אסתר פרק ה׳

מתחת לכל פסוק – פירוש רש"י; בלחיצה על "עוד פירושים" – מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, אלשיך ותורה תמימה.

1. (א)וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת

   רש"י:מלכות. בגדי מלכות ורבותינו אמרו שלבשתה רוח הקדש כמו דאת אמר (ד"ה א י"ב) ורוח לבשה את עמשי:

   עוד פירושים על פסוק א: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

   מלבי"ם

   השאלות: היל"ל בגדי מלכות מהו ההבדל בין בית המלך ובית המלכות:

   ותלבש אסתר מלכות, המלכות לבשתה ויהי כמדה, עד שכל רואיה הכירו כי לה יאות המלוכה ע"ד (איוב כ״ט:י״ד) צדק לבשתי וילבשני: ותעמוד והמלך יושב, בית המלכות היה קרוב אל החצר ששם ישב על כסאו לשפוט את העם ולפנים ממנו היה בית המלך, שהם החדרים המזומנים לצרכו לשבת שם, ושם היה יושב תמיד בעת שלא היה עוסק בצרכי הנהגת העם, ולכן עמדה אסתר נוכח בית המלך המיוחד לו אבל בהשגחת ה' הזדמן שהמלך ישב עתה בבית המלכות שהוא קרוב אל החצר, וגם הזדמן שהעמיד את הכסא נכח פתח הבית, באופן שראה אותה תיכף ומיד:

   רלב"ג

   ותלבש אסתר מלכות. רוצה לומר ותלבש אסתר בגדי מלכות:

   אבן עזרא

   ותלבש אסתר מלכות. הטעם לבוש מלכות כי מלת ותלבש לעדה. נכנסה אל החצר הפנימית ושומרי השער לא יכלו לדבר לה מאומה כי היא המלכה.

   תרגום

   וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָהָא דְפִסְחָא וּלְבַשֵׁת אֶסְתֵּר לְבוּשֵׁי מַלְכוּתָא וּשְׁרַת עֲלָהּ רוּחַ קוּדְשָׁא וְקָמַת וְצַלִיאַת בְּדָרַת דְבֵית מַלְכָּא גַוָאָה דְמִתְבְּנֵי לְקָבֵל בֵּית מַלְכָּא דִי בִירוּשְׁלֵם וּמַלְכָּא הֲוָה יָתֵיב עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ בְּבֵית מַלְכוּתָא וּמִסְתַּכֵּל כָּל קָבֵל תְּרַע בֵּיתַיָא עֲנָת אֶסְתֵּר וְכֵן אֲמָרַת רִבּוֹן דְעַלְמָא לָא תִמְסְרִנַנִי בְּיַד עֲרֵלָא הָדֵין וְלָא תַעֲבֵד רְעוּת הָמָן רַשִׁיעָא מִנִי הֵיכְמָא דִי עֲבַד מִן וַשְׁתִּי דְשָׂם טְעֵם עַל מַלְכָּא וּפַקֵיד לְמִקְטְלָהּ בְּגִין דַהֲוָה צָבֵי לְמִסַב יַת בְּרַתֵּיהּ וְכַד אִתְכְּנָשׁוּ עוּלֵמָתָא לִידוֹי דְהַגֵי הֲוַת תַּמָן בְּרַתֵּיהּ דְהָמָן וַהֲוַת צָבְיַת מִן שְׁמַיָא דְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא הֲוַת מְקַלְקְלָא בְרֵיעָא עֲצוּצָא וּבְמוֹי דְרִגְלָן וּפוּמָהּ הֲוָה סְרִי לַחֲדָא וְאַפִּיקוּ יָתָהּ בִּבְהִילוּ וּמִינָהּ אִסְתְּקַף עֲלַי הָדָא לְאִתְנַסְבָא לֵיהּ וּכְעַן שַׁוֵי יָתִי לְרַחֲמִין בְּעֵינוֹי דְלָא יִקְטְלִינַנִי דְיַעֲבֵיד צָבוּתִי וּבָעוּתִי דִי אֲנָא בָעֲיָא מִנֵיהּ וְאוֹף אַנְתְּ בְּרַחֲמָךְ סַגִיאִין חוּס עַל עַמָךְ וְלָא תִמְסַר בְּנוֹי דְיַעֲקֹב בִּידוֹי דְהָמָן בַּר הַמְדָתָא בַּר עֲדָא בַּר בִּזְנָאִי בַּר אַפְלִיטוּס בַּר דְיוֹסוֹס בַּר פְּרוֹס בַּר חַמְדָן בַּר תַּלְיוֹן בַּר אַתְנִיסוֹמוּס בַּר חָרוּם בַּר חַרְסוּם בַּר שְׁגַר בַּר גְנַר בַּר פַּרְמַשְׁתָּא בַּר וַיְזָתָא בַּר אַגָג בַּר סוּמְקָר בַּר עֲמָלֵק בַּר אֱלִיפַז בַּר עֵשָׂו רַשִׁיעַיָא:

   אלשיך

   הנה מלת ויהי מיותרת ומהראוי יאמר ביום הג' וגו' אך ויהי מורה על הויה שנתחדשה ועוד שהיל"ל בגדי מלכות שע"כ הוצרכו רז"ל לומר שנתלבשה רוח הקודש שהוא מלכות שמים וגם מה ענין ותעמוד בחצר וגו' כי לרז"ל הוא שהתפלל' שם בעמידה. אמנם יאמר ותלבש וגו' כענין מז"ל על פ' צדק לבשתי וילבשני שארז"ל אני הייתי מתלבש בצדק והצדק מתלבש בי כי הייתי נאות אל הצדק והצדק נאות אלי כאדם שהוא נאה ללבושו ולבושו נאה לו ועד"ז יאמר ויהי ביום הג' וגו' לומר הנה עד כה היה המלכות בלתי נאות לאסתר למה שהית' גולה וסורה ככל נשי ישראל אשר בגלות מדי ואיכה תצלח למלוכה כי ע"כ בעיני מרדכי יפלא והיה יום יום מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת מה יעשה בה כי לא על חנם הגיע למלכות ובראותו רעת המן האגגי אז אמר לה ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות כנ"ל שאמר מאין ולאין הגעת למלכות וכל ישראל בגלות אך אין זה רק לעת כזאת שתגן בעד בית אביך ותסתכן עליהם ולכן אמר שכל הגיעה למלכות לא היה צודק אליה רק אל עת כזאת שתסתכן בעד ישראל נמצא שעד העת ההיא לא היה המלכות נאות אליה ומתלבש בה וזהו ויהי ביום הג' שהלכה ותסתכן בעד עמה אז קנתה הוי' חדשה והיא ותלבש אסתר מלכות כי אז נתלבשה מהמלכות ויהי נאות אליה למה שלעת כזאת הגיעה למלכות מש"כ מתחלה שהיה לה המלכות כדבר מושאל ולא צודק אליה ומה עשתה בהגיעה אל החצר הפנימי אשר שם גבול היות בן מות אשר לא יקרא ויבא כאומר כל איש ואישה וגו' אחת דתו להמית עמדה נצבת ולא הלכה למען יראנה המלך ויתן אל לבו לאמר הלא אם העדר צניעות גרם לה לבא למה זה עומדת ואינה באה מיד פנימה ולמה לא עמדה מלכת טרם הגיעם אל החצר הפנימי אך אין זה רק כאומרת הנה הגעתי אל גבול אשר הבא בו הוא בן מות לכן אם טוב בעיניך הנני אמות טרם אתקרב פנימה ובזה תוסר מנגד עיניו מה שאמרו רז"ל שאמר חבל על דאבדין כי ושתי לא רצתה לבא וזו באה אלי מעצמה אך בעמד' יאמר אם בלבה היה לבקש את דודה למה לא באה ותאבה למות שמה אך הלא דבר הוא ונפשה מרה לה ותתצב כאומר מתה אנכי והוא יתברך ברוב רחמיו עליה ועל עמו ראה והתקין יהיה המלך יושב נוכח פתח הבית שיראה פניה בעצמו ולא על פי מגיד לאמר הנה אסתר עומדת בחצר כי בראות פניה טרם ידברו אליו דבר ותשא חן וחסד לפניו כי חוט של חסד משוך על פניה וכל לשון תקום אתה לדבר סרה תאלם אך אם לא היה רואה פניה רק נודע לו על פי מגיד אז לא יבצר מהעומדים לפני המלך להשטין על דעיילה בלא בר וגם לא יהיה חינה בעיניו כי לא ראה פניה ע"כ מה' יצא והי' המלך יושב נוכח פתח הבית שיראנה מיד וע"כ ויהי כראות וכו' נשא' חן בעיניו מש"כ אם לא היה רואה פניה כאמור:

   תורה תמימה

   ויהי ביום השלישי. למה ביום השלישי, לפי שאין ישראל נתונין בצרה יותר משלשה ימים, וכן ביוסף הוא אומר (פ' מקץ) ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים, וכן ביונה הוא אומר ויהי יונה במעי הדגה שלשת ימים ושלשה לילות, וכן לעתיד הוא אומר (הושע ו׳:ב׳) ביום השלישי יקימנו ונחיה . (מ"ר)

   ותלבש אסתר מלכות. בגדי מלכות מבעי ליה, א"ר חנינא, שלבשתה רוח הקודש, כתיב הכא ותלבש וכתיב התם (ד"ה א' י"ב) ורוח לבשה את עמשי, מכאן לאסתר שנביאה היתה . (מגילה י"ד ב')

   ותלבש אסתר מלכות. [בגדי מלכות מבעי ליה] אלא שלבשה מלכות בית אביה [מ"ר פ' וירא פרשה נ"ו].

2. (ב)וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת־שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט

   עוד פירושים על פסוק ב: מלבי"ם, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

   מלבי"ם

   ויהי מספר כי באהבת המלך את אסתר לא עלה בלבו מעולם שהגזירה הזאת שלא יכנס איש לחצר המלך הפנימית בלא רשות יכלול גם את אסתר, כי ביאתה אצלו אף לבית מלכותו היה חביב ויקר לו ולא חשב עליה כלל שתצטרך לעמוד בחצר ולהמתין עד שיושיט לה השרביט, וע"כ כראות המלך את אסתר, הגם שהיא אסתר המלכה ולא עליה תחול הגזירה זאת, מ"מ בענותה עומדת בחצר ואינה נכנסת לפנים, מצד זה נשאה חן בעיניו, כי ראה שזה אך מענות צדק אשר בלבה, עשה רצונה ויושט לה את שרביט הזהב, ומספר כי הזדמן שהשרביט היה בידו בעת ההיא שזה ג"כ דבר שאין רגיל, ובהשגחת האל המשגיח:

   תרגום

   וַהֲוָה כַּד חֲזָא מַלְכָּא יַת אֶסְתֵּר מַלְכְּתָא קַיְמָא כַּד נְסִיסָא בְּדָרְתָא וְתַרְתֵּין עֵינָהָא זָלְגָן דִמְעִין וּמִסְתַּכְּלָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָא מִן יַד אַטְעִינַת רַחֲמִין בְּעֵינוֹי וְאוֹשִׁיט מַלְכָּא לְאֶסְתֵּר יַת תִּגְדָא דְדַהֲבָא דַהֲוָה נָקֵט בִּידֵיהּ וּקְרִיבַת אֶסְתֵּר וּמְטָת לִידָא וַאֲחִידַת בְּרֵישָׁא דְתִגְדָא:

   אלשיך

   הנה אומר ויהי הוא יתור ומהראוי יאמר וכראות המלך וע"ד רז"ל שמתחלה בערה בו חמתו ואח"כ הוא יתברך היפך לבו וישניה לטוב יאמר ויהי כראות כלומר כי וי וצרה היה כראות וכו' שהוא בתחלת הראיה כי עדין לא הביט בה בעצם וז"א כראות בכ"ף הדמיון אך מיד בהביטו נשא' חן וכו' כי בתחלת ההבטה לא כן היה ואף גם זאת על כי ראה פניה בעצמו טרם יוגד לו ע"פ מגיד כאמור בסמוך. עוד אפשר שאמר ויהי וכו' כי הנה בראות המלך האשה הבאה אל ביתו מעצמה הלא ירע בעיניו מאד ומה גם למה שאמרו רז"ל שזכר את ושתי ואמר חבל על דאבדין אך זאת השיב אל לבו כי ראה אותה עומדת ונצבת בחצר אז אמר אם היה לבה לבקש אהבה בהעדר צניעות למה זה עמדה בחצר ולא באה עדי או לא נתעכבה טרם שת רגליה בחצר הפנימית שאחת דתה להמית והערה למות נפשה אך אין זה כי אם כאומרת הנני אמות אם טוב בעיניך כי כבר הגעתי במקום שאחת דתו להמית אשר לא יקרא ויבא ולא עלתה על לבי לבא אל המלך פנימה עד אראה מה יעשה כי אם ימיתני על בואי כי ע"כ יאמר המלך הלא דבר הוא באופן שאשר עמדה בחצר היה סבה שנשאה חן בעיניו וזהו ויהי כראות המלך את אסתר עומדת בחצר נשאה חן וכו' כי לא הספיק ראות פניה כי אם עמידתה בחצר ג"כ הועיל למצא חן כאמור ואומרו נשאה חן ולא אמר מצאה חן הוא כי הנה היתה הדעת שופטת כי יגדל חסדו עמה לבלתי המיתה ותנתן לה נפשה כי באה אשר לא כדת אך חסד כפול שהוא לתת את שאלתה על ישראל הוא פלא כי היה אפשר יאמר לה הנה נשאתי פניך אך הפעם לבלתי המיתך ואת כל ונוכחת מעשות עוד כדבר הזה אשר לא תקראי ותבאי וכלך מדברותיך מלשאול על עמך ע"כ לא נאמר מצאה חן בעיניו כ"א נשאה חן כי היתה בעיניו כנושאת משא של חן עליה מספיק לדברים רבים כאומר מה שאלתך וכו'. ובגמרא ויהי כראות המלך את אסתר המלכה אמר רבי יוחנן ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה א' שהגביה את צוארה ואחד שמשך חוט של חסד עליה וא' שמתח את השרביט וכמה א"ר ירמיה שתי' אמות היה והעמידו על י"ב ואמרי לה על י"ו ואמרי לה על כ"ד במתניתא תנא על ס' וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה וכו' רבה בר עופרן אמר משום ר' אליעזר ששמע מרבו ורבו מרבו מאתי' ע"כ: וראוי לשית לב מה ראו על ככה לומר שג' מלאכים נזדמנו לה ואין רמז מזה בכתוב אפי' לאחד והנה בהגר שפחת שרי וביוסף ארז"ל שמלאכים נזדמנו לכל אחד מהם והיה על כי בכל אחד נאמר ויאמר כמה פעמים ע"כ אמרו כי בכל אמירה היה מלא' מש"כ בזה ועוד אומרו שהאחד הגביה צוארה מה צורך בהגבהת הצואר. ועוד באומרו ואחד שמשך חוט של חסד כי הלא גם מאז היה לה חוט של חסד ומי הוציאו שיבא. ועוד כי אין בכתיב אלא חן ומאן דכר שמיה דחסד פה. ועוד באומרו ואחד שמתח את השרביט מי הגיד לו שנמתח וגם שהיה ע"י מלאך. וגם למה זה נמתח ולא הספיק שתי אמות אורכו: ועוד צריך לתת טעם אל השיעורים הנאמרים באמת ובמאי קמפלגי ומה יתן ומה יוסף דעת השיעור ודי לנו כי נדע שנמתח עד מקום עמידתה שקרבה ותגע בראשו. אמנם הנה הוקשה להם בכתוב אחד אומר ויהי כראות כי מלת ויהי מיותרת והיה ראוי יאמר ותראנה המלך. ועוד אומרו נשאה חן ולא אמר מצאה חן. ועוד אומר ויושט המלך לאסתר כי היל"ל ויושט לה המלך כי הנה על אסתר ידבר. ועוד אומר ותקרב ותגע וגו' שהם דברי בלתי צריכים. ועוד כי הלא המלך היה יושב בבית המלכות נוכח פתח הבית ואין ספק כי לא היתה כסאו באמצע הבית כ"א סמוכה אל הקיר אשר כנגד פתח הבית נמצא כי חלל הבית היה בין המלך ובין הפתח וכן היא היתה עומדת בתחלת כניסתה לחצר שלפני הבית והנה ל' אומר ותקרב אין משמעה אלא קריבה מה שע"כ לא אמר ותבא וא"כ איפה איך בקריבה בעלמא נגעה בראש השרביט כי על הרוב אין דרך שרביטו של מלך להיות רק כאמתי' ושלש ואיך בהיות בין המלך ובינה כל רוחב חלל הבית ורוחב כל אויר החצר בקריבה מה נגעה בראש השרביט ע"כ הם אמרו ג' דברים אחד על הקושיא האחד מאומ' ויהי כראות שהוא כי הויה חדשה נתחדשה והיא כי אך רחוק היה בין מושב המלך אל מקום עמידתה ולא תמשיל הבטת עיניו בעצם ממקומו והיה צריך יראנה ויביט המלך טרם ידע הדבר ע"פ מגיד פן ישפטנה משפט מות ולא יניחנה ליכנס מש"כ בראותו אותה כי תהיה נושאת חן כאשר בעיני כל רואיה וע"כ קודם שיקדימנה אחר ע"כ הוגבה צוארה למען תשלוט בה ראיית עיניו טרם ידע ע"פ מגיד פן תשנה לבו כמדובר. ועל אומר נושאת חן שהיא הקושיא הב' אמר כי חוט של חסד שהוא נוסף על חינה שהיה לה מעצמה נמשך בה עתה להפליג החן וז"א נשאת חן שהיה כמשא חן עליה והתוספת על הקודם הוא חסד והוא כי לא בלבד היתה צריכה חן להציל את נפשה ממות כ"א גם שיראנה המלך בעין טובה להצילה מהצרה אשר באה להסתכן במר נפשה כי אין ספק כי יאמר המלך בלבו אימת מות נפלה עליה ובאה לינצל ונתחייבה מיתה אחרת ואם החן מספיק על האחד צריך חסד עליה וש"ת הלא גם זה היה לה מאז כאומר ותשא חן וחסד לפניו וכו' עכ"א שמשך חוט של חסד עליה לומר כי הן אמת כי גם ערכה היה לה בחינת חסד אך לא משך ממדת חסד אל מלמעלה עליה ממש בלי הפסק שהוא למצא חסד רב מהקודם והוא כי בתחלה היה לה גדר חסד גדול מכל הנשים זולתה להשיאה אך לא להביאה ממות אל החיים כאשר עתה שחייבה את ראשה למלך ומה גם למה שאז"ל שבתחלה אמר חבל על דאבדין כי ושתי לרוב צניעותה לא רצתה לבא וכו' וע"כ עד כה נשיאת חסד היה מספיק לה אך עתה היה להמשיך חסד עליון עליה ממדת חסדו יתברך. ועל הקושיות האחרות על אומר לאסתר וגם אומר ותקרב ותגע וגו' לבלי צורך וגם איך נגעה ממקום כבודה בקריבה בעלמה בראש השרביט שהושיט לה המלך ממכון שבתו עכ"א כי נמתח וכו' וע"כ נאמר לאסתר כי ממקומו הושיט עד אסתר עד גדר שותקרב ותגע בראש השרביט ע"י קריבה בעלמא ואין זה רק כי נמתח כאמור. והיות כל דבר ע"י מלאך אחד כי אין מלאך א' עושה ב' שליחות כנודע: וענין ג' הדברים הנעשים ע"י המלאכים האלה הוא כי הנה ג' דברים היתה צריכה א' הינצל ממות נפשה על בואה אשר לא כדת. ב' להנצל מגזרות המן כי בכלל המכירה היתה גם היא. ג' להציל גם את עמה אחר שנכתב ונחתם בשם המלך להשמיד וגו' שאין להשיב ע"כ תחת ג' אלה היה צריך ג' דברים לעומתם לבא הענין אל נכון. אחד בל יודע למלך כי באה המלכה אל החצר ע"י מגיד טרם יראנה המלך והוא כי הלא באה אשר לא כדת תחייב את ראשה וע"כ בהביטו בפניה והיא נושאת חן בעיני כל רואי' נכמרו רחמיו עליה מש"כ אם יוגד לו ע"פ מגיד כי חמתו תבער בו ולא יניחנה ראות פניו על כי באור פני מלך חיים על כן הוצרך להגביה צוארה למען ממכון שבתו ישגיח ויביט בה. שנית היה צריך תהיה מציאות החן מספיק להחיות את נפשה שיביט בה בערך הציל אותה מהמות שעליה באה במר נפשה לימלט ממנה שהוא יותר מהחן הקודם כמדובר ע"כ הוצרך מלאך להמשיך חוט של חסד ממקום כבוד חסדו יתברך מלמעלה למען תנצל גם ממיתה השנית ועדין אין זה מספיק לעשות שאלתה גם על עמה כי היה יכול לאמר לה די ליך תהא נפשך לשלל ודומי מלשאול על עמך ומה גם כי כתב אשר נכתב וגו' אין להשיב ואיך אשיבנו עתה ע"כ עשה האלהים עיניו יחזו מתוח השרביט למען ישקיף וירא כי אין זה כ"א אצבע אלהים להורו' כ"א אשר יושיט לו המלך לאשר לא יקרא ויבא את שרביט הזהב כמות שהוא מספיק להחיות נפשו זו שמלכו של עולם יתברך נוסף על מה שהושיטו המלך מתחו והמשיכו אז יותר כמה אמות ראוי ימשיך לה המלך חן המשכת שאלותיה ג"כ להנתן לה נוסף על חיותה. ועם היות שאין מדרכנו לחזר אחר חשבונות עכ"ז לא אמיש מהזכיר אשר ה' אנה לידינו בזה והוא כי ר"ת של ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עומדת בחצר עולה מאה ועשרה כמספר מלא"ך האחד עם הכללות ור"ת של נשאה חן בעיניו עולה במספר קטן ט"ו כמספר ר"ת של מלאך חסד שני ור"ת של ויושט המלך לאסתר עולה י"ד כר"ת של זה מלאך שלישי ושאל וכמה כלומר איזה זכות נזדמן לישראל באריכות השרביט למצא חן בבקשתה עליהם כיון שעל הנוגע אליהם היה המתוח כי אין ספק נרמז בשיעור ההמתחה ואמר ר' ירמיה ב' אמות היו והעמידו על י"ב והוא כי מתחלה היה רק זכות מרדכי ואסתר ולא היה מספיק רק לעצמן אך עתה ע"י ביאת אסתר נמתח ונתרבה בשביל ישראל עד י"ב שהוא זכות י"ב שבטים ואמרי לה על י"ו לומר כי גם הוצרך זכות אבות שהם ג' עם י"ג שבטים כי יוסף נחלק לב' כי אפרים ומנשה כראובן ושמעון ואמרי לה על כ"ד לומר שלא עמדה להם רק זכות תורה שהיא כ"ד ספרים ואמרי לה ס' והוא על התורה שבע"פ שהם ס' מסכתות והוא כי אז נתקיימה תורה שבע"פ על תלה כמז"ל בגמרא על ויתייצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' ומקשו בגמרא מכאן מודעא רבה לתורה ותרצו חזרו וקבלו בימי אחשורוש שנאמר קיימו וקבלו היהודים וגו' קיימו מה שכבר קבלו ופי' ז"ל בתנחומא מאמר זה פרשת נח כי מה שכפה עליהם ההר כגיגית לא היה רק על תורה שבע"פ כי אותה בלבד היה מאנים לקבל והיא אשר קיימו בימי אחשורוש אחר ענין ימי הפורים עליהם ועל זרעם שהם מד"ס ודעת רבה בר עופרן כו' הוא כי לא היה רק בזכות שכינה שהיתה עמהם וה' עשה למען כבודה וע"כ נמתח מאתים אמה כי הלא היא תקרא אלהים שעולה מספר השם ההוא ר' כמספר מרובע אל"ף א' וא"ל הרי ל"ב ועד"ז עולה כל השם ר' וידוע ליודעי חן כי המספר עד"ז הוא הוראה על גלות וצער. ובמה שכתבנו מרז"ל שנמתח השרביט יתכן אומר ותגע בראש השרביט שהוא כי למשז"ל מהכרח הכתוב כמו שאמר שמלאך בא וימתח השרביט ומה גם למ"ד ס' אמה או מאתים והנה היה אפשר שהיה כן למראה עינים אך לא שנתארך יותר משעורו בפועל ע"כ בראותו כך ותקרב לראות אם היה ממשות בראש השרביט שבסוף האורך ההוא ומצאה בו ממשות וזהו ותקרב ותגע כי בקריבה בעלמא שקרבה נגעה בראש השרביט ממש כי ראשו הגיע עד המקום ההוא ולא היה האריכות למראה עינים כי מעשה שמים היה וז"א ותגע כי אין נגיעה צודקת למה שאין בו ממש ובזה גמרה בלבה כי ה' עמה לעוזרה:

   תורה תמימה

   ויהי כראות המלך וגו'. א"ר לוי, כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה, אמרה, אלי אלי למה עזבתני [מיד] ויהי כראות המלך את אסתר נשאה חן בעיניו וגו' . (מגילה ט"ו ב')

   נשאה חן בעיניו. א"ר יוחנן, ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה, אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך חוט של חסד עליה ואחד שמתח את השרביט . (שם שם)

3. (ג)וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עַד־חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ

   רש"י:עד חצי המלכות. דבר שהוא באמצע ובחצי המלכות הוא בית המקדש שהתחילו לבנותו בימי כורש וחזר בו וצוה לבטל המלאכה ואחשורוש שעמד אחריו גם הוא ביטל המלאכה ופשוטו של מקרא אף אם תשאלי ממני חצי המלכות אתן לך:

   עוד פירושים על פסוק ג: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

   מלבי"ם

   השאלות: הכפל מה לך ומה בקשתך, מה אמר וינתן לך ובכ"מ אמר אצל הבקשה ותעש:

   מה לך, אחר שהבין כי ודאי איזה דבר גדול הניעה לבא אל המלך ובהחלט שדבר ההוא, הוא, או להסיר ממנו איזה היזק, או בעבור שתשיג איזה תועלת ולכן אמר מה לך אסתר המלכה, היינו מה הגיע לך מן ההיזק שבעבורו באת, או מה בקשתך להשיג איזה ריוח ותועלת והנה תחלה לא אמר ותעש, כי לא רצה לתת לה רק אם תבקש דבר לצרכה, לז"א וינתן לך, לא אם תבקש שיעשה דבר לצורך אחרים בעניני המלוכה, שזה נכלל בלשון ותעש:

   רלב"ג

   ויאמר לה המלך מה לך אסתר המלכה. הנה בראות המלך כי היא התירה עצמה למות לבא אל החצר הפנימית אשר לא כדת כדי שתוכל לדבר עמו חשב כי לענין קשה וגדול נצטרכה אסתר ולזה שאל המלך מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך כי ידמה שהיא באה לפניו אם בעבור דבר קשה מאד לה אם לבקשת דבר קשה מאד וגדול. ואפשר כי מרוב הצער והפחד קרה לה כדמיון עלוף כמו שנזכר בספר יוסיפין ולזה התעורר המלך במהירות להצילה מפחד המות:

   אבן עזרא

   וינתן לך. חפצך או דברך.

   תרגום

   וַאֲמַר לָהּ מַלְכָּא מַה צְרוֹךְ אִית לִיךְ אֶסְתֵּר מַלְכְּתָא וּמַה בָּעוּתִיךְ אֲפִילוּ אִם אַנְתְּ בָּעַיָא לְפַלְגוּת מַלְכוּתִי אֶתְּנִינָהּ לִיךְ לְחוֹד לְמִבְנֵי בֵית מוּקְדְשָׁא דְאִיהוּ קָאֵם בִּתְחוּם פַּלְגוּת מַלְכוּתִי לָא אֶתֵּן לִיךְ דְהֵכְדֵין קַיְמִית בִּשְׁבוּעָה לְגֶשֶׁם עַרְבָאָה וְסַנְבַלַט חוֹרוֹנָאָה וְטוּבִיָה עַבְדָא עַמוֹנָאָה דְלָא לְמִשְׁבַּק לְמִבְנֵי יָתֵיהּ דְדָחֵל אֲנָא מִן יְהוּדָאֵי דִלְמָא יִמְרְדוּן בִּי הֲדָא בְעוּתָא לָא אַעְבֵּד לִיךְ מִלְתָא אַחְרִיתִּי דִי אַנְתְּ בָּעֲיָא מִנִי אֶגְזוֹר וְתִתְעֲבֵד בִּבְהִילוּ וּרְעוּתִיךְ אִתְיְהַב לִיךְ:

   אלשיך

   הנה יראה כפל בכתוב מה לך ומה בקשתך ועוד אח"כ שינה ואמר מה שאלתך ומה בקשתך ולא אמר מה לך. וגם על מה זה כפל שאל' ובקש'. ועוד באומרו במשתה היין מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך ולא אמר ומה שאלתך ובקשתך ולא יפסיק באומר וינתן לך בין שאלה לבקשה ועוד באומרו ותען אסתר המלכה ותאמר שאלתי ובקשתי כי בדברים האלה אין בהם לא טעם ולא גזרה והם דברי מותר שאם הכונה לו' שתגיד שאלת' ובקשתי אם מצאתי חן שיב' המלך והמן אל המשתה היל"ל ותען אסתר המלכה ותאמר אם מצאתי חן וגו' אגיד שאלתי ובקשתי. אך אמר לא יבצר או יש ליך איזו צרה גדול ובאת להנצ' ממנה או תבקש איזו הטבה רבה שאטיב לך כי ע"כ שמת פניך לבא אשר לא כדת ועל הא' אמר מה לך אסתר המלכה ועל הב' אמר ומה בקשתך וגומר אך במשתה היין לא אמר לה עוד מה לך אסתר המלכה כי אמר אם היה לה איזו צרה לא היתה שוקטת ודוחק הדבר מיום ליום ועושה משתה אך אין זה רק שאלה או בקשת הטבה יש בלבבה. ע"כ אמר אם שאלתך היא קלה המתייחסת לשאלה מה שאלתך וינתן לך. ואם גדולה היא המתייחסת לבקש' ותחנה מה בקשתך עד חצי המלכות ע"כ לא אמר עד חצי המלכות כי אם בבקש' ותען אסתר שאלתי ובקשתי כלומר ב' הסוגי' יש בי שאל' קלה ובקש' כבד' וזהו שאלתי ובקשתי ומה שאשאל יבא המלך והמן אל המשתה אין זו אחת מהנה רק שאם מצאתי חן וכו' יבא המלך והמן וכו' ואז אשאל שתיהן וכן פירשה אותן אח"כ באומר' תנתן לי נפשי בשאלתי הקלה ואח"כ עמי בבקשתי הכבד' הימנה:

   ובענין המשתה מה צורך אליו הנה בגמרא נאמרו טעמים רבים כאשר נזכירה בס"ד אך הצודק לפי דרכנו על כל הכתובים הקודמי' הוא דעת רבי נחמיה בגמרא הלא הוא לתת מורך בלבב כל איש ישראל בל ירפו ידיהם מן התיבה כי ע"כ נמנע מרדכי מדבר אליה פה אל פה בל יבטחו בה לאמר אחות לנו בבית המלך היא תושיענו מיד המן ע"כ עשתה עצמה כאוהבת אותו ועושה לו משתה למען יאמרו ישראל עצה היא בינו ובינה ומה גם שמלכותה באה לה בסיבתו כי על ידו נהרגה ושתי ואל על יקראו ולא ישימו בשר זרועם וע"י תשובתם תעשה אסתר ותצליח ויעצוה כליותי' לעשות שני משתאות והיה אפשר באת לתקן הדבר כאשר נבאר בס"ד. וזה כאשר נשים לב אל טעם הנזכר שהוא לבל יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך כנ"ל והדבר הקשה בזה הוא כי הלא לא יבצר מישראל לדעת כי היא ציותה יצומו עליה ג' ימים ובכן תבא אל המלך אשר לא כדת ותסתכן למענם וא"כ איפה איך יעלה על רוחם שאסתר אוהבת את המן. אמנם אומר כי הוא התחכם לבלתי גלות למלך שאלתה עד המשתה השני כי הלא בראשון הלא ישמחו לראות באומרם הלא היא ציותה אותנו לצום וכל אשר עושה עצמה כאוהב' אותו הוא לפנים ועתה תגלה רעתו לפני המלך אכן לא גלתה אז דבר אך אדרבה אמר' יבא המלך והמן אל המשתה הב' ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב לעיני כל ישראל הרואים את כבודו למען יאמרו ישראל הלא תסתר מודעתנו קשר' עלינו קשר ושמחה היא לאידנו על דבר שהמן הסב תגיע למלכות וגם היא הלכה חלילה בעצת המלך והמן למכור עמה בלא הון וא"כ על מי לנו להשען על אבינו שבשמים ומה גם בראותם אותו בא עמה אל המשתה הב' כרעים אהובים באופן שכל היום הג' בצומות בהיותם כואבים הוא יום המשת' הא' וכל הלילה עד הבוקר לעת האוכל במשתה הב' ואש תוקד בקרבם ויצעק לבם אל ה' בקול בכי וקול צעקה ויתדבקו במלכם שבשמים בכל לבם ובכל נפשם באופן שה' אלהיהם ירצם ויחונם למען בעת המשתה השני אשר תדבר אל המלך תגלה רעת המן האגגי יהיה עת רצון שיהיו ישראל אז נכאים בקול מר ולב חמרמר ויהיו לרצון אמרי פיה ובזה נמצא טוב טעם ודעת אל אומרה וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום כי על מה זה ציותה לצום לילה ויום ומה טעם אל צום הלילות מה שלא נעשה כצומות ההם על שום צרה בעולם והיא כי הנה כתבנו למעלה כי הצומות היו לעומת מה שנהנו מהסעוד' והנה הסעודה היתה ז' ימים והיא חשבה מחשבות לצום בימים מועטים כנגד כל ז' הימים ההם והוא כי אין ספק כי בשבעת ימי סעודת אחשורוש היו ישינים בלילות כי הוא בלתי אפשר לאדם יעמיד ז' ימים בלתי שינה כי הלא אפי' הנשבע שלא יישן ג' ימים לילה ויום לוקה על שבוע' שהיא שבועת שוא ויישן מיד שהוא כנשבע שיעל' לרקיע וירד לתהום ומה גם עתה ג' ימים. אך אין ספק כי לא היה רק שהית' להם הלילה שינה והיום סעוד' ואסתר בהיות' במקום שאמרו לקצר ציותה יצומו ג' ימים וג' לילות כנגד אשר אכלו בו' ימי המעשה הרע של משתה בלי לילותיהם כי בהן לא פעלו עולה וכנגד היום הז' זימנה את המן ביום הג' ליום המחרת למען בלילה ההוא יהי חשך בלבם של ישראל ואפר כלחם יאכלו אחר ג' הצומות וזעקתם בראותם שחזרה לזמן אותו למחר ויאמרו לאמר הלא שלום בינו לבינה ויהיו לבותם להם מרים כלענה עד אור הבוקר במשתה הב' שבים אל ה' בכל לב במר נפשם נמצאו נשלמים זמני ז' ימי המשתה בג' הצומות והלילה שאחריהם כי כך הם ז' ימים בלי לילות בג' ימים ולילה אחד. ובגמרא ת"ר מה ראתה אסתר שזמנה את המן ר"א אומר פחים טמנה לו שנ' יהי שלחנם לפניהם לפח ור' יהושע או' מבית אביה למד' שנ' אם רעב שונאך האכילהו וגו' ר"מ או' כדי שלא יטיל עצה וימרוד רבי יהודה אומר כדי שלא יכירו בה שהי' יהודית רבי נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתם מן הרחמים רבי יוסי אומר כדי שיהא מצוי לה בכל עת רבי שמעון בן מנסיא אומר אולי ירגש המקום ויעשה לנו נס. רבי יהושע בן קרחה אומר אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא ר"ג אומר מלך הפכפך היה אמר ר"ג עדיין צריכין אנו למודעי דתניא רבי אליעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים. רבה אומר לפני שבר גאון אביי ורבא דאמרי תרוייהו בחומם אשית את משתיהם וגו' ע"כ: וראוי לשים לב מה ענין הפח שטמנה לו כי הלא אילו לא דברה דברי שאגתה אל המלך שע"כ כעס המלך עליו ולא היה להמן שום היזק מהמשתה. ועוד בדברי רבי יהושע מבית אביה למדה אם הוא כפרש"י ששמע' בבית אביה מקרא זה מן התינוקות שהיו אומרי' כן קשה מאד לומר כי אשה חכמה כמוה כנרא' מעניינה לא ידעה רק ע"י שמיעה מהתינוקות ועוד שא"כ גם רבי אלעזר שאמר פחים טמנה לו שנא' יהי שלחנ' לפניהם וגו' למה לא אמר כי הפסוק ההיא מבית אביה למד' כי ממקום שלמד' כתובים תלמוד נביאים ועוד האם חסרו תינוקות בזולות בית אביה לשמוע מהם שייחד הדבר אל בית אביה ועוד האם רעב היה המן שנאמר עליו אם רעב שונאך ואדרבה הוא קנה את ישראל ברוב עושרו ועוד לרבי מאיר שלא יטול עצה וימרוד כי הוא משולל הבנ' כי מה היה לו או מה היה חסר בבית המלך שימרוד עליו גם שלא הזמינתו אסתר ועוד כי יותר היה נתקן הדבר במה שבלי תזמינהו תקראהו לפני המלך בבואה לפניו ויאמר שאלתי ובקשתי תנתן לי נפשי בשאלתי וגו' כי נמכרנו וגומר ומיד יצוה המלך להמיתו ומה צורך במשתה לתקן המרד והנה פרש"י וז"ל וימרוד במלך שהיתה שעתו מצלחת ע"כ. וקשה כי מה היה חסר לו שימרוד שאם הוא שאם תלשין אותו עודנו המן בביתו ימרוד מירא' המלך תקראנו לפני המלך ולא ימרוד ומה צורך משתה. ועוד שא"כ גם בעשות לו משתה יצליח ועוד לר"מ שאמר שלא יכירו שהיא יהודית מי הם שרצתה שלא יכירוה כי הלא בבית מלכותה ממי תפחד ומה יוכלו עשות לה ועוד כי הלא ביום הב' נודע לכל כי יהודית היתה ולא פחדתה עליה ואם הוא כי ע"י מפלת המן בטח לבה כי ממנו יראו ויוסרו הנה גם עתה תצוה עליו להמיתו פתאום בלי זימון ולא תירא מרבבות עם ועוד לרבי יוסי שאמר שיהא מצוי לה בכל עת מה בצע בהיותו מצוי לה שאם הוא כפרש"י אולי להכשילו בשום דבר לפני המלך קשה שהלא מבלי מצוא עליו מכשול לפני המלך התריזה עליו ואיך כוונה להכשילו וטוב טוב היה מיד באמור לה המלך מה לך וגו' בלי משתה תקביל עליו ותצו עליו במפגיע לתלותו על עץ והיותר קשה מכלם הוא מאמר ר"ש בן מנסיא באו' אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס כי אומר אולי ירגיש יימר לשומעיו כי האם ספק הוא אם ירגיש חלילה ועוד איך ע"י האכיל אותו יעשה לנו נס והנה פרש"י ז"ל אולי ירגיש שאני צריכה להחניף לרשע זה ולזלז' בכבודי ע"כ. והנה עדיין קושי' הספק במקומה ועוד כי מי הכריחה להחניפו ונהפוך הוא כי המחניף את הרשע סופו נופל בידו ומקר' מלא הוא ואת למדת אותם עליך אלופים לראש ואדרבה באור פני מלך המאיר לה לאמר מה לך וגו' עד חצי המלכות ותעש תבקש ממנו מפלת המן מיד כי לא ימנענו ממנה ועד לרבי יהושע ב"ק שאמרה להסביר לו פנים שיהרגו גם שניהם ועוד לר"ג שאמר מלך הפכפך היה היא משולל הבנה ועוד כי לא ערבה לו טעמו ואמר עדיין צריכים אנו למודעי וא"כ למה אמר טעמו ויאמר מיד מאמר ר"א המודעי והנה פרש"י וז"ל מלך הפכפך היה וחוזר בדבורו אמרה שמא אוכל לפתותו ולהורגו ואם לא יהא מזומן תעבור השעה ויחזור בו והנה יראה דבר בלתי מתקבל ועוד מה ענין או' קנאתו במלך כי' ועוד במאמר אביי ורבא באמרו בחומם אשית את משתיהם ופרש"י בתוך משתיהם של רשעים בא להם פורעניות והנה הלא זה יראה מאמר ר"א היא פחים טמנה לו: כלל הדברים כי רוב הטעמים הנאמרים יראו מבלי מלח וחלילה לגדולי עולם כהם לדבר דבר בלתי צודק ומה גם כי חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עלייהו אליהו ז"ל כי כל דבריהם האמת והצדק דאמרינן בגמרא דאשכחיה רבה בר אבוה לאליהו שאליה איזה טעם מהם היה בלב אסתר שהזמינה את המן וא"ל ככלהו תנאי וככלהו אמוראי:

   אמנם יתכן ביאור מאמר זה דרך קצרה והוא כי דעת ר"א שפחים טמנה לו הוא כי ע"י המשתה שמח וטוב לב יאמר הוא יתברך בני מעונים בצום ובבכי ובמספד על אכלם לחם דמעת סעודת אחשורוש ואתה שהאכלתם לחם אונים להם תאכל למעדנים ותשמח ותגיל והמה בוכים בצום ושק באופן שע"י כן יבער כמעט אפו יתברך נמצא המשתה ההוא פח ומוקש להלכד בו והוא לא ידע וזהו פחים טמנה לו וזש"ה יהי שולחנם לפניהם לפח כי שלחן המצירים את ישראל יהיה לפניהם לפח כי יאמר הוא ית' בני ברעה אשר יציק לי אויבו והאויב בנחת שלחן מלא דשן ורבי יהושע אומר שלא כוונה רק למען יראה ה' כי נכנע צדיק לפני רשע ויאכילהו וישקהו שהוא כי יקנא הוא יתב' כי תכנע הקדושה תחת הטומאה ויהפך השיטה וממי למדה לז"א מבית אביה למדה הוא מרדכי כי כן עשה כמאמר המתרגם שמרדכי והמן היו ב' אנשים שרי גדודים והלך זה בחילו וזה בחילו וכאשר הלחם אזל מהמן והיה מת ברעב האכילהו מרדכי לחם וזהו מבית אביה למדה שנאמר אם רעב וגו' והוא שלא פירשו בית אביה הפסוק ההוא על היצה"ר בלבד כ"א גם על השונא הידוע עמלק ובזה גחלים אתה חותה על ראשו מקנאת ה' מהטעם הנזכר. ור"מ אמר כדי שלא יטיל עצה וימרוד ופרש"י שהיתה שעתו מצלחת ויתכן לגמור מאמרו זה במה שכתבנו לעיל כי אסתר עשתה בחכמה למרק עון ישראל שהיה משתה ז' ימים ולא לילות שע"כ יצומו ג' ימים עם לילותיהם ויהיו למרק אשר אכלו בו' הימים כי כך הם ג' ימים עם הלילות כו' ימים בלא לילות ועל היום הז' היה אשר יעדה לעשות משתה למחרת יום ד' לצומות למען כל אותו הלילה יהיה לישראל כיום מר באומרם אחותנו אשר חשבנו לעזרה היתה בעוכרנו כי אדרבה היא אשר לו יעדה סעודה למחר ואין זה כ"א נהפך לבה ועמו תמתיק סוד עלינו לכלותינו באופן שהלילה ההוא יקחם אופל למרק אשר אכלו ביום הו' ומאז והלאה מהבקר השכם קללה תחשב להמן הרע כי כבר שלמו ימי אבלנו ונתמרק עוננו. ובזה נבא אל הענין והוא כי אמר הנה המן שעת מוצלח ואיך ישדד הוא יתברך מזלו אם לא אחר מירוק חלאת אשמתנו הוא ביום הד' מה שא"כ מקודם. והנה אם ירגיש המן בשליחות אסתר למרדכי ואשר ציותה לו וצומו עלי וגומר גם שלא יחשוב שהיא יהודית הלא אם ירגיש שהמלכה אויבת לא יטול עצה וימרוד כי שעתו מצלחת ועדין אין זכות לישראל עד תום הג' ימים ולילה אחד ע"כ הזמנתו באופן יצאו ימי' אלו והלילה והוא בשלום ושמחה עמה עד תום חלאת אשמת ישראל להיות להם עליו עזר משדי כנ"ל ור' יהודה אמר שלא יכירו בה שהיא יהודית והוא אולי הרגיש מהשלוחים ששלחה אל מרדכי ונערותיה היודעות הכל ויצומו גם הן עמה שמא הגיע הדבר עד המן ובכן יבא אל המלך מתנצל לאמר הן לא ידעתי כי המלכה יהודית היא שאל"כ לא מלאני לבי לקנות דרך כלל את כל היהודים והמלך יאמין לכל דבריו כי גם הוא לא ידע כי לא הגידה אסתר את עמה גם למלך ובזה כי תבא אל המלך לאמר כי נמכרנו אני ועמי ישים לאל מלתה ותפול כריסם בבירא ע"כ זמינתו לבל יאמין המן אם יגיע לאזנו שהיא יהודית באופן שבבואה אל המלך טרם הקדים המן רפואה למכה יקצוף המלך עליו בשמוע פתאום כי נמכרנו אני ועמי ולא יקבל התנצלותו ברוב כעסו כאשר היה ודעת רבי יוסי כדי שיהא מצוי לה בכל עת הוא כי חששה פן כאשר מצא חן המן להשמידה בי"ג באדר גם אם ישוב ויאמר לכלותם היום יעשה כי כספו הם ע"כ עד תום ימי תקון תשובתם עשתה דרך יהיה מצוי אתה לשלא יטפל לעשות דבר שהיא לא תדע וגם בהיותו עסוק במשתאות לא ישית לב לשנות אשר כבר עשוהו ודעת ר"ש בן מנסיא שאמר אולי ירגיש המקום וכו' הוא מאמר הכתוב בנפול אויבך אל תשמח וגו' פן יראה ה' והשיב מעליו אפו וע"כ רצתה לשמח את המן במשתה סמוך אל גזרתו ואשר קנה את ישראל למען תהיה שמחתו סבה שישיב מעלינו אפו הוא יתברך אך הנה היה אפשר לא יחשב לו הוא יתברך זה לשמח' בנפול אויבו כי לא מעצמו עשה רק ע"י אסתר וגם לא נעשה המשתה ע"ש מפלת ישראל עכ"א אולי ירגיש המקום לומר אולי יראה לו ית' כי זה מספיק גם שלא עשה מעצמו וגם לא בעצם על הגזרה גם שלא יבצר ישמח עליה כי היה סמיך אליה ע"כ יש ספק אם יעשה הרגש הוא ית' מזה ויעשה לנו נס כי ישיב מעלינו אפו ודעת ריב"ק כדי שיקנא בה המלך עם המן ויהרוג את שניהם ותתבטל גזרתו אשר עשה למענו כי טוב טוב תמות היא משימותו כל ישראל והיא בכללם כי יאמר המלך כי ע"כ קנה את ישראל כדי שבהם תוקח אסתר כי כספו היא וע"כ יבטל המלך הגזרה בהמית גם שניהם אך ר"ג אמר לא כדברי ר' יוסי שכוונ' תמית גם אותה כ"א שיהרוג אותו ואותה יחיה באו' מלך הפכפך הוא ואם פעם אחד הרג אשתו בשביל אוהבו ממוכן הוא המן עתה יהרוג אוהבו בשביל אשתו כי יאמר הלא זה האיש רודף אחר נשי' הוא כי אין זה רק שלא יכול על ושתי לפתותה ויבקש המיתה ונפשו אותה ויעש ועתה חוזר אחרי זאת והיא מפחדה פן יעשה לה כמעשהו את ושתי ע"כ הזמינה אותו בפני למען אבין בדבר ואהרגנו ויעלה מעלי באופן יהפך להרוג אוהבו בשביל אשתו ואחרי אומר ר"ג ענין זה הרגיש כי מי יאמר שהיא עשתה שיקנא עליה המלך לז"א הנה לסמוך סברתנו עדין אני וריב"ק צריכי' אנו למודעי כי אמר שהיא קנאתו במלך כו' שעשתה כדי שיקנאו עליה בהמן המלך והשרים ויהרגוהו אלא שלר' יהושע גם אותה יהרוג ולר"ג אותו יהרוג ואותה יחיה ודעת רבה שעשה כדי שיגמור עלייתו כדי שיהפך עליו גלגלו וזהו לפני שבר גאון ולדעת אביי ורבא היא למען תמלא סאת אשמתו ותבא עליו רעתו וממשל משל אל סיר שעל האש שבמעט אש יתחילו מימיו להחם ובהוסיף פחם לגחלים ועצים לאש הולך ומרתיח עד עלות הרתיחות מעלה מעלה וישפכו המים חוצה כן הדבר הזה כי כל עון ועון שהאדם הולך ומסיף הולך ומחמם דינו עד עלות רתיחת הדין ומה עושה הוא ית' לרשעים כהמן ובלשצר שנא' אותו הפסוק עליו בחומם שהוא בהחם דינם למען מלא הסאה שירתיח אשית את משתיהם שעושים בשמחתם על רעותם שמצירים את ישראל בתוך כף עונותם להרתיח חומם ולמלא סאתם כן המן סמוך אל גזרתו הרעה אשר גזר על היהודים לאבדם היה מתעלס במשתה ואם סיר עונותיו חם במשתה זה ירתיח וזהו בחומם אשית את משתיהם:

   תורה תמימה

   עד חצי המלכות. עד חצי המלכות ולא כל המלכות ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו–בנין בית המקדש . (שם שם)

4. (ד)וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ

   רש"י:יבוא המלך והמן. רבותינו אמרו טעמים הרבה בדבר מה ראתה אסתר שזימנה את המן כדי לקנאו במלך ובשרים שהמלך יחשוב שהוא חשוק אליה ויהרגנו ועוד טעמים רבים: אל המשתה. כל סעודה נקראת על שם היין שהוא עיקר:

   עוד פירושים על פסוק ד: מלבי"ם, תרגום, תורה תמימה

   מלבי"ם

   השאלות: פה אמרה אם על המלך טוב ולקמן (פסוק ח' וסי' ז' ג') אם מצאתי חן מה היה כונתה שזמנה את המן לבית המשתה:

   יבא המלך הטעמים שזמנה את המן רבים במפר', והיותר קרובים אצלי, הם שלשה, א. בל יחשוב אחשורוש כי משנאה עצמיית שיש לה עליו מבקשת את נפשו, לכן הראית כי היא אין לה עליו שום משטמה רק הצלת נפשה ועמה מבקשת, ב. כדי שתעמיד טענותיה נגדו פתאום שלא יהיה לו פנאי לסדר טענותיו, ולעת מצוא שתוכל להעלות בקל חמת המלך עליו במשתה היין, שבעת ההיא יהיה המלך בטבעו נוח לכעוס ולעשות משפט חרוץ, ג. כי הצלחת המזל כשעולה עד תכלית נקודת הרום, שוב מתחיל לירד כידוע, ואחר שראתה מזל הרשע מצליח עד, קצה המעלה ולא חסר לו אך המלוכה העלתה אותו גם בזה שיהיה בעיניו תכלית הצלחתו כמו שיתבאר בפסוק י"ב, שמעתה תתחיל המסבה להתהפך בהכרח להורידו אל עמקי בור. והנה פה לא אמרה אם מצאתי חן, כי לדבר כזה שיבא אצלה לשתות א"צ למציאת חן, רק אם על המלך טוב לשתות ולאכול, ואמרה אשר עשיתי, לאמר שהכל נכון באופן שימהר ביאתו ולא ידחנו ליום מחר:

   תרגום

   וַאֲמַרַת אֶסְתֵּר אִין עַל מַלְכָּא שַׁפִּיר יֵיתֵי מַלְכָּא וְהָמָן יוֹמָא דֵין לְשֵׁירוּתָא דַעֲבָדַת לְכוֹן:

   תורה תמימה

   יבא המלך והמן. ת"ר, מה ראתה אסתר שזמנה את המן, ר' אלעזר אומר, פחים טמנה לו, שנאמר (תהילים ס״ט:כ״ג) יהי שולחנם לפניהם לפח. ר' יהושע אומר, מבית אביה למדה, שנאמר (משלי כ״ה:כ״ב) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' , ר' מאיר אומר, כדי שלא יטול עצה וימרוד . ר' יהודה אומר, כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית. ר' נחמיה אומר, כדי שלא יאמרו אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתם מן הרחמים. ר' יוסי אומר, כדי שיהיה מצוי לה בכל עת . ר' שמעון בן מנסיא אומר, אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס . ר' יהושע בן קרחה אומר, אמרה, אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא . רבן גמליאל אומר, מלך הפכפך היה . ר' אלעזר המודעי אומר, קנאתו במלך קנאתו בשרים . רבה אמר, דכתיב (משלי ט״ז:י״ח) לפני שבר גאון . אביי ורבא דאמרי תרווייהו, דכתיב (ירמיהו נ״א:ל״ט) בחומם אשית את משתיהם וגו' , אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו, אמר ליה, כמאן חזיא אסתר ועבדה הכי, אמר ליה – ככולהו תנאי וככולהו אמוראי . (שם שם)

5. (ה)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת־הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת־דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשְׂתָה אֶסְתֵּר

   עוד פירושים על פסוק ה: מלבי"ם, אבן עזרא, תרגום, אלשיך

   מלבי"ם

   השאלות: מהו לעשות את דבר אסתר:

   לעשות את דבר אסתר, ר"ל בל יחשוב כי אסתר תתכבד בביאת המן, רק המן יבא מצד ציווי אסתר ופקודתה, כעבד המחוייב לעשות רצון אדוניו:

   אבן עזרא

   מהרו את המן. הנה הוא פועל יוצא ויתכן להיו' כך מהר המלט שמה והטעם מהר נפשך.

   תרגום

   וַאֲמַר מַלְכָּא אוֹחִיאוּ יַת הָמָן לְמֶעְבַּד יַת פִּתְגָם גְזֵירַת אֶסְתֵּר וְעַל מַלְכָּא וְהָמָן לְמִשְׁתַּיָא דִי עֲבָדַת אֶסְתֵּר:

   אלשיך

   הנה ראוי לשים לב מה זה היה כי לא קרא המלך את אסתר המלכה במשתה הראשון ובמשתה הב' אמר מה שאלתך אסתר המלכה. אך לזה נשים לב גם על ל' הכתוב כי במשתה הא' נאמר יבא המלך והמן אל המשתה אשר עשיתי לו ולא אמר להם. ובב' אמר' אעשה להם וזה בשום לב אל מאמר אסתר באמרה גם אני ונערותי אצום כן ואיך עשתה משתה ביום הג' והיא התענית. אמנם היא דקדקה במאמרה יבא המלך וגו' אל משתה אשר עשיתי לו. כלומר ולא לי לכן יבא המלך לאכול עמו שלא יאכל לבדו וע"כ בשמוע המלך נתעצב אל לבו באומר האם להמן בלבד עשתה משתה ואני אבא להטפל בלבד כדי שלא יאכל לבדו עכ"א מהרו את המן לעשות את דבר אסתר ולא אמר את דבר אסתר המלכה וכן בדברו עמה במשתה היין לא אמר מה שאלתך אסתר המלכה כ"א מה שאלתך וינתן לך לכן בראותה כך על המשתה הב' אמרה יבא המלך וגו' אל המשתה אשר אעשה להם ולא לו כבתחלה וגם על כי בב' כבר עברו הצומות ע"כ גם עז"א להם כי העושה משתה לזולת אינו דרך ארץ שיאכל מי שנעשה בשבילו בלבד על כן בא' אמרה אשר עשיתי לו כדי שהאוכל עמו יהיה המלך אך עתה שהיא גם היא אוכלת אמרה אשר אעשה להם והיא תאכל עמהם כמדובר שהמשתה הנעשה בשביל א' או ב' דרך ארץ הוא שיאכל גם המזמין עמהם כנודע וזהו שבב' נאמר לפתות עם אסתר המלכה ולא בא' וכן במאמר המן באומר אף לא הביאה אסתר וגו' וגם למחר אני קרוא לה שלא אמר קרוא להם כ"א בב' אך בראשון אמר הביאה כי לא אכלה היא רק בב' אלא שבראשון הביאה אותו לאכול עם המלך כאלו המלך הוא המזמין ויאכל עמו והוא הביאתהו עם המלך ובכן בראות המלך שבב' אמרה אל המשתה אשר אעשה להם קראה אסתר המלכה מה שאין כן בראשון שנגעה בכבודו:

6. (ו)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה־שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עַד־חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ

   עוד פירושים על פסוק ו: מלבי"ם, רלב"ג, תרגום

   מלבי"ם

   השאלות: מה רצה בכפל שאלתך ובקשתך ואצל שאלתך אמר וינתן לך ואצל בקשתך אמר ותעש, וכן דייק (בפסוק ח') לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי וכן בסימן ז' (פסוק ב'):

   מה שאלתך, המפרשים הבדילו בין שאלה ובקשה, כי בכל מבוקש מה שישאל תקרא שאלה, והתכלית הנרצה אל השואל תקרא בקשה, כמשל המבקש אלף זהובים כדי לקנות בעדם נחלת שדה וכרם, יהיה האלף זהובים השאלה, והשדה והכרם הבקשה וע"ז השיבה כי שאלתה ובקשתה אינם שני דברים רק דבר אחד, שיבא המלך והמן אל המשתה, כי זה תשאל וזה תכלית המבוקש שלה. ולדעתי, שאלה הקטנה אשר ישיגה השואל בקל תקרא שאלה, והדבר הגדול שצריך לבקשו ע"י תחנונים נקרא בקשה, וכבר בארתי זה במק"א. וע"פ זה כל שתשאל המלכה לצרכה נקרא שאלה, כי ע"ז אינה צריכה לחנן ולבקש כי ודאי לא ישיב את פניה, ואשר תבקש לצורך אחרים נקרא בקשה, כי ע"ז צריכה לבקש ולחנן. ואחר שתחלה אמר ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך, שקרא גם הדבר שתבקש לצרכה, שיתן לה בשם בקשה יען שיהיה דבר גדול הנוגע עד חצי המלכות, אבל עתה אחר שעל מה שתבקש לצרכה כבר הובטחה מן המלך וע"ז אין צריכה לחנן, קרא כל מה שתבקש לצרכה בשם שאלה ואשר תבקש לצורך אחרים כמ"ש ותעש קרא בשם בקשה, כי ע"ז לא הובטחה עדיין וצריכה לחנן:

   רלב"ג

   ויאמר המלך לאסתר במשתה היין וגו'. הנה ידע המלך כי לא התירה אסתר עצמה למות בעבור זאת השאלה שאמרה שיבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אך עשתה זה כדי שתגיע מבוקשה מהמלך עם עזר המן ולזה שאל המלך לה אז מה שאלתה ובקשתה:

   תרגום

   וַאֲמַר מַלְכָּא לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתַּיָא דְחַמְרָא מָה שְׁאַלְתֵּיךְ אֶסְתֵּר מַלְכְּתָא וּמַה בָעוּתִיךְ אֲפִילוּ אִין אַנְתְּ בָּעֲיָא עַד פַּלְגוּת מַלְכוּתִי תִּתְעֲבֵד בָּעוּתִיךְ לְחוֹד לְמִבְנֵי בֵית מוּקְדְשָׁא דְאִיהוּ קָאֵים בִּתְחוּם פַּלְגוּת מַלְכוּתִי לָא אֶתֵּן לִיךְ דְהֵכְדֵין קַיְמִית בִּשְׁבוּעָה לְגֶשֶׁם עֲרָבָאָה וְסַנְבַלַט חוֹרָנָאָה וְטוֹבִיָה עַבְדָא עַמוֹנָאָה דְלָא לְמִשְׁבַּק לְמִבְנֵי יָתֵיהּ דִלְמָא יִמְרְדוּן בִּי יְהוּדָאֵי:

7. (ז)וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי

   עוד פירושים על פסוק ז: מלבי"ם, תרגום

   מלבי"ם

   שאלתי ובקשתי אסתר השיבה לו בהשכל ודעת, תחלה אמרה כי אין לה לשאול מן המלך שום דבר רק שתמצא חן בעיניו לעשות שאלתה, כי מציאת חן ונדיבת רוחו למלאות שאלתה זאת תיקר בעיניה מן השאלה עצמה אשר תשיג, וזה שאמרה שאלתי ובקשתי העקרית היא אם מצאתי חן בעיני המלך לתת את שאלתי:

   תרגום

   וַאֲתִיבַת אֶסְתֵּר וַאֲמָרִית לֵית אֲנָא בָעֲיָא פַּלְגוּת מַלְכוּתָא בִשְׁאֵלְתִּי וְלָא בִנְיַן בֵּית מוּקְדְשָׁא בְּבָעוּתִי:

8. (ח)אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת־שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת־בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ

   רש"י:ומחר אעשה כדבר המלך. מה שבקשת ממני כל הימים לגלות לך את עמי ואת מולדתי:

   עוד פירושים על פסוק ח: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום

   מלבי"ם

   השאלות: מהו הכפל מצאתי חן ואם על המלך טוב, ולמה התחיל שנית שאלתי ובקשתי, מה תעשה מחר כדבר המלך שהמפרשים מחולקים בבאורו:

   אם מצאתי חן, ר"ל התניתה בזה שני תנאים, א. שתהיה היא רצוי אליו לתת שאלתה מצד מן השואל, ב. שיהיה המבוקש עצמו דבר שטוב לפני המלך ואינו נגד רצונו, כי מה שנגד רצונו אינה מבקשת שיתן לה, כי מבטלת רצונה מפני רצונו, ואז יבא המלך והמן אל המשתה שתעשה למחר, ומחר אעשה כדבר המלך לאמר את הבקשה שאני מבקש, וגם בזאת השכילה לאמר, כי היא איננה כדאי לבקש דבר מן המלך, אבל אחר שהמלך פקד עליה שתבקש ממנו דבר, הנה תבקש בקשתה כדי לקיים דבר המלך ופקודתו שרוצה בזה שתבקש:

   רלב"ג

   ומחר אעשה כדבר המלך. רוצה לומר להגיד מה שאלתי ובקשתי:

   אבן עזרא

   ומחר אעשה. שאומר שאלתי ולפי דעתי שאיחרה אסתר לדבר ביום הראשון במשתה היין בעבור שלא ראתה שום אות שחידש השם בעבור תענית ישראל וכאשר עשה ביום השני דבר גדולת מרדכי חזק לבה.

   תרגום

   אִין אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינֵי מַלְכָּא וְאִין עַל מַלְכָּא יִשְׁפַּר יַת לְמִתַּן יַת שְׁאֵלְתִּי וּלְמֶעְבַּד יַת בָּעוּתִי יֵיעוּל מַלְכָּא וְהָמָן לְמִשְׁתַּיָא דִי אַעֲבֵד לְהוֹן בְּרַמְשָׁא וּלְמָחָר אֲנָא עַבְדָא כְּפִתְגָם גְזֵירַת מַלְכָּא:

9. (ט)וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת־מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא־קָם וְלֹא־זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל־מָרְדֳּכַי חֵמָה

   עוד פירושים על פסוק ט: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום, אלשיך

   מלבי"ם

   השאלות: ביום ההוא מיותר, ולא קם ולא זע כפל ענין פה אמר על מרדכי חמה ולמעלה (ג' ה') וימלא המן חמה:

   ויצא המן, מספר גנות הרשע הזה ורוע תכונתו, שעד עתה בכל המעלות אשר עלה לא שמח מימיו, כי כל מעלה שהשיג היה מבקש מה שאחריה, והיתה המעלה הקודמת קטנה בעיניו, רק היום ההוא שהגיע לקצה הגדולה והכבוד להיות שוה עם המלך אז היה היום הראשון שיצא שמח וטוב לב, אולם גם זאת לא נמשך הרבה, כי אך כאשר ראה מרדכי התהפכו מחשבותיו ליגון ואנחה, ולא זע, ראה שחוץ מה שלא קם מלפניו, אין לו שום יראה ופחד במה שיודע כי בנפשו הוא, שאם נמנע להשתחוות לו מצד דתו, עכ"פ ראוי שיפחד ביודעו כי ענוש יענש ולכן עתה התמלא על מרדכי עצמו חמה, (כי בראשונה היה החמה כוללת כל עם מרדכי ודתם, וע"ז למעלה כתב סתם וימלא המן חמה:

   רלב"ג

   ולא קם ולא זע ממנו. ר״ל שלא קם ממקומו לכבדו ולא התנועע כלל:

   אבן עזרא

   ולא זע. והוא חסר פ"א כמו והיום רד מאד מגזרת יחגרו ביזע, והנכון בעיני שהוא מן השניים כמו ביום שיזועו כטעם פחד ותנועה.

   תרגום

   וּנְפַק הָמָן מִלְוַת מַלְכָּא בְּיוֹמָא הַהוּא חֲדֵי וּבְדַח לִבָּא וְכַד חֲזָא הָמָן יַת מָרְדְכַי וְיַת טַפְלַיָא דַעֲסִיקִין בְּפִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא בְּסַנְהֶדְרִין דַעֲבַדַת לְהוֹן אֶסְתֵּר בִּתְרַע מַלְכָּא וּמָרְדְכַי לָא קָם מִן קֳדָם אַנְדְרָטֵיהּ וְלָא רְתַת מִנֵיהּ אֱלָהֵן פְּשַׁט יַת רִגְלֵיהּ יְמִינֵיהּ וַאֲחַוֵי לֵיהּ שְׁטַר זַבִּינְתָּא דְאִזְדַבֵּן לֵיהּ בְּטוּלְמָא דִלְחֵם דִמִכַּתְבָא בְּאִסְטַרְקְלִילֵיהּ כָּל קְבֵל אַרְכּוּבְתֵּיהּ מִן יַד תְּקִיף רוּגְזֵיהּ וְאִתְמְלֵי הָמָן עֲלַוֵי מָרְדְכַי רוּתְחָא:

   אלשיך

   הנה אומר טוב לב יראה מיותר אחר או' שמח. אמנם הורה סמיית עיני לבו אשר סמאו הש"י כי הלא אם היה זולתו שיקרנו כמקר' ההוא גם כי יצא שמח מהמשתה לא יצא טוב לב כי הלא יהיה לבו נוקפו נדון בקרבו באו' מה היום מיומי' שזימנתני המלכה עם המלך הלא דבר הוא ומה גם כי גם בעיני המלך יפלא סבת המשתה ותאמר אליה מה שאלתך וגו' ומי פתי יסור לא יתן אל לבו מעין המאורע שבימים ההם ובעת ההיא אחרי שלוח ספרים אל כל מדינות המלך להשמיד וגו' קרוב הדבר לחשיב מחשבות אולי היא יהודית ואליה נוגע הדבר ולא שת לבו לזאת כי מאת ה' היתה סבה וזהו ויצא המן וגו' שמח וטוב לב שלא היה לבו נוקפי כאמור וגם הוא כמעשה הרשעים שהם ברשות לבם כנודע מרז"ל וז"א וטוב לב שהיה טוב בלתי מרגיש מפאת הלב המטעה אותו והיא אינו חי שיתן אל לבו. וכאשר נתמלא המן על מרדכי חמה הנה יראה שב על קיאו כי הלא זה הדבר אשר עליו כעס מתחלה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו ופעל ועשה הגזרה הגדולה ההיא ומה זה עתה שב אחר עשות אשר זמם על הדבר ומה לו עוד לעצבים. וגם ראוי לשים לב בל' הכתוב באו' וימלא המן על מרדכי חמה ולמעל' אמר וימלא המן חמה. ועוד למה בזה שם פניו להנקם ממרדכי לבדו ולא שת לבו על כבודו לבוז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו אך לזה נשים לב אל שינוי לשון הכתובים כי למעלה נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה וכן וירא המן כי אין מרדכי כורע וגו' ופה נאמר ולא קם ולא זע ממנו אך הנה אין ספק כי העבודה המתייחסת אל מי שהוא אלוה הלא הוא כריעה והשתחויה אך אשר הוא אדם ולא אל אם שר וגדול הוא יקומו לפניו ולא יכרעו ויפולו והנה מתחלה מה שנמנע מרדכי מלעשות להמן היא כריעה והשתחויה שהם דברים המיוחדים לאלוה ומה גם לרז"ל שהיה צלם בחיקו או ע"ד הפשט לבלתי עשות לאויב ה' פעולת הכנעה הבלתי נעשית זולתי לאשר הוא אלוה או מלך אך אמנם בעוברו לפניו ומרדכי יושב אפשר לא נמנע מלקום מפניו כאשר יקום איש מפני שוטר ומושל ומפני כבוד המלכות ע"כ מה שקצף המן מתחלה לא היה רק על אשר לא יכרע ולא ישתחוה ועל אשר הגיד מרדכי אשר הוא יהודי וא' דתו דת משה וישראל להמית את הכורע ומשתחוה לפני ע"ג על כן ויבז בעיניו לשלוח יד וגו' והטעם כי הגידו לו את עם מרדכי באומר כי על כן אשר הוא יהודי גדול הוא מהמן ע"פ גזרת דתם ע"כ בקש להשמיד את כל היהודים בעלי הדת ההוא. אמנם אחרי ראות מרדכי כי ה' עמו ותחל רוח ה' להיות עם אסתר למצוא חן בעיני המלך ופחים טמנה לו וגם אשר נתבשר ע"י אליהו והתנוקות כמז"ל כנ"ל מאז לא לבד היה נמנע מרדכי מכרוע והשתחוות כ"א גם לא הי' קם ולא זע ממנו שאין זה על דבר הצלם רק להיות בזוי מאד בעיניו מצד עצמו אז אמר אין דבר זה תלוי בדת משה וישראל ככריע' והשתחוי' שאתקומם על כל היהודים בעלי הדת ההוא כי אין זה תלוי בדת כ"א בגאות מרדכי ע"כ וימלא המן על מרדכי חמה עליו בפרטות ולא נחה דעתו על אשר פעל ועשה על כל היהודים כי זה הי' דבר פרטי שנתהוה כעת:

10. (י)וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל־בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת־אֹהֲבָיו וְאֶת־זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ

    רש"י:ויתאפק. נתחזק לעמוד על כעסו כי היה ירא להנקם בלא רשות, ויתאפק, אישט"ניר בלע"ז:

    עוד פירושים על פסוק י: מלבי"ם, רלב"ג, אבן עזרא, תרגום

    מלבי"ם

    השאלות: מ"ש ויתאפק ויבא אל ביתו, המשמעות שהיה בדעתו ללכת אל מקום אחר:

    ויתאפק, מבואר שעלה על לבו לשוב אל המלך ולהלשין את מרדכי להמיתו, אבל שוב התאפק ולא שב אל המלך, רק ויבא אל ביתו וישלח אחר אהביו להתיעץ על הדבר:

    רלב"ג

    ויתאפק המן. רוצה לומר שנתחזק להשקיט ממנו הפעלות הכעס והחימה:

    אבן עזרא

    ויתאפק המן. שלא גילה סודו לאדם עד בואו אל ביתו והוא מגזרת להתאפק קרוב מטעם לסבול.

    תרגום

    וְאִזְדְרִיז הָמָן וְעַל לְבֵיתֵיהּ וּשְׁדַר וּקְרָא יַת רְחִימוֹי וְיַת זֶרֶשׁ רַשִׁיעֲתָא אִנְתְּתֵיהּ בְּרַת תַּתְּנַי פַּחַת עֵבֶר נַהֲרָא:

11. (יא)וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת־כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל־הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ

    עוד פירושים על פסוק יא: מלבי"ם, אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

    מלבי"ם

    השאלות: למה ספר עתה כבוד עשרו:

    ויספר, הנה מה שנמנע המן עד הנה לשלוח יד במרדכי לבדו, היה מפני שנחשב לו להעדר כבוד שיהיה לו ריב ומשפט נגד איש יהודי השפל בעיניו על שבלתי משתחוה לו, שלפי גדולת המן ראוי שלא ישקיף כלל על כבוד איש כמוהו או בזיונו, לפ"ז גדולת המן היה סבה לשיגדל חטא מרדכי על שמקל בכבודו, והוא עצמו היה סבה שלא יכול לשלוח בו יד כי בזה יופחת כבודו, ולכן הקדים לספר גדולתו הרב כי הוא היסוד שבעבורו מצטרך להתיעץ ויען שהצלחת הזמן יהיה בשלשה ענינים, ריבוי הקנינים והבנים והשררה, לכן השתבח בשלשת אלה כי בכולן הצליח, וע"ז כבוד עשרו ורוב בניו ואשר גדלו המלך:

    אבן עזרא

    ורב בניו אמרו המדקדקים כי פירושו גדולת בניו כמו קרית מלך רב כי איך יגיד לאשתו שיש לו בנים רבים, ולפי דעתי שכן הוא ספר לאוהביו עם אשתו מזלו הטוב ויש לו עושר רב ובנים רבים וכל זה לא ישוה בעיניו מאומה אע"פ שהמלך גדלו ומרוב גדולתו שתה עם המלכה וישתה עוד מחר, וטעם יושב בשער המלך בעבור שהיא מעלה גדולה והוא מכעיס אותי.

    תרגום

    וְאִשְׁתָּעֵי לְהוֹן הָמָן יַת יְקָר עָתְרֵיהּ וְהֵיךְ אִתְמַנֵי עִם דוּכְסֵי מַלְכָּא וְהֵיךְ רָהֲטִין קֳדָמוֹי סְגִיאוּת בְּנוֹי דִסְכוֹמְהוֹן מָאתָן וּתְמַנְיָא בַּר מִן עֲסַרְתֵּי אוֹחֲרָנִין דְאִנוּן פּוּלְמַרְכִין עַל פַּלְכַיָא וּבַר מִן שַׁמְשַׁי דְהוּא סַפְרָנָא דְמַלְכָּא וְיַת מַה דִי רַבֵּי יָתֵיהּ מַלְכָּא וְיַת דְזַקְפֵיהּ עֲלַוַי כָּל רַבְרְבָנוֹי וְעַבְדוֹי דְמַלְכָּא:

    אלשיך

    ויספר להם המן וכו'. מה שהניעו לספר כעת מעלותיו באומרו ויאמר באמצע דבריו כמתחיל ענין מיוחד יהיה כי חשש פן יאמרו אליו מה זה מהרת לתבוע עלבונך ולבלתי המתין עד י"ג לאדר כימי מועד אשר בחרת על כל היהודים ויהי נא מרדכי כא' מהם על כן הקדים ויספר להם את כל הגדולות אשר לו כי רמות ורבות משמחי לב הנה והכל איננו שוה לו וכאפס ותהו נחשבו לפניו בכל עת אשר הוא רואה את מרדכי וגו' וזהו ויספר וגו' וכל זה איננו וגו' לו' לא על נקמת מרדכי אני עושה כי אם לטעום טעם ועריבות כל גדולתי כי הלא כל הטובה אשר לי נאבד ממני בכל עת אשר אני רואה וגומר כי נמצאו כל המעלות והגדולות בטלים ונהפכים לאבל ומי יעצור כח לסבול דבר כזה לבלתי ההנות מכל מעלותיו ושיעור הדברים אשר כלל בגדולת כאשר סיפר את רוב עושרו וגו' הוא כי הדברים משמחי לב איש הלא המה אחד העושר ב' הבניה ג' הגדולה היותו רם ונשא אשר לא יקנא מאיש כערכו ואיש אשר אלה לו לא ידאג ואם תתרגש לו דאגה מאבד טובה הרבה שלא יערבו לו כל טובותיו אלה וזהו ויספר וכו' לומר הלא כל הדברים המשמחים לבות בני אדם לא יעברו ממני ולמה אעצור כח להיות באלה מרבה דאגה כי הלא העושר כמוס עמדי הון עתק וזהו את רוב עשרו וגם הב' לא נעדר ממני וזהו ואת רוב בניו וגם לא אקנא אם גדול ממני כי איננו גדול במלכות ממני וזהו ואת אשר גדלו המלך על כל השרים וכו' כנ"ל וזהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו וא"כ למה אסבול שכל זה איננו שוה לי וגם שיתבטל עצבוני זה אחר י"א חדש במלאת ימי גזרת הרעה ולו היה הדבר פעם או שתים בכל הי"א חדש החרשתי אך הוא בכל עת אשר אני רואה כו' ולבל יאמרו אליו הלא מאז סבלת שלא יכרע ולא ישתחוה והיית מקוה עד יום נקם הוא י"ג לחדש אדר ותתאפק להחריש עד היום ההוא כי אז תעשה בו ובעמו כטוב בעיניך לז"א יושב בשער המלך כלומר זאת רעתי כי מרדכי נגע עד לבי כי אראה אותו יושב בשער המלך כי מתחלה גם שלא יכרע ולא ישתחוה הלא היה קם מלפני אך עתה הוא יושב בשער המלך יושב במקומו ולא קם ולכן כלכל לא אוכל ומפני שלא יבצר ממנו היות הכרה למרדכי עם אסתר עם שלא ידע מה הוא לה ומה גם לרז"ל שבכל יום היה מדבר עמה ושואל על טהרתה ואת שלום אסתר ומה יעשה בה לכן היה מקום יאמרו לו אולי זרוע ואל לו מהמלכה שעל כן ערב לבו לבזות אותך לא כן הוא כי הלא אף לא הביאה אסתר וכו' כ"א אותי לו' גם כי תאהבהו אין ערוך אל אהבתה אותי כי הנה לא הביאה אל המשתה כ"א אותי לבדי כלומר שאם היה חשוב מרדכי לפניה כמוני היה גם הוא קרוא לה עמי אך לא קרא כ"א אותי וע"כ לא אמר והמלכה קראתני אל המשתה אשר עשתה כ"א לא הביאה וכו' כ"א אותי כלומר לי ולא לו ושמא תאמרו כי אולי אין תוכה כברה ומי יודע אם פחים טמנה לי לא יתכן כי הלא גם למחר אני קרוא לה עם המלך ואם רעה בלבבה לא האריכה עד למחר ואחר כן גילה כל תוקף דאגתו באומרו וכל זה אינני שוה וכו' ולהיות שאומרו אף לא הביאה וכו' נאמר כדי לתקן מה שאפשר להשיב לו נגד כוונת אמרתו ע"כ נאמר ויאמר המן באמצע הענין להורות שהיא אמירה כמעט בפני עצמה ואינו גמר הקודם רק כמשיב על האפשרי לסתור הקודם ויתקנהו או יאמר אף לא וכו' למה שכתבנו כי במשתה הראשון לא אכלה אסתר כי היתה בצום נפשה וע"כ היה מקום יאמרו לו הלא המלכה פחים טומנת לך כי הזמינה אותך והיא לא אכלה אך יורה כי יהודית היא ולא תאכל ותשתה חלב זבחי המלך ויין נסכו לזה אמר אף לא הביאה וכו' לומר גם שיח לפקפק בזה הנה מצד אחר יש ראיה כי הלא לא הביאה כ"א אותי יראה שטוב לבה עמדי גם שהוא אל המשתה אשר עשתה כלומר שלא היה לה בו רק עשייה ולא אכילה ואם על זה יש לחוש על שלא אכלה הלא וגם למחר אני קרוא לה ממש שאוכל עמה וז"א לה ולא אמר קראתני עם המלך והוא מאמרנו למעלה כי בראשון אמרה אל המשתה אשר עשיתי לו ובב' אמרה אעשה להם כי בראשון עשתה להמן ויאכל עמו המלך אך הב' שעושה לשניהם תאכל היא עמהם שאינו דרך ארץ לאכול הקרואים לבדם ולא המזמין אותם עמהם:

    תורה תמימה

    ורב בניו. וכמה הם, רב אמר, שלשים, עשרה מתו ועשרה נתלו ועשרה מחזרין על הפתחים, ורבנן אמרי –אותם שמחזרים על הפתחים שבעים הוו, דכתיב (ש"א ב') שבעים בלחם נשכרו, אל תקרא שִׂבֵעִים אלא שִבְעִים, ורמי בר אבא אמר, כולם מאתים ושמונה הוו, דכתיב ורב – בגימטריא ר"ח . (מגילה ט"ו ב')

12. (יב)וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא־הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם־הַמֶּלֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשָׂתָה כִּי אִם־אוֹתִי וְגַם־לְמָחָר אֲנִי קָרוּא־לָהּ עִם־הַמֶּלֶךְ

    עוד פירושים על פסוק יב: מלבי"ם, תרגום, תורה תמימה

    מלבי"ם

    השאלות: מ"ש לא הביאה כי אם אותי, וכי היה מן ההכרח שתביאה עוד אחרים והלא עקר הרבותא שהביאה אותו, והיל"ל ואף הביאה אסתר אותי אל המשתה בחיוב ולא בשלילה:

    ויאמר הוסיף לאמר כי הגיע לקצה האחרון מן המעלה, כי המשתה שתעשה המלכה ראוי שתקרא אליה כל שרי המלך, שלא נשמע מעולם לעשות משתה לאיש אחד או שנים, כמו שנאמר ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו, אבל אני גדול כ"כ בעיני המלכה עד שאני שקול בעיניה ככל שרי המלך בכלל, ובמה שזמנה אותי נחשב כאילו היתה משתה כוללת לכל שרי המלך, ועז"א לא קראה כי אם אותי, והוסיף עוד וגם למחר אני קרוא לה, ר"ל ראו גדולתי, המלכה יש לה לבקש דבר מן המלך, ויראה שלא ימלא בקשתה וקראה אותי ג"כ שאני אבקש בעדה למלאות שאלתה, שזה מבואר שאני גדול יותר מן המלכה והיא צריכה אלי:

    תרגום

    וַאֲמַר הָמָן בְּרַם לָא הַנְעָלַת אֶסְתֵּר מַלְכְּתָא עִם מַלְכָּא לְמִשְׁתַּיָא דִי עֲבָדַת אֱלָהֵן יָתִי וְאוּף עִדַן מְחַר אֲנָא מְזוּמָן לְוָתָהּ לְמִסְעוֹד עִם מַלְכָּא:

    תורה תמימה

    אף לא הביאה. המן הוא אחד מאלה שפתחו באף ואבדו באף . (מ"ר)

13. (יג)וְכָל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ

    רש"י:איננו שוה לי. איני חש לכל הכבוד אשר לי: בכל עת וגו'. אמרו רבותינו שהיה מראה לו שטר שמכר עצמו לעבד על חוסר מזונות כשנתמנו ראשי גייסות מרדכי והמן במלחמה אחת:

    עוד פירושים על פסוק יג: מלבי"ם, רלב"ג, תרגום, תורה תמימה

    מלבי"ם

    וכל זה איננו שוה לי, ר"ל שלא יוכל להשוות הגדולה הזאת נגד הבוז שמשיג מן מרדכי, כי בעבור גדולתו זאת חטא מרדכי גדול מאד, ונגד זה בעבור זאת בעצמו אינו יכול להתבזות לשלוח בו יד, וע"ז שאל עצה איך יהרוג את מרדכי ולא יחשב לו לבוז וקלון:

    רלב"ג

    וכל זה איננו שוה לי. רוצה לומר שכל זה הכבוד וזאת הגדולה לא ישוו לי לכעס אשר אני כועס על מרדכי היהודי בראותי שאינו נכנע לתת לי כבוד. או ירצה בזה שכל הכבוד אינו מועיל לי מרוב ההפעלות אשר לי על מרדכי בראותי אותו שאינו נכנע לתת לי כבוד:

    תרגום

    וְכָל דָא לֵיתֵיהּ טִימֵי לְוָתִי בְּכָל עִדָן דִי אֲנָא חֲזֵי יַת מָרְדְכַי יְהוּדָאָה דְיָתֵיב בְּסַנְהֶדְרִין עִם עוּלֵימַיָא בִּתְרַע פַּלְטְרִין דְמַלְכָּא:

    תורה תמימה

    וכל זה. [מהו וכל זה] – מלמד שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו, ובשעה שרואה את מרדכי יושב בשער המלך אמר, וכל זה איננו שוה לי . (מגילה ט"ו ב')

    וכל זה וגו'. א"ר חנינא, בשעה שראה המן את מרדכי יושב בשער המלך אמר, כל זה איננו שוה לי, זה בא בפרוזבזלי וזה בפרוזבוטי, וקרו ליה עבדא דמזדבן בטלמי . (מגילה ט"ו א' ב')

14. (יד)וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל־אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ־עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת־מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא־עִם־הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ

    עוד פירושים על פסוק יד: מלבי"ם, תרגום, אלשיך

    מלבי"ם

    השאלות: מה חכמתם בעצה זאת שיעשה העץ, ולמה יהיה גבוה חמשים אמה, ולמה יבא בבוקר דוקא:

    יעשו עץ הנה יעצוהו בחכמה, שיוכל לנקום במרדכי ובכ"ז לא יוחשב לו להעדר כבוד, כי אם יתלה את מרדכי רק מצד חטאו בעצמו שלא השתחוה לו, הוא לו פחיתות כבוד שהיה לו ריב עם איש יהודי בעבור שהקל בכבודו, אבל לפעמים יצוה המלך לתלות איש אחד מן המורדים בו להפיל מורא על העם, לאמר כל מי שיעשה כזה כן יהיה משפטו להתלות, ובזה בוחרים תמיד היותר שפל מן העם, ותולים אותו על עץ גבוה שיראוהו כל העם למען יראו וייראו, ואם יתלה מרדכי על אופן הזה לא יהיה זה לו להעדר כבוד, במה שתלה איש שפל ונבזה, כי לא בעבור חטאו נגד המן שלא השתחוה לו נתלה רק להיות לנס עמים, ובזה יעצוהו בערמה, שיעשה העץ גבוה חמשים אמה, שזה הסימן שנתלה למען יהיה לאות ומופת אשר הנשארים ישמעו וייראו, ב. שיתלה בבקר השכם כי כן היה הדרך לתלות הנתלים על הכוונה הזאת, כדי שמיד בצאת העם מביתם יראו ולא יזידון עוד, לא כן הנתלה עבור חטאו שהיה נתלה אחר עבור עת המשפט שנמשך עד הצהרים, ונתלה על עץ נמוך, ובזה תבא אל המשתה שמח:

    תרגום

    וַאֲמַרַת לֵיהּ זֶרֶשׁ אִנְתְּתֵיהּ וְכָל רְחִימוֹי אִין שַׁפִּיר בְּעֵינָךְ נֵימַר קֳדָמָךְ מִלְתָא חֲדָא מַה דְנַעֲבֵיד לֵיהּ לְמָרְדְכַי יְהוּדָאָה אִם הוּא חַד מִן צַדִיקַיָא דְאִתְבְּרִיאוּ בְעַלְמָא אִין בְּחַרְבָּא נִקְטוֹל יָתֵיהּ כְּבַר אִתְהַפֵּךְ חַרְבָּא וְתִתְרְמֵי עֲלָנָא נֵיהַב יָתֵיהּ לְרַגוּמָא כְּבַר רַנֵס דָוִד גָלְיַת פְּלִשְׁתָּאָה וְאִם בְּתָרָא דִנְחָשָׁא נִרְמֵי יָתֵיהּ כְּבַר בַּזְעֵיהּ מְנַשֶׁה וּנְפַק מִנֵיהּ נִזְרוֹק יָתֵיהּ לְיַמָא רַבָּא כְּבַר בְּזָעוּנֵיהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָרוּ בְּגַוָהּ נִרְמֵי יָתֵיהּ לְגוֹ אַתּוּן נוּרָא יְקִידְתָּא כְּבַר דַעֲקְרוֹהִי חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וּנְפַקוּ מִן גַוֵיהּ נִתְרְמֵי יָתֵיהּ לְגוֹב אַרְיְוָתָא כְּבַר לָא חַבִּילוּ אַרְיְוָתָא בְּדָנִיאֵל כַּד חַי נִתְרְמֵי יָתֵיהּ קֳדָם כַּלְבִּין כְּבַר אִסְתְּתָם פּוּם כַּלְבִּין בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַדְבְּרָא נִגְלֵי יָתֵיהּ כְּבַר בְּמַדְבְּרָא נְפִישׁוּ וּסְגִיאוּ מַה עוֹד קְטָלָא נִקְטוֹל יָתֵיהּ וְהֵידָא מִיתָא תִּתְעֲבַד לֵיהּ נִרְמֵי יָתֵיהּ לְבֵית אֲסִירֵי כְּבַר מִן בֵּית אֲסִירֵי אַמְלִיכוּ לְיוֹסֵף סַכִּינָא נִתְרְמֵי עַל צַוָארֵיהּ כְּבַר הֲוָה אִתְהַפְּכַת סַכִּינָא מֵעִלַוֵי דְיִצְחָק עַיְנֵיהּ נְעַוֵר וְנִשְׁבּוֹק יָתֵיהּ יִקְטַל בָּנָא כְּמָא דִקְטַל שִׁמְשׁוֹן פּוּרְעֲנוּתֵיהּ דְגַבְרָא הָדֵין לָא יַדְעִינָן מַה נַעֲבֵיד אֶלָא צְלִיבָא רַבָּא אִתְעֲבֵד לֵיהּ וְעַל בָּבָא דְבַיְיתֵיהּ דְמֵיהּ יִשְׁתְּפֵךְ קוֹמָתֵיהּ תִּתְרְמֵי עַל צְלִיבָא וְיֶחֱזוּן יָתֵיהּ כָּל יְהוּדָאֵי וְכָל חַבְרוֹי וּרְחִימוֹי שְׁמַיָא וְאַרְעָא כַּחֲדָא צַיְתִין עַל צְלִיבָא דְאַתְקִין הָמָן לְמָרְדְכַי תְּוָה לְצַפְרָא וְעַל קֳדָם מַלְכָּא וּשְׁאַל מִנֵיהּ עַל צְלִיבָא הָדֵין בְּשַׁעְתָּא הַהִיא לָא שְׁלַח מָנוֹי וְלָא שְׁכַב הָמָן בַּר הַמְדָתָא עַד דַאֲזַל וְאַיְתֵי יַת נַגָרַיָא יַת קַיְצָאֵי נַגָרַיָא דְעָבְדִין צְלִיבָא וְקַיְצָאֵי דִמְתַקְנִן סַכִּין דְפַרְזֶל וּבְנוֹי דְהָמָן דָיְצִין וְחָדְיָן וְזֶרֶשׁ אִתְּתֵהּ מְנַגְנָא בְּכִנְרִין עִם הָמָן רַשִׁיעָא וַאֲמַר אַגְרָא לְנַגָרֵי אֲנָא יָהֵב וּלְקַיְצָאֵי אֲנָא מְתַקֵן שֵׁירוּתָא עַל צְלִיבָא הָדֵין בְּשַׁעְתָּא קָם הָמָן רַשִׁיעָא לִמְנַסְיָא צְלִיבָא בְקוֹמָתֵיהּ נַפְקַת בַּת קָל מִשְׁמֵי מְרוֹמָא וַאֲמַרַת לֵיהּ יָאֵי הָמָן רַשִׁיעָא וְלָךְ שְׁפַר בַּר הַמְדָתָא וּשְׁפַר פִּתְגָמָא קֳדָם הָמָן וַעֲבַד צְלִיבָא לְגַרְמֵיהּ דַהֲוָה מִן יוֹמָא דְזַמְנַת אֶסְתֵּר יַת הָמָן לְשֵׁירוּתָא אִתְעָקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמְרִין דֵין לְדֵין הָדֵין מְסַנֵינָן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא דְתִבְעֵי אֶסְתֵּר מִן מַלְכָּא דְנִקְטְלֵיהּ וְהִיא מְזַמְנָא לֵיהּ לְשֵׁירוּתָא בְּהָא שַׁעְתָּא שְׁפַכוּ דְבֵית יַעֲקֹב כּוּלְהוֹן לִבְּהוֹן וְאִתְרְחִיצוּ עַל אֲבוּהוּן דִי בִשְׁמַיָא וְכֵן אָמְרִין קֳדָמוֹי עֲנֵי יָתָן עָנֵי כָּל מְעִיקַיָא הֵיךְ דְתָלִין עֵינֵי עַבְדוֹי לְמָרֵיהוֹן וְהֵיךְ עֵינֵי אַמְתָא לְרִבּוֹנְתָּהּ כְּדֵין תַּלְיָן עֵינָנָא עֲלָךְ עַד עִדָן דְתִתְגְלֵי וְתִפְרוֹק יָתָנָא דְהָא סָנְאָה וּבְעֵל דְבָבָא מְגַדֵף וְאָמַר מָן אִינוּן יְהוּדָאֵי בְּכֵן שְׁמַע בְּקַל צְלוֹתְהוֹן וַעֲבַד בָּעוּתְהוֹן בֵּיהּ בְּלֵילְיָא מְטוּל דִי בְּכָל זִמְנָא דִי פְרַק יַתְהוֹן מִן בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן בְּלֵילְיָא פְרִיק יַתְהוֹן מִפַּרְעֹה וּמִסַנְחֵרִיב מִן כָּל דְקָמוּ עֲלֵיהוֹן:

    אלשיך

    ותאמר לו וכו'. טעם העשות העץ גבוה נ' אמה לא פורש בדברי רז"ל זולתי היות המדה שוה למדת המן ובניו זה תחת זה עם האוירים הראויים לתת בין איש ובין אחיו ועדיין צריך לתת טיב טעם ודעת אל זרש אשתו ולכל אוהביו מה ראו על ככה לצוות על המן יעשו עץ גבוה נ' אמה כי לא על מדת בעלה ובניה כוונה בודאי וגם לא במקרה היה השיעור ההוא ועוד מה ראו אוהביו וזרש אשתו ליעצו יעשה העץ בביתו ובחומותיו. אמנם המה ראו ב' דברים א' כי גדול מרדכי ליהודים י עמוד לו זכותו כאשר קרה לדניאל וחבירו ב' למה שכל מעשיהם היו באצטגנינות גדול כענין הפלת הפור לחדשים ושבועות וימים בכלל הדבר ההוא כי יעלה מרדכי על בית המן כאשר היה כי ותשם אסתר את מרדכי על בית המן ע"כ על הא' התחכמ' לו לצרף נ' כחות הטומאה אשר לעומת נ' שערי הקדושה להתגבר נגד מרדכי אולי יוכלו לו ולכן עשו העץ בלהטיה' כן בחשוב מחשבות על פי כונתיה בעשותו המן להכניעו תחתיהם ולולי ה' היה לו נלכד בשחיתותם ובכלל הדב' הזה מצאנו ראינו טוב טעם אל הליכת המן בעוד לילה לאמר למלך לתלות את מרדכי ולא המתין עד עלת השחר אך להיות מתחזק בכחות טומאתו הלך בעת שליטת שרו יהיה לו עזר כנגדו כמשז"ל כי ע"כ שרו של עשו אמר ליעקב שלחני כי עלה השחר כלומ' כי מעתה לא תהיה תפארתך אם תוכל לי כי עבר זמן שליטתי. ועל הב' יעצוהו לעשות העץ בביתו לנכות במעלת העץ בביתו במעל' הראוי לבא לו בבית ההוא כהיפך החולם שחלם שתולים אותו שהוא הוראת מעלה. ואמרו ובבקר אמור למלך וגו' נתנו טעם אל היות בבקר השכם ואמרו ובא עם המלך אל המשתה שמח כלומר הנה גם אח"כ תוכל עשוהו אך טוב הדבר יהיה בבקר למען בהגיע עת משתה המלך והמלכה לא תפסיד עריבות ושמחת היות קרוא לה עם המלך מדאגה מדבר ראותך את מרדכי היהודי יושב בשער המלך ותלך עצב רק יתלו אותו בבקר ובזה ובא עם המלך אל המשתה שמח ולא בעצבת רוח והורה איך שנאה מקלקלת השורה כי הם אמרו לו יעשו עץ וגומר שהוא על ידי אחרים ונפשו איותה ויעש ע"י עצמו וזה וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ שעשאם בעצמו ומה' יצא הדבר שיפול בשחת יפעל: