משלי פרק כ״ז

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג ואבן עזרא.

1. (א)אַל־תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא־תֵדַע מַה־יֵּלֶד יוֹם

   מצודת דוד:אל תתהלל. אל תשתבח עצמך במה שתבטיח לעשות ביום מחר כי לא תדע מה דבר יקרה כי פן יקרה דבר אשר לא תוכל עשוהו:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תתהלל. מל׳ הלול ושבח:

   ילד. עניינו מקרה וכן אלה תולדות יעקב (בראשית ל״ז:ב׳) ולפי שהזמן מוליד הקורות אמר ילד יום:

   רש"י

   אל תתהלל. אל תתפאר עכשיו בדבר שעתיד להיות ליום מחר:

   כי לא תדע מה ילד יום. שמא היום יולד שום רעה שיבטל מחשבות מחר:

   מלבי"ם

   אל תתהלל ביום מחר, באשר פגעי הזמן מתחדשים בכל רגע, לא תוכל להתהלל על מה שתעשה למחר, אחר שגם ילדי היום ההוה בלתי ידועים לך, ויום מחר אינו שלך:

   רלב"ג

   אל תתהלל. במה שתבטח לעשותם ביום מחר כי לא תדע מה מקרה היום כי אולי יתחדשו לך מקרים מונעים מהביא מחשבתך לפועל:

   אבן עזרא

   אל, יהללך ב' דבקים. פירוש אל תתהלל על מעשה הצדקה בעבור יום מחר, שתאמר: מחר אעשה:

   ילד כמו תולדות יעקב ענין קורות, וכן זה כאילו היה נולד המקרה, כלומר כי לא תדע מה יקרך מקורות היום ולא תוכל עשוהו ביום מחר, כענין אם לא עכשיו אימתי.

2. (ב)יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא־פִיךָ נָכְרִי וְאַל־שְׂפָתֶיךָ

   מצודת דוד:יהללך. ר״ל אף בדבר שכבר עשית יהללך זר וגו׳: נכרי וגו׳. הוא כפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ב: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   יהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך, מה שהאדם מהלל א"ע אינו הילול, וטוב שתעשה מעשים ראויים אל ההילול עד שזר יהללך, ויש הבדל בין זר ובין נכרי, שהנכרי הוא מארץ אחרת, ואמר שאחר שיהללך זר אז יהללך גם הנכרי שאינו מכיר אותך, כי ישמע מן הזר ויפרסם תהלתך, וגם אז יהללך אל של שפתיך, מה שאתה בשפתיך לא תהלל, זה עצמו יהללך, כי זה מורה על הענוה והמעלה, והנה השפה חיצונית נגד הפה, ור"ל מה שלא ישמע ממך מהלל עצמך משפתיך, (וגם שישמע אל, משפתיך, ר"ל שאתה תקטין עצמך ותאמר שאין בך תהלה זאת כמ"ש בתלת מילי משני רבנן וכו' זה יהיה לך ג"כ לתהלה):

   רלב"ג

   יהללך זר ולא פיך. וזה כמה שעשית אין ראוי שתהלל עצמך כי זאת תכונה פחותה טוב שיהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך:

   אבן עזרא

   יהללך זר אחר המעשה.

   ולא פיך קודם המעשה.

   נכרי כפל דבר.

3. (ג)כֹּבֶד־אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם

   מצודת דוד:כובד. הנה האבן יש לה כובד רב וגם החול משאו רב אמנם כעס האויל כבד לשאת ולסבול יותר משני אלו כי מחסרון הדעת ירבה לכעוס:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ונטל. ענין משא כמו נטילי כסף (צפניה א):

   רש"י

   ונטל. משא:

   וכעס אויל. שהאויל מכעיס להקב"ה גורם להביא כעס לעולם:

   מלבי"ם

   כבד אבן ונטל החול, האבן הוא כבד בפ"ע אף אבן אחד, והחול אינו כבד רק אם ינטל על כתפיו חול הרבה, הוא כבד ע"י שיצורף בנטל ובמשאוי, וכעס של אויל כבד משניהם כי כל כעס וכעס בפ"ע יש בו כובד בפ"ע כאבן מעמסה, וגם בצירוף כל הכעסים המתמידים ממנו, יש בו כבד החול, וכמ"ש במדרש בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו הה"ד כבד אבן וכו', כי פרעה במ"ש מי ה' לא ידעתי את ה', היה עונו כבד כאבן, ובמה שהוסיף להכביד את לבו פעם אחר פעם היה בו כבד החול, נמצא היה כבדו מצורף משניהם ר"ל מאבן ומחול:

   רלב"ג

   כובד אבן. הנה האבן יכבד מאד לנשאו וכן הענין במעמס החול אך שאת כעס אויל הוא כבד משניהם:

   אבן עזרא

   כובד סמוך.

   ונטל תרגום וישא פירוש כובד אבן ומשל החול מדומה בכבדות.

   וכעס אויל יותר כבד.

4. (ד)אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה

   מצודת דוד:אכזריות. החמה מביא לידי אכזריות והאף יסית לשטוף ולאבד ולפני בעל קנאה מי יוכל לעמוד ולהתקיים כי קשה היא עוד יותר מהחמה והאף כי בעל הקנאה יבחר ברע כשתהיה גם לזולתו משיבחר הטוב לו ולזולתו:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   רש"י

   ושטף אף, ומי יעמוד. לפני קנאתו של קנא ונקם:

   מלבי"ם

   אכזריות חמה ושטף אף ומי יעמד לפני קנאה, החמה הוא הכעס הפנימי שנוטר שנאה בלבו, והאף הוא הכעס החיצוני, ויש אף בלא חמה פנימית, ויש בו שטף כי באפו שוטף והולך ומיסר, אבל לא אכזריות, ויש חמה בלא אף שחמתו בערה בלבו ויש בו אכזריות משנאה וחמה, אבל לא שטף, כי אינו מעניש עתה, אבל הקנאה שמתקנא לכבודו המחולל יש בו אכזריות ושטף, כי המקנא ינקום תיכף בשטף אף, ויתאכזר באכזריות חמה:

   רלב"ג

   אכזריות. הנה החמה תביא לאכזריות כי בעל החמה לא ירחם על אשר יכעס עליו והאף כמו שטף מים שישחית הכל אך הקנאה היא יותר קשה מאד כי בעל הקנאה יצר לו בראותו טוב לזולתו ויבחר הרע לו ולזולתו יותר מטוב לו ולזולתו כמו שסופר מהמקנא והחמדן שאמר להם המלך מפני הכירו תכונותיהם שהוא מוכן לעשות להם טוב כיד המלך ישאל הא' מהם וינתן לו ולב' יותן כפלים והנה החמדן לא רצה לשאול כדי שיהיה לו כפל מאת המקנא והמקנא לא רצה לשאול שום טובה לעצמו לדאגתו על הטוב שיהיה לחברו ומיהר לשאול מהמלך שינקרו עינו האחת שישאר חבירו עור משתי עיניו:

   אבן עזרא

   אכזריות דבקה זאת המלה בחכמה, כי היא יוצאה ממנה.

