שולחן ערוך אורח חיים · [object Object] · סימן תרי״ג

איסור רחיצה ביום כפור

12 סעיפים · דברי הרמ״א (״הגה״) באות קטנה · משנה ברורה מתחת לכל סעיף, בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב, ויש הבדלי מנהג (ספרדים/אשכנזים). מדיניות העריכה

1. סעיף א׳

   אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן ואפי' להושיט אצבעו במים אסור ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכי' בטיט או בצואה או שנטף דם מחוטמו מותר לרחצם שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג:

   משנה ברורה (2 סעיפים קטנים)

   (א) מותר לרחצם וכו' – ומ"מ צריך ליזהר שלא ירחץ אלא מקום המטונף ואם גופו מלוכלך בכמה מקומות והוא טורח לרחוץ מקומות המטונפים כ"א בפ"ע מותר לכנוס במים לרחוץ כל גופו בפ"א בכדי להסיר הלכלוך שעליו וכשרוחץ מחמת טינוף יכוין שאינו להנאת רחיצה רק להעביר הלכלוך וכדלקמן בסוף ס"ב [אחרונים]:

   (ב) שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג – מלשון זה משמע דאם הזיעה הרבה ורוצה לרחוץ להעביר הזיעה מותר כיון שאינה רחיצה של תענוג ומ"מ מי שאינו איסטניס וא"צ לרחיצה זו כ"כ נכון להחמיר שלא לרחוץ בשביל העברת הזיעה כמו שאסור לסוך בשמן להעביר הזוהמא כמו שמבואר בסימן תרי"ד:

2. סעיף ב׳

   נוטל אדם ידיו שחרי' ומברך על נטיל' ידים ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו (ולא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר הרוח רעה מעל הידים (הגהות מיימוני) :

   משנה ברורה (1 סעיף קטן)

   (ג) נוטל אדם ידיו שחרית – כדרכו בכל השנה ג"פ כיון דבלא זה לא יכול ליגע בידיו לפה ולעינים ולאוזן משום סכנה לא גרע מאם היה מלוכלך בטיט וכו' אבל פניו לא ירחץ כלל ועיין לקמן בס"ד:

3. סעיף ג׳

   אם הטיל מים ושפשף בידו או עשה צרכיו וקנח מותר לרחוץ דהוי ליה ידיו מלוכלכות (ורוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו) ואם רוצה להתפלל אפילו לא קנח נמי מותר ליטול עד סוף קשרי אצבעותיו: הגה וכן כהן העולה לדוכן נוטל ידיו אע"פ שהן טהורות דכל רוב רחיצה שאינו מכוין בה לתענוג מותרת (הגהות מיימוני פ"ב מהל' י"כ ומהרי"ל) ולכן אפי' בא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחצן (ב"י בשם הגהות מיימוני וסמ"ג וטור הלכות ט"ב) :

   משנה ברורה (5 סעיפים קטנים)

   (ד) ושפשף בידו או עשה צרכיו וקינח וכו' – מלשון זה משמע דאם לא קינח בגדולים ולא שפשף בקטנים אסור לו לרחוץ ובאמת יש מחלוקת הפוסקים בזה די"א דאפילו לא קינח ושפשף יש לו לרחוץ ידיו משום הכון לקראת אלקיך ישראל דהא צריך לברך אשר יצר וע"כ הסכימו האחרונים דנכון לכתחלה לקנח ולשפשף כדי להוציא נפשיה מפלוגתא דבזה לכו"ע מותר לרחוץ. בד"א בליל יוה"כ אחר התפלה אבל ביום שמתפללין כל היום אם הטיל מים אע"פ שלא שפשף או שעשה צרכיו אף שלא קינח מותר ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו וכדלקמיה:

   (ה) ואם רוצה להתפלל אפילו לא קינח וכו' – משמע מזה דאם לא עשה צרכיו כלל אין לו ליטול ידים בשביל תפלה בלבד אף דמבואר לעיל בסימן רל"ג ס"ב דבשביל תפלה בלבד מצוה ליטול ידים הכא משום חומר יוה"כ חשש לאותן הפוסקים דסברי דבשביל תפלה בלבד לא תקנו ליטול ידים כ"א בשחרית משום דנעשה כבריה חדשה:

