קהלת פרק ה׳

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, אלשיך ותורה תמימה.

1. (א)אַל־תְּבַהֵל עַל־פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל־יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל־הָאָרֶץ עַל־כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים

   מצודת דוד:אל תבהל על פיך. אל תמהר לדבר בפיך ואפילו לבך אל ימהר לפתותך להוציא מפיך דבר תלונה כלפי מעלה להתרעם על מדותיו: כי האלהים בשמים. המקום ברוך הוא הוא בשמים ממעל ואתה על הארץ מתחת ואפילו חלש מלמעלה וגבור מלמטה, אימת החלש על הגבור, וכל שכן גבור למעלה וחלש למטה: על כן וגו׳. כי במרבית דברים תבוא להתלונן ולהתרעם מול גזירת המקום:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מצודת ציון

   תבהל. מלשון בהלה ומהירות:

   על פיך. מלת על באה במקום הבי״ת כמו וסגרו על מסגר (ישעיה כד כב):

   רש"י

   להוציא דבר לפני האלהים. לדבר קשה כלפי מעלה:

   כי האלהים בשמים ואתה על הארץ. ואפילו חלש מלמעלה וגבור מלמטה אימת חלש על הגבור וכל שכן גבור למעלה וחלש למטה:

   אבן עזרא

   אל תבהל. אל יוציא פיך מלין לפניו בביתו בבהלה, ולבך אל ימהר, כי אם תביננו, כי הלב כמו אובד ותועה בעסקי העולם. על כן אמר משיח ה' "מצא עבדך את לבו" (שמואל ב ז, כז). ודע, כי האלהים נצב עליך ורואה אותך ושומע דבריך, כי הוא בשמים בגבהי מרום הגבוהים, ואתה על הארץ ואין למטה ממך. על כן יהיו דבריך מעטים, שלא תסתכן; כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפלה קצרה ויוצא.

   אמר אברהם המחבר הנה נא הואלתי לדבר, כי בעבור היות כבוד המקום מלא כל מקום, ולא יוכל האדם להשמר בכל מקום, הוכן לו מקום שיהיה לו קבוע לתפילתו, והוא חייב לכבדו. גם חייב הוא האדם להודות ולשבח לאלהיו בכל רגע, כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע, שיחיינו ויתענג בהרגשות. רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי העולם, הושם לו זמן שיתפלל בו, והם עתים ידועים ערב ובקר וצהרים; כי כל מי שיש לו עינים ידע עת צאת השמש ועת נטותו ועת בואו. על כן חייב אדם שיתפלל, שישמור פתחי פיו ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך, בידו להחיות ולהמית. על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפילתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם, ולא יסמוך על המחבר ברצונו הראשון, כי אין אדם אשר לא יחטא, או המעתיקים חטאו.

   וכלל אומר יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר, מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים. הדבר האחד, כי רובי פיוטיו חידות ומשלים. ואזכיר מפיוטיו אחד, והוא "ליראי יקפיל, וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך". יש מפרשים כי "ליראי" הוא ביו"ד, וענינו הוא המשיח יקפיל הארץ לפניו וחדשים יכפיל, שיכפול חדשי השנים וימהר ביאתו. ויש אומרים כי הוא בלא יו"ד, וענינו יעביר, כמלת "ראי דרכך בגי" (ירמיהו ב, כג). "וחדשים יכפיל", יסתיר. והם העצבים החדשים מקרוב באו.

   וחכמי הדור יפרשו: "ליראי יקפיל", שיעביר אלה השמים הנמשלים לראי מוצק. "וחדשים יכפיל", הם השמים החדשים. גם זה איננו נכון, כי אין משמע לשונו כי אם – יעביר ראי ויכפיל חדשים; אולי עבותים הם ויכפילם, כדי שתהיה המכה בהם קשה? היתכן שיאמר אדם: "אין בכל החיים חכם כעַיִר", ויאמר כי ענינו אדם, שנאמר: "ועיר פרא אדם יולד" (איוב יא, יב)? או יאמר: "אשרי העם עובדי אש ומשתחוים לשמש", ויאמר כי "אש" הוא השם הנכבד והנורא, שנאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא" (דברים ד, כד); גם הוא "שמש", שנאמר: "כי שמש ומגן ה'"? אף כי אלה בלי כ"ף דמות, כראי חזקים. ולא דמה הכתוב השחקים לראי כי אם בחוזק; היתפלל אדם: "ברוך אתה אריה", בעבור שנמצא על המקום "כאריה ישאג" (הושע יא, י)? הייטיב בעיני ה'? ולמה לא נלמד משלמה, שלא היה חכם אחריו כמוהו; והנה תפילתו שהתפלל – מודעת, וכל יודע לשון הקדש יבין אותה, ואיננה חידות ומשלים. וכן תפילתו של דניאל, שהיה משרא קטרין. והנה אלה לא התפללו כי אם בדברים מבוארים, שהיו חכמים. אף כי המתפלל על אנשים רבים, וכולם אינימו חכמים. וכן כל תפילה לחול ולקודש שתיקנו הראשונים – אין בה חידות ומשלים. ומה ענין יש שיכפיל השמים החדשים? היהיו שנַיִם ויכפילם?

   ולאמר על המקום: "ליום זה פור הפיל" איננו נכון; כי המשליך גורל לא ידע מה יהיה. והיה ראוי שיברח ממלת "פור הפיל", כי לא תמצא כי אם במקום הצורר. ועוד, אחר שיעביר אלה השמים והארץ, איך ימלוך מציון? והיא חלק מהארץ.

   ענה אחד מחכמי הדור ואמר, כי חרוז "יקפיל" הצריכו שיאמר "פור הפיל". השיבותיו, כי לא מצאנו הנביאים בכל תפילתם שיעסקו בחרוז. ועוד, כי היה לו לעשות על חרוז אחר; ולמה רכב על פיל? ואותו לארץ יפיל! ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל, והוצרך בהקיץ לפתור חלומו – יהיה אומר: "לוחץ יעפיל, להתנשא יפיל, ורמי לב ישפיל, ומציון ימלוך".

   והדבר השני, שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד. וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד, ואינימו לשון הקודש. וכן אמרו: "לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד" (עבודה זרה נח, ב). ומי הביאנו בצרה הזאת, להתפלל בלשונות נכריות? הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית! ואף כי בעת התפילה. ולמה לא נלמד מן התפילה הקבועה, שהיא כולה דברי צחות בלשון הקודש? ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל?

   והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקדש יש בהם טעויות גדולות, כמו "אנסיכה מלכי לפניו". והנמצא מזה הענין: "ואני נסכתי מלכי" (תהלים ב, ו), והוא מן הבנין הקל, על משקל "נפלתי" ו"נדרתי", והעתיד "אסוך" או "אנסוך", כמו "אפול" ו"אדור". ומן הבנין הכבד יאמר "הפיל", והעתיד "אפיל"; וכן מן "הסיך" יאמר "אסיך", או "אנסיך" בהראות הנו"ן, כמו "ולנפיל ירך" (במדבר ה, כב). והנה יהיה פירוש "אנסיכה מלכי" – "אעשה ממנו נסוך", כמו: "בל אסיך נסכיהם מדם" (תהלים טז, ד). ויש מפרשים "נסכתי מלכי" כמו "משחתי". ואם היה הפירוש אמת, תהיה טעות. שנית, ולמה לא אמר "ארומם מלכי" או "אשבח ואודה", או "אקדש"? רק בקש מלה להראות חכמתו לשומעים.

   ואנחנו חייבים לדעת דקדוק הלשון היטב שלא נטעה, כמו המברכים ברכת המזון, שיאמרו "זְננו", ולא ידעו כי "זננו" היא מן "זנה" כמו "עננו" מן "ענה"; ולא יאמר מן "זן" כי אם "זוּננו", כמו "שובנו אלהי ישענו".

   ופעם יאמר "צו" לשון עבר, והוא לשון ציווי, כאשר יאמרו רבים בתענית: "שֶחָל עניו פניך". וידוע שהשי"ן במקום "אשר", כמו "מה שהיה הוא שיהיה"; ו"חל" הוא לשון ציווי לעתיד, כמו: "חל נא את פני ה'". והנכון לומר "שֶחִלָּה", כמו "ובהכנעו חלה את פני ה'".

   ועוד, כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר נ"ע עיר פרוצה אין חומה, שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר. ואמר: "שושן עמק אויימה". וידוע כי ה"א "שושנה" לשון נקבה, וישוב הה"א תי"ו כשיהיה סמוך: "שושנת העמקים". ובסור הה"א או התי"ו – יהיה לשון זכר, כמו "צדקה" ו"צדק". ואיך יאמר על "שושן" "אויימה"? ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר: "שושנת עמק אויימה"? ועוד, מה ענין לשושנה שיתארנה באימה? התפחד השושנה? ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה.

   אמר אחד מחכמי הדור: הוצרך לומר "אויימה", בעבור שתהיה חרוזתו עשירה. השיבותי: אם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים; שחיבר "הר" עם "נבחר". אם בעבור היות שניהם מאותיות הגרון, אם כן יחבר עמה אל"ף ועי"ן. ועם הבי"ת והוי"ו, שהוא גם מחבר "לוי" עם "נביא", יחבר עמם מ"ם ופ"ה, ויהיו כל החרוזים חמשה כמספר מוצאי האותיות. ואם סיבת חיבור ה"א עם חי"ת בעבור היות דמותם קרובות במכתב, אם כן יחבר רי"ש עם דל"ת. ואף כי מצאנו "דעואל" "רעואל", "דודנים" "רודנים". וכן יחבר "משפטים" עם "פתים", כי הם ממוצא אחד, ונמצא הטי"ת תמורת תי"ו במלת "נצטדק", "הצטיידנו", "ויצטירו". וכן חבר "ויום" עם "פדיון" ו"עליון", גם זה איננו נכון, אע"פ שנמצא מ"ם במקום נו"ן, כמו "חיין" ו"חטין", איך יחליף מ"ם "יום" שהוא שורש עם נו"ן "עליון" "פדיון", שהוא מן "עלה" ו"פדה", והוא איננו שורש? ועוד, מה ענין החרוז? רק שיהיה ערב לאוזן, ותרגיש כי סוף זה כסוף זה. ואולי היתה לו הרגשה ששית שירגיש בה כי המ"ם כמו הנו"ן, ואינימו ממוצא אחד. ועוד חיבר "עושר" עם "עשר תעשר"; גם זה איננו נכון, רק אם היה המתפלל אפרתי.

   יש אומרים: אין משיבין את הארי אחר מותו. התשובה: רוח אל עשתנו כולנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן. וכולנו נדע כי דניאל היה נביא ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה; והנה אמרו חכמים ז"ל: טעה דניאל בחשבונו; והחשבון הוא דבר קל. ועוד, כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה. ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו, האמור יאמר להם: אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו? ואחרים אמרו: רחמנא ליבא בעי. אם כן, למה נצטרך לדבר? כי הוא יודע תעלומות לב. והלא תיקנו הקדמונים לאמר בצום כיפור: "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל ואל יכשלו בלשונם".

   והדבר הרביעי, שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות; וחכמינו אמרו: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אם כן אין ראוי להתפלל אלא על דרך פשט, ולא על דרך שיש לו סוד, או הוא על דרך משל, או הוא כעניין שאין הלכה כמותו, או שיתפרש לעניינים רבים. הלא ידענו ממדרש שיר השירים שכל "שלמה" האמור שם הוא קודש, ועניינו – המלך שהשלום שלו. הנכון שיאמר אדם בתפילתו: "הושיעני המלך שלמה"?

   והנה מצאנו במקרא האומרים: "מה משא ה'", וידעו כי יש משא כמו נבואה, והמדברים לירמיה הנביא "מה משא ה'" לא ידע הנביא סודם, שלא היו אומרים כי אם מעניין "איש איש על משאו". ואמר היודע הנסתרות לנביא שיאמר להם, כי המשא יהיה לאיש דברו, והפכתם את דברי וגו', "אכן תאמרו מה דבר ה' ומה ענה ה'", שאין במלה ספק בעניין. וכן "לא תקראו לי עוד בעלי", והלא הוא "בעל נעורים" כמו "אישי". לכן בעבור היות שם בעל ספק עם הבעל, שהוא צלם, אמר הנביא: אפילו מלה שיש בה ספק כעניין צלם לא תאמרי לי, כי אם "אישי".