   ושטף רמז למעשה העושה באפו שהוא כמים שוטפים, כלומר אכזריות מן החמה ושטף מן האף מדומים שהם קשים ומי יוכל לעמוד לפני איש קנאה, שהיא קשה ועזה משניהם, כי היא היולדת אותם, והעד כי קנאה חמת גבר, והטעם כי הקנאה מולדת חמתו.

5. (ה)טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת

   מצודת דוד:תוכחת מגולה. אף המוכיח בפרסום ומכלים למוכח מכל מקום טובה היא אם באה מאהבה מסותרת בלב המוכיח וכוונתו ליישר דרכי המוכח ולא לקנתר:

   עוד פירושים על פסוק ה: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מלבי"ם

   טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, אם אדם מוכיח לחברו על דרכו הרעה וסבת התוכחה באה מאהבה מסותרת כמו האב המוכיח לבנו, שזה מרוב אהבתו, וכמ"ש כי את אשר יאהב ה' יוכיח, תוכחה זאת הגם שהיא בגלוי, טובה מאד:

   רלב"ג

   טובה. התוכח' והקטטה שיעשה האדם את רעהו בגלוי להוכיחו על רעותיו יותר מהאהבה שהיא מסותרת ולא יראה ממנה רושם בגלוי כי לא יהיה תועל' בזאת האהבה:

   אבן עזרא

   טובה תוכחת מגולה מלת תוכחת עומדת במקום שנים, כלומר תוכחת מגולה שיוכיחוהו בגלוי טובה מתוכחת אהבה מסותרת, כלומר שאוהביו יוכיחוהו בסתר טובה ממנה המגולה, כי בגלוי יתבייש ויוסר.

6. (ו)נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא

   מצודת דוד:נאמנים. האוהב הפוצע לאהובו למען יישר לכת הנה הפצעים הם נאמנים המה כי עשו שליחותם והועילו לזה כי בעבורם ייטיב דרכו אבל מן השונא אפי׳ הנשיקות מרובות המה והנם למשא הואיל ואין בהם תועלת:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   פצעי. הם מכות המוציאות דם:

   ונעתרות. ענין רבוי כמו ועתר ענן הקטורת (יחזקאל ח׳:י״א):

   רש"י

   ונעתרות. ל' גודל כמו העתרת' עלי (יחזקאל לה):

   מלבי"ם

   נאמנים פצעי אהב, וגם אם האוהב מכהו ליסרו להשיבו אל דרך הטוב, בכ"ז האהבה נאמנה שכ"ז מרוב האהבה, וכמ"ש כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, אבל נעתרות נשיקות שונא, השונא ירבה נשיקות, הוא לא ייסר ולא יוכיח, כי בשנאתו כשרואה ממנו מעשים רעים ינשקנו למען יוסיף לעשותם:

   רלב"ג

   נאמנים. הנה פצעי אוהב הם נאמנים וישרי' כי הם לתכלית טוב אם להוכיחו אם למלטו מרע כמו שיקרה לאדם בראותו כי אחיו או קרובו הפליג לעשות רע לאחרים או לומר חרפות קשות כנגדם והם ידמו לקחת נקמתם ממנו ולהצילם מידם ימהר להכותו בפניהם על מה שעשה או אמר כנגדם ובזה יתפייסו וימלטהו מידם אך נשיקות שונא הם נהפכות כי מראה לו אהבה להכשילו להפילו ברשת רצונו:

   אבן עזרא

   נאמנים חזקים הם פצעי אוהב שיפצע וידכא בגלוי הראוי להוכיח, עד שיוסר והשונא נשקהו נשיקות חזקות ונעתרות ולא יוכיחהו כדי שילכד בפשעו, ופירוש נעתרות עבות.

   פרוש אחר: נעתרות חזקות כנגד נאמנים כמו העתרתם עלי.

7. (ז)נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל־מַר מָתוֹק

   מצודת דוד:תבוס. בעבור שבעה תרמוס אף נופת צופים: כל מר. כל דבר מר נחשב להם למתוק:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תבוס. ענין רמיסה כמו יבוס צרינו (תהלים ס):

   נופת. ענין הזלה והתכה וכן ונופת צופים (שם יט) ותחסר מלת צופים והוא מובן מעצמו:

   רש"י

   תבוס נופת. תרמוס ברגל כמו יבוס קמינו (תהלים נד):

   כל מר מתוק. כל דבר מר מתוק לה, ויש לפותרו בתלמוד תורה המראה א"ע כשבע שאינו מתאוה לדברי תורה לתאות נפש תבוס נופת. אף הטעמים המיושבים על הלב אינם חשובים עליו והמתאוה לה אפי' דברים הבאים לו במרירות וביגיעה הם מתוקים לו:

   מלבי"ם

   נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק, הערב והבלתי ערב אינו תלוי במהות המאכלים, רק בתכונת האיש, שמי שיש לו מעדנים יקוצו בעיניו מהרגילו בם, ומי שא"ל ימצא ערבות בכל דבר. ובזה תוכחה להמבקשים מעדנים והמתרפקים אחריהם, כי כל שישיגו אותם בשפע כן תחדל העונג מהם, ובהפך יתענגו בכל דבר אם היה נמנע מהם, והרש ימצא יותר עונג מן העשיר, ומזה מבואר שאינם התכלית המבוקש, כי יושגו כשלא יושגו, ולא יושגו כשיושגו:

   רלב"ג

   נפש שבעה. בעל נפש שבעה והוא האיש המסתפק השמח בחלקו יבוס גם הדברים המתוקים ר"ל שאינו נבהל להון ולא יפנה לקנין ההון אפי' במה שיושג ממנו בדרכים ערבים ומתוקים וישרים, ואולם בעל נפש רעבה הוא נבהל להון באופן חזק עד שאפילו מה שיושג ממנו במרירות ובקושי ובעברה הוא מתוק לו לעוצם תשוקתו לאלו הקנינים והנה זה המאמר לפי פשוטו הוא מבואר האמות וכאלו הערה הוא שלא ישתדל האדם לקחת מהמזון שיעור רב הכמות כי זה יביאהו למאוס אפי' הדברים הערבים ושלא ירעיב עצמו מאד כי זה יביאהו לחשוק גם בדברים המרים אך ינהג בדרכים הממוצעי' וידמה שקשר זה הפסוק לפסוק הקודם להעיר כי נשיקות שונא דומות ללקיחת נופת בנפש שבעה שיהיה סבה להקיא המזון אשר בבטנו ופצעי אוהב דומים ללקיחת המזון המר בנפש רעבה כי מצד הרעב לא יורגש במרירותו ויגיע ממנו התועלת שכבר יזון ממנו ויחיה בו בהפך הענין בלקיחת הנופת בנפש שבעה:

   אבן עזרא

   תבוס [ז-ח] תרמוס.

   ונפש שהיא רעבה, כל מר מתוק הוא לה. על כן כאשר הצפור שהיא נודדת מקנה אחר מחייתה, כן איש נודד ממקומו לבקש מחייתו ויהיה שבע.

8. (ח)כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן־קִנָּהּ כֵּן־אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ

   מצודת דוד:כצפור. כמו שיקשה לצפור מה שנודדת מקנה כן יקשה לאיש הנדידה ממקומו:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   מן קנה. מן מדורה:

   רש"י

   נודדת מן קנה. שהולכת ומטלטלת כן האיש הנודד ממקומו ת"ח הנודד מן הלמוד מלחזור על גרסתו:

   מלבי"ם

   כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, האדם משותף בטבעו עם יתר בע"ח, ורצוף בטבע הבע"ח שלא ישנו מקומם, וגם הצפור שדרכו לנוד כמ"ש כצפור לנוד, בכ"ז כשנודדת מקנה תבקש לשוב אליה, וכן טבע האיש לשוב למקומו, והנמשל שגם נפש האדם מתרפקת לשוב אל מקומה אל האלהים אשר נתנה, ובהיותה בעוה"ז היא כצפור נודדת מקנה ותשתוקק לשוב אל מקומה להיות צרורה בצרור החיים:

   רלב"ג

   כצפור נודדת מקנה. לסבה חזקה בשלא תוכל לחיות בארץ מפני חוזק החום או חוזק הקור כן איש נודד ממקומו ר"ל שאין ראוי שיהיה נודד ממקומו אם לא לדמיון הסבה הזאת כמו שמצאנו באברהם וביצחק שהתעוררו להעת' ממקומם לסבה חזקה והיא הרעב שהיה שם או ירצה בזה שכמו שהצפור נודדת מקנה תמצא בלי קן ותצטרך לבנותו כן איש נודד ממקומו יחסר לו כל:

9. (ט)שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח־לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת־נָפֶשׁ

   מצודת דוד:ישמח. כ״א משמח את הלב: ומתק. וכן ישמח אמרי מתק מחבירו הבאים מעצת נפש ולא להחניף ולרמות:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

   מצודת ציון

   וקטורת. עשן בשמים:

   רש"י

   שמן וקטרת. ריח שמן אפרסמון וריח קטרת משמחין לב:

   ומתק רעהו מעצת נפש. מי שחברו מקרבו וממתק לו בדבריו הוא טוב ממה שנפשו יועצתו, ד"א ומתק רעהו המכשיר מעשיו שהן מתוקין להקב"ה טוב לו ממה שהוא ממלא תאות לבו:

   מלבי"ם

   שמן וקטרת ישמח לב, הלב אשר הוא משכן לנפש החיונית ישמח ע"י שמן הטוב שנותן ריח טוב וע"י קטורת, הגם שכבר ערך ה' שישאב אויר זך, והריאה תניף על הלב תנופת אויר חיוני, תתעורר רוחניית הנפש ע"י ריח הבא מבחוץ ותוסיף אומץ על כחה הפנימי, כן הגם שכח העצה נטועה בנפש, בכ"ז יתגבר הכח הזה ע"י מתק רעהו, ע"י המתקת עצה עם רעהו, שבבוא עצת רעהו שמבחוץ אל עצת הנפש אז תשלם העצה:

   רלב"ג

   שמן וקטרת. הנה הסבה בשמן והרבות הקטור טוב הריח ישמח הנפש והם דברים באים מחוץ כן מתק סוד האדם עם רעהו ללקיחת העצה טוב מהעצה שיקח מאדם בנפשו בלי עזר אחר:

   אבן עזרא

   שמן למשחה וקטרת להריח - נותן שמחה ללב, וכן ישמח לב מתק רעהו מעצת נפש שיעצהו מתק סוד, כאשר יועץ לנפשו המתק ישמחהו, כמו: אשר יחדיו נמתיק סוד, נתייעץ מתק סוד.

10. (י)רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל־תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל־תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק

    מצודת דוד:רעך. האוהב אותך וגם את אביך אהב ומהנראה שנשרשה האהבה ולזה אל תעזוב אהבתו ואל תבטח לומר הנה בבוא עלי יום איד אבוא אל בית אחי לשאול מעמו עזרה כי יותר טוב שכן הקרוב עמך בכל עת כרעים אהובים מהאח הרחוק ממך ולא יתחבר עמך:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אידך. מל׳ איד ומקרה רע:

    רש"י

    רעך. ורע אביך הקב"ה שנקרא רע לישראל ורע אביך שחיבב את אבותיך:

    אל תעזב. אם עזבת יבא עליך פורענות:

    ובית אחיך. אל תבטח בבני עשו וישמעאל שיקרבוך מצינו כשגלו ישראל לבבל היו אומרים למוליכיהם בקולר בבקשה מכם הוליכונו בדרך אחינו בני עשו וישמעא' והיו בני ישמעאל יוצאים לקראתם ומקדמין אותם במיני מלוחים ונודות נפוחים:

    מאח רחוק. טוב שישכון ביניכם הקרוב לקוראיו משתבואו אצל אח שנתרחק לאמור יקרבו ימי אבל אבי וגו':

    מלבי"ם

    רעך ורע אביך אל תעזב, אם יש לך ריע שהוא מנוסה לך באהבתו מקדם, עד שהיה תמיד רעך ורע של אביך, אל תעזבנו. כי האח הגם שהטבע נטע אהבה בין אחים, בכ"ז אהבתו היא רק בעת טוב לך ובעת שלא תצטרך לו, אבל ביום אידך, אז תופסק אהבתו, אם מצד שכל אחי רש שנאוהו, ואם מצד שלא ירצה לעזור לך, ואז טוב שכן קרוב, מי שהוא קרוב לך ע"י שהוא שוכן אצלך תמיד, ממי שהוא רחוק הגם שהוא אח:

    רלב"ג

    רעך ורע אביך. מי שהיה רעך ורע אביך אל תעזבהו כי טובה לך אהבתו מאד ולא תשען שתבא אל בית אחיך ביום אידך ותבטח בזה לעזוב אהבת רעך כי טוב לך שכן קרוב יותר מהאח שהוא רחוק לך רחוק המקום כי רחוק המקום הוא ממה שימעט שקר האהבה ואולם השכן הקרוב יהיה מוכן לך תמיד לעזר ולהועיל בכל עניניך:

    אבן עזרא

    אל תבא ביום אידך כי ישנאך כענין כל אחי רש שנאוהו.

    טוב שכן קרוב שיהיה קרוב לעזרך מאח רחוק מאידך, על כן אל תעזוב רעיך.