   (ו) עד סוף קשרי אצבעותיו – ולא יותר אפילו עשה צרכיו וקינח. ועיין בדה"ח דה"ה אם נגע בגופו במקומות המכוסים ששם הוא מקום זיעה אפילו לא נגע רק באצבע אחת צריך לרחוץ כל ידו עד קשרי אצבעותיו. ואם נגע בידו בטיט או ברפש א"צ לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד. והיינו אפילו לתפלה:

   (ז) נוטל ידיו – והנטילה הוא עד הפרק כמבואר לעיל בסימן קכ"ח ס"ו [ח"א בשם א"ר]:

   (ח) דכל רוב רחיצה וכו' – עיין במאמר מרדכי שנתקשה על תיבת רוב וגם בהגהת מיימוני ליכא תיבת רוב עי"ש:

4. סעיף ד׳

   מי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים מותר: הגה ונהגו בזה להחמיר ואפילו ברחיצת העינים שהיא קצת רפואה נהגו להחמיר (מהרי"ל) ואסור לרחוץ פיו ביום הכפורים כמו שנתבאר לעיל סימן תקס"ז סעיף ג' :

   משנה ברורה (3 סעיפים קטנים)

   (ט) ונהגו בזה להחמיר – ואם פניו מלוכלך קצת או שיש לו לפלוף על עינו יכול ללחלח אצבעו במים ולרחוץ במקום הלכלוך או בכדי להעביר הלפלוף רק יזהר שלא לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד:

   (י) שהוא קצת רפואה – אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ במקום שאין איסור משום רפואה בשבת [ע"ד שנתבאר בסימן שכ"ח] דלא גרע ממי שבא מן הדרך ורגליו כהות:

   (יא) פיו – שמא יבלע קצת בגרונו:

5. סעיף ה׳

   ההולך לבית המדרש או להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה או לצרכי מצוה יכול לעבור במים עד צוארו בין בהליכה בין בחזרה ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו והוא שלא יהיו המים רודפים דאם כן אף בחול אסור מפני הסכנה אפי' אם אינם מגיעים אלא עד מתנים:

   משנה ברורה (6 סעיפים קטנים)

   (יב) להקביל פני אביו או רבו וכו' – ודוקא כשאין לו דרך אחרת להגיע שם למחוז חפצו ועיין לקמן בסוף ס"ח ובמ"ב שם:

   (יג) מי שגדול ממנו – אבל בשוין אסור:

   (יד) יכול לעבור וכו' – ואינו חושש משום איסור רחיצה ביוה"כ כיון דהוא לדבר מצוה ואינו מכוין כלל להנאת רחיצה:

   (טו) בין בחזרה – דאם לא כן אתה מכשילו לעתיד לבוא שלא ירצה שוב לילך [גמרא]:

   (טז) על זרועו – דעי"ז אינו נראה כמלבוש אלא כנושאה על כתפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת (רש"י):

   (יז) עד מתנים – לאו דוקא אלא מעט למעלה מהם:

6. סעיף ו׳

   הא דשרי לעבור בגופו במים לדבר מצוה דוקא לעבור בגופו במים עצמן אבל לעבור בספינה קטנה יש מי שאוסר:

   משנה ברורה (2 סעיפים קטנים)

   (יח) אבל לעבור וכו' – דרחיצה שאינה אסורה אלא ביוה"כ התירו אבל לשוט דאסור בכל שבתות השנה לא התירו ועוד דרחיצה שאני שיכול לעשות ע"י שינוי דהיינו מה שאינו מוציא ידו מתחת חלוקו ואית ליה היכרא וכנ"ל משא"כ בשיטה שאין יכול לעשות היכר שם ויש גזירה שמא יעשה חבית של שייטין לשוט עליה. ואפילו אין העכו"ם המוליכה עושה מלאכה בזה בעבור ישראל ג"כ אין להקל:

   (יט) בספינה קטנה – וכ"ש לשוט ממש דאסור:

7. סעיף ז׳

   הרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל תלמידו:

   משנה ברורה (1 סעיף קטן)

   (כ) הרב אסור וכו' – עיין לעיל בסימן ש"א במ"ב סקי"א:

8. סעיף ח׳

   ההולך לשמור פרותיו מותר לעבור במים בהליכה אבל לא בחזרה: הגה וכל מקום דמותר לעבור במים אפי' היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה מותר לעבור דלמעט בהילוך עדיף טפי: (א"ז)

   משנה ברורה (2 סעיפים קטנים)

   (כא) בהליכה – משום הפסד ממון:

   (כב) אפילו היה לו דרך וכו' מותר לעבור – והאחרונים הסכימו דמוטב להקיף ולא לעבור:

9. סעיף ט׳

   אסור להצטנן בטיט לח אם הוא טופח על מנת להטפיח ואסור להצטנן בכלים שיש בהם מים אפילו הם חסרים בין של חרס בין של מתכת אבל אם הם ריקים מותר וכן בפירות ובתינוק: הגה ואסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה בי"כ דחיישינן שמא לא תנגב יפה ויבא לידי סחיטה (הגהות מיימוני פ"ב ומרדכי וסמ"ק ומנהגים) החולה רוחץ כדרכו אע"פ שאינו מסוכן (רמב"ם) :

   משנה ברורה (3 סעיפים קטנים)

   (כג) לח – לאו דוקא בידים אלא אפילו לישב [והטעם כיון שיש בו טופח ע"מ להטפיח עובר הלחלוחית ומתענג ולהכי אסור] גמרא:

   (כד) הם חסרים – וכ"ש מלאים שיש לחוש שיתזו המים עליו:

   (כה) ויבוא לידי סחיטה – אבל מותר לקנח ידיו ורגליו עיו"כ במפה ולמחר מעבירה על עיניו דהיא עדיין לחה קצת מקינוח ידים דאתמול דבזה לא חיישינן לסחיטה:

10. סעיף י׳

    כלה כל שלשים יום מותר' לרחוץ פניה:

    משנה ברורה (1 סעיף קטן)

    (כו) כל שלשים יום – אחר נשואיה כדי שלא תתגנה על בעלה. כתב הח"א נראה שזה היה בזמניהם שלא היו בבהכ"נ כל היום אבל בזה"ז שאינו רואה אותה כל היום לא שמעתי שנוהגין בזה היתר:

11. סעיף י״א

    מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכפורים אם לח הוא מקנחו במפה ודיו ואם יבש הוא או שנתלכלך רוחץ מקומו' המלוכלכים בו לבד ומתפלל ואסור לרחוץ גופו או לטבול אע"פ שבשאר ימו' השנ' הוא רגיל לטבול לתפלה:

    משנה ברורה (4 סעיפים קטנים)

    (כז) או שנתלכלך – ר"ל שנתלכלך מזה בשרו בכמה מקומות:

    (כח) רוחץ מקומות וכו' – היינו שרוחץ בשרו ביד ולא בבגד שלא יבא לידי סחיטה (אחרונים):

    (כט) ואסור לרחוץ גופו – היינו בשאר מקומות וכן אסור לשפוך עליו ט' קבין מים אפילו מי שנוהג כך בשאר ימות השנה:

    (ל) אע"פ שבשאר ימות השנה וכו' – דבזמן הזה אין צריך טבילה לבעל קרי מדינא לא לדברי תורה ולא לתפלה כדלעיל בסימן פ"ח ואין להתיר משום זה איסור רחיצה:

12. סעיף י״ב

    בזמן הזה אסור לאשה לטבול ביום הכפורים אפי' הגיע זמן טבילתה בו ביום:

    משנה ברורה (1 סעיף קטן)

    (לא) בו ביום – ואפילו שלא לשם תשמיש דזה בלא"ה אסור אלא כדי שתהא טהורה ג"כ אסור. ואשה שלובשת לבנים ביוה"כ מותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה. ולא תרחץ בבגד כ"א ביד שלא תבוא לידי סחיטה:

עוד: שולחן ערוך · קיצור שולחן ערוך · ספרי הלכה