מלכים ב פרק ג׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ורלב"ג.

1. (א)וִיהוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה

   מצודת דוד:בשנת שמנה עשרה. רוצה לומר: כבר עבר שמונה עשרה ליהושפט, כי אחזיה בן אחאב מלך אחר שעבר י״ז ליהושפט, בתחילת י״ח, ושנתים מלך, והם מקצת הי״ח מיהושפט ומקצת הי״ט, ומלך אם כן אחיו יהורם בתחילת הי״ט, מיד אחר שעבר שנת י״ח: שתים עשרה שנה. ומקוטעות היו:

   עוד פירושים על פסוק א: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   ויהורם בן אחאב. אף פרשה זו, בשביל להגיד נס של מישע מלך מואב שנעשה על ידי אלישע נכתבה כאן, שמנה באליהו שמונה נסים, ובאלישע ששה עשר, לקיים פי שנים ברוחך אלי, וכתבן כולם זו בצד זו, כך ראיתי בשלושים ושתים מדות דרבי אליעזר בנו דרבי יוסי הגלילי, וחציית ירדן של אלישע כשתים דשל אליהו:

   מלבי"ם

   ויהורם, זה היה בעת שבא אלישע לשומרון, כי במות אחזיה לוקח אליהו ואז בא אלישע ואז היתה המלחמה:

   רלב"ג

   ויהורם בן אחאב מלך על ישראל בשומרון בשנת שמנה עשרה ליהושפט זה יורה שאחזיה לא מלך שתי שנים שלמות אך היו מקוטעות והנה בארנו במה שקדם איך יתישב כל זה החשבון בלי שום ספק:

2. (ב)וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ וַיָּסַר אֶת־מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   מצודת ציון

   מצבת. מלשון מצבה:

   רש"י

   רק לא כאביו וכאמו. שהוסיפו את הבעל, להכעיס:

   מלבי"ם

   (ב-ג) ויעש במה שדבק בחטאת ירבעם שהיה מפני יראת נזק וזה שכתוב לא סר ממנה, ולא כאביו וכאמו שהיו עושין להכעיס:

   רלב"ג

   רק לא היה כאביו וכאמו. ר"ל שהוא דבק לבד בחטאת ירבעם ועזב חטאת אחאב ואיזבל, והנה הסיר מצבת הבעל שעשה אביו אך לא הסיר האשרה שעשתה אמו כי לא יכול לפי שהיא היתה בחיים עדיין:

3. (ג)רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר־הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל דָּבֵק לֹא־סָר מִמֶּנָּה

   מצודת דוד:בחטאות ירבעם. בעגלי הזהב:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י

   רש"י

   רק בחטאות ירבעם וגו' דבק. וכן כל מלכי ישראל, מדאגה שלא תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלו לרגל, לכך עבדו את העגלים:

4. (ד)וּמֵישַׁע מֶלֶךְ־מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל מֵאָה־אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר

   מצודת דוד:היה נוקד. רוצה לומר: בעל צאן הרבה, ועל שרובם נקודים, יקרא המתעסק בהם בשם נוקד, כמו (עמוס א א): דברי עמוס אשר היה בנוקדים: והשיב. לפי שבכל שנה העלה לו המס הזה, לכן אמר והשיב, רצה לומר: נתן וחזר ונתן: צמר. עם צמרם לא גזוזים:

   עוד פירושים על פסוק ד: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   נוקד. מרי גיתין:

   אילים צמר. דיכרין דרעיא, עם צמרם:

   מלבי"ם

   ומישע שהיה נוקד צאן לתכלית זה, כי השיב שכל שנה ושנה היה נותן מס הזה ולכן אמר לשון השבה וכן הלשון בדברי הימים ב' (כ"ז ה') ובמות אחאב פשע בימי אחזיהו כנ"ל (א' א'):

   רלב"ג

   היה נוקד. ר"ל בעל מקנה והיה עושה מס למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר ר"ל בעלי צמר ולא גזוזים:

5. (ה)וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ־מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל

6. (ו)וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:ביום ההוא. בעת שבא אלישע לשומרון:

   עוד פירושים על פסוק ו: מלבי"ם

   מלבי"ם

   ביום ההוא שבא אלישע:

7. (ז)וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל־יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל־מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ

   מצודת דוד:כמוני כמוך. כמו שתעלה אתה, אעלה כן גם אני:

   עוד פירושים על פסוק ז: מלבי"ם

   מלבי"ם

   כמוני כי בעת פשע מואב התחבר עם העמונים ומקצת יושבי שעיר ולחמו על יהושפט ונפלו (כמבואר בדברי הימים כ' עיי"ש), ולכן אמר כמוני כמוך, כי גם בי התגרו:

8. (ח)וַיֹּאמֶר אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה וַיֹּאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

   רש"י

   דרך מדבר אדום. כי גם מלך אדום ילך עמנו:

   מלבי"ם

   ויאמר, מלך ישראל שאל ומלך יהודה השיב שיעלה דרך מדבר אדום כי אדום היה תחת רשות יהודה (כנ"ל א' כ"ב מ"ח ובדה"ב כ"א ח') ורצה שמלך אדום ילך גם כן עמהם:

   רלב"ג

   ויאמר דרך מדבר אדום. יתכן שבחר הדרך ההוא כדי שלא ירגישו והבי' שם מלך יהודה עם מלך אדום כי היה תחתיו והוא הנציב ששם בו מלך יהודה:

9. (ט)וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶך־יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא־הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם

   מצודת דוד:ומלך אדום. הוא היה נצב, מלך מתחת יד מלך יהודה: ויסבו דרך וכו׳. רוצה לומר: הלכו שבעת ימים ולא מצאו מים:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, מלבי"ם

   מצודת ציון

   ברגליהם. ההולכים מהם ואחריהם, כמו (שופטים ח ה): לעם אשר ברגלי:

   מלבי"ם

   ומלך אדום, הוא הניצב מלך, כמ"ש ומלך אין באדום, ויסבו באמת היה להם דרך קרוב אל מואב שהיתה במיצר ארץ ישראל, והם סבבו סביב הר שעיר דרך המדבר בדרך שסבבו ישראל בהכנסם לארץ, ושם לא היה מים גם בימי משה וגם עתה:

10. (י)וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי־קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד־מוֹאָב

    מצודת דוד:כי קרא ה׳. רוצה לומר: גזר ה׳ להפילם ביד מואב, כי בעבור הצמאון לא יתגברו להלחם:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אהה. ענין לשון צעקת יללה:

    רש"י

    לתת אותם וגו'. שימותו בצמא:

    מלבי"ם

    ויאמר אהה כי קרא ה' ראה שהסכיל עשו במה שנטה מדרך הקרוב והישר, וראה שה' נתן בלבם עצה נבערה למען יפלו, כי מדרך הטבע לא היה להם לבחור דרך עקלתון, וגם ידע שאם לא היה קורא מלך יהודה לעזרה לא היה הולך דרך אדום, שאדום לא היה תחתיו, וזה בעצמו שקרא ה' לשלשת המלכים שמזה נסבב שילכו בדרך המדבר הוא סבה מה' להאבידם, כי על מואב היה יכול ללכת בעצמו והיה מנצחם בלא עזרת שני המלכים:

11. (יא)וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהוָה וְנִדְרְשָׁה אֶת־יְהוָה מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט אֲשֶׁר־יָצַק מַיִם עַל־יְדֵי אֵלִיָּהוּ

    מצודת דוד:האין פה. האם אין פה: אשר יצק מים. רוצה לומר: שהיה משרתו, והתבודד עמו בכל עת:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    יצק. שפך:

    רש"י

    אשר יצק מים על ידי אליהו. בהר הכרמל, וביציקתו נעשו אצבעותיו כמעיינות מים, עד שנתמלאה התעלה, וראוי הוא ליעשות לנו נס על ידו במים (ילקוט שמעוני רמז ריד):

    מלבי"ם

    (יא-יד) השאלות: למה הזכיר שיצק מים, מאין ידע שיש אתו דבר ה', ואמר אותו תחת אתו, מז"ש מה לי ולך, ומה התשובה אל כי קרא ה', ומ"ש לו לולי פני יהושפט וכו' למה בזה אותו ללא צורך:

    האין רצה שהנביא יתפלל אל ה' על המים ויגד להם דרכם, ויען וכו' פה אלישע שיצק מים על ידי אליהו ועל ידי יציקה זו הוריד את הגשם והוא מלומד בנס כזה להוריד המים ולהציקו על צמא:

    רלב"ג

    פה אלישע בן שפט אשר יצק מים ע"י אליהו. אף על פי שהיה לאליהו תלמידים רבים הנה זכר אלישע שהיה תלמיד והיה ראוי שיקנ' יותר מהשלמות מפני ששרת את אליהו כי המשר' הוא תמיד לפני רבו ולזה יתכן שילמד יותר ולזה שפט יהושפט שיש את אלישע דבר ה' מצורף לזה כי ראה שנסע ממקומו עם אנשי המלחמה ואעפ"י שלא היה איש מלחמה ולזה ידמה שעשה זה שאם יצטרכו ישראל לדבר ה' ימצאהו שם והנה לכבודו ירדו אליו שלש' המלכי' ולכבוד הש"י:

12. (יב)וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר־יְהוָה וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם

    מצודת דוד:יש אותו דבר ה׳. כי בוודאי לא בא אל המחנה להלחם, כי אם בא מדבר ה׳:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אותו. עמו:

    מלבי"ם

    ויאמר אז אמר יהושפט כי הוא לא לבד שיתפלל כי בהכרח יש אותו דבר ה', (כתב אותו תחת אתו, רצה לומר ממה שיש אותו רצה לומר שנמצא פה מבואר שיש אתו דבר ה') כי תלמידו של אליהו לא ילך לחנם אל המחנה אם לא בשליחות וירדו ממרכבתם לכבודו, ויהושפט פי' שלבש בגדי הדיוט בל יתהדר לפני הנביא בשגם בעת צרה לכן לא אמר ומלך יהודה:

13. (יג)וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה־לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל־נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל־נְבִיאֵי אִמֶּךָ וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי־קָרָא יְהוָה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד־מוֹאָב

    מצודת דוד:מה לי ולך. רוצה לומר: מה היא האהבה והקורבה אשר בינינו, מהי הטובה שעשית לי, ומה עשיתי לך, ומדוע אם כן תשאל בי: לך אל נביאי אביך וגו׳. הם נביאי הבעל: אל וכו׳. רצה לומר: אל תאמר עתה כדברים האלה, כי אנו בסכנה, ואל תעורר הדין בהזכרת החטאים:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    אל כי קרא ה' וגו'. בבעו לא תדכר חובין רשעתא ההיא, בעי עלנא רחמין, ארי זמין ה' וכו':

    מלבי"ם

    מה לי ולך רצה לומר הנה תפלת הנביא לא תועיל רק למאמינים בה' ובנביאיו שבזה יש קשר בין הנביא ובין האיש אשר הוא מתפלל בעדו לא כן אתה לך אל נביאי אביך, ויאמר לו אל, רצה לומר הדבר הזה אינו טבעי רק השגחה כי קרא ה' ובזה עליך לבטל את הגזירה ובשגם שאינו עלי לבד רק לשלשת המלכים:

14. (יד)וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי־יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם־אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם־אֶרְאֶךָּ

    מצודת דוד:אשר עמדתי לפניו. שאני רגיל לעמוד לפניו בתפלה: כי לולי וכו׳. רצה לומר: אם לא היה הדבר הזה, מה שאני נושא פני יהושפט: אם אביט וכו׳. רצה לומר: אם הייתי מביט אליך בזולת יהושפט, יהיה עלי עונש השבועה:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    לולי. אם לא:

    מלבי"ם

    ויאמר כי לולי כי מתנאי חלות שפע הנבואה על הנביא הוא בשהוא בין אנשים צדיקים ואנשי הרוח, כמ"ש והתנבית עמהם, ואם הוא בין רשעים זה מונע השפע מלירד עליו, אמר, הנה אתה סבה לשלא אשיג שפע הנבואה, רק הלא יהושפט פה והוא בצדקתו יעזר שתחול הנבואה והדבר שקול, ולכן צריך עוד איזה פעולה להזדמנותה שהוא הניגון, מה שאין כן אם לא היה יהושפט לא היה הניגון מועיל, ואם לא היה הרשע פה לא היה צריך לזה, וזה שכתוב ועתה קחו לי מנגן :

15. (טו)וְעַתָּה קְחוּ־לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד־יְהוָה

    מצודת דוד:קחו לי מנגן. לשמחני בנגונו, כי בעבור שכעס על יהורם, לא חלה עליו הנבואה, כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, והכעס בא היא עם העצבון: והיה כנגן. כאשר המנגן התחיל לנגן, שרתה עליו רוח הנבואה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    מנגן. יודע לנגן:

    רש"י

    קחו לי מנגן. מפני הכעס נסתלקה שכינה ממנו:

    רלב"ג

    ועתה קחו לי מנגן. ידוע כי הכעס מונע ההתבודדות לשכל בעת הגעת הנבואה מפני טרדת המחשבות אשר יהיה בהם הכעס ולפי שכעס מאד אלישע על יהורם מפני שדבק בחטאת ירבעם הוצרך לדבר יסיר כעסו וירחיב לבו ואז שרתה עליו רוח הקדש:

16. (טז)וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהוָה עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים

    מצודת דוד:גבים גבים. להתאסף בהם המים הבאים:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    הנחל. העמק:

    גבים. בורות, כמו (ישעיהו ל יד): ולחשוף מים מגבא:

    רש"י

    גבים גבים. בורות מלאים מים:

    מלבי"ם

    גבים חפירות צוה לחפור חפירות שיתמלאו מן המים שיבואו שמה, כמו באו על גבים (ירמיהו י״ד:ג׳):

    רלב"ג

    עשה הנחל הזה גבים גבים. ר"ל שיעשו המישור הזה חפירות חפירות ובזולת רוח וגשם יעשה הש"י על דרך המופת שימלאו החפירות אשר במישור ההוא מים יספיקו להם לשתות הם ומקניהם שהביאו לאכול ממנו ובהמתם אשר ירכבו עליהם:

17. (יז)כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה לֹא־תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא־תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם

    מצודת דוד:לא תראו רוח. רצה לומר: לא יבואו המים בדרך טבעי, על ידי הרוח והגשם כי אם יבואו על פי נס: ומקניכם. מה שהביאו למאכלם: ובהמתכם. מה שהיו רוכבים עליהם:

18. (יח)וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְהוָה וְנָתַן אֶת־מוֹאָב בְּיֶדְכֶם

    מצודת דוד:ונקל זאת. החסד הזה הוא נקל בעיני ה׳, כי עוד יעשה חסד גדול מזה, בתת את מואב בידכם:

    עוד פירושים על פסוק יח: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    ונקל זאת. ועוד נס זה נקל ומועט בעיני ה', והוסיף להפליא אתכם נס אחר, ונתן את מואב בידכם:

    מלבי"ם

    השאלות: מה רצה באמרו ונקל זאת בעיני ה' וכי יעלה על הדעת שבעיניו יפלא כל דבר:

    ונקל רצה לומר כי הטובה הנסיית שיעשה ה' לצורך עם או אדם אחד ובהכרח תבא אליו בעצם וראשונה לא בשניה ובמקרה, ואחר שהמים האלה היו בשביל ישראל היה צריך שירדו פה שהוא מקום הצורך לא בארץ אדום, עד שידמה שעקר המים באו בשביל ארץ אדום להשקותה, וישראל קבלוה במקרה, ע"ד כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה כמש"פ שם, ואין לומר שבזה יגדל הנס במה שלא יראו רוח וגשם ואעפ"כ ימלא הנחל מים, לז"א כי בהפך היה הנס יותר גדול אם היה הגשם בא במקום ההוא שלא היה מטבעו לגשם, כי היה מדבר וצמאון, לא כן בארץ אדום היה הגשם רגיל, ושיפוצו נחליו חוצה הוא דבר מורגל, לכן אמר שבאמת נקל זאת בעיני ה' נס הזה הוא דבר נקל וקרוב לטבע, ומה שבחר ה' בדרך זה ולא בנס יותר גדול שיהיה הגשם במקום ההוא, הוא מטעם שעל ידי כן ונתן את מואב בידכם שזה התכלית אצלו, עד שהמים לא יהיו רק אמצעיים אל התכלית הזה לכבוש את מואב ושימצאו בידכם בקל וכמו שהיה, ואחר שהנס אינו מבוקש לעצמו רק לתכלית דבר אחר לא יחוש אם יהיה קרוב אל הרגיל, בשגם יש בו עוד ענין, שישראל לא היו ראוים לשני נסים בפעם אחד שהוא הגשם וכיבוש מואב, ואם היה הגשם בא בנס גדול, היה זה מגרע כחם ולא היו כובשים את מואב כי לא היתה זכותם מספיקה רק לנס אחד, ולכן בחר שהמים ימצאו בנקל בדרך הטבע, וזה שכתוב ונקל זאת בעיני ה' ועל ידי כן הנס שהיה ראוי לעשות להם היה מה שכבשו את מואב, וזה שכתוב ועל ידי כן ונתן את מואב בידכם:

    רלב"ג

    ונקל זאת בעיני ה'. ר"ל שלא יספיק לש"י עשיית זה החסד לכם כי הוא קל בעיניו ביחס ל החסד שהוא רוצה לעשות והו' שכבר יתן את מואב בידכם:

19. (יט)וְהִכִּיתֶם כָּל־עִיר מִבְצָר וְכָל־עִיר מִבְחוֹר וְכָל־עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל־מַעְיְנֵי־מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים

    מצודת דוד:מבחור. טובה ונבחרה: תכאיבו. תשחיתו אותה, במה שתשליכו בה אבנים, והוא לשון מושאל מן בעלי חיים, הנכאבים בהשחתה:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג

    מצודת ציון

    החלקה. השדה, כמו (שמואל ב יד ל): ראו חלקת יואב:

    רש"י

    וכל עץ טוב תפילו. אף על פי שנאמר (דברים כ יט): לא תשחית את עצה, כאן התיר לכם, שהיא אומה בזויה ונקלית לפניו, וכן הוא אומר (שם כג ז): לא תדרוש שלומם וטובתם, אלו האילנות הטובים שבהם:

    החלקה הטובה. שדה זרועה, קומצ"י בלע"ז:

    רלב"ג

    והכיתם כל עיר מבצר וגו'. ר"ל שאמ' להם במצו' הש"י שיכו כל עיר בצור' וכל עיר נבחרת ויפילו כל אילן טוב אף על פי שהתור' אמרה לא תשחית את עצה הנה היה זה למצות הש"י לפי שעה להשחית את מואב לפי היכלת ולזה צוה גם כן לסתם להם כל מעין מים ולהכות באבנים כל חלקה טובה כדי שישחיתו תבואתה:

20. (כ)וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה־מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת־הַמָּיִם

    מצודת דוד:כעלות המנחה. כאשר בא זמן העלאת מנחת תמיד הבוקר:

    עוד פירושים על פסוק כ: רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    רש"י

    ויהי בבקר כעלות המנחה. המים התחילו לירד מן השמים בבקר בארץ אדום, וכעלות המנחה באין שוטפין ובאין לאותו הנחל, לפי שאמר לא תראו רוח ולא תראו גשם, במדרש רבי תנחומא:

    מלבי"ם

    ויהי לדעת חכמינו זכרונם לברכה פי' ויהי (דבור זה של אלישע) בבקר, (שאז נבא והגשם התחיל בארץ אדום), וכעלות המנחה (מנחת ערב) והנה מים באים אז הגיעו המים אל הנחל והמפרשים פירשו כעלות המנחה מנחת הבקר:

    רלב"ג

    ויהי בבקר כעלות המנחה. לפי שלא יתכן שיהיו דברי המלכים לאלישע בלילה ולא נכון ג"כ שנאמר שהמתינו לשתות עד למחרת היום ההוא שבאו שם מים מדרך אדום הנה הנראה בעיני בזה שהרצון באמרו ויהי בבקר שזה הרע שאמר לעשות למואב היה בבקר שאחר היום ההוא כמו שיבאר אחר זה אך יעוד בא המי' שם נתקיי' תכף בעת אשר יעלו בו מנחת ערב והוא תמיד של בין הערבי' והוא שכבר הביא הש"י מדרך אדום מים ומלא' הארץ מהם:

21. (כא)וְכָל־מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי־עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה וַיַּעַמְדוּ עַל־הַגְּבוּל

    מצודת דוד:שמעו. כאשר שמעו שעלו למלחמה, נאספו גם המה: מכל חוגר. מכל היודע לחגור החרב: ומעלה. והמעולים מהם, הם הגבורים אנשי מלחמה, ורצה לומר: איש לא נעדר:

    עוד פירושים על פסוק כא: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    ויצעקו. נאספו על ידי צעקת המאסף:

    רש"י

    על הגבול. על הספר, שקורין מרק"א:

    מלבי"ם

    וכל מואב שמעו (מכבר כי זה גדר השם הקודם אל הפעול שאינו מקפיד על הקדימה בזמן), ויעמדו מכבר:

    רלב"ג

    מכל חוגר חגורה ומעלה. ר"ל כל מי שראוי לחגור חגור' להלח' ומי שלמעלה מהם כלם נצעקו ויעמדו אצל גבול ארצ' לשמו' שלא יכנסו בה אויביה':

22. (כב)וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל־הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת־הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם

    מצודת דוד:על המים. הבאים אל הנחל בדבר ה׳: אדומים כדם. על ידי זריחת השמש על המים, נראים הם אדומים:

    עוד פירושים על פסוק כב: רש"י, מלבי"ם

    רש"י

    אדומים כדם. כן דרך המים, כשהשמש זורחת עליהם בבקר, מאדימות:

    מנגד. מרחוק, והם לא ראו באותו הנחל מים מעולם, לפיכך היו סבורין שהוא דם:

    מלבי"ם

    וישכימו (לדעת חכמינו זכרונם לברכה היה זה בבקר שאחריו, ולפי המפרשים שמ"ש כעלות המנחה הוא מנחת הבקר היה באותו בקר תיכף):

23. (כג)וַיֹּאמְרוּ דָּם זֶה הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְעַתָּה לַשָּׁלָל מוֹאָב

    מצודת דוד:דם זה. היות כי מעולם לא היה שם מים, לחשוב שנראים אדומים מזריחת השמש, כי לא ידעו שבא שמה מים בדרך נס: החרב נחרבו. רוצה לומר: המלכים נהרגו בחרב, כי הכו איש את רעהו בהלחמם זה בזה: ועתה. הואיל וכן, הרי הם מוכנים לשלל מואב, ולא יצטרכו מעתה להלחם בהם:

    עוד פירושים על פסוק כג: מצודת ציון, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    החרב נחרבו. מלשון חרב:

    מלבי"ם

    החרב נחרבו מענין חרב שלחמו זה בזה בחרב:

    רלב"ג

    ויאמרו דם זה וגו'. לפי שלא היה ממנהג המישור ההוא להיות בו מים חשבו שיהיו דם ולא נתנו לבם הכאת השמש במים:

    החרב נחרבו. ר"ל הכו זה את זה בחרב והרגו זה את זה:

24. (כד)וַיָּבֹאוּ אֶל־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת־מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם וַיַּכּוּ־בָהּ וְהַכּוֹת אֶת־מוֹאָב

    מצודת דוד:ויבואו. כההולכים בבטחון, מבלי הכין למלחמה: ויכו בה והכות וכו׳. רצה לומר: הכו וחזרו והכו:

    עוד פירושים על פסוק כד: מלבי"ם, רלב"ג

    מלבי"ם

    ויכו אחר שנסו רדפו עד ארץ מואב והכו בה (במדינה עצמה) והתמידו להכות את מואב, ועל זה אמר והכית את מואב:

    רלב"ג

    ויבאו אל מחנה ישראל. הנה סבב הש"י שבאו כלם שם לא כדרך האנשים היוצאים למלחמה אך כדרך האנשים היוצאים לשלל ולזה הכום ישראל בקלות:

    ויכו בה והכות את מואב. הנה הכתי' ויבו בבי"ת וקרי ויכו בכ"ף והכוונה בהם שכבר הכום במחנה ההוא שבאו שם והוא מחנה ישראל ובא בלשון נקבה על דרך אם תחנה עלי מחנה ואחר זה השלימו להכות את מואב במקומותיהם:

25. (כה)וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל־חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ־אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל־מַעְיַן־מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל־עֵץ־טוֹב יַפִּילוּ עַד־הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ

    מצודת דוד:איש אבנו. כל אחד השליך האבן אשר היה עליו להשליך: עד השאיר אבניה וכו׳. רצה לומר, לא השאירו בעיר קיר חרשת, כי אם אבני החומה, עם שהיתה מטרפולין של מואב: ויסובו. אחר זה הפילו גם החומה, עם אבני הקלע:

    עוד פירושים על פסוק כה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, רלב"ג

    מצודת ציון

    הקלעים. משליכי אבני קלע:

    רש"י

    והערים יהרוסו. היו הורסין:

    ישליכו איש אבנו. שהיו נוטלין האבנים מן החומות, עד השאיר כל אבני הקירות בקיר לעמוד על חרסית שלהן הוא הטיט, כלומר שלא היתה עוד אבן בחומה, ואחרי זאת ויסובו הקלעים ויכו את הנשאר בחלקה, שלא נשברה החומה, והפילוה:

    מלבי"ם

    והערים יהרסו בלי הפסק, עד השאיר רצה לומר הרסו כל הערים רק קיר חרשת היה מבצר גדול שהקיר בנוי מאבנים גדולות ובקיר חרשת נשארו אבניה רצה לומר אבני החומה שלא יכלו להרסה ולכבשה מחוזק האבנים (ושם היה מלך מואב) ויסבו הקלעים באבנים גדולות שקולעים להרוס החומה ויכוה רצה לומר הכו בקלעיהם להרסו:

    רלב"ג

    והערים יהרסו. עד השאיר אבניה בקיר חרשת, ר"ל שבעיר ההיא לבדה השאיר אבניה כי היא היתה חזקה מאד וכבר היו סובבים הקלעים ומכים אות' והנה היה שם מלך מואב וכראותו כי חזק ממנו דבר המלחמה לקח אתו שבע מאו' איש שולף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכולו אז לקח במחנה מלך אדום בנו הבכור של מלך אדום אשר ימלוך תחתיו והעלהו עולה על החומה ר"ל ששרף אותו כאמרו על שרפו את עצמות מלך אדום לשיד:

26. (כו)וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי־חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע־מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ

    מצודת דוד:המלחמה. עם המלחמה הבא עליו: להבקיע. רצה לומר: לעבור בתוך המחנה, אל מלך אדום להלחם עמו, ולא יכלו לבוא עד מקומו:

    עוד פירושים על פסוק כו: מצודת ציון, מלבי"ם

    מצודת ציון

    אותו. עמו:

    להבקיע. מלשון בקיעה, ורוצה לומר, להפריד המחנה, ולעבור דרך בה:

    מלבי"ם

    השאלות: למה היה קצף על ישראל על שהעלה מלך מואב את בנו על החומה מה חטאו ישראל בזה:

    וראה מלך מואב שהיה בפנים כי לא יוכל לנצח מן החומה כי חזק המלחמה ושיכבשו החומה ולכן לקח ושלף חרב (כי מן החומה לחמו בחצים וקשת) ורצה להבקיע אל מלך אדום שמלך אדום ומחנהו עמד בצד אחד והיה חלוש נגדו ורצה להבקיע לתפוס את המלך עצמו ולא יכלו לתפשו רק תפסו בנו הבכור, ולקחהו ויעלהו וישרפהו על החומה לנקום ממלך אדום (ועל זה אמר על שלשה פשעי מואב וכו' על שרפו עצמות מלך אדום לסיד) ומזה נתעורר קצף ממחנה אדום על ישראל, שחרה להם שישראל לא עזרוהו בעת נבקעו מן החומה ולחמו נגדו שהניחוהו ללחום לבדו, ועל ידי כן לא נסעו מעליו כי נעשה קצף בין שלשת המלכים זה לפי הפשט, ודברי חכמינו זכרונם לברכה ידועים:

27. (כז)וַיִּקַּח אֶת־בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר־יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל־הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף־גָּדוֹל עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ

    מצודת דוד:ויקח את בנו. כי בא למקום בנו, ולקחו עמו ושרפו כליל כעולה, על החומה מול אביו מלך אדום: ויהי קצף. מלך אדום קצף על ישראל, כי בעבורה באה לו הרעה ההיא, ולא ראו להצילו ורבותינו ז״ל אמרו (סנהדרין לט ב): שמלך מואב העלה בנו לעולה, מהם אמרו לשמים, ומהם אמרו לעבודת כוכבים, ובעבור זה קצף ה׳ על ישראל וכו׳:

    עוד פירושים על פסוק כז: רש"י, רלב"ג

    רש"י

    ויקח את בנו הבכור. בפסיקתא דפרשת שקלים נדרש: ששאל את עבדיו מה טיבה של אומה זו שנעשה להם נסים כאלה, אמרו לו: אביהם אברהם בן יחיד היה לו, אמר לו הקב"ה הקריבהו לפני, ורצה להקריבו להקב"ה, אמר להם: אף אני בן בכור יש לי, אלך ואקריבנו לעבודה זרה:

    על החמה. חסר וא"ו, שהיה עובד לחמה:

    ויהי קצף גדול. שנזכרו עונותיהם, שאף הם עובדין לעבודה זרה, ואינן ראויין לנס:

    רלב"ג

    והנה הביא זה הענין קצף גדול על ישראל ר"ל שכעסו מאד על שקרה זה המקר' הרע למלך אדו' שבא לעזור להם או יהיה הרצון שהיה למלך אדום קצף גדול בעבו' ישראל כי בסבתם קרה לו זה: