איכה פרק ד׳

מתחת לכל פסוק – פירוש רש"י; בלחיצה על "עוד פירושים" – אבן עזרא, תרגום, אלשיך ותורה תמימה.

1. (א)אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי־קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת

   רש"י:איכה יועם זהב. קינה זו נאמרה על יאשיהו כמו שנאמר בדברי הימים (ב יט) הלא היא כתובה על ספר הקינות ועמה חיבר בתוך הקינה את שאר בני ציון: יועם. יכהה כמו דאת מתרגם (ויקרא יג) כהה עמיא: זהב. מראית פנים המצהיב כזהב: ישנא. ישתנה ממראיתו: הכתם. קבוצת כלי נוי הזהב שהם לעדי קרוי כתם: אבני קדש. בנים המאירים כאבנים טובות ומ"א כל רביעית דם שיצא מיאשיהו בכל חץ וחץ שנעצו בו היה ירמיהו קוברו במקומה ועליה הוא קורא תשפכנה אבני קדש:

   עוד פירושים על פסוק א: אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

   אבן עזרא

   איכה יועם – יש אומרים יועם כמו חשך, תרגום וְהִנֵה כֵהָה הַנֶגַע (ויקרא יג ו) עמיא מכתשא. והישר בעיני כמו לא עממוהו (יחזקאל לא ח), ומשקלו לחם יּודָק (ישעיה כח כח):

   תרגום

   אֵיכְדֵין (כָּהָה) עֲמָא דְהַב בֵּית מוּקְדְּשָׁא אִשְׁתַּנֵּי זִיו פַּלְטִין בְּחִיר מִשְׁתַּדְיָן מַרְגָלָאוָן קָדִּישִׁין בְּרֵישׁ כָּל מְחוֹזִין:

   אלשיך

   איכה וכו' למה שגדול כבוד עם בני ישראל לפניו יתברך מכל מחמדי העולם כי בהם בחר כמפורסם ע"כ בהראותי כביכול מרירות דאגתו הגדול ורב על אבדן מחמדי עולמו בעת רעת חרבן ביתו דבר ויקרא לבכי ולמספד עשר ידות על בני עמו מעל כל יתר רעות רבות וצרות כי ע"כ חשב מחשבות להשחית חומת בת ציון ולהצית אש בבית אשר נקרא עליו שמו לבלתי התם וכבות גחלת ישראל לבל האביד שריד חלילה כי רבו מאוד רחמי האב הרחמן על בניו כי אהבת עולם אהבם ועד ממהר פתחי פיו יתבר' בקינה הזאת הלא הוא כי הנה כאן נמצאו וכאן היו בעולם השפל הלז שני מיני אושר. הא' גשמי הוא כתם וזהב ודומיהם. שני עושר רוחני אשר היה בבית אשר חמד אלקים לשבתו הוא בית עולמים וכולם לקו בזמן החרבן עם ישראל עמו ועל מעמד שלשתן אמר אלקים ברוח הקדש הקינה הזאת ממנה עשה עיקר הוראת דאגתו כי היחל מעט בעושר ירושלים ובמקדש ועזב אותם ודאג לנו כי על צרותינו האריך הרחיב והוא באומרו איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב שהוא העושר ועל המקדש כאומרו תשתפכנה אבני קדש וכו' ועל כולנה נשא קינה דרך קצרה בפסוק א' ועל בני ציון היקרים ובהם האריך כי מזה עשה עיקר והראשונים איידי דזוטרן מילייהו אקדמנהו ולא זו בלבד אלא שעל הכתם ועל הזהב ועל אבני קדש נשא קינה אחת על מעמד שלשתן ועל בני ציון לבדם נשא קינה בפני עצמה והיא כמאמרם ז"ל כל מקום שנא' איכה לשון קינה ובזה יאמר איכה יועם וכו' לומר איכה וקינה אחת אני נושא על מה שיועם זהב וישנא הכתם הטוב ושתשתפכנה אבני קודש וכו' אך על בני ציון היקרים קינה ואיכה אשא עליהם לבדם וזהו איכה נחשבו לנבלי חרש וכו'.

   ולענין התכת תיבות המקרא אפשר הוכח יוכיח את בני עמנו בל ישיתו מעייני לבם ועינם אל חמדת כתם וזהב אחרי אשר נפלה עטרת ראשינו ויחרב בית מקדשינו והוא כמאמרם ז"ל בבראשית רבה על פסוק וזהב הארץ ההיא טוב לא נברא זהב אלא לבנין ב"ה ואמר כאן טוב ונאמר להלן ההר הטוב הזה והלבנון ובזה יאמר ויצדק אומרו לשון יועם ולא אמר הועם לומר איכה ראוי יועם ויתאבל הזהב וישנא הכתם הטוב אחר שמה שנקרא טוב הוא ב"ה אשר בשבילו נברא תשתפכנה אבניו בראש כל חוצות. או יאמר אוי ואבוי על על בני ציון היקרים כי הלא ירדו פלאים בשלילת הדרגה כי הנה לכל הדברי' החשובים על פי הדרגתם היא ואלה אשר יקרותן עלה על כולם נפלאתה מפלתם והוא כי הלא איכה יועם זהב אך הכתם הטוב מזהב לפי חשיבותו נתמעט הפסדו כי ישנא בלבד ולא יועם בעצם כזהב והאבנים הבלתי חשובות כזהב תשתפכנה בלבד אך בני ציון היקרים מכולם המסולאים בפז הגדול מזהב וכתם הלואי יועמו או ישתנו או יתפזרו כאבני קדש כ"א שנפלג עד החשב לנבלי חרש וענין ההגזמה היא כי הנה הפז הוא מעלה מעלה מעל ערך השבעה זהבים אשר מנו רז"ל כי זה בהיר הוא מאד ולא נמנה למיעוטו כמשז"ל כי לכל העולם לא ירד רק משקל קטן כי אין זה זהב מופז כי פז לחוד ומופז לחוד כי פז לבהיקותו אין חקר והנה לפי זה היה הדעת נותן כי לו יצוייר איש האדמה היפה מראה שבאנשים ילבישוהו פז הלא יראה כעור בערך בהירת הפז אשר לבש אמר כי בני ציון כ"כ היו מבהיקים כי היו עודפים על הפז וזהו המסולאים בפז שאין צ"ל שלא יראו כעורים וירדו משבח יפיין כי אם אדרבה הם מסולאים ומתעלים בהיותם בפז ועתה איכה נחשבה איכה היתה מפלתה עד שנחשבו לנבלי חרש ומי יתן ויחשבו לנבלי חרש שלימים כי אם לנשבר שאין לו תקנה כאלו היו שברי זכוכית ודומיהם וזהו מעשה ידי יוצר והוא כי הנבל או יותר כלי חרש בהיותו שלם ב' דברים ימצאו בו א' כותלי הכלי והם מעשה ידי היוצר ב' התוך ההוא בית הקבול אשר לו אמנם בהשתברו אין לחרשים זולתי מעשי ידי היוצר כי התוך אשר לא עשה היוצר רק נמצא עשוי מאליו איננו באופן שזולת שפלות הדמות' אל כלי חרש מחרשי אדמה גם עוד גדלה מפלתם להדמות אל הנשבר אשר לא יצלח לכל ולא אל השלם. או על דרך זה הקינה הראוי לומר אל הזהב הוא שיועם אך עודנו זהב שמו וכן הכתם ישנא אך עדין כתם הטוב שמו וכן תשתפכנה אבני הקדש ועוד אבני קדש יקראו כי לא נשתנו רק מראיתן אך לא איכותן להשתנות שמותם אך בני ציון היקרים המסולאי' בפז לא בלבד נשתנו מראיתן כי אם גם שמותם על הפסד איכותם ותחת היותם מסולאים בפז נחשבו לנבלי חרש ולא דרך הדמות בלבד. עוד יתכן בשום לב אל אומרו יועם וכן ישנא ותשתפכנה לשון עתיד ונחשבו לשון עבר לומר חבל על האנשים מבזהב וכתם ואבני קדש כי הלא הזהב וכתם ואבני' לא הועמו מיד בעת החרבן רק בהמשך זמן החרבן וכן הכתם ישנא וכן אבני קדש תשתפכנה מעט מעט ממקומן עד יהיו בראש כל חוצות אך בני ציון היקרים לא הוצרכו אל המשך זמן ולפסוד ולגרוע איכותם כי אם מיד נחשבו לנבלי חרש וכו':

   תורה תמימה

   איכה יועם זהב. מהו יועם, ר' שמואל אומר, יכוסה, כמה שנאמר (יחזקאל כ״ח:ג׳) כל סתום לא עממוך, ורבנן אמרי, כהה, ודכותה גחלים עוממות [מ"ר].

   איכה יועם זהב וגו׳. דבר אחר איכה יועם זהב – ביאשיהו המלך הכתוב מדבר, איכה יועם זהב – שהיה דומה לתכשיט של זהב, ישנא הכתם הטוב, שהיה גופו דומה לאבן טובה ומרגליות, תשתפכנה אבני קודש – זה כל רביעית דם שהיה ירמיה נוטלו וקוברו [שם].

   איכה יועם זהב וגו׳. דבר אחר איכה יועם זהב – באנשי ירושלים הכתוב מדבר, איכה יועם זהב – שהיו דומין לתכשיט של זהב, ישנא הכתם הטוב – שהיה גופן דומה לאבן טובה ומרגליות, ואם יאמר לך אדם אין הכתוב מדבר באנשי ירושלים אמור לו, כבר כתיב (פסוק ב׳) בני ציון היקרים [שם].

   תשתפכנה אבני קודש. כשהיו החכמים יוצאין לבקש מזונותיהם היו קורין עליהם תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות [שם].

2. (ב)בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי־חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר

   רש"י:המסלאים בפז. המהוללים והנערכים כפז הרואה אותם אומר ראו תוארם של אלו כמראית פז וכן (איוב כה) לא תסולה בכתם אופיר (שם) בכתם טהור לא תסולה (תהלים סה) סולו לרוכב בערבות לשון הילול וערך הן: לנבלי חרש. כדי חרש שנותנים בהם יין כגון נבלי יין (ירמיה כח) ונבליהם ינפצו:

   עוד פירושים על פסוק ב: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   אבן עזרא

   אל"ף המסלאים תחת ה"א השרש, כי הה"א הנעלם לא ימצא בתוך המלה:

   תרגום

   בְּנֵי צִיּוֹן יַקִּירִין דִמְתִילִין אִיקוּנֵיהוֹן לִדְּהַב טָב אֵיכְדֵין הֲווּ עַמְּמִין מְסַאֲבִין מָחֲתִין יַתְנוֹן מִלְקָבֵיל (ס"א בְּלִיקָבֵיל) עַרְסֵיהוֹן וּמִסְתַּכְּלִין בְּהוֹן בְּגִין דְּיֵלְדוּן נְשֵׁיהוֹן בְּנִין שַׁפָּרַיָּא כְּשׁוּפְרֵיהוֹן וְאִתְחַשְׁבוּ לְלָגִינִין דַחֲסַף עוֹבָדֵי יְדֵי פַחֲרָא:

   תורה תמימה

   בני ציון היקרים. מה היתה יקרותן, עירוני שנשא ירושלמית היה נותן לה משקלה זהב, וירושלמי שנשא עירונית היו נותנין לו משקלו זהב, דבר אחר מה היתה יקרותן שבשעה שהיה אחד מהן נושא אשה גדולה ממנו היה עושה שולחנות יותר מן היציאות, שפלה ממנו היה עושה הוצאות יותר מן השולחנות [שם].

   בני ציון היקרים. דבר אחר מה היתה יקרותן – שלא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה ועד שהיה יודע עם מי סועד, ועד שהיה הופך בית יד שלו כדי שלא יטעיננו אחר טענת חנם [מ"ר]. בני ציון היקרים. דבר אחר מה היתה יקרותן, שהיו מוסרין הסעודה לטבח, ואם נתקלקל דבר בסעודה היו עונשין את הטבח הכל לפי כבודו של בעל הבית ולפי כבודן של האורחים [שם].

   בני ציון היקרים. דבר אחר מה היתה יקרותן, שבשעה שאחד מהן עושה סעודה היה צר כל מיני סעודה במפה, כדי שלא יהא אחד אוכל דבר שרע לו [שם].

   בני ציון היקרים. דבר אחר מה היתה יקרותן [שלא היו יושבין בדין אלא א"כ יודעים מי יושב עמהם] ולא היו חותמין על השטר אלא א"כ היו יודעין מי חותם עמהם לקיים (פ׳ משפטים) אל תשת ידך עם רשע [שם].

   בני ציון היקרים. דבר אחר מה היתה יקרותן – שלא היה אחד מהם מוליד חסר ובעל מום [שם].

   המסלאים בפז. מאי המסולאים בפז, אילימא שהיו מכוסים בפז, והאמרי דבי ר׳ שילא, תרתי מתקלי איסתרא פיזא נחות בעלמא, חדא נחית ברומי וחדא בכל העולם, אלא שהיו מגנין את הפז ביופין [גיטין נ"ח ב׳].

   נחשבו לנבלי חרש. מעשה באחד מגדולי ירושלים שאמר לנערו לך והביא לי מים, והיה עומד ומצפה לו על ראש ההר, בא ואמר לו לא מצאתי מים, אמר ליה השלך כדך ושבור אותו לעיני, השליכו ושברו, ונפל הוא מראש הגג ומת ונתערבו אבריו עם החרסין, ועליו הכתוב אומר בני ציון היקרים איכה נחשבו לנבלי חרש [מ"ר].

3. (ג)גַּם־תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת־עַמִּי לְאַכְזָר כי כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר

   רש"י:גם תנין. אף על פי שאכזרי הוא חלצו שד כשרואה את בנו בא מרחוק רעב חולץ שדיו מתוך נרתיקו שיש לו כיסוי על דדיו ומוציאו מתוכו כדי שלא יראהו בנו מכוסה ויחזור לאחוריו והיניקו גוריהן: בת עמי לאכזר. רואים את בניהם צועקים ללחם ואין פורש להם שחייהם קודמים להם לחיי בניהם מחמת הרעב:

   עוד פירושים על פסוק ג: אבן עזרא, תרגום, אלשיך

   אבן עזרא

   חלצו – כמו וחלצה נעלו (דברים כה ט). יש לשון זכר ונקבה:

   תרגום

   אַף בְּנָתָא דְיִשְׂרָאֵל מְפַנְקְתָא לִבְנֵי עַמְמַיָּא דְדַמְיָּן לְחוּרְמָנָא טַלְעָן תְּדֵיהֶן וְרַבֵּי כְּנִשְׁתָּא דְעַמִּי מְסִירִין לְאַכְזְרָאִין וְאִמְהוֹן סַפְדָן עֲלֵיהוֹן כְּנַעֲמַיָּא בְּמַדְבְּרָא:

   אלשיך

   גם תנין חלצו וכו' ארז"ל כי התניני' היו מגלים שדי הנשים ומניקות גוריהן מחלבן ובזה יאמר הלא זו רעה כפולה כי מי יתן והיה צמאונם אשר ימותו בהם יונקי שדים להיות לאמותם שדים צומקות אך הנה היה להם חלב ואין צריך לומר שינוקו ילידי נכרים ולא את בניהם כי אם גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן ובת עמי המניקת לאכזר האויב צועקת יושיענה מהם כצעקת יענים במדבר באופן שדבק לשון יונק אל חכו בצמא כי אמותם תחיינה בחלב דדיהן את התנינים הארסיים ופרי בטנם ימותו בצמא עד דבק לשונו אל חכו. או על דרך זה כי על מה שגורי התנין ינקו מדדי המינקת נשאר מהארסיות בעוקצי השדים וכבא היונק לינק אחרי כן מאש הארסיות ההוא תיבש לשונו וחכו עד ידבקו זה בזה בצמא לכבות אש הארס עד ימות ושמא תאמר הלא זה היה ליונק אשר לא ידע לשאול אוכל לנפשו ומים לכבות אש צמאונו ומבלי משים לנצח יאבד אך הגדול ממנו היודע לשאל הלא יטעימוהו ויחיה כי גם שוביהם ירחמום למען יעבדום כרחם אדון על עבדו לזה אמר הנה עוללים שאלו לחם ולא שוה למו כי פורש אין להם שאף כי לשוביהם לחם ודרכם להאכיל לעבדיהם עבדי ישראל שאני כי פורש אין להם כלומר כי אם לזולתם וש"ת הלא זה קרה לקטנים הצריכים לזולתם יאכילום אך לא קרה כך לגדולים היכולים לבקש די מחסורם אמר כי אדרבה רעתם רבה כי הלא לאלה תחלק נחלה וכאב אנוש מהראשוני' כי הלא גם העשירים:

4. (ד)דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל־חכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם

   עוד פירושים על פסוק ד: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   אבן עזרא

   פורש – כמו פָרֹס לָרָעֵב (ישעיה נח ז), והוא פת לחם פתותה:

   תרגום

   אַדְבֵּיק לְשֵׁן עוּלֵימָא לְמוֹרִיגֵהּ בִצְחוּתָא טַלְיָא תְבָעוּ לַחְמָא מוֹשִׁיט לֵית לְהוֹן:

   תורה תמימה

   דבק לשון יונק. א"ר אבא בר כהנא, אמת המים שהיתה באה מן החנויות עמדו המציקים החריבוה ושפכוה, והיה אדם מוליך את בנו לאמה ולא מצא מים והיה מדבק לשונו לחכו בצמא [מ"ר].

   פרש אין להם. [מהו פורש], ר׳ יהודה אומר, מענין (ירמיה י"ז) ולא יפרסו להם על אבל, ואם אין מי שיתן להם מי ינחמם, ר׳ נחמיה אומר, מענין (ישעיהו נ״ח:ז׳) הלא פרוס לרעב לחמך, אין מי שיתן להם פרוסה של לחם, ורבנן אמרי, מענין מפרסת פרסה, אין להם מי שיעמוד בשורה לתנחומי אבלים [שם].

5. (ה)הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת

   רש"י:האמונים עלי תולע. על בגדי צבעונין: האמונים. לשון (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה: אשפתות. אשפות של זבל שוכבים על האשפות בחוץ:

   עוד פירושים על פסוק ה: אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

   אבן עזרא

   האוכלים – שיתעדנו:

   תולע – כתולעת שני:

   תרגום

   דַהֲווֹ רְגִילִין לְמֵיכַל תַּפְנוּקִין אִשְׁתְּמָמוּ בְּמָחוֹזִין דְאִתְרַבִּיאוּ עַל צְבַע זָהֳרִין גַפִיפוּ קִקְלָאתָן:

   אלשיך

   האוכלים למעדנים הבלתי אוכלים לשובע נפשם וגופם רק למעדנים לרוב ענוגם עתה נשמו בחוצות בלי שיוכלו לסבול חרפת רעב עד הגיעם אל ביתם למות על מיטתם וזהו אומרו למעדנים בלמ"ד שמתחילה היו אוכלים בשביל מעדנים והאמונים עלי תולע וכו' לא אמר בתולע והוא כי יש ג' הדרגות א' שילבשו תולע בחגים ובמועדים ויש אמונים בה ללובשם תמיד אך הוא שמעלהו עליו שלובשו אך למעלה מזה אותם שהמצעות שמציעין תחתיהם לישב ולדרוך הוא מצעות תולע כמחצלאות בבתי זולתם וגם באלה יש עושה כן תמיד ויש בחגים ושמחות וגיל אמר כי אלה היו אמונים שהוא בהתמדה ולא בלבד העלות התולע על עצמם שהוא מלבוש כ"א עלי תולע שהם עליו שהיו מצעותיהם של תולע לדרוך בם ועתה חבקו אשפתות שיפרשו ידיהם לחפש גרעיני חטה ושעורה והמה שטוחים באשפה כמחבקים אותם וכן בכל אשפה באופן שחבקו אשפתות:

   תורה תמימה

   האכלים למעדנים. ר' חנינא אמר, גלוסקין וחמר עתיק [שם].

   חבקו אשפתות. נזרקים באשפה [שם].

6. (ו)וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת־עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ־רָגַע וְלֹא־חָלוּ בָהּ יָדָיִם

   רש"י:ויגדל עון וגו'. פורענותם מוכיח עליהם שגדול עונם משל סדום: ההפוכה כמו רגע. שהרי סדום לא נמשכה צרתם כרגע אחד נהפכה: ולא חלו בה ידים. ידי האויב כי ע"י המלאכים נהפכה, ויש מדרשי אגדה ואינו מיושב על סדר המקראות:

   עוד פירושים על פסוק ו: אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

   אבן עזרא

   חלו – מלשון חיל, ואחרים אמרו כמו עַל רֹאש רְשָעִים יָחוּל (ירמיה כג יט):

   תרגום

   וּסְגִיַּת חוֹבַת כְּנִשְׁתָּא דְעַמִּי מִן חוֹבַת סְדוֹם דְאִתְהַפְּכַת כְּשַׁעֲתָא וְלָא שְׁרִיאוּ בָהּ נְבִיאַיָּא לְאִתְנַבָּאָה לְאַהַדְרוּתָהּ בִּתְיוּבְתָּא:

   אלשיך

   ויגדל עון וכו'. ידבר המקונן כאלו מדבר בעד ישראל ומתלונן איך בשני דברים גדלה רעתם מרעת סדום. א' שלא הרגישו צער מתחולל ימי' רבים רק נהפכה כמו רגע. שנית כי לא חלו בה ידי אויב משא"כ אנו בני ישראל שמתנו ברעב שהיו גוססין ימים רבים ומי יתן ומתנו כרגע וגם שם ולא חלו בה ידים ופה גם במתים ברעב היה בם משלוח ידים כאשר יבא ואמר עון בישראל וחטאת בסדו' לומר כי גם שמזידין היו אנשי סדום למה שלא נגה עליהם אור השי"ת ותורתו אשמתם קל מאשמות ישראל ואשר יחשב לעון בישראל יהי' בגדר חטאת לסדום וזהו ויגדל עון מי שהי' בת עמי למה שהיא בת עמי מחטאת סדום למה שהיא סדום וע"כ היתה שם הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים עכ"ז אבינו הרחמן את בנו בכורו ישראל גם בהעוותם לא היה מהראוי יעשה בנו שפטים גדולים מבסדום כי הלא ראה נא מה ארכו בצערם כי לו היו חלושי המזג ביום או יומים ימותו ברעב ולא יהיו כגוססין ימים רבים אך זכו נזיריה משלג צחו מחלב והתמידו ברעב עד השתנותם לשחרות וש"ת אולי חלושים היו ובקלות ישתנו לז"א ספיר גזרתם והוא מה שספרו רז"ל מאבן סנפרינון שיושם בסדן ויכו בה בקורנס ותכנס בסדן לעוצם חוזק קושי הספיר מהברזל והנה אלו ספיר גזרתם באופן שלא במהרה יתעלפו ברעב אם לא בהתמדה רבה ועכ"ז התמידו עד חשך משחור תארם תחת היותם כשלג וחלב ופנינים ולא נכרו בחוצות מקום אור שאין מעכב האור מלהאיר שם וגם צפד עורם על עצמם עם היות שיבש היה כעץ והיבש קשה לידבק בלי לחלוחיות מה או שכ"כ נדבק בעצם עד העשותו כעצם א' בממשותו שלא יורגש התנועעות. בעור על העצם כלל ומה שאמרתי שבסדום לא חלו ידים ובמזי רעב חלו ידים אל יקשה עליך איך חלו ידים ברעבים והלא מאליהם ימותו לז"א טובים היו חללי חרב וכו' לומר אצ"ל שגם הם חללים כי אם שטובים היו חללי חרב מהן ולא תאמר הלא אם הגיעו לגדר שצפד עורם על עצמם הלא יבחרו מות מחיים ולא ירגישו צער הריגה ואדרבה יחזיקו טובה להורגם לז"א שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי שבהכביד הרעב היו יוצאים ומתפשטים בשדות לאכול מתנובותם עד יקנו לחות בעצמם ואז יחרצו בעלי השדות וידקרום ואז יזובו מדוקרים ואם תתמה אם היו יבשים כעץ מהיכן היה זב לחלוחית מהן לז"א מתנובות שדי שהיו אוכלין באופן שאחר הרגיש כל אורך הצער עד חשך משחור וכו' וצפד כו' היו מרגישים צער ההריגה ע"י תנובות שדי המקנים בה לחלוחית והיו בנושא אחד ב' הפכי סדום. או יאמר טובים היו חללי חרב וכו' שהרעב היה מפילים חללים חללים כי הלא הם החללי חרב יזובו מדוקרים היה יוצא וזב לחלוחית מהם מתנובות שדי שאכלו מש"כ חללי רעב שלא נהנו אפי' למות שבעים:

   תורה תמימה

   ויגדל וגו'. מהו ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, ר׳ אחא אומר, בסדום נאמר (פ, וירא) וחטאתם כי כבדה מאד ובישראל נאמר (יחזקאל ט׳) עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד, ור' תנחומא אמר [כתיב מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים], בסדום לא פשטו ידיהם במצות ובירושלים פשטו ידיהם במצות, שנאמר (פסוק י') ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן [שם].

   ויגדל וגו'. הובא לעיל פרשה א' פסוק י׳׳ג בדרשה ממרום שלח אש.

7. (ז)זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם

   רש"י:זכו נזיריה. שריה כמו נזר וכתר ואני אומר נזיריה ממש שהיו מגודלי שער ונאים ביותר ומוסב על בת עמי: אדמו עצם מפנינים. אותם שהיו מראיהם אדום מפנינים וגזרתם כמו ספיר חשך תארם מפחמים:

   עוד פירושים על פסוק ז: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   אבן עזרא

   משלג ומחלב – כפול, וכן ספיר כמו פנינים. וכן טעמו מ"ם מפנינים מושך עצמו ואחר עמו, כמ"ם מאל אביך (בראשית מט כה) כאילו נגזרו מספיר. ולבנת (שמות כד י) כמו לבנה, והעד "כמעשה", ובמקום אחר אבן (יחזקאל א כו):

   תרגום

   הֲווּ בְרִירָן נְזִירָהָא יַתִּיר מִתַּלְגָא שַׁעֲעוּ יַתִּיר מִן חֲלָבָאִ סַמִּיקוּ חֵיזוּ יַתִּיר מִן יוֹהֲרִין (ס"א מִזְהוֹרִין) וּכְשַׁבְזִיזָא פַּרְצוּפֵיהוֹן:

   תורה תמימה

   זכו נזיריה וגו'. זכו נזיריה משלג – מאלו שהיו רוחצין את השלג, צחו מחלב – מאלו שהיו שותין את החלב [שם].

   ספיר גזרתם. וכיצד גזרת הספיר, כההוא שהלך למכור ספיר ברומי, אמר ליה הלוקח, אקחנו על מנת לבודקו, נתנו על גבי הסדן והתחיל להכיש עליו בפטיש, נבקע הסדן ונחלק הפטיש והספיר עמד במקומו [מ"ר].

   ספיר גזרתם. דבר אחר ספיר גזרתם – א"ר יודן, כל גזירה וגזירה שהיתה בירושלים היתה קשה כספיר [שם].

8. (ח)חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל־עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ

   רש"י:משחור. הוא פחם: עצם. לשון מראה כמו (שמות כד) וכעצם השמים לטוהר קו"לר בלע"ז: צפד. נקמט ונתחבר ואין לו דמיון:

   עוד פירושים על פסוק ח: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   אבן עזרא

   משחור – יותר מן השחרות והוא שם:

   צפד – כמו דבק, והוא שם לבדו:

   תרגום

   חָשַׁךְ מִן אוּכְמָתָא דְגָלוּתָא רֵיוְהוֹן לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּ בְּמָחוֹזִין אֲדַק מַשְׁכֵיהוֹן עַל גַרְמֵיהוֹן פְּרִיךְ הֲוָה כְּקֵיסָא:

   תורה תמימה

   חשך משחור תארם. [מאיזה שחור – רבי אבא בר כהנא אמר – משחור הדיו, ור' לוי אמר – מחושך הלילה] [שם].

   לא נכרו בחוצות. א"ר אלעזר ב"ר צדוק, מעשה בעני אחד שבא ועמד על פתח בית אבא, אמר לי אבא, צא וראה אם מבני ירושלים הוא, הלכתי ומצאתי אותה אשה שנשל שערה ולא היה אדם יודע אם זכר אם נקבה היא ולא היתה תובעת אלא דבילה לקיים מה שנאמר לא נכרו בחוצות צפד עורם על עצמם [שם].

   צפד עורם וגו׳. ההוא דאתא לקמיה דרבי, אמר ליה, [כנסתי בתולה] ולא מצאתי דם, אמרה ליה, רבי, עדיין בתולה הייתי, ושני בצורת היו, ראה רבי שפניהם שחורים, צוה עליהם והכניסום למרחץ והאכילום והשקום, בעל ומצא דם, אמר ליה רבי, לך זכה במקחך, וקרי עליהם צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ [כתובות י׳ ב'].

   צפד עורם וגו׳. א"ר אליעזר ב"ר צדוק, אראה בנחמה, אע"פ שחיה אבא כל אותן השנים אחר החורבן לא חזר גופו לכמות שהיה לקיים מה שנאמר צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ [מ"ר].

9. (ט)טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי־חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי

   רש"י:שהם יזבו מדוקרים וגו'. חללי הרעב היו נפוחים מריח תנובות השדה שהיו האויבים צולים בשר על העשבים חוץ לחומה והריח נכנס לתוך נפוחי הרעב וכריסן נבקעת ופרשם זב והרי זה מיתת ניוול יותר מהרוגי חרב: מדוקרים. מבוקעים בין נפיחת רעב בין ביקוע חרב קרוי דקירה: מתנובות שדי. משרשים ועשבים שמלקטים ואוכלים רב פרשם ומאוסם:

   עוד פירושים על פסוק ט: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

   אבן עזרא

   שהם יזבו – והם מדוקרים:

   תרגום

   מַעֲלֵי הֲווֹ קְטִילֵי סַיְיפָא יַתִּיר מִן קְטִילֵי כְפַן דִקְטִילֵי סַיְיפָא דָיְיבִין כַּד אִינוּן מְבַזְעִין כְּרֵיסֵיהוֹן מִן מָה דַאֲכַלוּ מֵעֲלַל חַקְלָא וּנְפִיחֵי כַפְנָא פָּרִיק כְּרֵיסֵיהוֹן מִן מֵיכְלָא:

   תורה תמימה

   טובים היו וגו׳. טובים היו חללי חרב מחללי רעב – מלמד שהרעב קשה מחרב, ואי בעית אימא, סברא היא, האי מצטער והאי לא מצטער [ב"ב ח׳ ב׳].

   מתנובות שדי. [בחורבן ראשון איירי] שהיו מתים מריח ירקות רעים, לקיים מה שנאמר שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי, אבל בחורבן האחרון לא היו אלה הירקות, והיו מביאין גדיים וצולין אותן במערבה של עיר והיה אותו הריח מפעפע בהם והיו מתים [מ"ר].

10. (י)יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת־עַמִּי

    רש"י:לברות. למאכל כמו (שמואל ב יב) ולא ברה אתם לחם (שם ג) להברות את דוד:

    עוד פירושים על פסוק י: אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

    אבן עזרא

    לברות – מגזרת לְהַבְרוֹת את דוד (ש"ב ג לה) והם שני בניינים:

    תרגום

    יְדֵי נְשַׁיָּא דַהֲוָן מְרַחֲמִין עַל מִסְכֵּנִין בְּשִׁילוּ עוּלֵימֵיהוֹן הֲווֹ לְמִסְעַד לְהוֹן בְּיוֹם תְּבַר כַּפְנָא דִי אִתְבְּרַת כְּנִשְׁתָּא דְעַמִּי:

    אלשיך

    ידי נשים וכו'. משיב הנביא בעדו יתברך ואומר הלא הלינותם עליו כי הגדיל רעתכם על רעת סדום ולא ריחם עליכם וזה שיעור הכתובים הביטו וראו חמלת ה' וחבתו אל בנו בכורו ישראל גם בעת עברם רצונו ויכעיסוהו כי הלא גדלה רחמנותו מרחמנות אם על ילדיה אשר הרה וילד' כי הלא ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן וכו' עם שילדיהן לא עברו רצון אמותם ועם כל זה היו לברות למו ואלקינו מרחם עם שהכעיסו אותו בפסיליהם בקש להטיל כעסו הראוי לבא עליהם והטילו על הר ציון הר קדשו למען תת להם שארית בארץ כי הלא כלה ה' חמתו שפך חרון אפו במה שויצת אש בציון וכו'. ולהתכת הכתובים נאמר ידי נשים וכו' כי הנה מהראוי היה תרך עינה מלבשלם על ידי עצמם או אחר בשולם אותם ירך לבבם מלאוכלם אמר כי הנה בשלו ילדיהן ואח"כ היו לברות ולא תאמר אחרי שבוע רעבנותן פעם אחד לא ישנו פעם שנית רק יקברו הנותר אך לא כן עשו רק היו לברות שיאכלו ויצניעו לפעם אחרת שיעשו אכילות רבות ולא יעצרו כח להחליף זו עם זו לומר אכלי את שלי ואאכל את שלך מפני עגמת נפש רק הם בעצמן יאכלו בשר בניהן וזהו אומרו למו. או יכוון מאמר הכתוב האיש הרך בך והענוג מאד תרע עינו מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל וזה יאמר היו לברות למו ולא לאחד מבניו הנותרים והיה זה בשבר בת עמי טרם בא האויבים רק בהיות השבר מהן ובהן:

    תורה תמימה

    ידי נשים וגו׳. הובא לעיל פרשה א' פסוק י"ג בדרשה ממרום שלח אש ובפרשה זו פסוק ו׳ בדרשה ויגדל עון בת עמי.

    בשלו ילדיהן. [וכי אפשר כן], אלא היה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה יום אחד, וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותה הככר ומנחמת אותה בה, והעלה עליהן הכתוב כאלו בשלו ילדיהן למצות, הדא הוא דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, וכל כך למה – בשביל שהיו לברות למו [שם].

11. (יא)כִּלָּה יְהוָה אֶת־חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת־אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ

    רש"י:כלה ה' את חמתו. אשר בערה בו כמה שנים עתה כלה אותה בהנקמו מהם:

    עוד פירושים על פסוק יא: אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

    אבן עזרא

    ויצת אש – דמה האף לאש:

    תרגום

    סַף יְיָ יָת חֵימְתֵיהּ שְׁדָא עַל יְרוּשְׁלֵם יָת תְּקוֹף רוּגְזֵיהּ וְאַסֵּיק בְּאוּר לַפִּיד אֶשָּׁתָא בְּצִיּוֹן וְאַכְלַת אַשְׁוָתָהָא:

    אלשיך

    כלה ה' וכו' אחרי אומרו את כל הרעות הגדולות אשר באו על בני ציון היקרים הקטנים עם הגדולים אשר עליהם יחרד כל לב ויתר ממקומו הלא ידוו הדווים ותרדנה עיניהם דמעה ויאמרו במר נפשם איה חסדי אב הרממן על בנו בכורו ישראל אשר אהב ע"כ אמר אלקים ברוח קדשו דעו איפה כי לולא חסדי ה' כי לא תמו לא היה שריד ופליט מישראל ח"ו כי הלא שנים מה' חרשי משחית אשר התעתדו לפקוד עונות ישראל עליהם הלא המה חמה וחרון אף אמר הוא יתברך הביטו וראו עד היכן גודל עוצם אשמותיכם הגיע כי אלו הניח יתברך את החימה שתכלה בהם היו עדי אובד אך כלה ה' חמתו אשר היחלה בם בציון ואת חרון אפו אפילו לא הניחו להיחל בישראל כ"א שפך חרון אפו כלו ויצת אש בציון וא"כ אמור מעתה אם התחלת החימה בלבד הספיקה לכל הרעה הכתובה בכתובים הנאמרים באמת מה היה אם היתה החימה גומרת בם או החרון אף אם היה אפילו מתחיל בם אך אין זה כ"א שרבו כמו רבו רחמיו עד אין קץ כי על כן אתם בני ישראל לא כליתם והראיה על גודל חרון אף שהיה על ישראל כי לא הספיק אכול שרוף וכלה כל הבנינים אשר על הארץ כי אם גם היסודות שמתחת לארץ כי אין זה כי אם שלמען השלם והתיך כל כח הרוגז אשר היה מתוח על העם הוצרך כלות גם היסודות כולם למען נכיר ונודה לה' על אשר השאיר לנו שריד:

    או יאמר כלה ה' חמתו וגם שפך חרון אפו וכל כך גדלה קדושת ציון שאש חמתו וחרון אפו לא היו יכולין לשלוט בה לולא בערה בה אש ה' וזהו כלה חמתו שפך חרון אפו ולא שלט אשם כ"א שויצת ה' הנזכר אש בציון וזהו שלא נאמר והוצת אש בציון כי אם ויצת שהיא ה' באש הציתה והראיה כי אש ה' היתה כי הלא ותאכל יסודותיה כי אש זולתו לא היתה שולטת עד אכול יסודותיה:

    עוד אפשר באומרו ויצת אש ענין מאמרם ז"ל כי אש ה' לא בא כאשר כאשר יצא מלמעלה כי הלכה לכרוב ומכרוב לכרוב ושהיתה ביד המלאך עד שנצטננה והיו הגחלים עוממות ואח"כ הבעיר בם את ציון וזה יתכן יאמר פה ויצת אש שהאש לא היתה בוערת כי עוממות היו גחליה אלא שהציתם למשול בציון כי בהיותם בציון הציתם וזה אפשר גם הוא מאמר הכתוב שלח אש בעצמותי כי שלחה ע"י שליח שהוא למען תצטנן ואחר כך שהיו כבר גחלים עוממות חזר והשליטה וזהו וירדנה וגם זה אפשר ענין פסוק ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלים כי שלחה תחלה על ידי שליח למען תצטנן ביני וביני ועכ"ז אחר שלוחיה השליטה כי ואכלה כו' וסמך ואמר:

    תורה תמימה

    ויצת אש בציון. אמר הקב"ה, אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה [ב"ק ס׳ ב׳].

    ותאכל יסדתיה, כתיב (תהלים ע"ט) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך, אמרו ליה לאסף, הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם, מזמר אנכי ששפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא על ישראל, הדא הוא דכתיב ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה [מ"ר].

12. (יב)לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם

    עוד פירושים על פסוק יב: אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

    אבן עזרא

    תבל – מקום הישוב:

    תרגום

    לָא הֲווֹ מְהֵימְנִין מַלְכְּוַת אַרְעָא וְכָל דְיָירֵי תֵבֵל אֲרוּם יֵעוּל נְבוּכַדְנֶצַּר רַשִּׁיעָא וּנְבוּזַרְאֲדָן בְּעֵיל דְבָבָא לְנִכְסָא עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּתַרְעַיָּא דִירוּשְׁלֵם:

    אלשיך

    לא וכו' לומר והראיה כי ה' הוא שהצית אש בציון שאל"כ מי הגוי אשר יערב אל לבו לבא בשערי ירושלם אך עתה בראות כי ממרום שלח אש ה' ערבו אל לבם ומה גם לרז"ל בפסיקתא כי בא מלאך וישם רגל א' על צד א' מהחומה ורגל אחד על צדה השני ויהרוס בה והרים קולו ואמר בואו על הכרם אשר בעלה איננו וכו' ומיד ירדו לעיניהם ד' מלאכים בד' לפידי אש והציתו בד' פנות ההיכל:

    לא האמינו וכו' הנה ארז"ל שאחר שעשה נבוזארדן ג' שנים ומחצה ולא יכול ליכנס רצה לחזור לארצו ויתן ה' בלבו למדוד החומה וחזר ומדד ביום הב' ומצא פחות טפחים ומחצה וכן בכל יום ויום עד שנבלעה כלה הה"ד לא האמינו כו' ויהי' דעת בעל המאמר כדעת המתרג' כי צר ואויב הם נ"נ ונבוזראדן והנה ראוי לשום לב אל דקדוק השיעור ההוא טפחים ומחצה בכל יום ואפשר יהיה על כי עברו על עשרת הדברות כנודע מדברי רז"ל וע"כ אפשר שהיה השיעור ההוא שהם עשר אצבעות שעשרת הדברים הם כנגד י' מאמרות הנקראים אצבעות כדברי רז"ל וכמאמר רבי מאיר לההיא כותי על המים העליונים התלוי' במאמר ומה אם אצבעך מעמיד המים אצבעו של הקב"ה עאכ"ו הרי קרא למאמר אצבע. ועל דרך הפשט יאמר בשום לב אל אומרו בשערי כי הצר או אויב באחד השערים נכנס והראוי יאמר בשער ירושלים או בירושלים אמנם הנה כתוב אצלנו על פסוק עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם כי ירושלם של מטה מכוונת כנגד ירושלם של מעלה ובכן הנכנס בשער ירושלם של מטה בשני שערים הוא נכנס כא' בשל מעלה ובשל מטה כמפורש אצלינו במקומו כי כ"כ שפע של מעלה בשל מטה שהוא כאלו של מעלה הוא למטה כי ע"כ היו בעזרה עומדים צפיפים ומשתחוים רוחים כי איזה הדרך מקום שעור ב' כפות רגליו יחזיק אדם שטוח כל גופו בו בפשיטות ידים ורגלים אם לא שמקום הרוחני של מעלה אשר היא כנגד המקום שהם בו למטה הוא כאלו הוא למעלה ועל כן אינו מן התימה יחזיק אפילו יותר מזה הרוחניות משולל מקום וגבול כנודע. כלל הדברי' כי קדושת שער ירושלם התחתונה גדולה עד שחשב העומד בשער ירושלם למטה כעומד בשער ירושלם של מעלה כנכנס ועומד בשני שערים כאחת וע"כ לא יעלה על לב בלתי מסכלי האמת כי לא יעצר כח צר ואויב לבא אל מקום קדוש כזה ע"כ לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב במקום שהוא ב' שערים כא' לרוב קדושתו ששער של מעלה היא כנמצא בו באופן שבבואו לא יבצר מבא בשני שערים כאחד גם כי אחד הוא השער אשר בא בו אך אין זה כ"א מחטאת נביאיה וכו' שמלאו את ירושלם דם נקי וטמאוה ונסתלקה הקדושה העליונ' ונמצא צר ואויב בא בשער א' בלבדה כי העליונה איננה שם. וביאור הכתוב מחטאת נביאיה בשום לב אל חסרון הוא"ו שלא אמר ועונות כהניה אך יאמר מחטאת נביאה הם נביאי השקר המתעים בכזביהם אומרים שלום שלום ואין שלום מבטיחים אותם כי טוב' תבא עליהם בעובד' עבודת אלילים ונמשך מחטאת נביאיה עונות כהניה הם כהני במות פסיליהם כי תחזקנה ידיהם בנבואות נביאיה שאת הצדיקים המנגדים אותם שפכו דמם כמים וטמאו הארץ וזהו השופכים בקרבה דם צדיקים ולא עוד אלא שעבירה גוררת עבירה שלפני עור היו נותנים מכשול כי הנה נעו עורים בחוצות כי בהיות החוצות פנויות היה להם טביעות בדרכים שהורגלו בהם והיו נמשכים והולכים אך עתה בשפוך כהניה דם צדיקים בקרבה היו פגרי החללים מכשלות תחת רגליהם ובהכשלם היו נעים ונדים בחוצות שלא היו רואים אם יטו על ימין או על שמאל ללכת לדרכם ובמקום היותם מדריכים אותם אדרבה היו מרדפים ומרעים אותם כי הלא בהיותם נעים בחוצות ממכשלות פגרי החללים לחתור להם דרך ללכת לא יבצר מהם בהתנועע' אנה ואנה בקרב החללים שיתגאלו בדמם כל מלבושיהם ואז מה היו עושים הכהנים הנזכרים סורו טמא קראו למו שהיו קוראים למו יסורו שהם טמאים מהדם פן יטמאו את עוברי דרך כי אומרו סורו הוא כמו סורו נא מעל אהלי האנשים שהוא סורו עצמכם כן היו קוראים למו ואומרים סורו טמא שיסורו עצמם פן יטמאו את זולתם וזה להבעיתם בהחפזם כי הלא עורים היו ובאין עינים ימששו ולא ימצאו דרך ומה גם לצאת מבין החללים ולבל יבואו בני אדם לאחוז בידיהם להוציאם מבין החללים ולהדריכם לדרכם סורו סורו אל תגעו בעורים המגואלים בדם בל תטמאו בהם וזהו כי תחלה נאמר למו ובאומרו סורו סורו אינו אומר למו אך יאמרו הוא כי סורו טמא היו אומרים לעורים עצמם ואומרו סורו סורו וכו' הוא סתם לנמצאים בחוצות והיה לבל ידריכו' ויתעכבו שם עד יסריחו שם מדם שנטבלו מלבושיהם וגם שיוסיפו להיות יותר נעים ונדים וזהו כי נצו שהוא כפירש"י לשון סרחון שהוא כי ע"י האמור הסריחו שם וגם נעו שהוסיפו להיות עוד נעים וזה אומרו גם נעו שהוסיפו על מה שנעו בראשונה ועתה חל עליו תיבת ביאור מה המה חטאת נביאיה וגם מה טעם היו נותנים הם וכהניה על שפכם דם צדיקים ובראשון היחל ואמר אמרו בגוים וכו' והוא כי חטאת נביאיה היו כי אמרו בגוים לא יוסיפו לגור שאחר גלית יהויקים וגלות יכניה עוד לא יוסיפו לגור בין הגוים והוא כמפורש בירמיה שהיו אומרים שלא בלבד בני האדם לא יגלו עוד כ"א גם הכלים שלקחו עם גלות יהויקים ועם גלות יכניה שיחזירום וזהו אמרו וכו' כי מה שאמרו נביאיה הי' כי בגוים לא יוסיפו לגור עוד אמרו התנצלות על כהניה ששפכו דם צדיקי' שנמשך גם עונות אחרי' והוא פני ה' חלקם את האנשי' החללים האלה מאצלו ולא עוד אלא שלא תהיה הריגתם כפרתם כ"א שלא יוסיף להביט' באותו עולם באופן שבדין הורגם ופירש מה היה עון הנרצחים שפני ה' חלקם לא יוסיף להביטם הלא הוא כי פני כהנים לא נשאו הם כהניה הנזכר שלא נשאו פניהם ע"כ הכהנים הנזכר זקנים לא חננו כ"א הרגום הם דם צדיקים אשר אמר השופכים בקרבה דם צדיקים שהיו צדיקים וזקנים שקנו חכמה:

    תורה תמימה

    לא האמינו וגו׳. בשעה ששלח נבוכדנצר את נבוזראדן להחריב את ירושלים עשה שם שלש שנים ומחצה, בכל יום הקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה ובקש לחזור, נתן הקב"ה בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כולה, ונכנסו השונאים לירושלים, ועל אותה שעה הוא אומר לא האמינו מלכי ארץ כל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים [שם].

13. (יג)מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֺנוֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים

    רש"י:מחטאת נביאיה. של שקר היתה לה הרעה הזאת:

    עוד פירושים על פסוק יג: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    אבן עזרא

    דם צדיקים – דם כל צדיק וצדיק, וכן בלב חכמים (קהלת ז ד):

    תרגום

    עֲנַת מִדַּת הַדִּין וְכֵן אֲמָרַת לָא הֲוָת כָּל דָּא אֱלָהֵן מֵחוֹבַת נְבִיאָהָא דְמִנְבְּאָן לָהּ נְבִיאוּת שִׁיקְרָא וּמֵעַוְיַת כַּהֲנָהָא דְאַסִּיקוּ קְטוֹרֶת בּוּסְמִין לְטַעֲוָתָא וְאִינוּן גָרְמוּ לְאִתְשַׁד בְּגַוָהּ דַּם זַכָּאִין:

    תורה תמימה

    מחטאת נביאיה וגו'. על איזו שעה נאמר זה – על שעה שהרגו את זכריה [שם].

14. (יד)נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם

    רש"י:נעו עורים בחוצות. כשהיו העורים הולכים בשוק היו נעים ורגליהם נשמטים בדם ההרוגים שהיו הרשעים הורגים בתוכה: נגאלו בדם. נתלכלכו בדם עד אשר לא יוכלו הקרובים אליהם ליגע בלבושיהם והיו קוראים אליהם:

    עוד פירושים על פסוק יד: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    אבן עזרא

    עורים – כעורים, וכן אש אוכלה הוא (דברים ד כד):

    נגאלו – מלה מורכבת מבנין נפעל ובנין שלא נקרא שם פועלו:

    תרגום

    אִיתְטַלְטְלוּ עִוְרִין בְּמָחוֹזִין אִטַּנְפוּ בְדַם קְטוֹלִין בְּחַרְבָּא וְעַל דְלָא הֲווֹ יָכְלִין לְמֶחְמֵי קְרִיבוּ בִּלְבוּשֵׁיהוֹן:

    תורה תמימה

    נעו עורים וגו'. סומין שבהם אמרו, מי יראה לנו אותו מקום שהרגו את זכריה שנלך ונחבקנו ונשקנו לקיים מה שנאמר נעו עורים בחוצות נגואלו בדם [מ"ר].

    בלא יוכלו וגו׳. חגרין שבהם אמרו, מי יראה לנו את הדם של זכריה שנלך ונפרכס בה לקיים מה שנאמר בלא יוכלו יגעו בלבושיהם [שם].

15. (טו)סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל־תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם־נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר

    רש"י:סורו. מעלינו אתם הטמאים המלוכלכים בדם: כי נצו. לשון סרחון ולכלוך כמו (ויקרא א) כמו מוראתו בנוצתה דמתרגמינן באוכליה כך חברו מנחם: גם נעו. נשמטו בדם:

    עוד פירושים על פסוק טו: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    אבן עזרא

    סורו גוי טמא:

    נצו – יש להם נוצה כעוף, וכן נצא תצא (ירמיה מח ט):

    תרגום

    זוּרוּ מִמְסַאֲבָא קְרוּ עַמְמַיָּא זוּרוּ זוּרוּ לָא תִקְרְבוּ בְהוֹן אֲרוּם אִתְקוֹטְטוּ אַף אִתְטַלְטְלוּ אֲמָרוּ בְּמֶהֱוֵיהוֹן בְּשַׁלְוַתְהוֹן דְבֵינֵי עַמְמַיָּא לָא יוֹסִיפוּן לְמֵידָר:

    תורה תמימה

    סורו טמא וגו׳. כתיב (מ"ב י"א י׳) והשלישית בשער סור למה נקרא שמו סור, ששם היו טמאין פורשין, הדא היא דכתיב סורו טמא קראו למו [ירושלמי עירובין פ"ה ה"א].

    כי נצו וגו׳. רבי חנינא אומר, לא גלו ישראל עד שנאצו להקב"ה, ורבי סימון אמר – עד שנעשו בעלי מצות להקב"ה [מ"ר].

16. (טז)פְּנֵי יְהוָה חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ

    רש"י:פני ה' חלקם. פנים של זעם מאת הקב"ה חלקם והפרידם בגוים למען אשר פני הכהנים לא נשאו בהיותם בשלוותם:

    עוד פירושים על פסוק טז: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    אבן עזרא

    פני ה' – זעף, כי בפנים יראה כמו ופניה לא היו לה עוד (ש"א א יח):

    תרגום

    מִן קֳדָם אַפֵּי יְיָ אִתְפְּלִיגוּ לָא יוֹסִיף לְאִסְתַּכָּלָא בְּהוֹן בְּגִין כֵּן אוּמַיָּא רְשִׁיעַיָּא אַפֵּי כַהֲנַיָּא לָא סַבָּרוּ וְעִלַּוֵי סָבַיָּא לָא חָסוּ:

    תורה תמימה

    פני ה׳ חלקם. [חלקו בערים] והחליקן מן מאה מאה מן מאתים מאתים [שם].

17. (יז)עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל־עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל־גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ

    רש"י:עודינו תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל. כשבאה עלינו הרעה עדיין היו עינינו צופות אל חיל פרעה שנאמר בהם (ישעיה ל) ומצרים הבל וריק יעזורו שהיו מבטיחים אותנו עזרה ולא באו כמו שנאמר בהם (ירמיה לו) הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרימה, מצינו במדרש קינות שהיו באים בספינות רמז הקב"ה לים והציף לפניהם נודות נפוחים כמין מעי אדם ננערים במים אמרו זה לזה הנודות הללו הם אבותינו אנשי מצרים שטבעו בים מחמת היהודים הללו ואנחנו יוצאים לעזרתם עמדו וחזרו לאחוריהם: צפינו. חכינו:

    עוד פירושים על פסוק יז: אבן עזרא, תרגום, אלשיך, תורה תמימה

    אבן עזרא

    בצפיתנו – אין לו משקל:

    תרגום

    עוֹד סַפְאָן עֵינָנָא לְאִסְתַּכָּלָא לְסַיְיעָנָא דַהֲוֵינָא מְתִינָן לְנוּכְרָאֵי דְאִתְהַפִּיךְ לָנָא לְחַבַּלּוּ בְּסְכוּתָנָא דְאִסְתְּכֵינָא לְנוּכְרָאֵי דְאִנּוּן עַמָּא דְלָא יִפְרוֹק:

    אלשיך

    עודינו כו' הלא אמרנו מהחטאת נביאיה אשר אמרו בגוים לא יוסיפו לגור היו מבטיחים לב העם כי לא תבא עליהם רעה כי אם טובה שהוא כי ע"י כן רפו ידיהם מלשוב עד ה' וביני וביני נמשך כמדובר שפוך דם צדיקים וצרת העורים והלא יאמר איש האם דעה חסרו העם ששמו לב אליהם והלא עין בעין היו רואים הצרות דוחקות זו אחר זו ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו ועדין לא נחו מגלות יהויקים ויבא רוגז גלות יהויכין אשר גלו בו כל הצדיקים אילי הארץ והחרש והמסגר ואיזו טובה ייחלו אחרי זאת וגם הרעב כבד בארץ לזה אמר הנה הרעה היתה כי המה את מצרים נתנו יד ושמן למצרים יובל והיה עולה על רוחם לצרף תקות תשועת מצרים אל נבואת נביאיהם אומרים בלבם כי תתקיים נבואת הטובה בתקותם ממצרים וע"י כן רפו ידיהם מן התשובה עד אפס תקוה כי הגיע מנין ונושנתם שהוא קץ הרעה בלא תקומה אם לא תקנו בינתים כאמור במס' גיטין שהגיע זמן ונושנתם להתקיים מקרא שכתוב העידותי בכם וכו' כי אבוד תאבדון בגלות צדקיה וזה מאמר המקונן הנה עודנו תכלנו עיננו מיחל אל עזרתנו הבל שהוא נבואות הטובה מנביאי השקר ולא שבנו בינתים עם שלא ראינו סימן טובה היה בצפיתנו שנצטרפה צפיתנו שצפינו אל גוי לא יושיע הוא מצרים כי חשבנו תתקיים הנבואה בה ונרפינו עד צדו צעדינו מלכת ברחובותינו הרחבות כלומר שדחקה השעה עד אין תקומה והוא כי קרב קלנו של מנין ונושנתם ובהיות הקץ קרוב עדין היה אפשר לשוב טרם יבא אתרפו ידינו כי נתייאשנו כי מאז קרב קצנו אמרנו הנה כבר מלאו ימינו כי בא קצינו כי אבוד נאבד וכבר אבדה תקוה באופן שלא שבנו ואבדנו נמצא כי נביאנו היסבו כל הרעה וזהו קרב קצנו כי מאז קרב טרם בא קץ המנין אמרנו הנה מלאו ימינו כי בא קצנו ומה נועיל עתה ואין לומר כי מה שרפו ידינו מן התשובה לא הסיבו נביאי השקר המבטיחים אותנו כ"א שמכובד הצרות תשש כחנו כי הנה לא כן הוא כי הנה כאשר מלאו ימינו בא קצנו הוא קץ הגלות עם היות כי קלים היו רודפנו מנשרי שמים ולא היו יכולים להשיגנו כי הנה על ההרים שבעליות ההרים וטרשים ושיני סלעים שהם מכשולות שבהם הנרדף נכשל שם דלקונו ולא השיגונו עד רדתנו מההרים אל המדבר שהוא מישור ושם עם היותם קלים מנשרי שמים גם שם לא השיגונו אם לא על ידי שים מארבים על עבר שהיינו בורחים שם באופן שעל ידי כן צדו אותנו קצתם רודפים אחרינו וקצתם מארבים לפנינו והיינו כתוא מכמר שאם לא כן עם כל קלותם מנשרי שמים לא השיגונו באופן כי לא מתשות כח לא שבנו ובקשנו תרופה למחלתנו אם לא מחטאת נביאינו שנמשכה מהם רעתנו כמדובר:

    או יאמר עודינה וכו' מה שידענו מרבותינו ז"ל כי היו חכמים בישראל מבטיחים אותם על הכל בחכמתם זה אומר אני אשביע שר המים ואקיף את ירושלים בחומת מים שלא יבא צר ואויב אליה וזה אומר אני אשביע את שר האש ואקיפנה חומת אש עד שהוצרך ית' לשנות משמרות המלאכים ולעשות את שר המים שר האש ואת שר האש שר המים באופן שבקוראם את אחד מהם לא יסכון למו וזהו חלל ממלכה ושריה וכן אמרו שאמר חנמאל בן שלום אני אגביה את ירושלים באויר השמימה ויעש כן אלא שגרם העון והשליכה ית' לארץ הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל וזה יאמרו ישראל פה במר קיניהם אוי לנו כי עודינה תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל מהאומרים שיקיפוה אש או מים או יעלה השמימה וכיוצא שהיתה עזרת הבל מצורף אל מה שבצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע הוא פרעה בין כך ובין כך ראינו איך היתה מתקרבת הרעה בהדרגה כי טרם הגיע מנין ונושנתם שעדין לא ניתנה שליטה בעצם לאויבים לא היה לנו רק אימה שצדו צעדינו מלכת ברחובותינו והיה זה כאשר קרב קצנו שלא בא עדיין אך כאשר מלאו ימינו כי בא קצנו אז לא בלבד צדו צעדינו כי אם שאז השליטם ה' עד גדר שקלים היו רודפינו מנשרי שמים ולמה לא השליט' ית' מאז קרב קצנו אם לא שהיה מאריך ומרא' לעינינו אך היתה הרעה מתקרבת למען נשוב עדיו ונושע ולא שבנו באופן שעלינו להצדיק עלינו את הדין ואין תואנה לנו לומר כי חולשתנו גרמה כי תש כחנו מצרות כי הלא כ"כ היינו גבורי כח שעם היות כי קלים היו רודפינו מנשרי שמים עכ"ז לא השגונו כאשר על ההרים דלקונו עד שבמדבר ארבו לנו:

    תורה תמימה

    בצפיתנו צפינו וגו׳. פעם אחת שלחו ישראל אצל פרעה נכה להושיעם במלחמה והלך עמהם וכשנזכר מה שעשו לו אבותיהם מיד חזר, הדא הוא דכתיב (ירמיהו ל״ז:ז׳) הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים, לכך נאמר בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע [שם].

18. (יח)צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי־בָא קִצֵּינוּ

    רש"י:צדו צעדינו. אויבינו ארבו את צעדינו מלכת ברחובותינו כמו (שמות כא) ואשר לא צדה (שמואל א כד) ואתה צודה את נפשי:

    עוד פירושים על פסוק יח: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    אבן עזרא

    צדו – כאילו צדו צעדינו:

    תרגום

    הִינוּן צָדִין שְׁבִילָנָא מִלְמֵיהַךְ לְרוֹחֲצָן בִּפְלָטְיָיתָנָא אָמַרְנָא קָרֵב סוֹפָנָא אִתְמְלִיאוּ יוֹמָנָא אֲרוּם מְטָא סוֹפָנָא:

    תורה תמימה

    צדו צעדינו וגו'. כשהיו אנשי ירושלים מערימין ומצערים את בני ביתר היו בני ביתר מקללים את העיר ואת בית המקדש, הדא הוא דכתיב צדו צעדנו [שממו צעדנו], קרב קצנו – קיצו דההוא ביתא, מלאו ימינו יומא דההוא ביתא [מ"ר].

19. (יט)קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל־הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ

    עוד פירושים על פסוק יט: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    אבן עזרא

    וכן ויאמר דלקונו כמו כי דלקת אחרי (בראשית לא, לו):

    תרגום

    קְלִילִין הֲווּ רָדְפָנָא יַתִּיר מִנִּשְׁרֵי שְׁמַיָּא עַל טוּרַיָּא אַדְלִיקוּ יָתָנָא בְמַדְבָּרָא כַּמָּנוּ לָנָא:

    תורה תמימה

    על התרים דלקנו. רבי יעקב דכפר חנין אומר, אלו שהציתו אש בירושלים, ורבנן אמרי, אלו דולקיהם של ישראל [שם].

20. (כ)רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם

    רש"י:משיח ה'. הוא יאשיהו כמו שנאמר (ד"ה ב ל"א) ויקונן ירמיהו על יאשיהו: בשחיתותם. בגומות שחפרו:

    עוד פירושים על פסוק כ: אבן עזרא, תרגום, אלשיך

    אבן עזרא

    בשחיתותם – כמו בשחתם נתפש (יחזקאל יט ד):

    תרגום

    מַלְכָּא יֹאשִׁיָּהוּ דַהֲוָה חָבִיב לָנָא כְּנִשְׁמַת רוּחַ חַיִּין דִבְאַפָּנָא וַהֲוָה מִתְרַבֵּי בִמְשַׁח רְבוּתָא דַייָ אִתְחַד בְּמֵיצַד חִבּוּלֵיהוֹן דְמִצְרָאֵי דַהֲוֵינָא אָמְרִין עֲלוֹהִי בִּטְלַל זְכוּתֵיהּ נְחֵי בֵינֵי עַמְמַיָּא:

    אלשיך

    רוח אפינו וכו' אמר עוד היתה גרמת רעתנו הלא הוא העדר הצדיק הוא יאשיהו כי בו חסינו לומר בצלו נחיה ולא עוד הית' רעתנו כ"א שהראה ית' השגחתו כי אין לבטוח בגוי לא יושיע הוא פרעה ועמו כי הלא רוח אפינו משי"ה נלכד בשחיתות' של גוי לא יושיע הוא פרע' נכה וחילו ואיך אחרי מות יאשיהו היינו עוד בוטחים בגוי הרע ההוא או מעין זה שאומרים אנו בני ישראל הלא האשמנו את עצמנו לומר שהיה גוי לא יושיע ואליהם צפינו ובטחנו בם ולמ' קראנוהו לא יושיע הלא הוא כי הנה רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם של הגוי ההוא ואיך יושיעונו אם הם למודי הרע אותנו שלכדו את אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים:

    או יתכן שעודה מדבר' על חטאת נביאיה אשר נמשך עניינם עד כה בדרך הא' ומוסיף ואו' הנה לא לבד נלכדנו אנחנו המון העם בשחיתות חטאת נביאי השקר כ"א אשר בערכנו היו כנשמה ואנו הגוף שהיה רוח אפנו כד"א ויפח באפיו נשמת חיים גם הוא נלכד בשחיתותם והוא כי הלא אמרו רבותינו ז"ל כי איך נהרג יאשיהו כי בעבור פרעה נכה דרך ירושלים בחילו אל מקום אשר יצא עליו יאשיה באומרו וחרב לא תעבור בארצכם אפי' חרב של שלום כי הוא חשב שהיו ישראל כלם צדיקים כי היה הולך מבית לבית להעביר גלולים מן הארץ והיו להם פסילי הבליה' אחר הדלת ובהכנסו יפתחו הדלת ולא היו הבליה' נכרים בין הדלת והקיר ועולה על רוחו כי ביערום ובצאתו היו סוגרים הדלת ומתגלים ומשתחוים להם והלא אם היו שומעים את ירמיה היו מבערים הבליהם ושבים אל אלהי אמת ה' אך שומעם אל נביאי השקר גרם עשותם הערמות ההם והחזיקם בטעותם הרע נמצא כי בשחיתותם של אלו נלכד יאשיהו אשר אמרנו כי אצ"ל בירושלם כ"א היינו יוצאים והולכים בקרב הגוים עד שם יגיע צל זכותו להסתופף בו לחיות מה גם עתה בעיר אלהינו ירושלם אשר הוא ית' שוכן בתוכם. כהתם הקינה רוח הקדש תדבר נחומים לעמו ישראל על גליותם ואומרת שישי ושמחי וכו' שישי אדום בעמדך על הפרק בחרבן ראשון ושמחי בהחריב ירושלם בשני אך דעי כי לא לעולם חוסן כי גם עליך תעבור כוס ולא תוכל לשתות את כולו והוא ענין מאמרם ז"ל על פסוק ויסרתיך למשפט ועל פסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל חטאתיכם כי משלו משל למלך שיש לו ב' לווים א' אוהב וא' שונא אל האוהב או' תפרע לי מעט מעט בהזדמן לך דינר או איסר או פונדיון הריצהו לי ועושה כן לסוף הזמן נמצא שפרע את כל חובו עד בלתי השאיר כלום ולא נצטער כלל אך את שונאו או' איני חפץ רק ליקח את הכל בסוף הזמן כאחת והיה האיש ההוא כל מעות המזדמנות לו אוכלם בבואם ובהגיע ימי הפקודה לשלם אין לו אפי' לא' מעשרה בחובו ונוגשו עדי אובד כך הקב"ה נושה בכל אומה ואומה מכל חטאתם וכל פשעיהם ואך את ישראל יום יום יעמוס למו פקודת אשמתם וכמו שאמר הכתוב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו ועי"כ נמצאו פורעים הכל ואין מוותרים להם כלום ויכולים לסובלו וזהו ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך לא כן מ"ה כ"א שכל אשמותם צרורות בשמלותם על שכמם עד סופם ובכן לעת קץ אין בהם די שלם אפי' אחד מני אלף מחובותם וזה יאמר פה גם עליך תעבור כוס ואז מבלי שתיתך הכל רק בדרך העברתו בלבד שתדיח או תטעום קצת מאשר בתוכו תשכרי ותתגלי כל כסויי אשמותך משא"כ ישראל שכבר פרעו הכל קו לקו שעי"כ תם עונך בת ציון לגמרי שלא ויתרו לך כלום לכן לא יוסיף עוד להגלותך אחר גלות אדום הוא הרביעי אך בת אדום שלא פרעת והכל שמור לך לסוף לא תעצר כח לקבל כל עונש עונותיך כ"א עון אחד וגלות כל חטאתיך ותכלה וזהו פקד עונך וכו' והוא מז"ל בויקרא רבה וכו' נמשלה וכו' שמראה סימן טהרה כך הם מראים טהרה ותחתיהם לא כן ובזה יאמר כי אז יתגלו לא יעצרו כח למרקם וזהו פקד עונך וכו':

21. (כא)שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת־אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם־עָלַיִךְ תַּעֲבָר־כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי

    רש"י:שישי ושמחי בת אדום. נתנבא ירמיהו על חורבן בית שני שיחרבוהו רומיים: שישי ושמחי. לפי שעה אבל סופך שגם עליך תעבור כוס הפורענות ותשכרי ממנו: ותתערי. ותקיאי כמו (בראשית כד) ותער כדה:

    עוד פירושים על פסוק כא: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    אבן עזרא

    עוץ – שנים הם, והם ארמים:

    תרגום

    חָדִיאִי וּבְדִיחִי בְּרַתָּא דֶאֱדוֹם דְיַתְבָא בְאַרְעָא דְעוּץ (בת"ק הגירסא חָדִיאִי וּבְדוֹחִי קַרְתָּא דְמִתְבַּנְיָא בְּאַרַע אַרְמֵנִיאָה) בְּסַגִּיאִין אוֹכְלוֹסִין דְמִן עַמָּא נוּכְרָאֵי אוֹף עָלַיךְ עָתִיד לְמֵיתֵי פּוּרְעֲנוּתָא וִיצַדְיָין יָתִיךְ פַּרְסֵי וּתְעִבַּר עָלַיִךְ כַּס דִלְווָט תִּרְוִי וְתִתְרוֹקְנִי:

    תורה תמימה

    בת אדום וגו'. בת אדום זו קסרין, יושבת בארץ עוץ – זו פרס [שם].

22. (כב)תַּם־עֲוֺנֵךְ בַּת־צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֺנֵךְ בַּת־אֱדוֹם גִּלָּה עַל־חַטֹּאתָיִךְ

    רש"י:תם עונך בת ציון. לקית על כל חטאותיך: לא יוסיף להגלותך. מגלות אדום ולהלן עוד:

    עוד פירושים על פסוק כב: אבן עזרא, תרגום, תורה תמימה

    אבן עזרא

    לא יוסיף – שב אל עוונך, ועליו ישוב פקד. או ישוב אל השם הנזכר ברוח אפנו:

    תרגום

    וּבָתַר כֵּן יְשַׁלֵּם עִוְיָתָךְ כְּנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן וְתִתְפָּרְקִין עַל יְדֵי דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא וְאֵלִיָּהוּ כַהֲנָא רַבָּא וְלָא יוֹסִף יְיָ תּוּב לְאַגְלוּתָךְ וּבְהַהִיא זִימְנָא אַסְעַר עִוְיָתָךְ בְּרַתָא דֶאֱדוֹם דְמִתְבַּנְיָא דִמְלֵאָה אוֹכְלוֹסִין וְיֵיתוּן פַּרְסָאֵי וִיעִקוּן לָךְ וְיִצְדוּן יָתָךְ אֲרוּם אִתְפַּרְסֵם קֳדָם יְיָ עַל חוֹבוֹתָיִךְ:

    תורה תמימה

    תם עונך וגו׳. ת"ר, הרואה תמרים בחלום תמו עונותיו, שנאמר תם עונך בת ציון [ברכות נ"ז א׳].

    תם עונך וגו'. רבנן אמרי, טובה היתה מגלת קינות לישראל מארבעים שנה שהתנבא עליהם ירמיה, ולמה, מפני שבה נטלו ישראל מחילה שלמה על עונותיהם ביום שחרב ביהמ"ק, הדא הוא דכתיב תם עונך בת ציון [מ"ר].

    פקד עונך בת אדום. א"ר הושעיה, למה נבראו היסורין כדי לתלותם לבית דאית להון למיזל, היא הוא דכתיב תם עונך בת ציון פקד עונך בת אדום [שם].