   והגאון רב סעדיה נשמר מאלה הארבעה דברים בבקשותיו השתים, שלא חיבר מחבר כמו הם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון באין חידות ומשלים ולא דרש. וחכם היה בצרפת, גם הוא חיבר בקשה תחילתה "אמרי האזינה ה'", ויש בה דברים אינימו נכונים. מהם שאמר: "הרחבת עולמות אין להם גבול", ומה שאין לו גבול איננו נברא. ואמר: "כי שמך בך ובך שמך"; ואילו ידע מה פירוש "שֵם", לא היה זה הדיבור עולה על לבו. ועוד, אחר שאמר "כי שמך בך", הלא הוא בעצמו "בך שמך", כי מה הפרש בין "שלום עליך" או "עליך שלום", "ראובן אתה" או "אתה ראובן", "תפשום חיים" או "חיים תפשום", "יברכך ה' וישמרך" "ה' ישמרך מכל רע"? ואין זה דרך תפילה אלא דרך שחוק. וחכם אחד שחיבר שתי מלות והיו לאחדים בפיו, כמו "אברמל" – פירוש: "אבאר מלה" או "אברר מלה". והנה עשה הפך מה שאמר, כי לא באר המלה ולא דבר ברור, רק בלל בשפתו שפת הקודש.

   ולא אוכל לבאר אחד מני אלף מטעות הפייטנים. והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם, כי אם התפילה הקבועה, ויהי דברינו מעטים ולא נענש בדין:

   תרגום

   לָא תְבַהֵיל עַל מֵימְרָךְ לְשַׁבָּשָׁא יָת מִלֵּי פוּמָּךְ וְלִבָּךְ לָא יוֹחֵי לְאַפָּקָא מַמְלַל בְּעִדָּן דְּאַתְּ מְצַלֵּי [מִן] קֳדָם יְיָ אֲרוּם יְיָ שַׁלִּיט עַל כָּל עָלְמָא וְיָתִיב עַל כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ בִּשְׁמֵיה מְרוֹמָא וְאַנְתְּ יָתִיב עַל אַרְעָא בְּגִין כֵּן יְהוֹן מִלֵּי פוּמָּךְ קַלִּילִין:

   תורה תמימה

   כי האלהים בשמים וגו׳. רבי שמעון בן חלפתא אומר, חלש למעלה וגבור למטה מי נוצח – העליון, כל שכן שהעליון חי העולמים שהוא הגבור למעלה ואתה למטה, וקדמך הכתוב – כי האלהים בשמים ואתה על הארץ . (שם)

   יהיו דבריך מעטים. א"ר מאיר, לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים . (ברכות ס"א א')

2. (ב)כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים

   מצודת דוד:כי בא. כי כמו שדרך החלום לבוא במי שמהרהר בהרבה ענינים, כן בא קול כסילות מתלונה ותרעומות במי שמרבה דברים:

   עוד פירושים על פסוק ב: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   רש"י

   כי בא החלום ברוב ענין. כי דרך החלום לבוא ברוב הרהורים שאדם מעיין ומהרהר ביום ודרך קול כסיל לבוא ברוב דברים כי בהרבותו דברים מוציא קול של כסילות מפיו כי לא יחדל פשע לכך אני אומר יהיו דבריך מעטים:

   אבן עזרא

   בא החלום. כשיהיה החלום מעורב מעניינים רבים, ידוע שהוא מתערובת המאכלים, והתגבר אחת מן הארבעה שרשים, לא יהיה לו פתרון ולא יורה על טוב או רע כי הבל הוא. כן ידמה הכסיל שירבה דברים, וכל המרבה דברים בכל מקום מביא חטא, אף כי במקום המוכן להזכיר שם הגבוה בו תמיד:

   תרגום

   אֲרוּם הֵיכִמָא דְּאָתֵי חֶלְמָא עַל הִרְהוּרֵי לִבָּא בִּסְגִיאוּת [גַוְונָן] קָל שָׁטְיָא [כְּדֵין] בִּסְגִיאוּת פִּתְגָמִין בְּטֵילִין:

   תורה תמימה

   כי בא החלום וגו׳. כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על דור המבול – ברב ענין רע שהיה בידם , וקול כסיל ברב דברים – ברב דברים שהוציאו מפיהם ואמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו . (מ"ר)

   כי בא החלום וגו'. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקדוש ברוך היא על דור הפלגה – ברב ענין רע שהיה בידם , וקול כסיל ברב דברים – שאמרו ונעשה לנו שם . (מ"ר)

   כי בא החלום וגו'. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין, כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על הסדומיים – ברב ענין רע שהיה בידם , וקול כסיל ברב דברים – שאמרו נשכח תורת הרגל מבינותינו , הדא היא דכתיב (איוב כ״ח:ד׳) פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל . (שם)

   כי בא החלום וגו'. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על המצרים – ברב ענין רע שהיה בידם , וקול כסיל ברב דברים – שאמרו מי ה' אשר אשמע בקולו. (שם)

   כי בא החלום וגו׳. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על סיסרא – ברב ענין רע שהיה בידו , וקול כסיל ברב דברים – שנאמר (שופטים ד׳:ג׳) והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה . (שם)

   כי בא החלום וגו׳. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על סנחריב ברב ענין רע שהיה בידו, וקול כסיל ברב דברים – שחרף וגדף, שנאמר (ישעיהו ל״ו:כ׳) מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם וגו' . (שם)

   כי בא החלום וגו׳. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על שבט יהודה ובנימין – ברב ענין רע שבידם, שנאמר (ירמיהו ה׳:י״ב) כחשו בה׳ . (שם)

   כי בא החלום וגו'. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על נבוכדנצר – ברב ענין רע שהיה בידו שאמר (דניאל ג׳:ט״ו) ומן הוא אלהא די ישיזבנכון מן ידי . (שם)

   כי בא החלום וגו'. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – בל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על בלשצר – ברב ענין רע שהיה בידו, דכתיב (דניאל ה׳:ד׳) אשתיו חמרא ושבחו לאלהי דהבא וכספא וגו׳ . (שם)

   וקול כסיל וגו'. בשעה שאמר המן לאחשורוש יביאו לבוש מלכות וכתר מלכות, כיון שהזכיר לו את הכתר נשתנו פניו, אמר כבר הגיע זמנו, הדא הוא דכתיב כי בא החלום ברב ענין וקול כסיל ברב דברים . (שם)

3. (ג)כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל־תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר־תִּדֹּר שַׁלֵּם

   מצודת דוד:נדר לאלהים. לעשות צדקה: כי אין חפץ בכסילים. אין הרצון מתקיים בכסילים, כי פעם יחפוץ בדבר מה ולאחר זמן לא יחפוץ עוד בו והנודר הלא לכסיל יחשב, כי יותר טוב לתת צדקה מבלי נדר. והואיל וכן אל תאחר לשלמו, כי בהאריך הזמן פן לא תחפוץ עוד בהנדר ותמנע לשלמו, לכן את אשר תדור שלם, רוצה לומר שלם מיד בלי איחור:

   עוד פירושים על פסוק ג: רש"י, אבן עזרא, תרגום, אלשיך

   רש"י

   אין חפץ בכסילים. אין חפץ לפני הקב"ה ברשעים הנודרים ואין משלמים:

   אבן עזרא

   כאשר תדור. כאשר צויתיך שתשמור בבית האלהים בדבריך גם כן אתה חייב להשמר בכל מקום וכל עת שתזכור השם או תדור נדר לו תשמור מוצא שפתיך ולא תהיה מן הכסילים כי אין חפץ בם:

   תרגום

   בְּעִדָּן דְּתִדַּר נִדְרָא קֳדָם יְיָ לָא תְעַכֵּב לְשַׁלָּמוּתֵיהּ אֲרוּם בְּגִין כֵּן לֵית רַעְוָא קֳדָם יְיָ בְּטִפְּשַׁיָּא מִן בִּגְלַל דִּמְעַכְּבִין נִדְרֵיהוֹן וְלָא מְשַׁלְּמִין וְאַנְתְּ יָת דְּתִנְדַּר שַׁלֵּים:

   אלשיך

   הנה כמו זר נחשב יבא שלמה ללמדנו מה שכתוב בתורה שהנודר לא יאחר לשלמו ולא עוד אלא שחוזר ואומר את אשר תדור שלם וגם מה חדוש הוא שטוב לו שלא ידור משידור ולא ישלם שהרי עבר על לאו שע"כ הוצרך רבי מאיר לפרש שהוא מקושר אל סוף פסוק הקודם את אשר תדור שלם ועם שתשלם טוב אשר לא תדור כמפורש פ"ק דנדרים וגם אומרו אין חפץ בכסילים ושני כתובים הבאים אחרי אלה משוללי הבנה איך יאמר על הרואה מדת הדין באה לפגוע בו ורואה יסורין הממשמשין ובאין ונודר כך וכך לצדק' הוא כשתדור נדר לאלקים הוא מדת הדין שבאה עליך אל תאמר עד אחר זמן שאראה עצמי ניצול בעצם מאותה הצרה אז אשלם נדרי כ"א מיד טרם ראותך ההצלה בעצם תשלם ולא תאמר הלא חפצי לקיימו ודי לי החפץ בלבי ואקיימנו אחר ההצלה כי אומדן דעת הוא כי לזה כיוון כי הלא אין חפץ בכסילים כי אלו היה בא הנדר שלא על חטא היית מאחר עד שלש רגלים אך זה באה על שהיית כסיל חוטא שנכנס בך רוח שטות שעל היותה מדת הדין באה לפגוע בך ולסלק חרון אף אין מספיק לך היות לך חפץ טוב לקיים עד אחר ההצלה בעצם וזהו כי אין חפץ בכסילים כ"א מיד אשר תדור שלם וש"ת הלא לא יבצר מהיות לי איזה זכות במה שנדרתי כיון שחפצי להשלים אחרי ראיתי תיקון צרתי דע לך כי טוב היה לך שלא תדור משתדור ולא תשלם כשנדרת וע"כ אני מזהירך אל תתן את פיך במה שתדור בפיך לחטיא את בשרך והוא כי הנה דרכו יתברך שמכה בקל תחלה כענין המצורע מתחיל בנכסים בבית בבגד ואח"כ בבשרו ובצרות איוב במקנה ואח"כ בבנים ואח"כ על עצמו ובשרו ועל דרך זה בהיות איש חושש פן יביא יסורין עליו לא יחוש יבואו תחלה רק על הנכסים ולהינצל מזה נדר לאלוקים וכשאינו מקיים מוסיף חטאת על חטאת וע"כ יקרנו במי שלוקה בממון וכשאינו שב לוקה בגופו כן כששונה בחטא ומה גם אם עובר לאו דשכיחי עניים או שעברו שלש רגלים כי אז תחת מה שהיה ראוי ילקה בממונו הוא לוקה בגופו מיד ועל זה אמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך שע"י נדר תחסיר ותזיק בשרך שתלקה בגופך ואומר לחטיא ל' חסרון כד"א ובני שלמה חטאים ולא יחטיא כדעת המפרשים ובראותך נלקה בבשר תחלה תאמר לפני המלאך המשחי' בך כנודע כי העבירה נעשית מלאך משחית והוא המיסר כד"א ותמוגגנו ביד עוננו או לוקה ע"י מלאכים מיוחדים להשחית באף וחימה וכו' ונקרא מלאך כמ"ש בדוד כראות את המלאך ומשחית בעם והנה ידוע כי בהנתן רשות למשחית אינו מדקדק בכיון כאשר בהיות על ידו יתברך כענין כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין וכז' כן עד"ז אל תאמר בפני המלאך המיסרך כי שגגה היא ביד המלאך שמכה בבשר תחלה ואינך ראוי לכך למה יקצוף האלקים על קולך וחבל גם את מעשה ידיך הם הנכסים ונמצאת לוקה בזה ובזה ואם תאמר נא ישראל מה אעשה ויעצת אותי שלא אדור נדר בצרתי אם לא שאשלם מיד ואם אחלום חלום יבהילני או הוראת הוברי שמים אשר לא טובות או דברים הרבה כאלה ולא אדע לתקן אם לא ע"י נדרים ואתה קורא תגר על מדה זו. כ"א בשלם מיד אל תשית לב אל הנדרים כי ברוב חלומות אשר תראם נגדך והבלים של אותו' הוברי שמים הנקרא מהנבי' הבלי הגוים וגם דברים הרבה כיוצא באלה כי את האלקים ירא כי תשוב מכל מעשיך או מיראת ה' אשר תדור מהרה שלם:

4. (ד)טוֹב אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר מִשֶׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם

   מצודת דוד:טוב. יותר טוב שלא תדור כלום משתדור ולא תשלם רוצה לומר ולא תשלם מיד כי פן בהאריך הזמן תתחרט:

   עוד פירושים על פסוק ד: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   אבן עזרא

   טוב. כענין וכי תחדל לנדור:

   תרגום

   טָב לָךְ דְּלָא תִנְדַּר מִן דִן תִנְדֵר וְלָא תְשַׁלֵּם:

   תורה תמימה

   טוב וגו'. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, אמר ר' מאיר, טוב משניהם שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה . (מ"ר)

5. (ה)אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ וְאַל־תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל־קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ

   מצודת דוד:אל תתן. אל תעזוב את פיך לנדור נדר כי זה יהיה סבה להחסיר את בניך מן העולם, כי פן לא תשלם וימותו בניך בזה העון, כן דרשו רבותינו ז״ל בשבת: המלאך. הגזבר של ההקדש הבא לתובעך הצדקה שנדרת ופסקת ברבים: כי שגגה היא. אשר בשוגג היתה הפסיקה כסבור הייתי שאוכל לשלם ועתה אין בידי מאומה: למה יקצוף. למה תעשה מתחלה את זאת אשר יחרה אף האלהים על קול הנדר שנדרת בפרסום, וישחית את מעשה ידיך ולא תצליח בהם כי בגלל הצדקה מתברך האדם במעשה ידיו ולכן כשידור ברבים ולא ישלם ישחת מעשה ידיו כי כן המדה:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מצודת ציון

   אל תתן. אל תעזוב כמו ולא נתן סיחון (במדבר כא כג):

   לחטיא. ענין חסרון כמו ולא יחטיא (שופטים כ טז):

   בשרך. כן יקראו הבנים כמו שנאמר והיו לבשר אחד (בראשית ג כד), ורוצה לומר בשר האב והאם נעשה אחד בהבנים:

   המלאך. שליח:

   וחיבל. ענין השחתה כמו וחובל עול מפני שמן (ישעיה י כז):

   רש"י

   אל תתן את פיך. בנדר:

   לחטיא את בשרך. שיפקוד העון על בניך:

   ואל תאמר לפני המלאך. שליח הבא לתובעך צדקה שפסקת ברבים:

   כי שגגה היא. בשגגה פסקתיה כסבור הייתי שהיה יכולת בידי ליתן:

   וחבל את מעשה ידיך. מצות שהיו בידיך שעשית כבר אבדתם כך נדרש במדרש:

   על קולך. בשביל קולך:

   אבן עזרא

   אל תתן. למה יהיה פיך מוליד חטא ורע על בשרך שהוא גוף אם לא תשלם אשר דברת בפיך ודע כי נכח עיני נ׳ דרכי איש וכל צעדיו יספור ומלאך ממשרתיו ממונה לכתוב בספר כל הדבורים היוצאים מפי האדם ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היה הנדר שנדרת:

   וחבל את מעשה ידיך. כמו והשחית וכמוהו מחבלים כרמים ויש חבל מלשון לידה כמו יחבל און חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך ויתכן היותו מן צירים וחבלים בעבור חבלי יולדה וחבל שלישי וכשוכב בראש חבל והוא התורן אשר בספינה שכל החבלים תלויים בו הוא שם התואר כמו איש אטר יד ימינו:

   תרגום

   לָא תְנַבֵּיל יָת מֵימַר דְפּוּמָּךְ לְמִגְּרַם דִּין גֵּיהִנָּם עֲלֵי בִּסְרָךְ וּבְיוֹם דִּינָא רַבָּא לָא תֵיכוּל לְמֵימַר קֳדָם מַלְאֲכָא אַכְזָרָא דְּרָדֵי בָךְ אֲרוּם שָׁלוּתָא הִיא לְמָא דֵין יַתְקֵף רוּגְזָא דַּיָי עַל קָל מֵימְרָךְ דְּאִתְאֲמַר בִּגְנוּתָא וִיחַבֵּיל יָת עוֹבָדֵי יְדָךְ:

   תורה תמימה

   אל תתן וגו'. רבי יהושע בן לוי פתר קרא בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים [וזהו אל תתן את פיך לחטיא את בשרך] , ואל תאמר לפני המלאך – זה החזן , כי שגגה היא – תהי אנא בי , למה יקצוף האלהים על קולך – על אותו הקול שנדרת, וחבל את מעשה ידך – מעוט מצות שביד אותו האיש הקב"ה מכניס בהן מארה ומאבדן ממנו. (שם)

   אל תתן וגו'. רבי בנימין פתר קרא בחנופי תורה , אל תתן את פיך – אל תתן רשות לפיך, לחטיא את בשרך – להחטיא את גופך בלמודך ואל תאמר לפני המלאך זה הרב כי שגגה היא, עביד גרמיה קרי ולא קרי, תני ולא תני , למה יקצוף האלהים על קולך – על הקול שאמרת, וחבל את מעשה ידיך, אפילו מעוט הלכות שביד אותו האיש הקב"ה מכניס בהן שכחה ומאבדן ממנו. (שם)

   אל תתן את פיך וגו'. רבנן פתרי קרא בנודר, אל תתן את פיך לחטיא וגו' זה הנודר , ואל תאמר לפני המלאך – זה חכם , כי שעה היא אנא לא נדרית למה יקצוף האלהים [על קולך] שפתחת בנדר, וחבל את מעשה ידיך – אפילו מעט ממון שביד אותו האיש הקב"ה מאבדן ממנו. (שם)

   אל תתן את פיך וגו'. רבי הונא פתר קרא בלשון הרע, אל תתן את פיך – [לומר לשה"ר, לחטיא את בשרך – זה הגוף, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, אנא לא אמרית לשון הרע] , וחבל את מעשה ידיך, אלו גידים ועצמות שבגוף, אותו האיש הקב"ה מכניס בהן שחפת ומאבדן ממנו . (שם)

   אל תתן את פיך וגו׳. רבי מנא פתר קרא במרים, אל תתן את פין וגו' אל תתן רשות לאחד מאבריך לחטיא כל אבריך ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, כמש"נ (פ׳ חקת) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, כי שגגה היא כמש"נ (ס"פ בהעלותך) אשר נואלנו ואשר חטאנו, למה יקצוף אלהים על קולך, כמש"נ ותדבר מרים וחבל את מעשה ידיך, שלקו כל אבריה. (מ"ר)

   לחטיא את בשרך. ת"ר, כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו לבדו, אבל שבועת שוא נפרעין ממנו וממשפחתו, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרך אלא קרובך, שנאמר ומבשרך אל תתעלם . (שבועות ל"ט א׳)

   וחבל את מעשה ידיך. תניא, רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הם מעשה ידיו של אדם – הוי אומר בניו ובנותיו . (שבת ל"ב ב׳)

   וחבל את מעשה ידיך. אחר נכנס לפרדס וקצץ בנטיעות והיה הורג גדולי תורה והיה בא לבתי מדרשות וראה תנוקות יושבין לפני רבם, והיה אומר מה הם עושין כאן, אומנתיה דזה בנאי, זה נגר, זה צייר, זה חייט, וכששמעו כן הניחו את רבם והלכו להם, ועליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידך – שחבל מעשה ידיו של אותו האיש . (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א)

6. (ו)כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא

   מצודת דוד:כי ברוב חלומות. אשר עם רוב חלומות ועם אמרי הבל ועם מרבית שאר ענינים לא תחשוש עליהם אלא ירא את האלהים והוא ישמרך מכל רע ומקרא קצר הוא ומאליו יובן החסרון:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   מצודת ציון

   ודברים. ענינים כמו על דבר הכסף (בראשית מג יח):

   כי. אלא:

   רש"י

   כי ברוב חלומות וגו'. אשר כל מה שיאמרו לך חלומות ונביאי הבל ודברים הרבה לפרוש מאת המקום:

   כי את האלהים ירא. הרי כי משמש בלשון אלא אל תשמע אל החלומות אלא את האלהים ירא:

   אבן עזרא

   כי ברב. כמו כי בא החלום ברוב ענין אך את האליהם ירא בכל דבר או ענינו ראה אתה חלומו׳ רבים ודבר הבלים והרבה לדבר רק ירא האלהים והענין שכל דבור מותר לך חוץ אם היה בו זכר לשם:

   תרגום

   אֲרוּם בִּסְגִיאוּת חִלְמִין דִנְבִיאֵי שִׁקְרָא וְהֲבָלִין דְּבַעֲלֵי חֲרָשִׁין וּמִלִּין סַגִּיאִין דְּרַשִּׁיעַיָּא לָא תְהֵימֵין אֲרוּם חַכִּימַיָּא צַדִּיקַיָּא תְּהֵי מְשַׁמֵּישׁ וּמִנְּהוֹן תִּתְבַּע אוּלְפָן וּמִן קֳדָם יְיָ תְּהֵי דָּחֵיל:

   תורה תמימה

   כי ברב חלמות וגו'. כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא, אמר רבי, אם ראית חלומות קשין וחזיונות קשין והפוכין ואתה מתיירא מהם, קפוץ לשלשה דברים ואתה ניצול מהם, ואלו הם, תפלה צדקה תשובה, ויש אומרים אף התענית, ויש אומרים אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום . (מ"ר)

   כי ברב חלמות וגו'. בשעה שחלה חזקיהו מלך יהודה ואמר ליה ישעיהו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, אמר ליה חזקיהו, לא לדבריך אני שומע, ואינני תופש אלא במה שאמר זקני, כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא , מיד ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל ויחי. (מ"ר)

   את האלהים ירא. א"ר חנן, אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר כי ברב חלומות וגו' את האלהים ירא . (ברכות י׳ ב׳)

7. (ז)אִם־עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל־תִּתְמַהּ עַל־הַחֵפֶץ כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם

   מצודת דוד:אם עושק רש. אם יש במדינה בפרסום עשיקת הרש וגזלת המשפט כי אינם עושים משפט ורואה אתה אשר הצדק בא שמה, רוצה לומר שהקב״ה עשה עמהם צדקה, אל תתמה על חפצו של המקום מה שמאריך אף ואינו משלם גמול המפעל: כי גבוה. כי המקום ברוך הוא הגבוה למעלה מעל כל הגבוהים למשול עליהם בכל עת ממתין הוא עד שתתמלא הסאה ואז ישלם הגמול: וגבוהים עליהם. יש לו שלוחים הרבה הגבוהים על אנשי המדינה ההיא למשול עליהם, ועל ידם ישלם להם גמול המפעל:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

   מצודת ציון

   עושק. גזל:

   שומר. ממתין כמו ואביו שמר את הדבר (שם לז יא):

   רש"י

   אם עשק רש וגזל משפט וצדק וגו'. אם תראה במדינה שהם עושקים את הרשים וגוזלים את המשפט ואת הצדק:

   אל תתמה. על חפצו של מקום כשיביא עליהם רעה:

   כי גבוה מעל גבוה שומר. ורואה את מעשיהם וגבוהים יש עליהם העושים שליחותו של מקום וידם תקיפה ליפרע מהם:

   וגזל משפט. גזל של משפט לפי שהוא דבוק הוא נקוד גזל פתח קטן שאם לא היה דבוק היה נקוד גזל קמץ, עניין אחר אם תראה שהם עושקים רשים וגוזלים משפט ורואה אתה צדק בא לעיר שהקב"ה משפיע להם טובה ואינו נפרע מהם אל תתמה על חפצו של מקום כי כן דרכו להאריך אפו:

   כי גבוה מעל גבוה שומר. ממתין עד שתתמלא סאתם:

   וגבוהים. יש לו עליהם ליפרע מהם בבא עת פקודתם כמו (איוב יד) ולא תשמור על חטאתי (ישעיה כז) שומר אמונים (בראשית לז) שמר את הדבר:

   אבן עזרא

   אם עושק. שמא תחשוב כי אין שומר על דבורך בעבור שתראה חמס בפרהסיא ואין מושיע:

   וזכר רש. בעבור שחייב אדם לעזרו והנה הוא עשוק:

   וגזל משפט. סמוך כמו וגדר אבניו ובמוכרת כענין גדל מזה או בגזל:

   וזכר במדינ׳. לעיני הכל ולא במדבר:

   אל תתמה על החפץ. שתאמר מה חפץ יש למקום שלא יושיע דע כי יש שומר שרואה זה החמס ואיננו אחד רק הם רבים וכל א׳ גבוה מעל גבוה ושומרים רבים לא ידע איש מספרם כי הם גבוהים על אלה שמעלתם איננה שוה והיודע סוד השם ידע כי גבוה מעל גבוה הם חמשים וחמשה ולא אוכל לפרש:

   תרגום

   אִין אֲנִיסוּת מִסְכֵּינִין וּגְזֵילָתָא וְדִין וְצִדְקָתָא תֶּחֱמֵי בְּקַרְתָּא לָא תִתְמַהּ בְּלִבָּךְ לְמֵימַר אֵיכְדֵין רְעוּתָא דַּיָי עַל כָּל אִלֵּין אֲרוּם עַל [אֵל אַדִיר] שְׁמֵי מְרוֹמָא נְטִיר עוֹבָדֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא בֵּין טָב לְבִישָׁתָא וּמִן קֳדָמוֹי מִשְׁתַּלְחִין גּוּבְרִין גַוְותָנִין וְתַקִּיפִין לְמִרְדֵּי בְּרַשִּׁיעַיָּא וּלְמֶהֱוֵיהוֹן מִתְמַנַּן רַבָּנִין עֲלַוֵיהוֹן:

   אלשיך

   אמר אם תראה עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ איך יחפוץ אלקי עולם בזה ואיך יקיים העולם בנגוד הדברים המקיימים את העולם שהוא על הדין ועל האמת ועל השלום כי ע"י עושק אין שלום ועל גזל משפט וצדק אין דין ואין אמת ומה שלא תתמה הוא כי גבוה וכו' והוא כי הנה יש מדת אלקים והוא דין ויש מדת ה' והוא רחמים וקיום העולם בהיותנו בלתי ראוים הנה הוא ע"י שיכבשו רחמיו את כעסו או מדת חסדו למדת הרוגז כדעת חכמי האמת על פסוק ואל זועם בכל יום שמדת אל זועם וכובש את מדת הדין וזה יאמר תדע למה מתקיים העולם בהיות עושק בקרבו הלא הוא כי הגבוה שמעל גבוה הוא השומר ברחמים הוא מדת רחמים שעל מדת הדין לכבוש רחמיו את כעסו ואל תטע' באומרו גבוה מעל גבוה שגבוהים המה הב' מדות הנזכר בטבע כל דבר גבוה שרחוק יהיה מהדבר השפל כגבוה שמים על הארץ אך לא כן ב' שמותיו יתברך אלה כ"א גם שהם גבוהים הם עליהם ממש של עושק ושל רש כי מלא כל הארץ כבודו והוא הרואה והדיין ולא מהפרדו מעל הארץ לא יפקיד על עושק ורש וכו' והטעם שהוא יתברך מרחם עם היות עושק רש וגזל משפט הוא כי ויתרון ארץ וכו' והוא כי הנה ארז"ל בב"ר על פסוק אדם ובהמה וכו' שהוא מה שסיפרו מאלכסנדרוס מוקדון שהלך לאפריקא ובא אל תוך היכל מלך הודו ורצה לראות האיך ישפוט שם המלך את עם הארץ וירא והנה שני אנשים נצים צועקים אל המלך זה אומר את שדי מכרתי לאיש זה ומצא בם מטמון ומאן לקחתו לו ואני את הכל מכרתי לו וז"א לא חפצתי לקחתה כי שדה קניתי ולא מטמון אז שאל המלך לאחד היש לך בן ויאמר הן ואל השני היש לך בת ויאמר הן הזדווגו הבן והבת ויקחו את המטמון ויהי כשמוע אלכסנדרוס את משפט המלך צחק אמר לו מלך הודו למה אתה מצחק א"ל אם היה דין זה בא לפני בארצי כקונה כמוכר הייתי הורג ולוקח המטמון לאוצר המלך א"ל האם גדל דשא בארצכם א"ל הן א"ל אינו בזכותכם כ"א בזכות הבהמה. ועל זה ארז"ל הה"ד אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה תושיע ה' הנה מדבריהם כי כאשר אין משפט בזכות בהמה יושיע ה' שימטיר על הארץ להוציא דשא לבהמה ואגבה תבואה לבני אדם וזה אפשר כיון הכתוב מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת כדי להוציא אגבן לחם מן הארץ. ונבא אל הענין אמר אם עשק רש וכו' הוא קלקול דין אל תתמה כו' כי ה' בעל הרחמים שומר כמדובר וגם מצורף לזה כי ויתרון ארץ בכל היא והוא כי הנה ארז"ל אפי' יתושים ופרעושים המיותרים בארץ בכלל בריאתו של עולם הן ועד"ז יאמר על הבהמות שגם הם מיותרות בארץ בערך מין האנושי בכלל וירא אלהים את כל אשר עשה וכו' וזהו בכל היא באופן שגם הם חשובים לפניו יתברך וע"כ מלך העושק רש ובלתי עושה משפט בשביל שדה הצומח לבהמה הוא נעדר מבני מלכותי שאם לא כן היה לוקה ימתבטל מלכותו ולא יעבד וזהו ויתרון וכו' ובו מלך לשדה נעבד:

   תורה תמימה

   אם עשק רש וגו'. אם ראית עושק דלים ורשים וצדיק חי העולמים משפיע לו שלוה וטובה, תראה במדינה – תראה בו מדינה של גיהנם , כי גבוה – אלו המלאכים וגבוהים עליהם – זה הקב"ה . (מ"ר)

   אם עשק רש וגו'. רבי יוסי ב"ר חנינא פתר קרא בעשו, אם ראית את זה שבכרך גדול שברומי עושק דלים וגוזל רשים והקב"ה משפיע לו שלוה, תראה במדינה – תראה בו מדת הדין, ואל תתמה על מה שאמר הזקן ונעשה חפצו שנאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך, כי גבוה – אלו שרי מעלה, וגבוהים עליהם – זה מלך חי העולמים . (שם)

8. (ח)וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד

   מצודת דוד:ויתרון ארץ. יתרון הטובה שהיה בכל אנשי הארץ איש לא נעדר אף בין הפחותים והשפלים כשתתמלא הסאה יקבלו אז הגמול משלם ויתהפך הדבר מן ההפך אל ההפך, שאפילו המלך יחסר לחמו עד שיהיה נעבד לבעל שדה לעשות מלאכתו למען יכלכלו מתבואת שדהו:

   עוד פירושים על פסוק ח: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   רש"י

   ויתרון ארץ בכל היא. ויתרון של יושבי הארץ שהם מתגאים ומכעיסים למקום: בכל הוא. בכל דבר הוא עושה שליחותו ליפרע ואפילו על ידי יתושין כדרך שעשה לטיטוס:

   מלך לשדה נעבד. הקב"ה נעשה פועל לציון ליתבע עלבונה ממחריבה ולשלם שכרה לבוניה:

   אבן עזרא

   ויתרון. כאשר השלים לצוות על יראת אלהים שב להורות לו בדברי העולם איזו מלאכה טובה שיחיה ממנה ולא יהיה בה חטא ואמר כי יתרון עבודת הארץ בכל דבר הוא אפי׳ המלך שאין למעלה ממנו נעבד לשדה בעבור צרכו כי ממנו מחיתו:

   תרגום

   וּמוֹתַר שְׁבָח פּוּלְחָנוּת אַרְעָא עַל כּוֹלָא הִיא דִּבְעִדָּן דִמְרוֹדִין בְּנֵי מַלְכוּתָא וּמַלְכָּא מִתְיְהֵיב בְּפַצְחֵיהוֹן מִן קֳדָמֵיהוֹן אִין לֵית לֵיהּ עִיבּוּר לְמֵיכַל הַהוּא מַלְכָּא לִגְבַר פָּלַח בְּחַקְלָא מִתְעֲבֵיד עֲבַד מִשְׁתַּעְבֵּד:

   תורה תמימה

   ויתרון ארץ וגו׳. רבי יהודה אומר, אפילו דברים שאתה רואה אותם כאלו הם מיותרין בעולם הן הן בכלל הווייתו של עולם, כגון סיב שסביב הדקל שעושין מהן גדר . (מ"ר)

   ויתרון ארץ בכל הוא. אפילו דברים שתראה שהם יתרון למתן תורה כגון תוספת של בית רבי ותוספת של ר׳ נתן הלכות גרים ועבדים, הלכות ציצית תפילין ומזוזות, אף הם נתנו למשה מסיני ובכלל התורה הן , ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ולומר לפני רבו כולן נתנו הלכה למשה מסיני . (שם)

   ויתרון ארץ בכל הוא. רבנן אמרי, אפילו דברים שאתה רואה בעולם מיותרין, כגון זבובים פרעושים ויתושים, אף הם בכלל ברייתו של עולם הם, שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם . (שם)

   ויתרון ארץ בכל הוא. דבר אחר ויתרון ארץ בכל היא, אמר הקב"ה לנביאים, מה אתם סבורים שאם אין אתם הולכים בשליחותי אין לי עם מי לשלוח, אלא בכל אני עושה שליחותי, ואפילו על ידי נחש, על ירי עקרב ועל ידי יתוש ואפילו על ידי צפרדע . (שם)

   מלך לשדה נעבד. אפילו מלך ששולט מסוף העולם ועד סופו – לשדה נעבד, שהוא שואל, עבדה שדה פירות או לא עבדה . (שם)

   מלך לשדה נעבד. דבר אחר מלך לשדה נעבד, מלך זה הקב"ה, לשדה נעבד – זו ציון שנאמר ציון שדה תחרש . (שם)

   מלך לשדה נעבד. דבר אחר מלן לשדה נעבד, מלך – זה בעל תלמוד, לשדה נעבד – זה בעל משנה שהוא עודר לפניו אה ההלכה . (מ"ר)

9. (ט)אֹהֵב כֶּסֶף לֹא־יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי־אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם־זֶה הָבֶל

   מצודת דוד:אוהב כסף. מי שאוהב לאסוף כסף לא ישבע ממנו, כי לעולם אין די לו במה שקבץ ורוצה להרבות עוד: ומי אוהב בהמון. מי שאוהב להרבות המון עם מעבדים ושפחות ובני בית, לא יהיה לו תבואה לכלכל עצמו, כי צרכי ההמון מרובים ואוכלים את הכל: גם זה הבל. עם כי מטיב הוא לאחרים בתת להם די הספוק, עם כל זה להבל יחשב, כי אין מהראוי לבזבז ביותר:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

   מצודת ציון

   בהמון. מלשון המיה ורוצה לומר מרבית אנשים שגדלה קול המייתם. וכן על ההמון הזה (דה״ב יד י):

   רש"י

   אוהב כסף לא ישבע כסף. אוהב מצות לא ישבע מהם:

   ומי אוהב בהמון. מצות רבות:

   לא תבואה. ואין באחד מהם מצוה מסויימ' וניכרת כגון בנין בית המקדש ובית הכנסת וספר תורה נאה:

   גם זה הבל. כך נדרשים שני מקראות הללו במדרש ועוד פנים אחרים הגונים אך זה הקדמתי לפי שהוא מענין וגבוהים עליהם שסמכן הכתוב יחד.

   ד"א ויתרון ארץ בכל היא, שכר עבודת האדמה חשוב הוא על הכל שאפי' הוא מלך צריך הוא להיות נעבד לשדה אם עשתה הארץ פירות יש לו מה יאכל ואם לאו מת ברעב:

   אוהב כסף לא ישבע כסף. לא יאכל כסף:

   ומי אוהב בהמון. בממון:

   לא תבואה. שאינו אוסף לו פירות גם זה הבל.

   דבר אחר ויתרון ארץ בכל הוא, שכרן של ישראל בכל דברי תורה הוא בין במקרא בין במשנה בין בגמרא:

   מלך לשדה נעבד. מלך במקרא ובמשנה עודנו צריך להיות נעבד לבעל גמרא שהוא מסדר לפניו הוראות איסור והיתר טומאה וטהרה ודינין:

   אוהב כסף. אוהב תורה אינו שבע בה:

   והאוהב בהמון. תורה:

   לא תבואה. שיש לו מקרא ומשנה ואין לו גמרא מה הנאה יש לו, כל אלו בויקרא רבה:

   אבן עזרא

   אוהב כסף. נפשו לא תשבע:

   ומי אוהב בהמון לא תבואה. יש מי שאוהב לקבץ ממון בבגדים ומיני סחורות ולא יאהב תבואה גם זה הבל וגם ישוב על אוהב כסף והוא המקבץ כסף וזהב בלבד וי״א מי שאוהב בהמון לא תבואה לו ויפרש המון קנות עבדים ושפחות ושמשים רבים והענין שיאהב להיות המון לפניו:

   תרגום

   גְּבַר תַּגָּר דִי רָחִים לְמִקְנֵי כְּסַף וּמָרֵי פְרַגְמַטְיָא לָא יִשְׂבַּע לְמִצְבּוֹר כְּסַף וּמַן דִי רָחִים לְמִכְנוֹשׁ מָמוֹן יַתִּיר לֵית לֵיהּ שְׁבָח בְּעָלְמָא דְּאָתֵי אִין לָא יַעֲבֵיד מִנֵּיהּ צְדַקְתָּא בְּגִין דְּלֵית לֵיהּ אֲגַר עֲלַל לְמֵיכַל אַף דֵּין הֲבָלוּ:

   אלשיך

   אמר ראה גרעון עושק רש האמור וגרעון המלך הבלתי עושה משפט לעשוקים שהוא להחניף ראשי המונו כי הלא אוהב כסף הוא העושק מאהבת כסף הלא לא ישבע כסף כי אין הכסף משביעו כי לא יאכל מהכסף והמלך האוהב בהמון לא תבואה היא ההמון שמחני' לאכול ממנה ואם יחסר לו תבואה לאכול מה יסכון לו כספו והמונו והוא כי העדר משפט מרעיב הארץ כמ"ד ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ הפך ענין צדק צדק תרדוף למען תחיה. או שעור הכתוב ראו נא יתרון הב"ח עליכם כי הנה אוהב כסף לעשוק יחסר לחמו וכן אוהב בהמון לא תבואה לו כאשר ע"י הב"ח תהיה תבואה וישבע גם האדם כי אדם בזכות בהמה תושיע ה'. ברבות הטובה וכו' הנה אומר שברבות הטובה רבו אוכליה יראה דבר משולל חכמה ועוד אומר ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו הלא גם יאכל ממנה ועוד איך יתקשה אומר מתוקה שנת העובד וגם הוא דבר תפל מבלי מלח כי מה בצע בהודעה זו ואומר והשבע לעשיר היה ראוי לומר והעושר אך השבע יביא לו שינה ועוד אומר עושר שמור וכו' אצל מי הוא שמור והל"ל יש עושר לבעליו לרעתו ועוד שאם הוא כמו שאמרו ז"ל על קרח והמן איך יאמר שאבד העושר כי הלא גם בעליו אבד ועוד מה היא רעתו אם הוליד בן שהוא טוב מהממון וגם באומר חולה מה היא חוליה ואומר ואין בידו מאומה שהוא מיותר אחר אומרו שאבד העושר וגם הל"ל ואין לו מאומה מה כיון באומרו בידו ועוד אומר כאשר יצא מבטן אמו וכי האם אשר לא אבד עושרו לא ילך ערום כאשר יצא מבטן אמו ומה ענין אומר שיולך בידו כי גם המת בעשרו לא יוליך בידו וגם שהרי נאמר ואין בידו מאומה ועוד אומר וגם זו רעה חולה כל עומת שבא וכו' כי הלא זה הדבור האמור בקודם ועוד אומר ומה יתרון לו שיעמול לרוח היל"ל ומה יתרון לו בעמלו כי מי יעמול אל הרוח וגם אומרו גם כל ימיו וכו' משולל הבנה וקשר אל הקודם ועוד אומר הנה אשר ראיתי אני וכו' נראה חלילה כי עצה רעה קמ"ל שטוב לאכול ולשתות ולא עוד אלא שאומר בסוף כי הוא חלקו והוא שלא כדת משה וישראל. אמנם אחשבה כי בא שלמה בחכמתו להביאנו על האמת על דרוש אושר האדם אחר מותו ומה כשרון לגוף אשר יגע וטרח כל ימי שנותיו בעבודת ה' ובאחרונה יסע תחתיו יוצע רמה ומכסהו תולעה הנה בעל העקרים מאמר ד' פכ"ט הביא ד' דעות אשר השנים מהם הם שלא להזכיר אלא השנים האחרונים הטובים מהם א' כי אין עיקר השכר רק לנפש בלבד ואין לגוף במותו כלום זולתי שיחיו המתים ויהנה ואחר כן ימותו ויאבד החומר לגמרי ויהיה כל ההשארות והאושר יהיה לנפש לבדה והב' כי גם שבמותו לא יהנה הלא בתחית המתים יחיה עם הנפש יחד חיי עולם. ע"כ כלל דברים כי גם לדרך האחרון אין הנאה לגויה עד התחיה אמנם עלינו לשבח לאדון הכל אשר צוה לנו בל נסור ימין ושמאל מאשר יגידו לנו חכמינו ז"ל והלא הם יורוני כי יש ויש גם לחומר הצדיק טובה כפולה ומוכפלת לכל צדיק לפי צדקתו והנה נוסף על הדרך האחרון של בעל העיקרים שהוא כי כל טוב החומר היא אחר התחיה בלבד יש בדברי רז"ל עוד ענין אחד כי בעוד הנפש בגוף טרם יגוע הצדיק מראין לו מתן שכרו וזהו ותשחק ליום אחרון כאשר הראו לר' אבהו י"ג נהרין והנה היה אפשר לומר כי זה הוא הטוב הראשון אשר לגוף שנהנה טרם סלוקו שהגוף והנפש נהנים ושמחים באושר העתיד והוא תקוה לחומר אחר התחיה אך בנתים יפסק טוב והנאת החומר ע"כ בא שלמה מווכח ודוחה סברא זו באו' ברבות הטובה וכו' והוא בהזכיר ראשונה מאמר ש"ט על פסוק כחסדך זכור לי אתה משל למלך שעשה סעודה גדולה מאד ושלח להביא קרואיו ואמר אל תביאו אלא אנשים גדולים מאד ובאו ולא הביאו כלום אמר המלך היכן הקרואים אמרו לו אם תרצה שלא תאבד סעודתך הגדולה אל תבק' גדולים מאד כ"א בינונים כך אמר דוד לפני הקב"ה הנה רב טובך אשר צפנת לצדיקים ואם תבקש שלמים מאד מה תעשה מטובך הרב כי תאבד אך כחסדך זכור לי אתה ודומה לי בינוני למען טובך הרב בל יאבד. נבא אל הענין אמרו הנה גם הנפש לא היתה זוכה כי אם שברבות הטובה רבו אוכליה שסבת הרבוי לבל יאבד הוא שרבו אוכליה שאל"כ לא היה רק לשלמים מאד אך בזה נמצא תקון לבינוני השלמות אך לגוף שהוא בעל הכל ושיגע וטרח מה כשרון לבעלים כ"א ראות עיניו שמראין לו טרם ימות ואחרי מותו אין כל מאומה בידו לזה השיב ואמר מתוקה שנת וכו' הוא ענין מז"ל בב"ר על וימת אברהם זקן ושבע וז"ל כתיב הוד וכו' ותשחק ליום אחרון כל מתן שכרם של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבא ומראה להם הקב"ה עד שהם בעה"ז מתן שכרם שהוא עתיד ליתן להם לע"ל ונפשם שבעה והם ישנים משל לסעודה שעשה אותה המלך וזימן את האורחים והראה להם מה שהם אוכלים ושותין ושבעה נפשם וישנו להם כך הקב"ה מראה להם לצדיקים עד שהן בעה"ז מתן שכרם מה שהוא עתיד ליתן להם לע"ל והם ישנים שנאמר כי עתה שכבתי ואשקוט וכו' ע"כ כמבואר אצלינו במקומו כי הנה צרת המות מגעת לנפש ולגוף הנפש תצטער על מה שלא תסגל עוד מצות לשבוע מטוב העה"ב והחומר על מה שיפסד בקבר ולא יערב לו מכל אשר טרח ע"כ להפיר דעת שניהם מראה להם בעוד שהנפש בגוף מתן שכרם ועי"כ נפשם שבעה מאשר היתה מצטערת על כי מעט היה שכרה ודואגת על מה שלא תסגל עוד עתה בראותה כל הטוב שמראין לה היא שבעה כי רב טובה בעיניה וכעובדא דרבי אבהו שמביא מיד בעל המאמר שהראו לו י"ג נהרין דאפרסמון ואמר כל הני לאבוה וכו' הנה כי שבעה נפשו וגם הגוף באותו הערבות שמקבל ע"י מה שמתגלה לנפש עודנה מחוברת בו גם הוא מקבל בצד מה כי כאשר הנפש לא תתר קן מאשר נהנית בראי' ההיא כי הוא ע"י תוספות ויתרון שניתן לה לראות כמאמר ספר הזוהר על פסוק תוסף רוחם יגיעון כן גם הגוף שנהנה בחברתה לא יתרוקן מאותו השפע והוא כי כח מה מהנפש תשאר בו כאשר יקרה לאיש הישן שעם שנפשו עולה לא יתרוקן גופו ממנה לגמרי כן בסילוק הצדיק וע"כ יקראו ישיני עפר כי לא מתים לגמרי המה וזה ענין המאמר באומרו והם ישנים ולא עוד אלא שהיא שינה בערבות ולא העדר מות בלבד וזהו מה שנשא המשל למלך שזימן אורחים וכו' שעריבות הסעודה היה מה שישנו להם וזה יאמר שלמה בחכמתו אל תתמה על כי בעל כל אושר המצות הוא הגוף אשר פעל ועשה אותם נפסד וכלה בקבר ומה בצע לו בראות עיניו שמראין לו קודם הסילוק אם מתרוקן הימנה עד התחיה כי לא כן הוא כי אם מתוקה שנת העובד הוא הגוף שעבד וטרח במצות כי עריבות יש לו ומשתעשע הוא בשנתו נמצאו לו ב' טובות אחת שאינו נפסד כ"א כישן וכענין ר"א ב"ר שמעון ודרבי אחאי ב"ר יאשיה עוד שנית שאינו ישן בלבד כ"א מתענג בינו לבינו כי ערבה שנתי וש"ת הלא זה יהיה למי שאושרו גדל מאד כאבות ומשה ואהרן ושמואל ודומיהם שרבוי אושרם מאכיל הנאה כ"כ גדולה במה שמראין לו שימתק שנתו אך לא ליתר צדיקים לז"א אם מעט ואם הרבה יאכל כי בין יהיה רב או מעט מה שיאכל ויהנה והוא מה שכתבנו ונפשם שבעה כי מה שמראים לנפש הוא לבל ימעט אושרו בעיניו ויצר לו ומראים לו כדי שישבע כי כל מה שיראה יש בו כדי לשבוע כי מה רב טובו אשר צפן וא"כ אחר שנפשו שבעה ודאי שהגוף יהיה ישן וזהו אם מעט ואם הרבה יאכל והוא כי המעט יהיה לו למרובה וישבע בו וש"ת איך אמרתי מתוקה שנת העובד שנראה כי הצדיק הוא כישן כי אינו משולל נפש אך משולל שום תנועה והלא אני האומר דובב שפתי ישנים כי מי שאומרים דבר תורה מפיו שפתותיו דובבות בקבר לז"א והשבע לעשיר וכו' לומר מה שאמרתי שהוא ישן הוא מי שיאכל ויהנה אך אחר האוכל אין משביעין אותו אח"כ אך העשיר בעל שמועות רבות שלימד וחוזרין ומאכילים אותו עוד עד השביעו בכל עת שמזכירין שמועותיו כי אז מהנים לו ומשפיעים עליו שפע אור מלמעלה אז אינו מניח לו לישן ושפתותיו דובבות בקבר ע"י מה שמפליגם לנפש מלמעלה כי גם חלק ממנו בו. או שעור הענין הוא אמרתי כי יש ב' הטבות שינה ומתיקות ועוד יש ג' לעשיר שיש לו שבע שמשביעין אותו ומזכירין שמועותיו שאין מניחין לו לישן כ"א שפתותיו דובבות ואחר הנחה זו אמר כמווכח הלא יש רעה חולה ראיתי וכו' כלומר רעה המתרגשת והיא חולה בלתי מעלה ארוכה ע"י הנחתך זו והוא כי יש עושה זכות מצוה מעין ענין עושר הנזכר בפסוק הקודם ושמור לו אצלו יתברך לרעת בעליו שהוא לנכות בעד רעה המעותד לו שהלמ"ד היא בעבור כלומר בשביל רעתו כענין סכנת מות שינצל ומנכין לו זכותו ההוא והטעם כענין אם היה עתיד להוליד בן מנכין לו הזכות למען יחיה ויזכה להוליד בן וזהו ואבד העושר ההוא בענין רע שנגזר עליו ינכו אותו ולמה עשו כן כדי שע"י שיחיה יוליד בן מש"כ אם היה מת בגזרתו והנה הרעה חולה היא כי הלא ישאר ואין בידו מידי כלומר בשלמא אם לא היה לגוף שום ערבות בקבר זולתי ראות עיניו בלבד אין לגוף בזה הפסד כלל אך אם הגוף אחר ראות עיניו בכלל שכרו הוא שיקנה שינה ועריבות רב בקבר למה יפסיד זה עתה כי הלא אם לא היו מנכין לו העושר והזכות ההוא והיה מת בגזרה ההיא היו עיני בשרו רואות העושר הצפון לו והיה מוליך בידו המתיקות והעריבות ההוא אך עתה שנכו אותן נשאר ריקן כי אין מראין לו דבר כי ימות אחר הולדת הולד ומאומה אין בידו כלומר בחומרו הוא היד כי אין לנפש יד ולא יתכן היות הוא יתברך מפסיד לחומר מהראוי לו כי גם שנאמר כי בזכיות שיעשה הבן יהנה גם הוא אחרי כן בצד מה למה יפסיד מעתה העריבות הודאי מעתה ועד עולם על הספק אם יזכה הבן אם לאו ומה גם כי גם כשיזכה לא יהנה כי אם לנפש והחומר הזה אבד טובו וזהו ומאומה אין בידו כי אפילו נאמר שאם יזכה הבן יגיע הנאה גם לחומר הלא עתה מפסיד הזדאי כי מאומה אין בידו לכן אגזור אומר כי אין לחומר שום דבר כלל כ"א כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא כי כל דבר ישוב אל איכותו כי הנפש לבדה שמקורה מלמעלה היא העולה אך הגוף כאשר יצא וכו' מאומה לא ישא בעמלו שיוליך בידו כלומר בידו החומרית כי אין לחומר שכר מכח הקושיא היא הרעה חולה הנזכר ע"כ שב שלמה בחכמתו לקיים הנחתו אשר אמר כי החומר יהנה בכל האמור בפסוק מתוקה וכו' ועל הקושי' הנזכר אמר גם וזו רעה חולה כלומר אתה גזרת אומר כי אין לחומר כלום על ידי הקושיא הנזכר כאמור כי למה יפסיד החומר בענין רע הנזכר אם היה עתיד לו ליהנות וע"כ תגזור שלא היה עתיד לו דבר והלא לא תראה כי גם זו היא רעה חולה שלא יתעלה ארוכתך בסברתך שאמרת שהיא באמרך שכל עומת שבא כן ילך כי הנפש שלמעלה תעלה מעלה מעלה וחומר ישוב אל עפרו ערום כאשר בא והלא יש לך רעה חולה לפי דעתך זו כי הלא מה יתרון לחומר שיעמול לרוח הוא רוחו ונשמתו כי למה יעמול ולא לו ולא עוד אלא שיקרא יסבול יסורין החומר בעה"ז וכל ימיו בחשך יאכל שמחשך היסורין יאכל פתו או כפשוטו שכל ימיו היה החומר מסגף עצמו בתעניות לא יאכל כ"א בלילה וז"א כל ימיו בחושך בלבד יאכל הוא הלילה כי לחשך קרא לילה ואם חלה ע"י כן הוא מרגיש ולא הנפש וז"א וחליו ואחר כך וקצף כי יהיה שכרו הקצף שהוא ילך בלי הנאה תחתיו יצע רמה ומכסהו תולעה והנפש תשמח בה ע"כ אמר מסקנא דמילתא כי הנה אשר ראיתי אני טוב הוא שלא יצטער האדם על אבדן חומרו כי יאכל וישתה וישמח אך לא ישליך נפשי אחרי גוו כ"א יעשה באופן שיראה בגוף ונפש טובה בעמלו היא הטובה העתידה לו בשביל עמלו שעמל בתורה ומצות שהוא בעת הסילוק והטובה היא מספר ימי חייו והוא מאמרם ז"ל מספר הזוהר על ויקרבו ימי ישראל שהימים עצמם שעמל בהם בתורה ומצות קנו קדושה ונעשו חיים וקיימים והן הם המתראים באור מתן השכר בעת למות להעיד ולהראות וזהו ולראות טובה בעמלו שתהיה הטובה בספר ימי חייו שכנס יקראו כי הוא חלקו כלומר כי אשר יהיה בסילוקו כנזכר הוא חלקו המתוקן לו לעה"ב שמראין לו מעתה וכיון באומר זה לומר אל תצטער על צער הגוף שנשאר משולל הנאה במותו על כל עמלו כי אם אכול ושמח וראה הטובה וכו' כי אין מה שתראה חלק הנפש לבדה כ"א שהוא חלקה ולא חלקו של נפש בלבד כ"א חלקו של כללות האדם שכולל הכל:

   תורה תמימה

   אהב כסף וגו׳. דרש ר׳ סמאי, מאי דכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף [ודכותה אוהב מצות לא ישבע מצות – זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה . (מכות י׳ א׳)

   למי אהב בהמון וגו'. דרש ר' סמאי, מאי דכתיב ומי אוהב בהמון לא תבואה – למי נאה ללמד בהמון – למי שכל תבואה שלו . (שם שם)

   ומי אהב בהמון וגו׳. רב אשי אמר, ומאי דכתיב ומי אוהב בהמון לא תבואה, כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה, ורבינא אמר, כל האוהב ללמד בהמון לו תבואה והיינו דאמר רבי, הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם . (שם שם)

   ומי אהב בהמון וגו׳. ומי אוהב בהמון לא תבואה – שכל מי שהיא הומה ומהמה אחר הממון וקרקע אין לו, מה הנאה יש לו . (מ"ר)

10. (י)בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם־רְאוּת עֵינָיו

    מצודת דוד:ברבות הטובה. בעת שהטובה מתרבה בבן אדם והצלחתו מרובה, הדרך הוא אשר רבים באים לאכול מן הטובה ההיא ונשאר אם כן חסר טובה כשהיה: ומה כשרון לבעליה. ומהו הטובה הבאה לבעל הטובה המוצלח, רק מראה עיניו אשר ראה את הטובה ולא עוד, הואיל ולא נשאר בידו:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    כשרון. מלשון כשר וטוב:

    רש"י

    ברבות הטובה. כשישראל מטיבין מעשיהם:

    רבו אוכליה. מתן שכר המצות:

    ומה כשרון לבעליה. להקב"ה בכל הטבת מעשיהם:

    כי אם ראות. עיניו שרואה שהם כפופים לו ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו וכן לעניין הקרבנות:

    ברבות הטובה רבו אוכליה. שמביאים נדבות הרבה רבו הכהנים אוכליה:

    ומה כשרון לבעליה. לפני הקב"ה:

    כי אם ראות עיניו. שאמר ונעשה רצונו:

    אבן עזרא

    ברבות הטובה רבו אוכליה. מפעלי הכפל והוא פעל עבר ויאמר מן הפעלים שהלמ״ד שלהם איננו שלם לשון ציווי לרבים כמו רבה צבאך וצאה:

    כשרון. כמו טוב וכשר הדבר אחר שהטובה שלו יאכלוה רבים לפניו מה טוב לו בטובה רק מראה עיניו:

    תרגום

    בִּזְמָן דִסְגֵי טַבְווָתָא בְּעָלְמָא סְגִיאָן אוּף בְּנֵי אֱנָשָׁא דְּיֵיכְלוּנֵהּ וּמַה הֲנָאָה אִית לְמָרַהָא דְּיִצְבְּרִנַּהּ אִין לָא יַעֲבֵיד מִנַּהּ טִיבוּתָא בְּגִין דִי יֶחֱזֵי בְּעָלְמָא דְּאָתֵי יְהָבִית אַגְרָהָא בְּעֵינוֹי:

    תורה תמימה

    ברבות הטובה וגו׳. נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת העוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשה ריח ניחח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, מאי קרא, אמר רב אדא בר אהבה, ברבות הטוב רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו . (מנחות ק"י א׳)

    ברבות הטובה וגו'. ברבות הטובה רבו אוכליה – מכאן לסומים שאוכלין ואינם שבעים, לפי שאינו דומה מי שרואה סלו ריק ונעשה רעב למי שרואה סלו מלא ונעשה שבע . (מ"ר)

    ברבות הטובה וגו׳. ברבות הטובה רבו אוכליה – כשירבו אוכלי הטובה תרבה הטובה . (שם)

11. (יא)מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם־מְעַט וְאִם־הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן

    מצודת דוד:מתוקה שנת העובד. עובד האדמה הוא ישן וערבה שנתו עליו בין אכל מעט בין אכל הרבה, רוצה לומר אף אם מעט יאכל ישן הוא כאלו אכל הרבה המביא בטבע את השינה וזהו לפי שאין לו כי אם מלאכת השדה ולא עוד, לזה אין לו במה לחשוב להרהר לנדד השינה מעיניו: והשבע. רוצה לומר שביעת רוב העושר אין מניח לבעליו לישון, כי עסקיו מרובים ובכל עת יחשוב להרהר בהם ונגזלה שנתו:

    עוד פירושים על פסוק יא: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    רש"י

    מתוקה שנת העובד. עובד האדמה ישן וערבה שנתו עליו בין שהוא אוכל מעט ובין שהוא אוכל הרבה כי כבר הורגל בכך:

    והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. ושובע נכסים של עשיר בעל פרקמטיאות הרבה אינו מניח לו לישון כל הלילה מהרהר בהן, דבר אחר מתוקה שנת העובד את האלהים, אם מעט ימי שניו ואם הרבה ימי שניו יאכל שכרו המועט כמרובה, משה פירנס את ישראל מ' שנה ושמואל הנביא פירנסם עשר שנים ושקלן הכתוב זה כזה שנאמר (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו' כך נדרש בתנחומא:

    והשבע לעשיר. בעל שמועות:

    איננו מניח לו לישון. בקבר שנאמר (שיר ז) דובב שפתי ישנים כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר:

    אבן עזרא

    מתוקה. ידוע כי העשיר יפחד ביום ובלילה על עשרו מן המלך וחומסים וגנבים וענין שבע רוב ממון שיחשב בלילה מחשבו׳ איך תשבע נפשו מעושר או יהיה שבע שב אל המאכל כענין פן תשבענו והקאתו ושנת העובד פתוח כדרך כל סמוך ואם אתן שנת לעיני קמוץ כי הלמ״ד הכרית הסמיכה ומאת רבי משה הכהן הספרדי נ״ע כי ענין שנת הקמוץ שנתי וכמוהו אף נחלת שפרה עלי עזי וזמרת יה גם הם קמוצין:

    תרגום

    בְּסִימַת דְּמִיכַת גַבְרָא דִּפְלַח לְמָרֵי עַלְמָא בְּלֵב שְׁלִים וְאִית לֵיהּ נִיחָא עַל בֵּית קְבוּרְתֵיהּ אִין זְעֵירוּת שְׁנִין יֵיחֵי אִין סְגִיאוּת שְׁנִין בָּתַר דִּפְלַח לְמָרֵי עַלְמָא בְּעַלְמָא הָדֵין לְעַלְמָא דְּאָתֵי אֲגַר עוֹבָדֵי יְדוֹי יַחְסִין וְחוּכְמַת אוֹרָיְתָא דַּיָי לִגְבַר דְעַתִּיר בְּחוּכְמְתָא הֵיכְמָא דִמְעַסֵק בַּהּ בְּעָלְמָא הָדֵין וְאִשְׁתַּדַּל בְּאוּלְפָנָא כְּדֵין תְּנוּחַ עֲלוֹהִי עַל בֵּית קְבוּרְתֵיהּ וְלָא תִשְׁבְּקִנֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹהִי הֵיכְמָא דְּלָא שַׁבְקַת אִתְּתָא לְגוּבְרַהּ בִּלְחוֹדוֹהִי לְדַמָכָא:

    תורה תמימה

    מתוקה וגו'. מעשה ברבי שבא מן המרחץ והתחיל לעסוק בצרכי צבור, מזג לו עבדו את הכוס ולא היה לו פנאי לקבל, אדהכי נתנמנם העבד וישן לו. הפך רבי פניו וראהו ישן, אמר, יפה אמר שלמה, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, כגון אנו שעוסקין בצרכי צבור אף לישון לא יניחו לנו . (שם)

    אם מעט וגו׳. נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת העוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשה ריח ניחח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, מאי קרא, א"ר זירא, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל . (מנחות ק"י א׳)

    ואם הרבה יאכל. [והלא היה לו לומר אם מעט ואם הרבה יישן, אלא בלומד איירי, והכי קאמר, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה אע"פ כן יאכל בשכרו] . (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח)

12. (יב)יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ

    מצודת דוד:יש רעה חולה. נמצא רעה כאובה ביותר אשר ראיתי בעולם: עושר וגו׳. העושר היה שמור לבעליו ולא יצא מתחת ידו, אולם לא לטובתו היה שמור ליהנות ממנו באחרית הימים ולרשת לבניו אחריו, כי אם לרעתו היה שמור, על כי בעבור רוב העושר העלילו עליו המלשינים והיה מיוסר ביסורים:

    עוד פירושים על פסוק יב: רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    רש"י

    עושר שמור לבעליו לרעתו. כעשרו של קרח שעל ידי כן נתגאה וירד לשאול:

    רלב"ג

    חולה. הוא מענין ולא חלו בה ידים.

    אבן עזרא

    יש רעה חולה. יתכן היות חולה מן נחלה מכתי מהפעלים שהלמ״ד שלהם איננו שלם והענין רעה בחלי רע כענין וחלי רע הוא או תהיה מלת חולה על משקל טובה מן הפעלים שהעי״ן שלהם איננו שלם מן על ראש רשעים יחול עודנו בענין הראשון שעבודת האדמה טובה מכל ממון:

    תרגום

    אִית בִּישׁוּתָא מַרְעִיתָא חֲמִית בְּעָלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא וְלֵית לֵיה אָסוּ גְּבַר דְּיִכְנוֹשׁ עָתְרָא וְלָא עֲבִיד מִנֵּיהּ טָב לְסוֹף יוֹמַיָּא הַהוּא עָתְרָא נְטִיר לֵיהּ לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי:

    תורה תמימה

    יש רעה חולה. וכי יש רעה חולה ורעה טובה, אלא איזו היא רעה חולה, כגון עני חלוש ערום ורעב . (מ"ר)

    עשר שמור וגו׳. שאל רבן גמליאל ב"ר חנינא לרבי מונא, מהו זה דכתיב יש עושר שמור לבעליו לרעתו, אמר ליה, כל עקרה של עושר הוא עונשי', כשבא עליו עונש המלכות הוא נותן כל מה שיש לו . (שם)

    עשר שמור וגו'. רבי יהושע אומר, עושר שמור לבעליו לרעתו – זה קרח , ורבי שמואל אומר, זה נבות היזרעאלי , רבי יהודה אומר, זה המן רבי יצחק אומר, אלו בני גד ובני ראובן , רבנן אמרי, זה איוב, שהיה עשיר והעני והעשיר . (שם)

13. (יג)וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה

    מצודת דוד:ואבד. גם העושר נאבד ממנו אז בהענין הרע שהביא על בעליו הוא דבר העלילה, כי פזר הון בתת שוחד להציל עצמו מן הרעה אשר הדבקתהו: והוליד בן. עוד העושר בידו לא היה לו בן להנהותו מן העושר, ואחר אבדן העושר הוליד בן, ואז אין בידו מאומה להנהותו ולרשת אותו:

    עוד פירושים על פסוק יג: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    רש"י

    ואין בידו מאומה. אף זכות אבות:

    אבן עזרא

    ואבד העושר בענין רע. שהביא על בעליו והענין אילו אבד לבדו ולא הוליד רע היה החצי רע:

    תרגום

    וְהַהוּא עָתְרָא דִי יִשְׁבַּק לִבְרֵיהּ בָּתַר מוֹתֵיהּ יְהוֹבַד עַל דִי קְנָא לֵיהּ בְּגַוָון בִּישׁ וְלָא יִתְקַיֵם בְּיַד בְּרֵיהּ דִי יוֹלִיד וְלָא אִשְׁתָּאֵר לֵיהּ בִּידוֹי מִדָּעַם:

    תורה תמימה

    ואבד וגו׳. ואבד העושר ההוא בענין רע, רבי יצחק אומר, בענין רע שהשיב לאותו עני, שאמר לו, ראה שוקיך, ראה כרעיך, וכי לא טוב ליגע ולאכול, אומר הקב"ה לא די שלא נתת לו משלך כלום אלא במה שנתתי לו אני אתה מכניס בו עין רעה, לפיכך – והוליד בן ואין בידו מאומה – שלא יניח לבנו מאומה . (שם)

14. (יד)כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא־יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ

    מצודת דוד:כאשר. כמו שיצא ערום מבטן אמו כן ישוב ללכת אל המקום הידוע הוא הקבר, וכמו שבא מן הבטן: ומאומה וגו׳. בזה יפרש לומר לא ישוב ערום ממש כמו שבא, כי אם מאומה לא יקח מן העושר אשר קבץ בעמל להוליך עמו בידו:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    לא ישא. לא יקח כמו ובתים ונשאו (מיכה ב ב):

    בעמלו. הבי״ת הוא במקום מ״ם כמו והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח לב):

    רש"י

    ומאומה לא ישא בעמלו. כשימות לא ישא בידו שום זכות צדקה שעשה בממונו בחייו כל עומת שבא אותו הממון כן הלך:

    אבן עזרא

    כאשר. בי״ת בעמלו במקום מ״ם כמו והנותר בבשר ובלחם:

    תרגום

    הֵיכְמָא דִּנְפַק מִמְּעֵי אִמֵּיהּ עַרְטִילֵי בְּלָא כְסוּ וּבְלָא מִדָּעַם טָב כְּדֵין יְתוּב לְמֵיזַל לְבֵית קְבוּרְתֵיהּ חַסִּיר מִן זְכוּתָא הֵיכְמָא דִי אָתָא בְּעַלְמָא הָדֵין וּמִדָּעַם אֲגַר טָב לָא יְקַבֵּיל בְּטוֹרְחֵיהּ לְסוֹבָרָא עִמֵּיהּ לְעַלְמָא דְּהוּא אָזֵיל לְמֶהֱוֵי לִזְכוּ בִּידֵיהּ:

    תורה תמימה

    כאשר יצא וגו'. תניא, כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא, כמו שבא אדם לעולם כך ילך ממנו, בא בקול ונפטר בקול , בא בבכיה ונפטר בבכיה בא בחיבה ונפטר בחיבה , בא באנחה ונפטר באנחה בא בבלי דעת ונפטר בבלי דעת . (שם)

15. (טו)וְגַם־זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל־עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה־יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ

    מצודת דוד:וגם זה וגו׳. למעלה אמר שזה רעה חולה מה שראה אשר העושר שמור לבעליו לרעתו, ובזה אמר וגם זה רעה חולה שלא נשאר העושר בידו, כנגד שבא כן ילך, כמו שקבץ העושה בעמל כן הלך ממנו בעמל ובענין רע: ומה יתרון. מהו אם כן היתרון הבא לו בדבר אשר עמל לרוח מבלי תועלת:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    כל עומת. ענינו כמו כנגד, רוצה לומר שוה ודומה וכן לעומת קלעי החצר (שמות לח כא):

    רלב"ג

    שיעמול לרוח. ר״ל שיעמול לריק והבל.

    אבן עזרא

    וגם זה רעה חולה. היא לכל באי עולם כי ערומים באו וערומים ילכו כלם ומה יתרון לו שעמל לרוח:

    תרגום

    וְאוּף דָּא בִשָׁתָא מַרְעִיתָא וְלֵית לַהּ אָסוּ דְּכָל קֳבֵיל דְאָתָא לְעַלְמָא הָדֵין חַסִּיר מִן זְכוּתָא כְּדֵין יֵיזֵיל לְעָלְמָא הַהוּא ומַה מוֹתַר הֲוָה לֵיהּ דִי טָרַח לְקַבָּלַת רוּחֵיהּ:

    תורה תמימה

    כל עמת וגו'. כל עומת שבא כן ילך, כמו שבא האדם לעולם בחליטין כך אזיל ליד, בחליטין . (מ"ר)

    מה יתרון וגו'. אמר הקב"ה לאדם, חרשת וזרעת קצרת ועמרת ודשת ועשית אותה תבואה וערימה, אם אין אני מוציא לך רוח שתזרה לך מהיכן אתה חי, הא אין נותנין העומר אלא שכר אותו הרוח, הוי – ומה יתרון לו שיעמל לרוח . (שם)

16. (טז)גַּם כָּל־יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף

    מצודת דוד:גם כל ימיו. גם זאת היה בו אשר כל ימיו היה מוטרד בעסקיו ולא היה לו פנאי לאכול ביום, ולא אכל עד כי בא חשכת הלילה: וכעס הרבה. היה מלא מהרבה כעס הבא מרוב העסק, כי אי אפשר שיהיה הכל לפי רצונו הואיל ומרובים היו: וחליו. היה מלא מהחלי הבא מהרבה כעס, ובזה יצא הקצף והראה לרבים:

    עוד פירושים על פסוק טז: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    וקצף. הוא הראות הכעס אל החוץ:

    רש"י

    וחליו. כמו וחולי והו"יו יתירה כמו וי"ו של (תהלים קד) חיתו יער:

    רלב"ג

    וחליו. הוי״ו נוספת כוי״ו וחיתו ארץ.

    אבן עזרא

    גם. ביום שהוא אור לא יאכל כי אם בחשך והענין מרוב עסקיו ועמלו לקבץ ממון לא יאכל עד בוא הלילה והוא מלא כעס וחלי הנפש שהוא הפחד:

    תרגום

    אוּף כָּל יְמוֹהִי בַּחֲשׁוֹכָא שָׁרָא בְּדִיל דְלַחֲמוֹהִי בִּלְחוֹדוֹהִי טָעִים וּבִנְסִיס סַגֵּי חֲזֵי וּבְמַרְעִין וּרְגִיז הֲווֹ חַיּוֹהִי:

    תורה תמימה

    גם כל ימיו וגו'. כל ימיו בחושך – בדורו של שופטים מדבר, וכעס הרבה – שהיו מכעיסים להקב"ה במעשיהם הרעים, וחליו וקצף – וחליו אלו היסורין, וקצף שהקציפו להקב"ה ואמרו (שופטים כ״א:ג׳) למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקר היום מישראל שבט אחד . (שם)

    גם כל ימיו וגו'. דבר אחר כל ימיו בחושך – בדורו של שמואל מדבר, וכעס הרבה – שהיו מכעיסין להקב"ה במעשיהם הרעים וחליו וקצף – וחליו אלו היסורין, וקצף שהקציפו ואמרו (שמואל א ד׳:ג׳) למה נגפנו ה׳ . (שם)

17. (יז)הִנֵּה אֲשֶׁר־רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר־יָפֶה לֶאֶכוֹל־וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת־הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי־חַיָּיו אֲשֶׁר־נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים כִּי־הוּא חֶלְקוֹ

    מצודת דוד:ראיתי. בהבנת הלב ראיתי כי טוב לבן אדם ולתוספת באור אמר עוד אשר יפה וגו׳: ולראות טובה. רוצה לומר לעשות צדקה וחסד: בכל עמלו. בכל העושר שקבץ בעמל תחת השמש: מספר ימי חייו. כן יעשה בכל מספר ימיו חייו אשר החיה אותו האלהים: כי הוא חלקו. כי כל העושר הוא חלקו אשר חלק לו אלוה ממעל, ואם כן מהראוי שהוא יהנה בו והוא יעשה עמו צדקה וחסד:

    עוד פירושים על פסוק יז: רש"י, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    רש"י

    לאכול ולשתות ולראות טובה. לעסוק בתורה שהיא לקח טוב ואל יקבץ הון רב אלא בחלק הניתן לו ישמח כי הוא חלקו:

    אבן עזרא

    הנה. זה פסוק שלישי והענין בעבור שהאדם ילד עומת שבא כנגד שבא ראיתי אני שאין טוב לאדם המתעסק לקבץ ממון רק שיאכל וישמח:

    תרגום

    וְהָא דִי חֲזִית אֲנָא טָבָא הוּא לִבְנֵי אֱנָשָׁא וּדְשַׁפִּיר לְהוֹן לְמֶעֱבַד בְּעָלְמָא הָדֵין דְּיֵיכְלוּן וְיִשְׁתּוּן מִן טוּרְחוּתְהוֹן בְּדִיל דְּלָא לְאוֹשָׁטָא יְדָא בַּאֲנוּסָא וַחֲטוּף לְמִטַּר פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא וּלְמֵיחַן עֲנִיֵּי נִכְסָא מִן בִּגְלַל דְיֶחֱזוּן טָבְתָא בְּכָל טוּרְחוּתְהוֹן דִי טְרָחוּ בְּעָלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא מִנְיַן יוֹמֵי חַיּוֹהִי דִּגְבַר דִי יְהַב לֵיהּ יְיָ בְמַזָּלֵיהּ אֲרוּם הוּא חוּלְקֵיהּ לֵית אֲחוֹרָן בָּר מִנֵּיהּ:

    תורה תמימה

    לאכל ולשתות. נדרש לעיל בפרשה ב' פסוק כ"ד בלשון שיאכל ושתה.

18. (יח)גַּם כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת־חֶלְקוֹ וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא

    מצודת דוד:גם כל האדם. מוסב על סוף המקרא, זה מתת אלהים היא לומר גם ההשלטה לאכול וכו׳ יחשב מתנה מאת המקום כמו העושר עצמו: והשליטו. המשיל את לבו ורצונו ליהנות מן העושר: ולשאת. לקחת עמו לקבר את החלק אשר חלק לו אלוה ממעל, רוצה לומר לעשות עם העושר צדקה וחסד לקחת עמו זה הזכות אל הקבר: ולשמוח בעמלו. רוצה לומר שלא ירע לבבו בתתו מן העושר שקבץ בעמל:

    עוד פירושים על פסוק יח: מצודת ציון, רש"י, אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

    מצודת ציון

    ונכסים. בה כלול זהב וכסף וכלים ומקנה וכו׳ וכן בנכסים רבים שובו (יהושע כב ח):

    והשליטו. ענין ממשלה ויכולת:

    ולשאת. ולקחת:

    מתת. מלשון נתינה כמו ביום תת ה׳ (שם י יב):

    רש"י

    והשליטו לאכל ממנו. בחייו:

    לשאת את חלקו. במותו שיזכהו לעסוק בתורה ובמצות בחייו כדי שיקבל שכר:

    אבן עזרא

    ולשאת את חלקו. זה החלק שישא עמו:

    תרגום

    אוּף כָּל אֱנָשׁ דִּיהַב לֵיהּ יְיָ עוֹתָר וְנִכְסִין וְאַשְׁלְטֵיהּ [יְיָ] לְמֵיכַל מִנֵּיהּ בְּעַלְמָא הָדֵין וּלְמֶעֱבַּד מִנֵּיהּ צִדְקְתָא וּלְקַבָּלָא אֲגַר שְׁלִים בְּעַלְמָא דְּאָתֵי וּלְמִבְדַח בְּטוּרְחֵיהּ עִם צַדִּיקַיָּא הַא דָא מַתְּנָא דְּאִתְיְהִיבַת לֵיהּ בְּמַזָּלֵיהּ מִן קֳדָם יְיָ הוּא:

    אלשיך

    הנה במדרש אחר המאמר שהזכרנו מביא כד דמך רבי אבהו שהראו לו י"ג נהרין דאפרסמון ואמר כל הני לאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי כו' והנה יקשה איך היה עולה על רוחו חלילה כי לריק יגע והנה אפשר כי על שהיו לו עושר ונכסים וכבוד כמפורש בגמרא והיה ירא פן נכו לו זכיותיו והיה הולך לריק טובות העה"ז הנקרא ריק הלך כל יגיע אכן משפטי את ה' בעל הרחמים. או יאמר כי לא על אושר הנפש היה עולה בדעתו שלריק יגע אך הוא מעין ענין המאמר הקודם שע"י מה שמראה לו נפשם שבעה והם ישינים כי החומר יערב וישן ע"י מה שמראין לו שיש גם אושר לחומר והביא מאמר רבי אבהו שהראו לו י"ג נהרין וכו' והוא שהיה אפשר לומר כי אשר יהיו לו עושר ונכסים ויתענג בעה"ז החומרי כי זה יהיה חלקו של החומר מעין איכותו ושכרו הרוחני של מצותיו לנפש לבדה בעה"ב ע"כ הביא מאמר רבי אבהו שבראותו בגוף ונפש האושר ההוא הוציא כי זה הוא מעין הראוי לגוף ונפש לעתיד לבא ואמר כל הני לאבהו כלומר הנקרא אבהו שהוא בגוף ונפש ואני אמרתי לריק יגעתי הוא על חומר היגע ומכלה כחו מש"כ הנפש שיהיה מנוכה בריק טוב העה"ז שכר הגוף וזה יהיה ענין הכתוב אחרי אומרו שיש אושר גם לגוף אמר אין צריך לומר לגוף שלא נהנה בעה"ז כ"א גם האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול והתענג ממנו הפך בעלי הון המצמצמים עצמם וגם לשאת את חלקו בעה"ב ולשמוח בעמלו שהיא בעת הסילוק שא' היא השמחה כמאמרם ז"ל שזהו ותשחק ליום אחרון אל תאמרו כי ניכה טוב החומר בזה כי הנה זו מתת אלהים הוא בתורת מתנה ולא בנכוי השכר וטעם שאייחס אותם למתת ולא לנכוי פירושו הוא כי לא הרבה יזכיר האדם בעשרו הנזכר ימי חייו האמתיים של עילם הבא לעשות כי הלא האלהי' דיין הוא ורוגז הוא מענה פיו בשמחת לבו בעשרו כי נתגאה כי עשיר יענה עזות וע"כ מי שעם כל זה מכשיר מעשיו יאות לו לא ינוכה לו אושרו בעשרו. או יאמר גם כל האדם וכו' נמשך אחר פסוק הקודם שאמר כי טוב לגבר לאכול ולשתות ולראית טובה היא טובת מתן שכרו בעת סילוקו שהוא לשמוח בעה"ז ולקנות חיי העה"ב בשמחה אמר עתה אל תאמר בלבבך כי טוב היה לשלמות האדם יעשירנו הוא יתברך למען יאכל וישתה ויעבוד את ה' בשמחה מש"כ בחוסר ממון כי הלא נהפוך הוא כי הלא העושר יהולל אדם עד יבעט ויאבד כי הלא גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו שהוא הנאת העה"ז ולשאת את חלקו לעה"ב ע"י צדקה וג"ח ולשמוח בעמלו בסילוקו על מתן שכרן שמראין לו זה אינה כדבר טבעי' שע"י ממון תקנה ע"ה כי הנה מתת אלהים היא שהעושר לא יאבדנו שירים לבבו ויבעט כי הלא לא הרבה יזכה האדם בעשרו ימי חייו כי קצובים ימיו וקרובה מיתתו להכשיר מעשיו כי העושר ישכיחנה ממנו ומה שהוא מתת האלהים הוא כי האלהים מענה ועוזר בשמחת לבו של האדם ההוא בל תאבד שמחת לבו בעושר ולא כל אדם זוכה לזה והוא מאמרנו במקומות רבים כי קשה לאדם נסיון העושר מנסיון העוני:

    תורה תמימה

    אשר נתן לו וגו'. גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכל ממנו וגו׳, אמר ר' פנחס, המדה הזאת אינה נוהגת בכל בני האדם אלא במי שירצה בו הקב"ה . (שם)

19. (יט)כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת־יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ

    מצודת דוד:כי לא הרבה וגו׳. הוא מקרא מסורס, והראוי יזכור את ימי חייו כי לא הרבה, רוצה לומר יחשוב בלבבו את ימי חייו אשר אינם מרובים, לכן ימהר ליהנות מן העושר ולעשות צדקה וחסד בשמחת הלבב עודו חי: כי האלהים. כאומר פן מי יחשוב מי יודע תעלומות לב אם עשיתי בשמחת הלב, לזה אמר כי האלהים היודע מחשבות הוא לו לעד אם עשה בשמחת לבו:

    עוד פירושים על פסוק יט: מצודת ציון, רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    מצודת ציון

    מענה. ענין עדות כמו לא תענה (שמות כא יד):

    רש"י

    כי לא הרבה. שאין אורך ימים בעולם הזה:

    יזכר את ימי חייו. כי מעט הם ולא הרבה ולמה יטרח לאסוף הון יטרח בדבר העומד לו לעולם הבא בחייו:

    כי האלהים מענה וגו'. הקב"ה עדות קבועה לזה לעולם:

    בשמחת לבו. ששמח לעשות טוב בחייו וראיתי במדרש זה אלקנה שמדריך את ישראל לעלות לשילה ברגלים ובדרך שמעלה אותן לשנה זו לא היה מעלה אותן לשנה האחרת כדי לפרסם הדבר ולהרגילם לפיכך יחסו הכתוב ועלה האיש ההוא מעירו וגומר, ואומר אני שהמדרש הזה סוף המקרא הוא כי האלהים מענה בשמחת לבו זה אלקנה שקבע לו הקב"ה בכתובים והעיד עליו (שמואל א יא) ועלה האיש ההוא מעירו:

    מענה. נקוד פתח קטן לכך אני מפרשו שם דבר כמו (איוב לב) כי אין מענה בפי שלשת האנשים:

    בשמחת לבו. שהיה שמח ברגל:

    רלב"ג

    מענה בשמחת לבו. הוא מענין לענות בו והרצון בו שה׳ יתברך נותן לו עסק וענין במה שישמח לבו.

    אבן עזרא

    כי לא. יש מפרש אם לא יעמוד לו הטוב הרבה יזכור את ימי חייו שהתענג בהם ויש לו בזכירתם שמחת לבב והנכון בעיני שהוא כן יזכור כי לא הרבה ימי חייו ואת נוסף כמו ובא הארי ואת הדוב:

    כי האלהים מענה. ענינו ממציא כמו אענה את השמים והם יענו את הארץ וי״א שהוא מלשון ענה וענינו יענה השואל והמבקש כפי שאלתו ווכן יענה את הכל ומענה מן הבנין הכבד הנוסף על משקל מעלה נשיאים והענין שהמקום מסייע לו בשמחתו כי הוא נתן לו והשליטו לאכול ממנו וענין ממנו שאין ראוי שיאכל ממנו יותר מדאי:

    תרגום

    אֲרוּם לָא יוֹמִין סַגִּיאִין חָיֵי אֱנָשׁ דִי יִדְכַר יָת יוֹמֵי חַיּוֹהִי כְּמָה מִנְּהוֹן עֲתִידִין לְמֶהֱוֵי טַבְווָן וּכְמָה מִנְּהוֹן עֲתִידִין לְמֶהֱוֵי בִּישָׁין מְטוּל דְּלָא אִתְמַסְרוּ לִבְנֵי אֱנָשָׁא אֲרוּם מִן קֳדָם יְיָ אִתְגְּזַר עֲלוֹהִי כַּמָּה יוֹמִין יִסְתְּגִיף וְכַמָּה יוֹמִין יְהֵי בְּחֶדְוַת לִבֵּיהּ:

    תורה תמימה

    כי לא הרבה וגו׳ כי לא הרבה יזכור את ימי חייו – זה דור של עלי , כי האלהים מענה בשמחת לבו – זה אלקנה שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותם לשילה בכל שנה ושנה בדרך אחרת, לפיכך הכתוב מקלסו (שמואל א א׳:ג׳) ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה . (מ"ר)