינה . (מ"ר)

   אפריון וגו'. דבר אחר אפריון זה העולם , עשה לו המלך שלמה – המלך שהשלום שלו , מעצי הלבנון – שנבנה מבית קה"ק שלמטה דתנן משניטל הארון אבן היתה שם ושתיה היתה נקראת, ולמה נקראת שתיה – שממנה הושתה כל העולם , עמודיו עשה כסף – זה הרקיע כמש"נ (איוב כ״ו:י״א) עמודי שמים ירופפו, ולמה קרי ליה כסף שהוא מכסף על כל מעשה בראשית, וכה"א השמים מספרים כבוד אל , רפידתו זהב – אלו פירות הארץ ופירות האילן שדומין לזהב , מרכבו ארגמן – כמש"נ רוכב שמים בעזרך , תוכו רצוף אהבה – ר' יודן אמר זו זכות התורה וזכות צדיקים העוסקין בה, ר' סימון אמר זו השכינה. (מ"ר)

   אפריון וגו'. ר' יודן ב"ר אלעאי פתר קרא בארון, אפריון – פריומא זה הארון, עשה לו המלך שלמה – המלך שהשלום שלו , מעצי הלבנון – כמש"נ ויעש את הארון עצי שטים, עמודיו עשה כסף – אלו שני העמודים העומדים לפנים שהיו של כסף , רפידתו זהב – שנאמר ויצפהו זהב טהור, מרכבו ארגמן – ר' תנחומא אומר זו פרוכת , ר' ביבי אומר זה הכפרת שזהבו דומה לארגמן , תוכו רצוף אהבה, רבי יודן אמר זו זכות תורה ולומדיה, ור' סימון אמר זו השכינה . (שם)

   אפריון וגו'. דבר אחר אפריון זה כסא הכבוד, עשה לו המלך שלמה – המלך שהשלום שלו , מעצי הלבנון זה בית קדשי הקדשים של מעלה שהוא מכוון כנגד בית קה"ק של מטה , הדא הוא דכתיב מכון לשבתך – מכוון כנגד שבתך , עמודיו עשה כסף כמש"נ (איוב כ"ו) עמודי שמים ירופפו, רפידתו זהב אלו דברי תורה שנאמר הנחמדים מזהב , מרכבו ארגמן כמש"נ (תהלים ס"ח) לרוכב בשמי שמי קדם, תוכו רצוף אהבה – ר' אבהו אומר, ד' גאים הן, גאה שבעופות – נשר, גאה שבבהמות – שור, גאה שבחיות – אריה, גאה שבכולן – אדם, וכולן חקקן הקב"ה בכסא הכבוד שלו, שנאמר (שם ק"ג) ה' בשמים הכין כסאו – ממה שהכין כסאו על הגאים תדע שמלכותו בכל משלה . (שם)

   אפריון וגו'. דבר אחר אפריון זה בית המקדש, עשה לו המלך שלמה – שלמה ודאי , מעצי הלבנון שנאמר (ד"ה ב' ב') ואנחנו נכרת עצים מן הלבנון, עמודיו עשה כסף שנאמר (מ"א ז') ויקם את העמודים לאולם ההיכל , רפידתו זהב – כההיא דתנינן שכל הבית נטוח בזהב , מרכבו ארגמן – כמש"נ (ד"ה ב' ג') ויעש את הפרוכת תכלת וארגמן , תוכו רצוף אהבה, ר' יודן אמר זו זכות התורה וזכות צדיקים העוסקין בה, ר' סימון אמר זו השכינה . (שם)

10. (י)עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם

    מצודת דוד:עמודיו. הם העולים בארבעת מקצועות האפריון, ועל הכלונסות שממעל להם יתלו הוילון סביב האפריון והנמשל הוא על עמודי יכין ובועז שהיו חמודות ככסף: רפידתו. המצעות שעל האפריון היו מפתילי זהב מעשה רוקם והנמשל הוא על מקום משכן השכינה שעל כפורת הזהב: מרכבו. זהו הוילון התלוי ורוכב על הכלונסות שמעמוד לעמוד והנמשל הוא על פרוכת פתח המחיצה, המבדלת בין הקדש לקדש הקדשים: תוכו. בתוך האפריון שוכב גחלת של אהבה, הנאהב מכל הנערות ועל החשוק תאמר שאש אהבתו תוקד בלב כל הנערות כולן, וכמו שנאמר על כן עלמות אהבוך. והנמשל הוא לומר בתוך המקדש היתה השראת השכינה הנאהבה והנעימה בעיני כל האומות:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, תורה תמימה

    מצודת ציון

    רפידתו. ענין הצעה כמו רפדוני בתפוחים (לעיל ב ה):

    מרכבו. מלשון רכיבה:

    ארגמן. שם צבע חשוב:

    רצוף. ענין גחלת אש, ובידו רצפה (ישעיה ו ו) ודרף המקרא לכנות הפלגת האהבה באש הבוער ומתלהב. וכן רשפיה רשפי אש שלהבת יה (לקמן ח ו):

    רש"י

    רפידתו. משכבו ומשכנו על הכפרת שהוא זהב:

    מרכבו ארגמן. זה הפרכת שהיה תלוי ורוכב על כלונסות מעמוד לעמוד:

    תוכו רצוף. סדור ברצפת אהבה ארון וכפרת וכרובים ולוחות:

    מבנות ירושלם. אלו ישראל יריאים ושלמים להקב"ה:

    מלבי"ם

    משל: ועמודיו מכסף וכו', ומי הוא השוכן בתוכו? רצוף אהבה מבנות ירושלים, (רצוף מלשון ובידו רצפה) רשף האהבה הנקבצת מבנות ירושלים שכן בתוכה, ר"ל האהבה המופשטת מכל בנות היופי ובנות ירושלים כולנה נקבצה שמה, וצייר כאילו אהבתו אל כלתו הרעיה שקולה כאהבת כל בנות החן:

    מליצה: עמודיו. עתה מבאר מעשה האפריון שהוא המקדש בפרטות ואיך היה מסודר ונערך ומכוון בשלש מחלקותיו נגד שלשה חלקי הגוף שהם היכלות לשלשה חלקי הנפש וכמו שבארנו זאת בפרטות בספר ארצות השלום דרוש ג' וזה תוכן דברינו שם. כאשר נשקיף השקפה כוללת על זה העולם הקטן שהוא האדם מצד שני חלקיו שהם כחות נפשו אשר הן המה עצמות האדם ועמודי גופו ואבריו אשר הם הלבוש בם תתלבש נפשו כתנות עור ובשר לכסות מערומיה נמצא בם שלשה חלוקות תחתים שניים ושלישים, והיא המדרגה הראשונה היא הנפש הטבעיית והצומחת אשר תתלבש בחלק התחתון של גוף האדם בחדרי בטן מן החזה ולמטה אשר שם מעון ביתה ושם כל כליה אשר תעשה מלאכה בהם להצמיח גוף האדם ע"י האצטומכא והכבד והקרבים ובית המבשלות אשר יבשלו המאכל ויחלקו לכל האברים מנותיהם איש לפי אכלו ע"י הכחות הידועים העושים במלאכה שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה. אחריו (אחר הפריסה המבדלת בין העליונים והתחתונים) תשכון הנפש החיונית בחלק הגוף שכנגד החזה בלב האדם אשר ממנו תוצאות חיים ועליו עלית קיר קטנה בכדור העליון של הגויה שהוא הראש והגלגלת. בו בנתה הנפש המשכלת בית זבול לה מכון לשבתה עולמים. ואחרי בארתי שם הערך והיחס שבין שלשה חלקי העולם הזה הקטן אל שלשה חלקי העולם הגדול בעולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכליים הנפרדים, הראינו לדעת, כי אנחנו נוחלי מורשה ידענו זאת כי עוד נשארו שנים במחנה הישראלית שתי מדרגות במכסת נפשות אשר חכמי הטבע לא ראו אורם, כי עוד נמצא נפש האלהית הנאצלת מעצם כבודו מעולם הכסא עת ישמרו עמו חקיו ותורתיו גבוה מנפש המשכלת הטבעיית אשר קראוה החכמים בשם חיה כי היא החיה לעולם בצרור החיים את ה' אלהיה וגבוה עליה נפש יקר שנאצלה על הנביאים מעולם האצילות הנקראת יחידה כי שרשה מהאחדות הגמור אל יחיד ומיוחד בה יתעלו מהמון האנשים וישובו להיות אלהיים מושלים על כל המעשים רואים בלא עין ושומעים בלא אזן ומתהלכים בהיכלי מלך להפליא פלאות ולעשות נוראות צדיק מושל ביראת אלהים. ואחר שע"י המקדש נתאחדו כללות נפשות ישראל להיות מרכבה לשכינת ה'. כי שם נקבצו באו כל חלקי נשמותיהם ויעמדו כולם כאיש אחד פרטי כמו שבארתי בדרוש זה באורך. עד שנתאר עתה כל נפשות בית ישראל כנפש איש אחד פרטי כלולה מכל מחלקותיו. לפ"ז בהכרח שיבואו בביהמ"ק שהוא הגויה הכללית לקומה הכללית הנפשיית. כל הדברים אשר יבואו בגוף איש פרטי. כי כמו שבגוף האדם אשר הוא לבוש אל כחות הנפשיים נמצא בו אברים וכלים אשר בם ישתמשו הכחות הנפשיות ויוציאו פעולותיהן לחוץ, כן בהכרח שימצא בבית המקדש שהוא האפריון אשר עשה המלך שלמה להיות לבוש אל האיש הכללי, שהיא הנשמה הכללית. כל הכלים והחלוקות שימצאו באיש פרטי. וכן היה באמת כשנשכיל במעשהו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' בהב"ח) אלו דברים שהם עקר בבנין הבית, עושין בו קדש. וקדש הקדשים. ועוד מחיצה סביב להיכל כעין קלעי החצר שהיה במקדש שזה ג"כ מה שחשב המשורר פה באמרו עמודיו עשה כסף. ומפרש במדרש עמודיו עשה כסף אלו העמודים. רפידתו זהב אלו הקרשים. מרכבו ארגמן זה הפרוכת. כי חצר אהל מועד שבמשכן ונגדו האולם במקדש היה מגביל נגד כלי הנפש הטבעיית שהיא האצטומכא וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאין את האפר הנרקב לחוץ, וכן היה שם המזבח אשר עליו נשרף ונתעכל תמיד המזון הרוחני ולחם ה', ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומחתותיו שיראה המעיין שדומים לאצטומכא מכל צד. וזה מציין במ"ש עמודיו עשה כסף שחצר המשכן היה מוקף עמודים לא קרשים [כי האברים הנשמרים בם אין חשובים כ"כ עד שיהיו מכוסים בקרשים. רק יצמחו כמו העץ העומד זקוף שתול על פלגי מים. והיה של כסף שמעלתו פחותה מן הזהב]. וההיכל שהוא המחיצה האמצעית היה מגביל נגד כלי הנפש החיונית ולכן היו שם כלים המיוחדים אל ענין נעלה מזה. שהם מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו הנאה נפשיית רוחניית שהנשמה נהנית ממנה. והיא הנמשל אל עיכול השני שבלב שכולו ענין רוחני אוירי. וכן תתייחס הדלקת המנורה בשבע נרותיה אל שבע כנפי ריאה המניפה על הלב ומדלקת את רוח החיים. ולכן ההיכל היה מוקף קרשים שצריכין הגנה ביותר. והיה של זהב שחזק וחשוב יותר מן הכסף ועז"א רפידתו זהב. כי שם תרפד הנפש להיות מצע אל הנפש המשכלת, אחריו היה קה"ק שהיה מגביל נגד כלי הנפש המשכלת. ועמד שם הארון ושני לוחות אבנים. שם חלקת מחוקק ספון ותורת השכל הכולל צפון. והוא היה מרכבה לשכינת עוז השוכן עליו. והיה תחת מחיצת ארגמן שהוא הפרוכת. ועז"א מרכבו ארגמן ועל הארון מלמעלה היו שני הכרובים. שהיו ציור לשני הנפשות אשר שרשם בקדש שהם חיה יחידה. אשר בין שדיהם הדוד העליון ישכון ויתלונן עם רעיתו הכלה הכלולה. אשר נכבדות מדובר בה בשיר הזה המקודש, עתה מבאר כי תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. ששם נמצא הרשף שהוא האש שלמעלה שהיה רבוץ כארי ואוכל כליל האהבה הנקבצת מבנות ירושלים. שהם כחות הגשמיות אשר נזדככו אל אהבת ה' מן הנפשות העולות לאשים של מבחר הדומם והצומח החי עם המשכלת שעלו על מזבח ה' לרצון. ע"י הרעיה הנשגבה שהיא הנפש האלהית המתחברת שם עם דודה שאהבתה כוללת את כולן. עד שבנות ירושלים ישתתפו עתה באהבת הדוד עם רעיתו. וגם המלך שלמה ישכון תוך האפריון שעשה להרעיה הזאת אשר היא המולכת עתה, ולפניה ישתחוו כלם. ולה ובעבורה יעבדו למלך הכבוד השוכן אתה [ולכן נקרא בשם המלך שלמה לא המלך סתם. כי המלך סתם הוא המלך הזקן וכסיל המולך בגויה. והמלך שלמה רומז לשלום הנפש עם הגויה ויצרו, כי יכנע היצר וכחותיו אל תחת ממשלת הנפש]:

    אבן עזרא

    הפעם הא' רפידתו. יצועתו כמו ירפד חרוץ עלי מים:

    רצוף. י״א שהוא מן רצפת אבנים והנכון בעיני שהוא פעול מן ובידו רצפה:

    הפעם הב' [ו]בהקיץ הלכה לבקש [את] דודה ותדמ ואמ׳ מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת הנה מטתו שלשמה תמה איך תלך לבדה והנה שלמה המלך הוצרך לגבורים רבים שישמרו חשוקתו מפחד חוטפים פן יחטפוה בלילה גם הוצרך לעשות אפיריון וכל זה בעבור אחת מבנות ירושלים והכריז לעשות לו גדולה ושם עטרת מלכות בראשו כדי שיהיה נכבד בעיני חשוקתו ואת רעיתי יפה ממנה:

    הפעם הג' מרכבו ארגמן. דומה (לאגרמן) בעין:

    תוכו. הכהנים והלוים:

    תרגום

    וּבָתַר דְּאַשְׁלֵים יָתֵיהּ שַׁוִּי בְּגַוֵּיהּ יָת אֲרוֹנָא דְּסָהֲדוּתָא דְּהוּא עַמּוּדָא דְּעָלְמָא וּבְגַוֵּיהּ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא דְּאַצְנַע תַּמָּן מֹשֶׁה בְּחוֹרֵב דְּיַקִּירִין מִן כְּסַף מְזוּקַּק וְשַׁפִּירִין מִן דְּהַב טָב וּפְרַשׂ וְטַלֵּיל מִן עִלָּוֵיהּ יָת פָּרוּכְתָּא דְּתַכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּבֵינֵי כְּרוּבַיָּא דִי עִלַוֵי כָּפוּרְתָּא הֲוָת שָׁרְיָא שְׁכִינְתָא דַּיָי דְּשַׁכֵּין שְׁמֵיהּ בִּירוּשְׁלֵם מִן כָּל כַּרְכֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל:

    ספורנו

    תוכו רצוף אהבה. שהיו שם בקירות כרובי' ותמונות להורות אהבת ה' את עמו:

    תורה תמימה

    עמודיו וגו'. נתבאר בדרשות פסוק הקודם.

11. (יא)צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ

    מצודת דוד:צאינה וראינה. עתה מתפארת בפני הנערות, וכאילו אומרת אל תחשבו שהחשוק חשק בי מפאת החשק, ועם כי אין אני כדאי לו, כי צאינה מבתיכן, ולכנה ראינה העטרה שעטרה לו אמו ביום שנתחתן עמדי ואז היה יום שמחת לבו, כי הרבה לשמוח על שנפלתי בגורלו. וכאומרת הנה מזה תקחו ראיה שאני הוגנת לו, כי לולא זאת לא העטירה לו אמו עטרה ביום שמחת חתונתו. והנמשל הוא לומר אתם האומות אל תחשבו שמה שבחר בי ה׳ הוא בעבור אהבת האבות לבד, עם כי אינני הוגנת לו מפאת עצמי. כי הביטו וראו שביום מתן תורה הייתי לו לעטרה ולאוצר חביב, כמו שנאמר והייתם לי סגולה וגו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ונאמר ישראל אשר בך אתפאר. וכל זה חוזר למעלה לומר הואיל וכן הוא בודאי תמהר לשוב האהבה למקומה, ולכן השבעתי אתכם וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, ספורנו, אלשיך, תורה תמימה

    מצודת ציון

    בעטרה. בכתר:

    חתונתו. מלשון חתן:

    רש"י

    בנות ציון. בנים שמצויינין לו במילה ובתפילין ובציצית:

    בעטרה שעטרה לו אמו. אהל מועד שהוא מעוטר בגוונין תכלת וארגמן ותולעת שני אמר רבי נחוניא שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבו אלעזר ברבי יוסי אי איפשר ששמעת מאביך מהו שעטרה לו אמו אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר לא זז מחבבה עד שקראה בתי שנאמר (תהלים מה) שמעי בת וראי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי לא זז מחבבה עד שקראה אמי שנאמר (ישעיה נא) שמעו אלי עמי ולאומי אלי האזינו ולאמי כתיב עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו וכו':

    ביום חתונתו. יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו:

    וביום שמחת לבו. זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר:

    מלבי"ם

    משל: צאינה. ועי"ז מצאה הרעיה תחבולה לשלח את בנות ציון מעליה כי אמרה להן (שיצאו מאתה לראות בעטרה שעטרה אם המלך למלך שלמה ביום חתונתו) את הרעיה (וקרא אותן בשם בנות ציון, כי עתה נתנו לה נערות מבנות הציון היקרות והפרתמים), ובעת יצאו לראות ונפרדו מאתה, בתוך כך נתיחדה עם דודה:

    מליצה: צאינה. ועי"ז יכלה הרעיה הקדושה לשלח את בנות ציון שהם כחות החומריות מעליה. בל ישביתו אותה מלהתחבר עם דודה העליון, כי אמרה להן, אתנה בנות ציון, שהם כחות החומר. צאינה, הפרדו מעלי. איש אל יעמוד אתי בהתיחדי עם דודי ב"ה. וראינה במלך שלמה, שגם המלך שהוא היצר במלכותו. הוא מלך שהשלום שלו. כי עתה אין עוד ריב ומלחמה בינו ובין הנפש האלהית. בעטרה שעטרה לו אמו, כי גם אמו שהיא המקור שמשם יצא היצר שהוא החומר וכחותיו. עטרו לו עטרה לחתונה זו שהתחתן עם הרעיה השמיימית להתחבר עמה אהבים. כי גם הגוף וכחותיו יקריב א"ע לאשים על מזבח האהבה כליל לה'. ויתהפך לרוחני בשמעו מצות אלהיו. ובו נתעטר עטרת חתנים שהוא עטרת השכל המעשי שבו יזדווג להכלה הכלולה שהיא הנשמה הקדושה לשמור משמרתה ולעבוד עבודתה. ועי"ז נפרדו מאותה בנות החומר ברצונם והיא התיחדה ע"י עבודתה עם הרוח הקדוש השוכן באפריון:

    רלב"ג

    צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו:

    כבר הקדמנו כי הוא ימשיל כחות הנפש בכללם לבנות ירושלים ולזאת הסבה ימשיל הכחות הנפשיות אשר להם אל השכל יחס יותר חזק לבנות ציון לפי ששם בית המלך שלמה ואותו המקום הוא היותר נבחר שבכל המקומות אשר בירושלי' כי שם היה בית המקדש. ואולם אמרו בעטרה שעטר' לו אמו רוצה בו הנפש בכללה כי היא אם לכל אחד מכחותיה ורצה בזה שהיא המליכתהו על שאר כחותיה. ואפשר שנאמר שהוא קרא אמו חשוקתו מצד ינקו משדיה וזה כי הצורות הדמיוניות הם במדרגת הפועל להשגת השכל באופן מה כמו שקדם. והבאור הראשון נראה לנו יותר. ואולם אמרו ביום חתונתו הוא לפי שהוא תכלית התחברו עם חשוקתו. ואולם אמרו וביום שמחת לבו הוא לפי ששמחת השכל ותענוגו הוא השלימו במושכלות:

    אבן עזרא

    הפעם הג' צאנה וראנה. זהו ויקהלו אל המלך שלמה:

    תרגום

    כַּד אֲתָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא לְמֶעֱבַד יָת חֲנֻכַּת בֵּית מַקְדְּשָׁא כָּרוֹזָא נְפַק בְּחֵיל וְכֵן אֲמַר פּוּקוּ וַחֲזוֹ יָתְבֵי פִּלְכַיָּא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וְעַמָּא דְּצִיּוֹן בְּתַגָּא וּבִכְלִילָא דְּכַלִּילוּ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל יָת מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּיוֹם חֲנֻכַּת בֵּית מַקְדְּשָׁא וַחֲדוֹ בְּחֶדְוַת חַגָּא דִּמְטַלַּלְתָּא דַּעֲבַד שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּעִדָּנָא הַהוּא יָת חַגָּא דִּמְטַלַּלְתָּא אַרְבְּעַת עֲסַר יוֹמִין:

    ספורנו

    צאנה וראינה בנות ציון. אתם צבאות ה' בנות ציון שחשבתם שחזרה עטרה ליושנה צאו וראו ההבדל אשר בין המשכן שהי' קודם המרגלים ובין מקדש ראשון שהי' אח"כ:

    בעטרה שעטרה לו אמו. עדת הנשיאים שהיו אם בישראל קנויה לאל יתעלה:

    ביום חתונתו. בחנוכת המשכן:

    וביום שמחת לבו. ביום חנכת מקדש ראשון כי גם שירדה אש בחנכת המקדש מכל מקום גדולה מזו היתה במשכן שלא הי' שם רב כסף וזהב וחנוכתו קטנה מאד בערך אל מקדש ראשון וזה כי ענן ה' על המשכן כו' ותכף לחנוכתו בבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול ובכן תבינו שאחר שנשנה העון ולא תהיה שם תשובה מגעת עד כסא הכבוד כמו שתהיה לעתיד כאמרו ושבת עד ה' אלהיך אין שם מחילה גמורה משיבה עטרה ליושנה. מכל מקום:

    אלשיך

    צאנה וראינה וכו' הנה כתבנו למעלה כי בנות ירושלים הם כל בני המדינות שסביב ירושלים כי היא באמצע העולם ועד"ז יקראו בנות ציון כל יושבי ירושלים אשר סביב לציון המה כל ישראל או יהיו בנות ציון שלומי אמוני ישראל אשר נפשות' מלמעלה מבחינה מה שכנגד ציון היא הנקודה האמצעית כי א"י היא כנגד הארץ העליונה וזהו בנות ציון ויאמר הלא אמרתי לבנות ירושלים כי משכני על האנשים צדיקים ולא במשכן כי הצדיק הוא המשכן באמת והנה להביא ראיה לזה איך יד המצריים מפאת איכות נפשותם משגת ענין הראיה כי לא יעלו במקו' גדולים הם יש' ומה גם שלומי אמונים כשלמה ודומים לו וממנו לוקח ראיה כאשר יבא ע"כ להביא ראיה לזה עשה הוא יתברך כהופך מנגד בנות ירושלים לעומת השלמים ביש' הנקראים בנות ציון ועשה עצמו כמדבר עם נפשותם ואמר צאנה מגויותיכן אשר אתם בם יתעלו למעלה וראנה שם במלך שלמה בן דוד בעטרה וכו' שבכלל עטרות שבראשו כמאמרם ז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם הן מצות אשר פעל ועשה פה שמעטרות ומהדרות אותו שם ותסתכלו בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו את בת פרעה שהי' ביום שמחת לבו ביום חנוכת המזבח ששהה עם בת פרעה עד ד' שעות מלהתקרב שם התמיד ואז יסרתו אמו כמו שאז"ל שכפאתו על העמוד אמר מה ברי וכו' ואז קנה עטרה גדולה בסבלנות וקבלת התוכחת ההוא עם כל גדולתו ואין ספק שבזכות קבל' התוכח' ההוא נעשה פרקליט ועטר' בכל עטרו' הנעשות ע"י כל מצוה ומצוה כמדובר שעליהן נאמר ועטרותיהן בראשיהן נמצא כי היא תתייחס למעטר' אותו בעטרה ביום ההוא ולמה עשת' כן להכניעו ביום חתונתו וביום שמחת לבו וכדאי בזיון לעיני הרואים אך זה יורה כי גם שהוא יתברך צוה לעשות המקדש המעוז שהיה מתחנך אז לא הבית הוא העיקר כ"א השלמים אשר בם משרה הוא יתברך שכינתו ע"כ לא שתה לבה אל בושתו ביום שמחת החינוך כי אמרה מה בצע לו יתברך בית המקדש אם השלים שבישראל שהבית נכון עליו הוא עיקר השראת שכינה מיקל את ראשו ואיך תשרה שכינה והלאה ח"ו נמצא הכל מתבטל אם כן הרי מזה ראיה אל מאמרו יתברך לבנות ירושלים כי האפריון שעשה לו אינו מחמת המקום רק על עצי הלבנון הם הצדיקים אשר בקרבם השכינה שורה ואגבן תתפשט במקדש כמדובר:

    תורה תמימה

    בנות ציון. בנים המצוינים לי בתגלחת במילה ובציצית . (מ"ר)

    במלך שלמה. במלך שברא בריותיו שלמות, ברא חמה ולבנה כוכבים ומזלות על מלאתן . (שם)

    במלך שלמה. דבר אחר במלך שלמה – במלך שהשלום שלו, שהשלים מעשיו לבריותיו, כיצד, השלים האש לאברהם אבינו, החרב ליצחק, המלאך ליעקב , דבר אחר, במלך שעשה שלום בין בריותיו, בין מיכאל שר של שלג ובין גבריאל שר של אש, ולא זה מכבה זה ולא זה מכבה זה . (שם)

    במלך שלמה וגו'. [במלך שהשלום שלו, בעטרה שעטרה לו אמו, זו כנסת ישראל], ביום חתונתו, זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין ביהמ"ק . (תענית כ"ו ב')

    שעטרה לו אמו. א"ר חנינא בר יצחק, חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה, אלא מהו בעטרה שעטרה לו אמו – מה עטרה זו קבועה באבנים טובות ומרגליות כך היה אהל מועד מצויין בתכלת וארגמן ובתולעת השני ובשש . (מ"ר)

    ביום חתונתו וגו'. ביום חתונתו זה סיני שהיו כחתנים וביום שמחת לבו אלו דברי תורה, כמש"נ פקודי ה' ישרים בשמחי לב . (מ"ר)