11. (יא)חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר

    מצודת דוד:חכם בני. כן אמר שלמה לבנו התחכם בני ושמח לבבי ואוכל להשיב בדבר חרפה לאשר יחרפני כי אם תהיה סכל בעל כרחי אשים יד לפה כי אפחד שלא יגלה מומך:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    חכם בני. התחכם בני:

    ושמח לבי. ותהא לבי שמח בך:

    מלבי"ם

    חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר, ר"ל גם אם עד עתה לא קבלת חקי החכמה, חכם נא מעתה, ושמח לבי, כי עד עתה היו מחרפים אותי על ידך, כמ"ש חז"ל ארור שזה ילד ארור שזה גדל, עתה אשיבה חורפי דבר:

    רלב"ג

    חכם בני. אתה בני התחכם ותשמח בזה הענין לבי ותישרני בזה שנוכל להשיב דבר למחרף אותי על החרפות שיחרפני אך אם תוכל תסבב שלא אוכל להשיב חורפי דבר מיראתו שיספר מומיך:

    אבן עזרא

    חכם ללמוד חכמה חרפי, בעבור שלא היה לו בן משכיל.

12. (יב)עָרוּם רָאָה רָעָה נִסְתָּר פְּתָאיִם עָבְרוּ נֶעֱנָשׁוּ

    מצודת דוד:ערום. כשראה הערום הרעה המעותדת לבוא נסתר ממנה ר״ל שמר עצמו מן הרעה טרם בואה אבל הפתאים עברו דרך הרעה ולא נשמרו והשיגה אותם הרעה ובא להם העונש וההפסד:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    נענשו. גם הפסד ממון נקרא עונש וכן וענשו אותו מאה כסף (דברים כ״ב:י״ט):

    רש"י

    ערום ראה רעה. רואה פורענות הבאה על הארץ ונסתר הימנה שמשך ידו מן העבירה ופתאים לא נסתרו אלא עברו בדרך רעה:

    ונענשו. ונפסדו:

    מלבי"ם

    ערום ראה רעה נסתר כבר התבאר (כ"ב ג'), ושם דבר מרעת הזמן, ופה דבר בנמשל מרעת הנפש, הערום יראה העונש המעותד על עוזב החכמה, וזה שייך למ"ש חכם בני, וראה אחרית דבר מראשיתו, ולא תהיה כפתאים:

    רלב"ג

    ערום. מי שהוא ערום וחכם ראה דעת הגוף והבליו ונסתר מהרעה ההיא במשלו על תאוותיו אך הפתאים הנפתים לתאוות עברו בהם והשיגם רע והוא שכולם ערב שכלם אל הנפש המתאוה ולוקח מהשכל לבושו וקשוטו והוא מה שיש לו כח עליו מהשגת המושכלות:

    אבן עזרא

    ערום, פתאים עברו חוק מצוה, על כן יענשו הפתאים וימותו בלא עתם.

13. (יג)קַח־בִּגְדוֹ כִּי־עָרַב זָר וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ

    מצודת דוד:קח בגדו. קח בגד הערב למשכון ולא תאשם בזה כי מעצמו נעשה ערב בעבור הזר והכניס עצמו בזה: ובעד נכריה. כפל הדבר במ״ש ולומר בין ערב בעבור איש בין בעבור אשה עניה סוערה:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חבלהו. ענין משכון כמו אם חבול תחבול (שמות כ״ב:כ״ה):

    רש"י

    כי ערב זר. אדם שנעשה ערב גורם שאמר הדיין למלוה קח בגדו:

    מלבי"ם

    קח בגדו כי ערב זר, כבר התבאר (למעלה כ' ט"ז) ושם בא לפי המשל, ופה הוחזר לפי הנמשל שנתבאר שם:

    אבן עזרא

    קח, מברך [יג-יד] שנים דבקים, מברך רעהו הוא שהיה ערב בעבור זר, ומברך רעהו המלוה בקול גדול, כדי שישמעו אחרים הברכה למצוא חן בעיניו, שלא יקח בגדו בבקר השכם שישכים למלאכתו ויברכהו, יחשוב לו רעהו המברך כאלו קללו ולא יחמול מקחת בגדו.

14. (יד)מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ

    מצודת דוד:מברך. המשבח רעהו בקול גדול בפרסום רב בכל בוקר בהשכמה ר״ל בתמידות ובזריזות הנה לקללה תחשב לו כי כאשר ישבחוהו בנדיבות לב רבים יחלו פניו ומחסרים עשרו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    מברך. ענין התפארות כמו אשר המתברך בארץ (ישעיהו ס״ה:ט״ז):

    רש"י

    מברך רעהו. יש משבח את חבירו יום יום והברכה נהפכ' לקללה שאומרים עליו שהוא וותרן בממונו ועשיר והכל באין ושואלין ממנו והמלכות מתגרת בו לגבו' ממון כך נדרש במסכת ערכין, ועוד יש במדרש רבי תנחומא כנגד בלעם שהיה מברך את ישראל בקול רם שנאמר וישא משלו וגו' (מדבר כג) ל' נשיאות קול וסופו יעץ להחטיאם:

    מלבי"ם

    מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו, הברכה צריכה להיות בצנעה לא בקול גדול שלא תחול בה עה"ר, ושתהיה בעת רצון אחר התפלה לא בבקר השכם, שאין ליתן שלום קודם שיתפלל, ואם לאו קללה תחשב. וי"ל שנמשך למעלה לקח בגדו כי ערב זר, כי אין למשכן את הלוה אבל ממשכנים את הערב והחיוב להחזיר כסות לילה וכתיב ושכב בשלמתו וברכך, ואמר בספרי שמצוה לברכו, ואף שאין מברכו ולך תהיה צדקה, אבל אין מחוייב להחזיר עבוטו של ערב, וכשבא בבקר לברכו בקול גדול כאילו החזיר לו את העבוט תחשב לו לקללה, כי אין מחוייב להחזיר להערב ואין מגיע לו ברכה:

    רלב"ג

    מברך רעהו. מי שמברך רעהו בקול גדול והוא רגיל בכך וישכים לברכו בבקר יום יום זה הענין יחשוב לו לקללה מאת הש"י כי עושה מאדם כמו אלוה ויותן לו התודה והברכה בדמיון מה שראוי לתת לש"י או ירצה שאשר יברך את רעהו בקול גדול על הטובה שהטיב וחננו בדרך שישמעו דבריו לא יתאחר הזמן שתחשב לו לקללה כי זה יסבב שיבאו אנשים בלתי הגונים לבקש מרעהו מאותו הדבר אשר ברכהו עליו והמשל שאם ברך ראובן לשמעון בקול גדול על ששלח אשישה יין טוב הנה ישמעו דבריו אנשים רעים וילכו לשמעון שיתן להם מהיין ההוא ויגרום לו בזה הפסד תחת אשר הועילהו ובכמו זה הענין צריך האדם להזהר שלא יתן כלום לחבירו במה שאפשר שיגיעהו נזק והמשל שכבר יקרה ששאל שר גדול משמעון שישלח לו מיינו ואמר שאין לו יין טוב ובאותו מעמד בא ראובן וברך את שמעון על מה שנתן לו מיינו הטוב כי זה יהיה סבה שיכעס על שמעון השר הגדול ההוא והנה רבו מאד המינים אשר אפשר שיגיע בהם נזק מזאת הברכה ואפשר שירצה בזה עוד שאשר יברך בקול גדול מחשבתו אשר באה אליו תחלה בחקרו בעיון מה ויהיה זה סבה שיקצר מחקור בו עוד על שאר המחשבות הנופלות בו הנה זה הענין תחשב לו לקללה כי זה ממה שיסגור לפניו שערי העיון:

15. (טו)דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה

    מצודת דוד:דלף. הנה טפטוף המטר לא יטריד בני הבית כ״א ביום בוא המטר אשר דרך בני אדם להיות נסגרים בתוך הבית כי אז יטפטף המטר אל הבית ויטריד בני הבית ממקום למקום אבל כשאין מטר אין טפטוף ואין טרוד אבל אשת מדינים נשתוה בכל העתים להטריד את בעלה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    דלף. ענין טפטוף כמו דלפה עיני (איוב טז):

    טורד. ענין גרושין כמו ולך טרדין (דניאל ד):

    סגריר. מל׳ סגירה:

    נשתוה. מל׳ השואה ודמיון:

    רש"י

    דלף טורד. גשם הנוטף מן הגג לתוך הבית וטורד את בני הבית:

    ביום סגריר. יום הגשם שהכל נסגרים בבתיהם:

    ואשת. מדינים נשתוה שניהם שוין:

    מלבי"ם

    דלף טורד ביום סגריר, הדלף אינו טורד רק ביום סגריר, והוא ביום שיסגרו העבים ע"י שיצא הרוח מן האדם, כמ"ש מוציא רוח מאוצרותיו, אבל אשת מדנים היא נשתוה בכל זמן, שטורדת תמיד גם ביום צח:

    רלב"ג

    דלף טורד. הנה כמו שיקשה ביום שיצטרך האדם לעמוד נסגר בביתו מעוצם המטר כשיהיה דולף בביתו עד שלא יוכל להגן עליו מהמטר כן הענין באשת מדינים כי האדם יבטח בבואו לביתו כי שם ינוח לו והיא מטרדת אותו ומכאבת לבו בצד שאין לו תחבולה מהצטער עליה:

    אבן עזרא

    דלף היא טפת המטר כמו: ידלוף הבית.

    טורד מגרש, תרגום: ויגרשום וטרדינון.

    סגריר כפול הלמ"ד על משקל זרזיף, כלומר ביום שיסגרו בני אדם מפני דלף המטר הטורד והמגרש אותם, או המטר נקרא סגריר.

    ואשת מדינים נשתוה לדלף שהיא מגורשת משכניה והרוצה לצפון אותה שלא ירצה לשלח מדנים יצפון רוח והבל, אפילו שמן מור שתמשח ימינו האשה, יקרא לה לפתותה רוח הוא, כי לא יוכל ליסרה ותהפוכות הרוח רבות ואין יכולת באדם לאחוז בה, על כן דמה האשה לרוח ובענין שהימין מוכנת לכל דבר אמר: ושמן ימינו וכמוהו הנה ימינך:

16. (טז)צֹפְנֶיהָ צָפַן־רוּחַ וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא

    מצודת דוד:צופניה. החושב להסתיר הדבר בפני הבריות דומה הוא למסתיר את הרוח לכלוא אותו כי אז ירעים בקולו נפלאות וכן בעלת מדינים כל עוד שירצה להסתיר את הדבר היא מוספת והולכת: ושמן. כמו המושח עצמו בשמן אם ירצה להעלים לא יוכל כי ידו הימנית אשר ימשח בה היא תכריז על המשיחה כי היא נותנת ריח לכל הקרב וכן א״א להעלים מריבת האשה:

    עוד פירושים על פסוק טז: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    צופניה צפן רוח. מי שסבור לשומרה מתזנותיה צפונת רוח הוא כשם שאי אפשר לצפון הרוח כן היא לא תצפנה:

    ושמן ימינו יקרא. קורא הוא הצרעת לבוא עליו עד שיגרשנה כמצורע המטהר בשמן בבהן ידו הימנית:

    מלבי"ם

    צופניה צפן רוח ושמן ימינו יקרא, וכבר באר כי רוח צפון תחולל גשם, שרוח הצפון באדים בצאתו יחולל הגשם, ובעת שהוא צפון באדים לא יהיה הגשם, אבל אם רוצה לצפון רוח האשה הזאת לכלוא את הגשם, צפן רוח, כי הרוח רועש וסוער לצאת, והשמן שנמצא על ימינו שהוכה ממנה במכות, שדרך לרככם בשמן, (כמ"ש ולא חבשו ולא רוככה בשמן) היא יקרא ויפרסם ויגנה המצפון:

    רלב"ג

    צופניה. מי שידמה לצפנה לכסות קלונה לא יוכל על זה כי היא תגל' נבלות' כמו שלא יוכל האדם לצפון הרוח שלא נודע במקום שהוא בו כי בנשיבתו הוא מודיע מציאתו ומקומו וכמו שלא יוכל לצפון שמן אשר ימושחו ידו כי ימינו יקרא לאנשים שיש לו שמן מפני רושם השמן שיש בו:

17. (יז)בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי־רֵעֵהוּ

    מצודת דוד:ברזל. כמו הלוטש ברזל הסכין באחר נעשית חדה ושנונה כן יחדדו איש פני רעהו ר״ל ת״ח היושבים יחד ועוסקים בתורה הנה מחדדים זא״ז:

    עוד פירושים על פסוק יז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יחד. מלשון חדידה ושנון:

    רש"י

    יחד פני רעהו. יחד ת"ח מחדדין זה לזה בהלכה:

    מלבי"ם

    ברזל בברזל יחד, צורת החרב והסכין הוא החידוד, וכשרוצים להעמיד צורתו מחדדים את הברזל בברזל אחר ומסיר החלודה, כן יחד איש את פני רעהו וצורתו, שע"י שיתעסקו בחכמה ואחד יבין לחברו, (כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי וכו') יתחדד פניהם שהיא צורתם, שצורת האדם הוא שכלו וחכמתו וכחות נפשו:

    רלב"ג

    ברזל בברזל יחד. הנה כמו שהברזל מתחדד בברזל כן החברי' מתחדדים זה את זה בדבר העיון:

    אבן עזרא

    ברזל בברזל בי"ת בברזל מושכת במקום שנים והטעם בפני רעהו וטעם הבי"ת בעבור.

    יחד שנים שרשים חדד יחד ונקרא הזעם פנים, בעבור שיראה בהם כמו שמצינו פני ה' חלקם, ופניה לא היו לה עוד וענינו זעם וחרון.

    וכן פירוש ברזל בעבור ברזל הוא מחודד. וכן הוא איש יחד בעבור פני רעהו, כלומר שהוא מחדד לריב עמו בעבור חמות רעהו.

18. (יח)נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד

    מצודת דוד:נוצר. כמו השומר אילן תאנה הנה יאכל פריה נוסף על השכר כן השומר אדוניו יאכל פרי גמול מעשיו כי עוד מכובד מן האדון נוסף על התשלומין:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    יאכל פריה. וכן שומר אדוניו יכובד, ויאכל פרי מעלליו:

    מלבי"ם

    נצר תאנה יאכל פריה ושמר אדוניו יכובד, מי שרוצה לאכול פרי התאנה צריך לנצרה (שהנצירה הוא יותר משמירה) כי פרי התאנה מתבכרים אחד אחד, וצריך ללקטם בכל בקר טרם יזרח השמש שאל"כ יתלעו הפירות שבכרו, כמ"ש במד' ובירוש', לכן שומר אדוניו צריך להמצא אצלו בכל בקר, וללקט הפירות דהיינו פרי חכמתו, כמו שכתוב ביהושע לא ימוש מתוך האהל, ועי"כ יכובד זכה לכבוד שסמך ידיו עליו כמו שאמרו חז"ל:

    רלב"ג

    נוצר תאנה. הנה כמו שנוצר התאנה יאכל פריה ולולי שמירתו אותה יאכלו אחרים פריה כן מי ששומר אדוניו ישיגנו ממנו הפרי הראוי ואחשוב שרמז באדוניו אל החלק המושל באדם והוא השכל כי כאשר ישמר אותו שלא ימשלו בו שאר כחות הנפש יקרה הכבוד והחכמה:

    אבן עזרא

    נוצר תאנה יתכן שיהיה דבק למעלה שאין ראוי להתחדד עם אדניו, כמו עם רעהו ומי שישמרהו מכל דבר רע האדון יכבדהו.

19. (יט)כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב־הָאָדָם לָאָדָם

    מצודת דוד:כמים. כמו דרך המים מראים את הפנים בדומים להפנים המסתכלים בה אם שוחקות שוחקות ואם עצבות עצבות כן לב האדם לאדם אם לבו טוב על חבירו ייטיב גם לבו ואם רעה תרע גם היא:

    עוד פירושים על פסוק יט: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    רש"י

    כמים. הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך:

    כן לב האדם לאדם. חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים:

    מלבי"ם

    כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, הלב שולח מרוצת הדם אל כל האיברים ומחיה את כולם, וכל האיברים מחזירים את מבחר הדם אל הלב, נמצא הלב נותן אל האדם בחזרה מה שקבל ממנו, והוא דומה כמים שהרואה בם יראה פניו, שהפנים שיתנו המים אל עין הרואה הוא עצמו הפנים שקבלו מצורת האדם העומד לנגדם, כן מה שיקבל הלב חוזר ונותן. והנה הלב מגיד לאדם מה שיחו, כי כל כחות האדם יתראה צורתם בלב, וע"כ הוא החוזה בכל כחותיו ומנבא לו טוב או רע, כמו שצורת פני האדם יתראה במים, ויש לו נמשל אל הלב הכללי של הגוף הכללי, כמו המלך שהוא לב במדינה, הת"ח שהוא לב העדה, שמה שיתנו אל המלך מסים וכדומה ישובו ויקבלו, כמו שיקבלו האיברים מן הלב אשר השפיע לו, וכן מה שיתנו להחזקת ת"ח יקבלו השפע בזכותו. וה' הוא לב הבריאה, וכפי שיכינו מעשיהם יתנו אותך לגבורה של מעלה להשפיע עליהם שפע ברכה, וציון היה לב א"י, והשפע שהביאו אל ציון והבהמ"ק חזר אל העם, כמ"ש כי שם צוה ה' את הברכה, וכדומה:

    רלב"ג

    כמים הפנים. הנה כמו שיורשמו במים מפני המביט בהם ויחשב הרושם ההוא אל ראותו בדרך שירא' בזה תאר פניו כן ענין בלב האדם לאדם כי האדם ישיג מהות צורתו במה שישפע לו ממנה ומהשפע ההוא ישוב לב האדם לראות בו עצמו וזה מבואר מדברינו בספ' הנפש ובמאמר הא' מספר מלחמות ה' ושם התבאר איך ישכיל האדם זה הכח אשר לו להשגת המושכלות מופשט וערום מהמושכלות:

    אבן עזרא

    כמים, שאול [יט-כ] פירוש כמים שגברו בעבור מים אחרים שיתערבו, גם כן הפנים בעבור הפנים. והטעם: חמות כמים כן לב האדם מלא רע, בעבור האדם שישנאהו והוא פירוש נכון. והזכיר שאול ואבדון, כי השונאים רעיהם בלבבם חנם יורדים אליהם והם לא תשבענה ועיני האדם כמו כן לא תשבענה לראות, כי כשתחזינה הולכין לאבדון, לא תאמר שבענו מראותו ונוסר.

20. (כ)שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹ לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה

    מצודת דוד:שאול. הקבר והגיהנם אינם שבעים מלקבל אנשים וכן עיני האדם לא תשבענה מן העושר וחושק להרבות עוד:

    עוד פירושים על פסוק כ: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    שאול. בור הקבר:

    ואבדו. הגיהנם:

    רש"י

    שאול ואבדה. לא תשבענה מלקבל את הרשעים לתוכם כשם שעיני האדם רשע לא תשבענה מלשוט אחר יצר הרע מלמלאות תאותו:

    מלבי"ם

    שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה, עיני האדם ותאותיו לא ישבעו לעולם, כי כל אשר ישיג מחמדת הזמן יוסיף לבקש, כי החומר שנברא בו האדם הוא היולי פושט צורה ולובש צורה תמיד בלי הפסק, והשאול והאבדון לא תשבענה כי לא יעמוד החומר רגע בלי העדר ואבדון תמידי, ולכן גם טבע האדם כן שיבקש חדשות בכל רגע, וכל חמדה שבאה לידו תעדר ממנו תכף, ויבקש אחרת תחתיה, גם עיניו לא תשבע עושר, כי זה מטבע חומרו ההיולי, שהשאול והאבדון כרוך בעקבו:

    רלב"ג

    שאול ואבדון. והוא החומר אשר הוא סבת ההפסד לא ישבעו בלבישתם הצורו' כי תמיד יבקשו צורות אחרות בסבת בלתי השמע הכחות המתפעלות מהם אל הכחות הפעלו' וכן לב האדם לא תשבענה מהמושכלות ובזה ביאר סוד עמוק מענין השכל וההיולי כי כמו שההיולי ערום מצד עצמו מהצורות ולו כח על קבולם כלם עד שייחס ההיולי אל הצורות הוא יחס השכל ההיולאני אל המושכלות:

21. (כא)מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ

    מצודת דוד:מצרף. הכסף וזהב כאשר ירצו לדעת הטובים המה וכמה יש בהם מן הסיג הנה יקחו מהם במשקל ידוע וישימו בכור והסיג ישרף ותשאר נקי ובזה יבחן הכל והאיש יבחן לפי מהללו כמו שמשבחין אותו בני אדם כן הוא:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    מצרף. וכור שמות כלי הצורפים:

    רש"י

    מצרף. כלי עשוי לצרוף כסף והכור עשוי לבחון זהב ואיש נצרף ומתחשב לפי מהללו ע"י שהבריות מהללות אותו במעשיו הטובים נבחן לרבים אם טוב אם רע:

