שולחן ערוך אורח חיים · [object Object] · סימן תכ״ח

סדר קביעת המועדים וקריאת הפרשיות

8 סעיפים · דברי הרמ״א (״הגה״) באות קטנה · משנה ברורה מתחת לכל סעיף, בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב, ויש הבדלי מנהג (ספרדים/אשכנזים). מדיניות העריכה

1. סעיף א׳

   אלו הימי' שאין קובעי' בהם המועדי' לא אד"ו ר"ה ולא אג"ו י"ה לא זב"ד פורים לא בד"ו פסח ולא גה"ז עצרת והו"ר לא ג' חנוכ' ולא אג"ו צום אסתר ולא בד"ו צום תמוז ואב. לעולם ביום שיהיה פורים יהיה ל"ג לעומר וסימן פל"ג וביום שיהיה חנוכה יהיה עצרת:

   משנה ברורה (2 סעיפים קטנים)

   (א) שאין קובעים בהם וכו' – עיין הטעם במ"ב:

   (ב) וביום שיהיה חנוכה וכו' – הנה באמת זה אינו דהא חנוכה אפשר להיות ביום ה"ז ועצרת א"א להיות וכנ"ל אכן באמת שט"ס הוא וצ"ל וביום שיהיה עצרת יהיה חנוכה דהיינו החנוכה שאחריו אכן דזהו דוקא כשהשנה הוא כסדרה דהיינו חשון וכסלו אחד מלא ואחד חסר או שניהם חסרים אבל כששניהם מלאים יבוא יום א' של חנוכה ביום שאחר עצרת כגון אם יום א' של עצרת חל ביום ראשון יבוא חנוכה ביום ב':

2. סעיף ב׳

   אלו הימים שהוקבעו בהם ראשי חדשי' ולא בזולתם ניסן אגה"ז אייר בגה"ז סיון אגד"ו תמוז אגה"ו אב בדו"ז אלול אבד"ו תשרי בגה"ז מרחשון גדו"א כסליו א"ב ג"ד ה"ו טבת אבגד"ו שבט בגדה"ז אדר זבד"ו (ובעיבור אדר ראשון בדה"ז ושני בדו"ז) :

   משנה ברורה (2 סעיפים קטנים)

   (ג) שהוקבעו בהם וכו' – כל אלו הימים שהוא חושב אם הר"ח הוא של שני ימים מפני שהחודש שעבר היה מלא קאי הסימן על יום שני של ר"ח שממנו מתחיל למנות מנין ימי החודש:

   (ד) מרחשון גדו"א – ט"ס הוא וצ"ל בדה"ז ויש שרוצים ליישבו דקאי על יום א' דחודש מרחשוון שחל באלו הימים ודוחק גדול הוא דמאי שנא דבזה החודש נתן הסימן על יום א' שלו מה שלא עשה כן בשאר החדשים [פר"ח]:

3. סעיף ג׳

   סימן לקביעת המועדים א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף פירוש ביום א' של פסח יהיה לעולם ת"ב וסימן על מצות ומרורים יאכלוהו ביום ב' בו שבועו' וביום ג' בו ר"ה ביום ד' בו קריאת התורה שהוא שמחת תורה ביום ה' בו צום כיפור ביום ו' בו פורים שעבר:

   משנה ברורה (1 סעיף קטן)

   (ה) שהוא שמחת תורה – היינו לבני חו"ל שעושין שמיני עצרת שני ימים וחל ש"ת ביום כ"ג לחודש תשרי:

4. סעיף ד׳

   לעולם קורין צו את אהרן קודם פסח בפשוט' ומצורע במעוברת חוץ מבה"ח מעוברת (וה"ש מעוברת) שקורים אחרי מות קודם הפסח ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קוד' עצרת תשעה באב קודם ואתחנן אתם נצבי' קודם ר"ה ולכן כשר"ה ביום ב"ג שיש שתי שבתו' בין ר"ה לסוכו' צריכי' לחלק נצבים וילך כדי שיקראו וילך בין ר"ה לצום כפור והאזינו בין צום כפור לסוכו' וסי' ב"ג המלך פת וילך אבל כשר"ה ביום ה"ו אז אין בין ר"ה לסוכו' אלא שבת אחת שקורין בה האזינו אז וילך עם נצבי' קודם ר"ה וסימן לפשוט' פקדו ופסחו ולמעובר' סגרו ופסחו מנו ועצרו צומו וצלו קומו ותקעו:

   משנה ברורה (5 סעיפים קטנים)

   (ו) מבה"ח מעוברת – הוא סימן שהה"א מורה שיום ר"ה היה חל ביום ה' והחי"ת מורה שאותה השנה היתה חסרה [ר"ל שחשוון וכסלו היו שניהם חסרים] ורמ"א מוסיף וה"ש מעוברת וזה ג"כ סימנא שהה"א מורה על יום ר"ה שחל ביום ה"א והשי"ן מורה שאותה השנה היתה שלמה [דהיינו שחשוון וכסלו היו מלאים] ור"ל כשחל ר"ה ביום ה' והשנה היתה מעוברת בין שאלו החדשים שלמים או חסרים קורין פרשת נח בר"ח חשוון וממילא ניתוסף שבת אחת לקריאה וע"כ קורין פרשת אחרי קודם הפסח:

   (ז) ביום ב"ג – ר"ל שחל יום א' של ר"ה ביום ב' או ביום ג':

   (ח) ב"ג המלך – פי' המלך היינו ר"ה שאומרים המלך המשפט כשחל ביום ב' או ג' פת וילך מלשון פתות אותה פתים שמחלקים נצבים וילך לשתים:

   (ט) כשראש השנה ביום ה"ו – כשר"ה ביום ה"ז כצ"ל. וכן איתא בטור ובספרי ש"ע ישנים ור"ל שחל יום א' של ר"ה ביום ה' או ביום ז' דביום וי"ו א"א לחול כנ"ל:

   (י) פקדו ופסחו – פקדו לשון צוו כלומר צו קורין סמוך לפסח. סגרו לשון מצורע מוסגר. מנו ועצרו פי' במדבר שהוא מנין בני ישראל קודם עצרת. צומו היינו ט"ב וצלו היינו ואתחנן. קומו ותקעו היינו נצבים קודם תקיעת ר"ה. כשחל יום א' של פסח בשבת דאז בני א"י שעושין פסח רק שבעה ימים קורין בשבת שאחריו פ' שמיני וא"כ ממילא יותר להם בשנה שבת אחת בלי סדרה וע"כ יש מפרידין אפילו בשנה פשוטה תזריע ומצורע ויש מפרידין בהר ובחוקותי ואם היא מעוברת מפרידין גם מטות ומסעי [מהרי"ט ומ"א]:

5. סעיף ה׳

   פרשת האזינו מחלקים פרשיותיה כדרך שהיו מחלקין אותה במקדש שהיו קורין השירה פעם אחת לששת ימי השבוע וסי' הזי"ו ל"ך. האזינו. זכור. ירכיבהו. וירא. לו חכמו. כי אשא אל שמים עד סוף השירה והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה: הגה ודוקא בשבת מחלקין הפרשיות אבל במנחה בשבת וב' וה' אין לחוש (מרדכי פרק הקורא עומד) :

   משנה ברורה (4 סעיפים קטנים)

   (יא) מחלקין פרשיותיה כדרך וכו' – והטעם מפני שהם דברי תוכחה שיחזרו העם בתשובה [רמב"ם] ואפילו יש חיובים לא יחלקו הפרשה יותר [מ"א]:

   (יב) פ"א לששת ימי השבוע – והיו מחלקין אותה לששה חלקים לששת ימי המעשה:

   (יג) לו חכמו כי אשא – ויש פוסקים שסוברין דתיבת ל"ך מרמז על לולי כעס וגו' כי ידין וגו' וכן נוהגים במדינתנו [אחרונים]:

   (יד) מסוף השירה וכו' – ובמקום שמוסיפין בשבת רשאין להוסיף אחר הזי"ו ל"ך מויבא ולהלן:

6. סעיף ו׳

   קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם אלא אחד קורא כולם ומתחילין בפסוקי' שלפניהם ומסיים בפסוקי' שלאחריהם אבל קללות שבמשנה תורה יכולים להפסיק בהם ואעפ"כ נהגו שלא להפסיק בהם: (וכן נהגו שלא לקרות א' בשמו לעלות אלא קורין מי שירצה) :

   משנה ברורה (5 סעיפים קטנים)

   (טו) אין מפסיקין בהם – וסמכוה זה אקרא דמשלי דכתיב מוסר ד' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ואם היה זה הקורא מפסיק בהן והיו צריכין לקרות אחר היה נראה כאלו קץ זה בתוכחת הש"י:

   (טז) ומתחילין וכו' – דאחז"ל שאמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בני מברכוני על הצרות שלהם אלא יקרא אחד הכל ויתחיל בדבר אחד ויסיים בדבר אחד ויוכל לברך תחלה וסוף עכ"ל ומשום זה לבד היה די שיתחיל בפסוק אחד מלפני התוכחה ופסוק אחד אחר התוכחה אלא מפני דקי"ל דאין מתחילין בפרשה פחות מג"פ וכן אין מסיימין סמוך לפרשה פחות מג"פ לכך צריך להתחיל ג"פ מקודם התוכחה וכן ג"פ אחר התוכחה (וזהו בפרשת בחוקותי שיש שם ג"פ קודם כלות הפרשה ובפרשת תבא די בפסוק אחד אלה דברי הברית שמסתיים בזה הפרשה):

   (יז) בפסוקים שלפניהם – ובמקום שנוהגים שהרב אב"ד יהיה שלישי אפילו בפרשת בחוקותי וא"כ שוב לא ישאר להתחיל ג"פ מקודם קריאת התוכחה יש להתחיל עוד הפעם לקרות ג"פ למפרע אך נכון הדבר שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת. מהרי"ל הקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לזה אין קפידא. ומ"מ אם קראוהו בודאי צריך לעלות (דמי שקראוהו לעלות לס"ת ואינו עולה גורם שיתקצרו ימיו) ולא יארע לו שום דבר רע דכיון שעולה משום כבוד התורה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ובהרבה מקומות נוהגין שהש"ץ הקורא בעצמו עולה ונכון הוא ואפילו אם הוא כהן יכול לקרות מתחלת פרשת בחוקותי עד אחר התוכחה ומנין הקרואים ישלים משם והלאה ובפרשת תבא יצמצם שישתלם מנין הקרואים עד שם והוא יהיה אחרון ועיין בבה"ל:

   (יח) יכולין להפסיק בהם – שהם אינן חמורות כ"כ שנאמרו רק בלשון יחיד ומשה מפי עצמו אמרו שהרי במשנה תורה כתיב ידבק ה' בך ישלח ה' בך [שאף שהכל היה ע"י צווי השי"ת כמו שנאמר בסוף הפרשה אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל וגו' עכ"ז בשעה שאמרן היה מפי עצמו] משא"כ בתו"כ הדברות נאמרו מפי הגבורה כי שכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה שהרי אמרו בלשון משלחו ונתתי והפקדתי והשלכתי מי שהיכולת בידו לעשות כך:

   (יט) מי שירצה – דשמא לא ירצה לעלות אותו שיקראוהו ויבוא לקוץ בתוכחות ועיין בבה"ל:

7. סעיף ז׳

   ח' פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כולם:

   משנה ברורה (2 סעיפים קטנים)

   (כ) שמונה וכו' – דהיינו מוימת שם משה:

   (כא) אין מפסיקין בהם – לחלקן לשני קרואים והטעם דיש בהן שינוי משאר ס"ת דיהושע כתבן ואפילו למ"ד דמשה כתבן בדמע הואיל שיש שינוי בהן שנכתבו בדמע נשתנו שלא לחלקן כשאר ס"ת. כתב בספר צרור המור מ"ב מסעות שבפרשת אלה מסעי אין להפסיק בהם שהם כנגד שם מ"ב [מ"א]:

8. סעיף ח׳

   מי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפרענותא ז' דנחמתא תרתי דתיובתא ג' דפורענותא דברי ירמיה שמעו דבר ה' חזון ישעיהו שבע דנחמתא נחמו ותאמר ציון עניה סוערה אנכי רני עקרה קומי אורי שוש אשיש וביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורי' מפטירין לעולם שובה וכשר"ה בב"ג שיש שבת בין י"ה לסוכו' וקורין בו האזינו מפטירין בו וידבר דוד וי"א שכשר"ה בב"ג שוילך בין ר"ה לי"ה מפטירין בו דרשו ובשבת שבין י"ה לסוכו' שקורין האזינו מפטירין שובה: הגה והמנהג כסברא הראשונה ובשאר שבתות השנה מפטירין מעין הפרשה (טור) כשקורין שתי פרשיות מפטירין באחרונה (מרדכי פרק בני העיר) ובלבד באחרי מות וקדושים דמפטירין הלא כבני כושיים שהיא הפטרת א"מ (מנהגים) ונוהגין להפטיר בחתונה שוש אשיש ואין דוחין מפניה שום הפטרה הנזכרת כאן ולא של ד' פרשיות ולא של ר"ח או מחר חדש או חנוכה או שירה (מרדכי פרק בני העיר והטור ומנהגים) אבל שאר הפטרות דוחין מפניה וכבר נתבאר לעיל סי' תכ"ה דאין מדלגין מנביא לנביא (וגם נתבאר שם סעיף ב' אם דוחין מפני של ראש חדש אחת מאלו הפטרות שנזכרות כאן) :

   משנה ברורה (5 סעיפים קטנים)

   (כב) שמעו – ואם טעה והפטיר בשבת ראשון בפרשה דיומא יפטיר בשבת הבאה דברי ירמיהו וגם שמעו מפני שהם סמוכות זו לזו [מ"א בשם צ"צ]. מה שכתוב בחומשים הפטרת וישלח ויברח יעקב הוא טעות אלא בויצא מפטירין מן ויברח עד סוף הושע ואח"כ פסוקים מיואל ואכלתם אכול וכו' וידעתם וכו' והוא מטעם שצריך לסיים בדבר טוב ובהושע נסתיים ופושעים יכשלו בם ובוישלח מפטירין מן ועמי תלואים וגם מקצת ויברח יעקב עד ומושיע אין בלתי וע"פ הגר"א נוהגין להפטיר בפרשת וישלח חזון עובדיה [ח"א]:

   (כג) מפטירין לעולם שובה – ולפי שבהושע הוא סיום ההפטרה זו ופושעים יכשלו בם ואין מסיימין בזה לכך מוסיפין בו פסוקים. יש שכתבו שמוסיפין פסוקי מיכה מי אל כמוך וגו' ויש שכתבו שמוספין פסוקי יואל תקעו שופר וגו' ובא"ר כתב שבפראג נהגו להוסיף פסוקי מיכה וגם פסוקי יואל ובדגול מרבבה הכריע דאין צריך להוסיף משתיהם אלא דכשקורין וילך בשבת שובה יש לסיים בפסוקי מיכה [דהוא מעין הפרשה וילך דכתיב וחרה אפי וכו' ובפסוקי מיכה כתיב לא החזיק לעד אפו] וכשקורין האזינו בשבת שובה יש לסיים בפסוקי יואל [דהוא ג"כ מעין הפרשה דכתיב בה יערוף כמטר לקחי וגו' כשעירים וגו' וכרביבים עלי עשב ובפסוקי יואל כתיב ויורד לכם גשם מורה וגו'] ועיין בשע"ת שמסיים בזה שהכל כפי המנהג:

   (כד) מפטירין בו דרשו – משום דכתיב דרשו ד' בהמצאו ואמרו חז"ל זהו בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ:

   (כה) מפטירין שובה – דיפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גז"ד:

   (כו) שהיא הפטרת אחרי מות – מפני שההפטרה של פרשה שניה מזכרת מתועבת ירושלים משא"כ כשהן נפרדות שכבר קראו הלוא כבני כושיים בפרשת אחרי בהכרח להפטיר בפרשת קדושים התשפוט. והנה הלבוש חולק על רמ"א ודעתו דגם כשהיא כפולה קוראין הפטרה אחרונה דהיינו של פרשת קדושים אבל הב"ח וש"א כתבו שנתפשט המנהג בכל הקהלות כהרמ"א בזה וה"ה אם שבת פ' אחרי היה ער"ח ומפטירין מחר חודש דמפטירין בשבת פרשת קדושים הלוא כבני כושיים [חי' רע"א]:

עוד: שולחן ערוך · קיצור שולחן ערוך · ספרי הלכה