הושע פרק י״ג

מתחת לכל פסוק – פירוש מצודת דוד; בלחיצה על "עוד פירושים" – מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם ואבן עזרא.

1. (א)כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת

   מצודת דוד:כדבר אפרים. ירבעם הבא מאפרים כשדבר ברעדה דברים קשים להוכיח את שלמה כמ״ש במ״א עי״ז זכה להתרומם בישראל למלוך עליהם וכאשר חטא בבעל נטרד מן העולם:

   עוד פירושים על פסוק א: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   רתת. ענין רעד כי יאחזמו רעד (שמות טו) ת״א אחדינון רתיתא:

   נשא. ענין הרמה:

   ויאשם. מל׳ אשמה ורשע:

   רש"י

   כדבר אפרים רתת. כשקנא ירבעם למקום ודבר כנגד שלמה דברים קשים וברעדה שהרי מלך גדול היה שלמה:

   נשא הוא בישראל. משם זכה להנשא להיות מלך ישראל:

   ויאשם בבעל. כיון שעלה לגדולה ויאשם בעכו"ם:

   וימות. נכרת בית ירבעם וכן בית אחאב, ויונתן תרגם כד ממלל חד מדבית אפרים רתיתא אחיד להון לעממיא מתרברבין הוו בישראל וכדו דחבו בפולחן טעותא מתקטלין:

   מלבי"ם

   כדבר, חרפתו ישיב לו אדוניו. וידבר אליו לאמר, הלא כדבר אפרים רתת בעת שדבר אפרים (שהוא המלך שאפרים היה שבטו) לעבוד את העגלים, זה היה רתת. מפני חרדה ורתת, שהתירא מצד כי נשא הוא בישראל שמצד נשיאתו התירא פן יעלה העם ירושלים ושבו אל אדוניהם אל מלך יהודה והרגוהו, ומצד יראה זו דבר לעבוד ע"א, כנזכר אצל ירבעם (מ"א י"א) והגם שעשה זה מאונס מצד רתת ויראה, בכ"ז ויאשם בבעל, היה לו זאת לאשמה ונתחייב עונש וימת, ועי"כ המיתוהו העם:

   אבן עזרא

   כדבר מדיבורו היו יריאים הגוים ואין למלת רתת חבר רק בארמית. ורבי משה הכהן פירש: זה על ירבעם שהיה מאפרים, כמו זה ירבעם בן יואש כאשר אפרש עוד.

   נשא הוא שנשאת מלכותו בישראל, כי מלך על עשרת השבטים.

   ויאשם, וימת נחשב כמת. ועוד: כי הרג אביה כל מחנהו.

2. (ב)וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן

   מצודת דוד:ועתה. בני הדור הזה הוסיפו לחטוא ולא הספיק להם עגלי הזהב שעשה ירבעם כי עוד עשו לעצמם כ״א בביתו עשה מסכה מכספם כדמות העצבים שעשה ירבעם: מעשה חרשים כלה. כל מעשה המסכה היה מעשה חרשים להדמות להעגלים של ירבעם: להם וגו׳. על העגלים היו אומרים מי שמנשק אותם שכרו הרבה מאד כאלו היה זובח לו בן אדם שהוא אצלם הגדולה שבעבודות ולכן עשה כ״א בביתו שיהא מצוי לו לנשקו בכל עת:

   עוד פירושים על פסוק ב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   מסכה. הנעשה מיציקת המתכת וכן אלהי מסכה (שמות לד):

   כתבונם. כמו כתבניתם והוא ענין דמות כמו תבגית (דברים ד):

   עצבים. כן יקראו העכו״ם:

   חרשים. אומנים:

   ישקון. מל׳ נשיקה:

   רש"י

   עתה. בית יהוא שראו כל זאת יוסיפו לחטוא:

   כתבונם. כתבניתם:

   זובחי אדם עגלים ישקון. כומרי המולך אומרים לישראל מי שזובח בנו לעכו"ם כדאי הוא להיות נושק העגל שהרי דורון חביב הקריב לו כך פירשו רבותינו בסנהד' ומיושב הוא על לשון המקרא יותר מתרגום של יונתן:

   מלבי"ם

   ועתה, אחר שרצחו את המלך בעבור אשם זה איך יוסיפו לחטא, כי עתה יגדל חטאתם ממה שהיה מקודם בהיות המלך חי, כי עתה יעשו להם מסכה מכספם כתבונם, שהמסכה שנעשה עד עתה לא הם עשאוהו רק המלך, ועתה יעשו להם המה. המסכה שנעשה עד עתה לא היה מכספם רק מכסף המלך, ועתה יעשוהו מכספם. המסכה שנעשה עד עתה לא היה מתבונתם ושכלם, ועתה יעשו להם כתבונם לפי הבנתם, הלא חטאם גדול יותר, כ"ז ישיב להם המלך הנרצח.

   עצבים. יוסיף לצייר במליצתו נשגבות מצייר שהעצבים הם מעשה חרשים כולה, ר"ל שהעצבים נעשו במלאכת חרש וחושב עד שיש להם פה לדבר, ומצייר כי עצבים להם אומרים העצבים מדברים, והם אומרים אל העם שבאים לישק אותם ולכבדם, יאמרו העצבים אליהם, זובחי אדם עגלים ישקון? אלה שזבחו אדם, היינו שרצחו את המלך על שעבד את העגלים, איך הם עצמם ישקון את העגלים? הלא אחר שבאתם לישק את העגלים מבואר כי זבחתם אדם ורצחתם בחנם?:

   אבן עזרא

   ועתה יוסיפו הדור הזה לחטוא.

   כתבונם כתבונתם כמו: וצורם לבלות שאול וצורתם.

   להם הם אומרים בני אדם להתל להם, כי הם מנשקים לבעלים שהם צורות העגלים, כמו: וכל הפה אשר לא נשק לו והם שופכים דם נקי וזהו: ודמיו עליו יטוש והנם הפך כל אדם, כי האדם ישק לאדם שהוא חבירו ויזבח העגלים למאכלו.

3. (ג)לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן־בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה

   מצודת דוד:לכן. לזאת יהיו כלים מהר כענן בוקר שהולך לו מהרה וכטל המשכים ללכת בזרוח השמש כי אז נפסק בשעה אחת: כמוץ. כמו מוץ התבואה הפורח מן הגורן ע״י רוח סערה וכמו העשן הממהר לעלות דרך ארובה:

   עוד פירושים על פסוק ג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   כמוץ. הוא פסולת התבואה כמו אם כמוץ (תהלים א):

   יסוער. מל׳ רוח סערה:

   מגרן. הוא מקום התבואה:

   מארובה. כן יקרא החלון אשר ממעל בתקרת הבית כמו וארובות השמים (בראשית ז):

   רש"י

   וכטל משכים הולך. וקטלא דמוהי פסיק:

   כמוץ יסוער מגורן. כמוצא דנשבה רוח מאידרא:

   יסוער. אשר סערה תשאנו:

   מלבי"ם

   לכן יהיו כענן בקר, לענין שימנע מאתם טובה וברכה אמר שיהיו דומים כענן בקר שנדמה שהוא ענן מביא גשמי ברכה והוא כלה והולך לו, וגם יהיו כטל משכים הולך שגם אם יקבל איזה טוב לא יאריך רק כטל שבין לילה היה ובבקר חלף הלך, ונגד שחוץ מזה עוד יביא עליהם רע בפועל ויגלם לגולה, יהיו תחלה כמוץ יסער מגורן שנושא את המוץ והדגן נשאר, כן יגלו הרשעים והטובים ישארו, ואח"כ יהיו כעשן יסוער מארובה שהרוח נושא את הכל כן יגלה את כולם:

   אבן עזרא

   לכן על כן לא יעמדו.

   משכים פירשתיו כי בחם השמש לא ימצא.

   כמוץ התבן הדק עם רוח סערה והיה ראוי להיות יסוער בפתח גדול והנה היא מלה זרה בדקדוק.

4. (ד)וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי

   מצודת דוד:ואנכי. ר״ל ראויים הם לכליון כי הלא אנכי ה׳ אלהיך מעת הוצאתיך מארץ מצרים כי אז קבלתם אותי לאלוה ומהראוי שלא תדע אלהים זולתי הואיל ואין מושיע בלתי:

   עוד פירושים על פסוק ד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   זולתי. בלתי ענינם אחד כמו בלעדי:

   רש"י

   ואנכי ה' אלהיך. ולא היה לך למרוד בי:

   מלבי"ם

   ואנכי ה' אלהיך, נגד מ"ש שאין ה' משגיח עליהם בעצמו וצריכים לאמצעי בינו ובין ה' כמ"ש ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים, וע"כ שמו להם את העגלים לאמצעי מובילי השפע, משיב להם הלא אנכי ה' אלהיך מארץ מצרים הלא משם הוצאתי אתכם בלא אמצעי, ואז אלהים זולתי לא תדע ר"ל לא שימצא אלהים זולתי שני לי. ואף מושיע אין בלתי שלא נמצא מושיע שליח מאתי להושיע כי הושעתי אתכם בעצמי בלא אמצעי:

   אבן עזרא

   ואנכי הטעם איך שבת לנשוק לעגל שלא יושיע ולא ישביע והנחת אלהיך מימים קדמונים שהושיעך וידע כל צרכיך, כדרך יודע צדיק.

5. (ה)אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת

   מצודת דוד:אני ידעתיך. נתתי לבי לדעת צרכך במדבר ולהזמין לך וכאומר הואיל ומתחלה ועד סוף השגחתי עליך ופנית לעבודת כוכבים לכן ראוי אתה לכליון: בארץ תלאובת. כפל הדבר במ״ש:

   עוד פירושים על פסוק ה: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   תלאובות. ענין צמאון ואין לו דמיון ויתכן שהוא כמו תל אובת ר״ל תל שחואבים בו לכל דבר כי לא ימצא שם מה:

   רש"י

   אני ידעתיך. נתתי לב לדעת צרכך וספקתיך:

   תלאובות. אין לו דמיון ופתרונו לפי עניינו תל שאובין בו כל טובה ואין מוצאין:

   מלבי"ם

   אני, וגם במדבר אחר שהוצאתיך ממצרים אני ידעתיך בהשגחתי וידיעתי למלאת כל מחסורכם בארץ תלאבות, שלא היה אפשר שתתקיימו רק ע"י נסים מתמידים מהמן והבאר ועמוד ענן שהיו כולם רק מאתי, כי הנסים יהיו מהאל לבדו:

   אבן עזרא

   אני, תלאובות ארץ ציה וצמא וככה בלשון ישמעאל ולהיותו כל תלאות בו, דרך דרש ולא דרך פשט.

6. (ו)כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל־כֵּן שְׁכֵחוּנִי

   מצודת דוד:כמרעיתם. כאשר באו אל מקום מרעיתם היא א״י נשבעו שם בטובה וכאשר נשבעו רם לבבם ולכן שכחו בי:

   עוד פירושים על פסוק ו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   כמרעיתם. מל׳ מרעה:

   רש"י

   כמרעיתם. כאשר באו לארץ מרעית' והיו שבעי' אז:

   שבעו וירם לבם. כמו וירם במטה (שמות ז׳:כ׳) לשון מרים דבר אחר וירם בכאן ויגבה הוא עצמו:

   מלבי"ם

   כמרעיתם, רק אחר שהבאתים מן המדבר לארץ מושב ושם מצאו מרעה וישבעו, ועל ידי ששבעו ע"כ וירם לבם, על כן שכחוני. כמ"ש ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך:

   אבן עזרא

   כמרעיתם יספר הנביא הטובות שעשה השם עם אבותיהם, בבואם מהמדבר אל ארץ כנען.

7. (ז)וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ־שָׁחַל כְּנָמֵר עַל־דֶּרֶךְ אָשׁוּר

   מצודת דוד:ואהי. לכן אהיה למולם כשחל הטורף טרף: כנמר. כמו הנמר הצופה ומביט בדרך למצוא טרף כן אראה אני להסתכל בדרך מהלכם להכשילם ולאבדם:

   עוד פירושים על פסוק ז: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   ואהי. כמו ואהיה:

   שחל. שם משמות האריה:

   כנמר. שם חיה:

   אשור. ענין הבטה וראיה כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז):

   רש"י

   על דרך אשור. כל אשור שבמקרא דגש וזה רפי שאינו שם מקום אלא אארוב ואשקוד כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כד):

   מלבי"ם

   ואהי להם כמו שחל, ר"ל טובת האל שכחו וכפרו בטובותיו, אבל הרעה הבאה עליהם הם מיחסים אותה אל ה' עד שה' נדמה בעיניהם כחיה רעה הטורפת, כשחל וכנמר כדוב וכלביא. וחשב ארבעה אלה נגד ארבע מלכיות שהשחיתו אותם, והשחל הוא מלכות בבל ואשרו, שכן דניאל ראה קדמיתא כאריה (וכמ"ש למעלה בפסוק ה' כאריה ישאג), והנמר הוא מלכות יון, ועז"א כנמר על דרך אשור שהוא בא על דרך א"י כי הוא לא הגלה אותם מארצם, וכמ"ש נמר שוקד על עריהם:

   אבן עזרא

   ואהי פועל עבר על הרעות שהביא השם עליהם.

   אשור תואר, כמו עצום שילכו אשורי אדם בו ועוד.

8. (ח)אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם

   מצודת דוד:אפגשם. אפגוש בהם להרע להם כדוב השכול מבניו שדרכו להזיק את כל מי שיפגוש: סגור לבם. לפי שהמשילו לדוב אמר לשון הנופל בו שקורע עד הלב הסגור תחת החזה: ואוכלם שם. במקום שאמצאם אוכלם כלביא: חית השדה. הכ״ף של כלביא משמשת בשתים ור״ל אהיה כחית השדה אשר תבקעם כלומר הרגילים לבקעות:

   עוד פירושים על פסוק ח: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   אפגשם. ענין פגיעה:

   כדוב. שם חיה:

   שכול. מי שבניו מתים קרוי שכול כמו ואני כאשר שכולתי שכלתי (בראשית מ״ג:י״ד):

   כלביא. שם משמות האריה:

   תבקעם. מל׳ בקיעה:

   רש"י

   כדוב שכול. כמו שוכל כאשר תאמר חנון ורחום כך שכול כלומר כלו לבוש שכולים ומוכן לשכל אנשים:

   ואקרע סגור לבם. כדרך הדוב אוחז צפרניו בחזה וקורע עד הלב ל"א סגור לבם את לבם הסגור מלהבין לשוב אלי:

   מלבי"ם

   אפגשם כדוב שכול, היא החיה השנית שראה דניאל דמיא לדוב שהוא מלכות מדי. ואז ואקרע סגור לבם בימי המן, שאז פתחו את לבבם ושבו בתשובה, ואוכלם שם כלביא, בגלות אדום שהיא החיה הרביעית אשר אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה, ר"ל שבימי כל הגליות האלה נדמה להם שאני הטורף אותם ובאמת הוא טעות כי חית השדה תבקעם, שע"י שהסתרתי פני מהם באים עליהם חית השדה ומבקעים אותם:

   אבן עזרא

   אפגשם כדוב שכול יש אומרים: שנהרגו בניו, או הוא תואר יוצא.

   וטעם חית השדה אני אכלה קצתם בדבר וברעב, וחית השדה תבקע קצתם.

9. (ט)שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי־בִי בְעֶזְרֶךָ

   מצודת דוד:שחתך ישראל. אתה ישראל חבלת בעצמך כי בי תלוי עזרך ולמה לא פנית אלי:

   עוד פירושים על פסוק ט: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

   מצודת ציון

   בעזרך. הבי״ת נוספת וכן ומצנפת בד יצנוף (ויקרא י) ות״א ומצנפתא:

   רש"י

   שחתך ישראל. חבלת עצמך ישראל כי בי פשעת מרדת בעזרך ומקרא קצר הוא זה והמבין בלשון המקרא מיושב הוא על הלב:

   כי בי. כי בי היה המרד אשר מרדת וא"ת מה איכפת לך בעזרך מרדת כשמרדת בי:

   מלבי"ם

   שחתך ישראל, מה שאתה ישראל נשחת מביתו שדי לא אני העושה זאת רק הוא שחתך, ע"י שאתה משחית דרכך זה הוא המשחית אותך ואתה משחית א"ע:

   כי בי, מה שאתה חושב כי שחתך תלוי בי, הוא מצד שהייתי בעזרך, ועי"כ כשהחלותי להסתיר פני ממך ושלא לעזור אותך אתה נשחת, ואני הסבה לזה בשב ואל תעשה לא בקום ועשה:

   אבן עזרא

   שחתך, כי בי ניחום כמו יצר שהוא בעזרך.

10. (י)אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל־עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה־לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים

    מצודת דוד:אהי. ר״ל אני אהיה עומד ומתקיים לעד אבל מלכך שהעמדתי לך אפוא הוא וכי יושיעך בכל עריך שבא האויב עליהן: ושופטיך. גם שופטיך איפוא הם אשר שאלת בימי שמואל הנביא ליתן לך מלך ושרים מה תועלת בהם אם אינך פונה אלי:

    עוד פירושים על פסוק י: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    אהי. אהיה בהויתו ואתקיים ודוגמתו ויהי ריב ומדון ישא (חבקוק א׳:ג׳):

    אפוא. איה פה:

    רש"י

    אהי מלכך איפוא. י"ת איה מלכך ואני אומר אינו צריך לעקרו ממשמעותו אהי עומד מנגד לראות איפא מלכך שאעשה עצמי רואה מה אחריתך איפא מושיעך:

    מלבי"ם

    אהי מלכך ר"ל הלא שחתך בא מצד שאין לך מלך שע"י שמרדו בהושע והלשינו אותו למלך אשור עי"כ נשחתו (כנ"ל סימן י'), אומר וכי אני אהיה מלכך? להגן בעדך בפני מלך אשור, אפוא ויושיעך בכל עריך, שיעורו אפוא בכל עריך ושופטיך ויושיעך, בקש בכל עריך ובכל שופטיך אפוא נמצא המלך שיושיעך.

    אשר אמרת תנה לי מלך ושרים, ר"ל כי בימים קדמונים בימי השופטים היה ה' מלכם בראשם ומושיעם כמו שהיה בימי שמואל ואז התקבצו ויבקשו להם מלך כי מאסו במלכות שמים כמו שהתרעם עליהם שמואל ע"ז, וה' א"ל כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, כי תחלה היו תחת השגחת ה' למעלה מן הטבע והם בקשו להתנהג בדרך הטבע כמו שפרשתי שם באורך, וע"כ אמר להם איך תבקש עתה שאני אהיה המלך שלך, הלא מאסת במלכותי בחרת לך מלך שיושיעך בדרך מלחמה, ואמרת תנה לי מלך ושרים, וא"כ איה הוא שיושיעך:

    אבן עזרא

    אהי יש אומרים: הפוך כמו איה. והנכון: כאומרו: אהי מלכך איפוא הוא.

    יושיעך מידי ומיד החיות.

    ושופטיך הטעם כפול.

11. (יא)אֶתֶּן־לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי

    מצודת דוד:אתן וגו׳. ר״ל כמו מה שנתתי לך מלך היה באפי כי היה רע בעיני ה׳ על ששאלו להם מלך כמ״ש בש״א: ואקח. וכ״כ לקחתיו מן העולם בעברתי כי שאול המלך הראשון מת במלחמה בקצרות שנים:

    עוד פירושים על פסוק יא: מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    בעברתי. מל׳ עברה וזעם:

    מלבי"ם

    אתן, בעת שנתתי לך מלך בימי שמואל היה באפי, כי ידעתי שסופכם להתחלק, ולעבוד את העגלים והיה זה שלא ברצוני.

    ואקח בעברתי, שהושע שהיה המלך האחרון היה טוב מן המלכים אשר לפניו ולא היה ראוי שיענש מצד מעשיו רק זה היה מצד העברה הכוללת, ע"י שהיה לי עברה על הכלל (שזה גדר שם עברה) לקחתיו מכם הגם שלא חרה אפי עליו:

    אבן עזרא

    אתן לך מלך כשאול שאמר הנביא: כי אותי מאסו ממלוך עליהם, עתה אקחנו בעברתי:

12. (יב)צָרוּר עֲוֺן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ

    מצודת דוד:צרור. אל תחשבו ששכחתי עון אפרים כי צרור הוא בקשר מעולה וחטאתו צפונה אצלי לשמרם עד שתתמלא הסאה:

    עוד פירושים על פסוק יב: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    צרור. ענין קשירה כמו צרור כספו (בראשית מב):

    צפונה. ענין הטמנה כמו יצפון לצדיק (משלי יג):

    רש"י

    צרור עון אפרים. לא ויתרתי עליו צפון הוא אתי:

    מלבי"ם

    צרור, ר"ל אפרים אינו עוזב את עונותיו רק עונו צרור אצלו וחטאתו צפונה, והוא שומר אותם ואינו רוצה לעזבם ולשוב בתשובה:

    אבן עזרא

    צרור הוא בלבי לא אשכחנו, כאשר שכחוני הכתוב למעלה.

13. (יג)חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ הוּא־בֵן לֹא חָכָם כִּי־עֵת לֹא־יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים

    מצודת דוד:חבלי יולדה. מכאובות יבואו עליו כחבלי יולדה: הוא בן לא חכם. לראות את הנולד אשר תגיע העת אשר לא יוכל עמוד כשישב על המשבר להוליד בנים ר״ל בעת הגמול כאשר תתמלא הסאה ולפי שהמשילו לאשה יולדת אמר לשון הנופל בה:

    עוד פירושים על פסוק יג: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    חבלי. כן יקראו מכאובי היולדת וכן תזעק בחבליה (ישעיהו כ״ו:י״ז):

    במשבר. הוא מקום מושב היולדת כשכורעת ללדת וכן כי באו בנים עד משבר (שם לז):

    רש"י

    כי עת. צרה באה לו אשר לא יוכל לעמוד ולהתקיים:

    במשבר בנים. שהיולדת יושבת עליו לילד ובלע"ז קורין למשבר שיל"א:

    במשבר בנים. כמשבר העשוי ללידת בנים:

    מלבי"ם

    חבלי יולדה יבואו לו, ממשיל את החבלים והצירים שבאו על האומה כחבלים הבאים ליולדה, שכל שיתרבו החבלים והצירים תגדל התקוה, כי תמלט את הולד מבטן המלאה ויופסקו החבלים. וכבר אמר כמליצה זאת (ישעיהו ל״ז:ג׳) כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, שר"ל שלפי רוב החבלים נדמה שהבנים אשר בבטנה באו עד המשבר וקרובים להולד רק שהיולדה אין לה כח להוציא הבנים מרחמה ולהולידם. והנמשל שכבר רבו הצרות והחבלים עד שידמה שהגיע הזמן שיצאו בני האומה מן המצר ויולדו להיות עם נושע בה' שזה ציור לידת האומה, רק שהיולדה חסר לה הכח העצמי שבו תדחה הטבע את העובר לחוץ, היינו שחסר לה המצות והמע"ט שעל ידם יולד העם להיות בני אל חי, ופה ימליץ שאחר שבאו להאומה חבלי יולדה, הבן אשר בבטן אינו חכם, כיתר הבנים שיש להם חכמה לצאת מן הבטן בעת הלידה ולעמוד על המשבר ששם יעמדו הבנים בעת הלידה ושם יושעו לצאת ולהולד, וז"ש הוא בן לא חכם, כי עת שהגם שהגיע העת ורגע של הלידה, והיה לו לצאת ולעמוד על המשבר ולהולד, אבל הוא לא יעמד במשבר ששם יולדו בנים ויצאו מרחם, כי ע"י שאינו חכם לא השכיל לצאת בעת הלידה ולעמוד על המשבר ונשאר כנפל בבטן אמו, והמליצה שאז היה העת שתולד האומה ותתחדש, כי כבר היה להם חבלי יולדה מרוב הצרות, רק שלא עמדו על המשבר היינו שישובו בתשובה שזה הדרך אל הלידה, וע"כ הקדים מ"ש צרור עון אפרים, שמציין את העון כדמים המותריים הצרורים בבטן המלאה ואין מניחים את הולד להולד, וכן העון והחטאת הצרור וצפון אתם עכבום מלעשות תשובה ולהולד, הגם שהיה כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה:

    אבן עזרא

    חבלי והבן שיוליד ידעתי כי סכל יהיה כאבותיו ולא חכם, על כן עת לא יעמוד במשבר בנים, כי מיד ימות.

14. (יד)מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם אֱהִי דְבָרֶיךָ מָוֶת אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי

    מצודת דוד:מיד שאול אפדם. הנה מעולם פדיתים מן השאול וגאלתים מן המות אבל כשתתמלא הסאה אהיה אני מדבר עליך דברי מות אהיה אני מכריחך לרדת שאולה: נחם יסתר מעיני. ר״ל עד הנה נחמתי על הרעה אבל מאז יהיה התנחומין נסתר מעיני כי לא אנחם עוד:

    עוד פירושים על פסוק יד: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    קטבך. ענין כריתה וכן מקטב ישוד צהרים (תהילים צ״א:ו׳):

    נחם. מלשון תנחומין:

    רש"י

    מיד שאול אפדם. אני הוא שהייתי פודם מיד שאול וגואלם ממות אבל עתה אהי דבריך מות אשים עצמי לדבר עליך דברי מות:

    אהי. קוטב עליך גזרת שאול:

    נוחם יסתר מעיני. לא אנחם על הרעה הזאת, נוחם לשון ניחום והמ"ם משורש התיבה כמו מ"ם של נועם שהרי הטע' למעלה והחי"ת נקוד פתח ואם היה לשון נח והמ"ם משמש בו לשון רבים היה טעמו תחת החי"ת ונקודה קמץ נוחם רוחם:

    מלבי"ם

    מיד, מפרש מ"ש שהיה להם אז העת להולד, כי אני חשבתי אשר מיד שאול אפדם שיעשו תשובה ע"י רוב הצרות וחבלי יולדה ובזה אפדם מיד מלך אשור, ואגאלם ממות, ומשל השאול הוא הגלות, ומשל המות הוא ההרג שהרג בם, שחשב ה' שיצילם שלא יגלם מן הארץ וגם שלא יהרוג בם הרג רב, ובזה יולדו מחדש, אבל הם לא עמדו על המשבר ולא עשו תשובה, ועתה אהי דבריך מות, מסב פניו אל המות והשאול, וידבר אליו בנוכח, עתה לא די שלא פדיתי אותם מידך, כי אני אהיה מעתה הדבר שלך אתה מות! הדבר שהוא השליח שאתה שולח להמית אהיה אנכי, ר"ל אהיה השליח שלך להמיתם ולכלותם.

    ואהי קטבך שאול, אתה שאול! הקטב מרירי שלך שאתה מכלה בם אנשים, אהיה אנכי, ר"ל אהיה השליח שלך להגלותם, ר"ל שלא לבד שלא אפדם כי לא עשו תשובה, עוד אכלם במות ואגלם מארצם בהשגחתי ואהיה מסייע לזה, נוחם יסתר מעיני, ר"ל כי הנוחם והחרטה שהיא הסבה תמיד להשיב את הגזרה הרעה, שע"י הנוחם ישיב חמה, ר"ל שע"י שיתנחמו העם על מעשיהם וישובו בתשובה ינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות, עתה יסתר נוחם ולא יבא נגד עיני, כי העם אין מתנחמים ומתחרטים על מעשיהם ואני לא אנחם על הרעה:

    אבן עזרא

    מיד שאול הייתי פודה אבותיך עתה אני אהיה דבר המות שלך, גם אהי קטבך. והעד מדבר באפל יהלך מקטב כטעם הכרתה. ויש אומרים: כי אהי כמו איה שאמרו: כרתנו ברית את מות.

    נוחם שם, מגזרת וינחם ה' והטעם שלא אנחם.

15. (טו)כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא יָבוֹא קָדִים רוּחַ יְהוָה מִמִּדְבָּר עֹלֶה וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל־כְּלִי חֶמְדָּה

    מצודת דוד:כי הוא. כי מתחלה היה אפרים מגדל פרי בין האחים ר״ל שהיה גדול וחשוב בין האחים כמ״ש ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (בראשי׳ מח): יבוא קדים. עתה משחטא בעגלי הזהב יבוא רוח קדים רוח חזק הבא מה׳ העולה מן המדבר שאין שם דבר לעכב חוזק נשיבת הרוח והרוח הזה ייבש המקור ויחרב המעין ועל שאמר דבריו במשל יפרש לומר הוא ר״ל הרוח הזה והוא אשור ישלול האוצר של כל כלי חמדה:

    עוד פירושים על פסוק טו: מצודת ציון, רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא

    מצודת ציון

    יפריא. מל׳ פרי:

    ויבוש. מל׳ יבשות:

    מקורו. הוא המעיין:

    ויחרב. מל׳ חורב ויובש:

    ישסה. ענין בזה ושלל כמו ומשנאינו שסו למו (שם מד):

    רש"י

    כי הוא בין אחים יפריא. ת"י ארי אינון מתקריין בנין ועובדין מקלקלין אסגיאו אחים ל' דבר רע כמו (יחזקאל כ״א:כ׳) את עשויה לברק ואמר אח אל כל תועבות (שם ז):

    יפריא. לשון פורה ראש ולענה (דברים כ״ט:י״ז) ואני אומר אחים לשון ותרענה באחו (בראשית מ״א:ב׳) בין אחים יפריא מפריח וצומח באחו בין אחים בין הגדל בפלגי מים אשר תמיד יפריא ולפי שדימהו לאחו הוא אומר יבא קדים ויבוש מקורו, ד"א כי הוא בין אחים יפריא ירבעם הוא בן שהפריא אחוותן של ישראל על ידו נחלקו לשני ממלכות יפריא לשון פרא אדם:

    יבוא קדים. מלך תקיף כרוח קידומא במימרא דה' מאורח מדברא יסק:

    הוא ישסה. אותו המלך ישסה אוצרות כל כלי חמדתו:

    מלבי"ם

    כי הוא בין אחים יפריא, מוסב על הנוחם, הוא, הנוחם, לא ישא פרי רק בין אחים, בעת שישראל אחים ומתחברים זל"ז אז היה אפשרות אל הנוחם, והוא כי כבר התבאר שבימי הושע בן אלה הזניחו את עבודת העגלים, ובטלו את הפרדיסאות שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל, רק שהיו כתות שחלקו עליו מטעם זה והלשינוהו למלך אשור (כנ"ל ח' ד', י' ב' ז') וכן מבואר בדה"ב ל' שחזקיה שלח שלוחים אל השבטים שישובו אל ה' והיו משחקים עליהם ומקצתם נכנעו ויבואו לירושלים, הרי היו ביניהם אז שתי כתות, ועי"ז לא הפריא שם הנוחם פריו ולא שבו כולם בתשובה, וגם ה' לא נחם על הרעה, ועי"כ יבא קדים עי"ז יבא עליהם מלך אשור שבא אז עליהם מצד מזרח מעבר הירדן והלך דרך המדבר, והוא רוח ה' שה' שלחו עליהם ממדבר עולה עליהם, יבוש מקורו כי הוא החריב את הארץ ששם היה מקור ישראל, ועי"ז יחרב מעינו המעין הנמשך מן המקור שעי"כ התפזרו לארבע רוחות השמי' וחרבו מימי שפעם וקיומם והצלחתם, הוא ישסה אוצר, גם הוא הרוח הזה, ישסה כל אוצרותם וכל כלי חמדתם, ואין להם תקוה עוד כי אבדו ונדחו בעונם:

    אבן עזרא

    כי הוא בין אחים מגזרת באחו.

    יפריא כמו יפרה החליא, כמו החלה, והטעם: דרך משל כאשר הזכיר במרעיתם ספר איך יהרגם השם ויכריתם.

    ויבוש כמו: וייבש, או כמשמעו, שיכזבו מימיו. וטעם זה הרוח, משל לאויב שהוא ישסה.