    מלבי"ם

    מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, הכסף צורפים במצרף, והזהב שהוא יקר מן הכסף וטוב ממנו צריך כור לצרפו, שהכור אשו גדול יותר מן המצרף, כי לא יותך ולא יסירו הסיגים ממנו בקל כמו הכסף, וגם לפי רוב יקרו מקפידים יותר שיהיה מצורף מכל סיג, כן האיש יצורף לפי מהללו, שכל שהוא מהולל יותר מקפידים בו על סיג כל שהוא, ות"ח שגגות נעשה להם כזדונות, וכן יצרפו את הת"ח באש ויסורים יותר גדולים מן הבינונים:

    רלב"ג

    מצרף לכסף. הנה יש לכסף מצרף לצרוף ממנו סיגיו וזה ידוע לצורפי' ולזהב כור מיוח' ג"כ לבאר ממנו סיגיו וכן הענין בשאר הדברים כל אחד מהם בדרך המהולל בו אשר נתבאר בנסיון שיתבררו בו סיגיו אך מהאויל אין תחבולה שתוכל בה לברר סיגיו ר"ל אולתו כי הוא יחשב היותו חכם:

    אבן עזרא

    מצרף אם. ריפות החטים הכתושים וכן הפירוש מצרף יש לכסף לצרפו.

    וכור לזהב לזקקו.

    ואיש כלומר כל אחד צרוף וזקוק לפי מהללו, כלומר לפי מה שנתכוון להללו, אבל אם תכתוש את האויל בתוך המכתשת בחזקה, לא תסור אולתו מעליו, כאשר תסור קליפת הריפות.

    ואיש כמו ואיש לא נעדר ואיננו בן אדם.

22. (כב)אִם תִּכְתּוֹשׁ־אֶת־הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא־תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

    מצודת דוד:אם תכתוש. אם תשים את האויל במכתש בתוך החטים הנכתשים ועמהם תכתוש אותו ביד המכתש עכ״ז לא תסור ממנו אולתו כי לא יעזבה:

    עוד פירושים על פסוק כב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    תכתוש. ענין כתיתה וטחינה:

    במכתש. שם הכלי שכותשים בו:

    הריפות. מל׳ רפיון ור״ל החטים הנרפים הנקלפים מקליפותיהן וכן ותשטח עליו הריפות (שמואל ב י״ז:י״ט):

    בעלי. הוא יד המכתש שדוכין בו וכן והעלות וכפות (דברי הימים ב׳ כד):

    רש"י

    הריפות. חטים הנידוכים במכתש:

    מכתש. אסיתא מורטיו"ר בלעז:

    בעלי. הוא בוכנא פולין מורטר"ו בלעז על שם שמעלין אותו ומכין בו תמיד נקרא עלי:

    מלבי"ם

    אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, אמנם האויל לא יצורף ולא יוסרו הסיגים ממנו אף ביסורים היותר גדולים, והנה האויל הוא המסתפק בחקי החכמה ובלתי מאמין בהם, ולכן לא יועילו לו היסורים, משא"כ הכסיל שבלתי מסתפק בחקי החכמה רק תאוותו תעור עיניו, וכן הפתי שאינו מסתפק בעצמו רק שנפתה לעצת אחרים כמ"ש נחלו פתאים אולת, אלה יתיסרו, לא כן האויל שתולה הכל במקרה, וכבר ביארנו (ישעיה כ"ח) שיש זרעונים שהמוץ דבוק בם דבוק שכני ויוסר בקל, אולם קליפת החטה והשעורה כשרוצים לעשות ממנו הריפות צריך לכתוש במכתשת עד יוסר הקליפה שדבוקה דבוק עצמי, אולם האויל גם אם יכתשנו במכתשת לא יוסר הקליפה ממנו, כי הקליפה נתערבה בפנימותו, כי שורש האולת הוא בשכלו, לא כמו הכסיל ששרשו בכח תאותו, וכן גם אם יכתשו את האויל, יסתפק גם בהכתישה ובתכליתה, והגם שיכתשו אותו בתוך הריפות שיראה שהריפות כולם סר הקליפה מהם, ויביט שזה תכלית הכתישה, ויכיר את הכלי הכותש שהוא העלי שהוא עשוי לתכלית זה, בכ"ז יסתפק וישאר באולתו, ר"ל הגם שיראה שבאו יסורים כוללים והרבה רשעים שבו בתשובה, הוא ישאר בספיקותיו ובאולתו:

    רלב"ג

    אם תכתוש. ולזה הוא מבואר שאע"פ שתכתוש אותו במכתש בתוך החטים שיכתשו בו בעלי להסיר קליפת' וסיגם לא תוכל להסיר מעליו אולתו והנה זכר זה בזה המקום לפי שאולת סבה חזקה למנוע השגת השלמות כי האויל יסתפק במה שיראה לו מהעניני' בתחלת המחשבה:

23. (כג)יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים

    מצודת דוד:ידוע. תן לבך לדעת בעצמך פני צאנך מה הם צריכים: שית לבך לעדרים. לתת להם די מחסורם וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    שית. ענין שימה:

    רש"י

    פני צאנך. אל יקלו בעיניך להתבונן בם תמיד מה הם צריכים:

    מלבי"ם

    ידוע תדע פני צאנך, למדך שלא תעזוב עסקיך ביד אחרים, רק תשגיח בעצמך עד שתדע את צאנך פנים אל פנים, והשתדל שיפרו וירבו עד שיהיו עדרים עדרים:

    רלב"ג

    ידוע תדע. הנה כאש' תרצה לקחת המושכלות מהחוש דע פני צאנך והם המוחשו' אשר ישרוך אליהם:

    ושית לבך לעדרים. ר"ל למוחשות המסכימות אשר ישלם בהם ההשנות כי מהם תעמוד על המושכלות האמתיו' ולו תסתפק במה שתגיע מהחוש בזולת ההשנות הראוי בו יקרה מזה הטעות הרבה בקנין המושכלות כמו שהתבאר במקומותיו והנה לזאת הסבה המשיל זה לכאן כמו שאמר בספר שיר השירים כעדר הרחלי' לפי מה שבארנו שם:

    אבן עזרא

    ידוע, חסן, גלה, כבשים, ודי [כג-כז] ה' דבקים:

    שית לבך שלא תשכחם ואל תשת לבך אל מעלה גדולה, כי לא לעולם קיימים האוצר והמלוכה, נראה הדשאים והעשבים יאספו עמך ויהיו מאכל לצאנך והכבשים יהיו בעבור מלבושיך ועתודים חלף שדה והחלב כענין מאכלך, ומאכל בני ביתך וחיים שתחיינה בו נערותיך.

24. (כד)כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם־נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר

    מצודת דוד:כי וגו׳. עם כי כביר מצאה ידך מ״מ גם מזה אל תנח ידך כי לא לעולם יתקיים חוזק העושר ותהיה אז נושע בעדרי הצאן: ואם נזר. וכי נזר העושר היא דבר המתקיים לכל ימי הדורות וכפל הדבר במ״ש:

    עוד פירושים על פסוק כד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חוסן. ענין חוזק ויאמר על העושר וכן חוסן ויקר יקחו (יחזקאל כ״ב:כ״ה):

    נזר. כתר:

    רש"י

    כי לא לעולם חוסן. שאם אתה עשיר בכסף ובזהב שמא לא יתקיים לעולם לכך אל תבזה דברים קטנים שלך:

    מלבי"ם

    כי לא לעולם חוסן, גם אם יש לך חוסן והון עתק, אל תסמוך עליו כי אינו לעולם, ויוכל להיות שתתרושש, וגם אם יש יש לך נזר שהוא קיים כל ימי חייך, אינו לדור ודור ויוכל להיות שבניך לא יירשו הנזר:

    רלב"ג

    כי לא לעולם חוסן. וראוי שתזדרז בקנין המוחשות בזה האופן כי לא יתמיד לאדם לעולם חוסן ותוקף וכח להשתדל באלו ההשגות ולקנותם כי במות האדם יסור ממנו זה הכח אשר לו מצד החומר ואע"פ שהנזר והמלכות שיהי' לשכל במה שקנה מהמושכלות הוא מתמיד לו לדור ודור כי השכל הנקנה הוא נצחי והוא ידע כי המוחשו' יגיעו תחלה לחושי' ואחר יגיע באמצעותם אל החוש המשותף ומדרגת' בו קרובה אל המדרגה שהיתה להם בחוש חוש אלא שלא יתפעל החוש המשותף מהם באופן הפעולות החושים ממוחשיהם ואחר זה יתקרבו אל ההשגות אל הרוחניות ויוסרו מהם הרבה מהקליפות בהגיעם אל הזוכר והשומר והדמיון כמו שנתבאר בספר החוש והמוחש:

    אבן עזרא

    חוסן אוצר.

25. (כה)גָּלָה חָצִיר וְנִרְאָה־דֶשֶׁא וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים

    מצודת דוד:גלה. לפעמים נגלה החציר ונראה דשא ופעמים נאספו וכלו עשבות הרים לזה תן דעתך להכין לעת אשר לא תמצא:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ונאספו. ענין כליון כמו אסף אסיפם (ירמיה ח׳):

    רש"י

    גלה חציר. כשגלה החציר בימי ניסן ויראה הדשא ונאספו עשבים לצמוח אז ייטיב לך שיהיו גזותיהם של כבשים ללבושך:

    מלבי"ם

    גלה חציר, וכשהגיע זמן הקיץ בעת שיתגלה החציר שהוא מאכל לבהמה בבית כמ"ש מצמיח חציר לבהמה, ונראה דשא התלבשות האדמה בדשא שהוא למרעה בשדה, ועשבות הרים שא"א להצאן לעלות שמה, תאסף הביתה להיות מוכן לעת הצורך, ואז.

    רלב"ג

    גלה חציר. ולזה אמר שכאשר גלה חציר וסר והוא העשב שיוציא חוש ממוחשיו אז יוציא דשא בחוש המשותף:

26. (כו)כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים

    מצודת דוד:כבשים. גיזת הכבשים יהיה לצורך מלבושך והעתודים יהיו לך בערך שדה כי כמו תבואת השדה נקצרת בכל שנה ושנה והארץ לעולם עומדת כן גיזת העתודים תתמיד והעתודים קיימים ומעברין נקבותיהם ומולידים ולדות הרבה ואף המה קיימים לבעליהם:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא

    מצודת ציון

    ומחיר. ענין ערך הדבר ושויו כמו יקחו במחיר (דברי הימים ב׳ א׳) עתודים. עזים זכרים:

    רש"י

    ומחיר שדה. ישוו לך העתודים כי תאכל הבשר ותמכור העורות:

    מלבי"ם

    כבשים ללבושיך, הכבשים שצמרן טוב למלבוש, כמ"ש למה נקרא שמם כבשים וכו', יהיו למלבוש והעתודים תמכור ותקנה מחירם שדה:

    רלב"ג

    כבשים ללבושיך. וכאשר נכרתו אלו העשבי' יקבלם הכח הזוכר והשומר באופן שיהיו מהם כבשי' ללבוש השכל לבוש עדיו ותמורת תבואת שדה יגיעו לך עתודים שהם יותר נכבדי' מתבואת השדה לאין שיעור:

    אבן עזרא

    מחיר כסף חלוף כמו כסף מחיר זה ולפי דעתי ממנו מחיר כלב חלוף ותמורה, ונראה מהיום שעבר וכן הפירוש פני צאנך אשר שמו פניהם ללכת שם.

    שית לבך שלא תשכחם ואל תשת לבך אל מעלה גדולה, כי לא לעולם קיימים האוצר והמלוכה, נראה הדשאים והעשבים יאספו עמך ויהיו מאכל לצאנך והכבשים יהיו בעבור מלבושיך ועתודים חלף שדה והחלב כענין מאכלך, ומאכל בני ביתך וחיים שתחיינה בו נערותיך.

27. (כז)וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ

    מצודת דוד:ודי חלב עזים. יהי לך די מחסורך חלב עזים למאכלך ולמאכל אנשי ביתך ובזה ימצא חיים לנערותיך ולא ימותו ברעב והוא למשל לומר אף אם חכמת בדברים עיונים למוד גם דברים פשוטים קלי העיון ותוכל לעסוק בהם לעת תחלש כח העיוני וללמד עם מי אשר קצרה דעתו להשכיל דברים עיונים ותחיה אותו בדברים פשוטים:

    עוד פירושים על פסוק כז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ודי. ענין ספוק הצורך:

    ללחמך. למאכלך:

    ללחם ביתך. כמו וללחם ביתך בוי״ו:

    רש"י

    ודי. פרנסתך:

    ללחמך וללחם ביתך. תסתפק בחלב העזים הרי מליצתו, והמשל כן הוא, פני צאנך הרב המתמנה על הצבור ישאם בחיקו וינהלם לאט, כי לא לעולם חסן, ובזאת יאכל פירות והקרן קיימת:

    גלה חציר. כשיתפשטו שמועותיו ותגדל התורה על ידו אז יהיו הכבשים האלה לבושו יהיו התלמידים לו לשם ולבוש הוד והדר:

    מלבי"ם

    ודי חלב עזים ללחמך והעזים שהחלב טוב לבריאות יהיה ללחמך וללחם בני ביתך וגם הנערות והמשרתות הגם שלא יאכלו החלב בקביעות בתורת לחם, ישיגו ממנו חיים ובריאות:

    רלב"ג

    ודי חלב. ויגיע לך מהם חלב עזים מה שיספיק ללחמך והוא שיקנה מהם מהמושכלות ויספיקך ללחם ביתך אשר יבנה בחכמה ובו חיים לנערותיך והם הכוחות המשרתו' השכל וזה יהיה מפני ב' צדדין הצד הראשון כי בחכמה יתיישר האדם להשיג לחם חוקו בקלות כאמרו ארך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד והצד הב' כי בה יהיה האדם מושגח מהש"י וימצא לו מפני זה לחם חוקו וישמר מהרעות הנכונות לבא עליו: