מסכת זבחים דף כ״ח ע״א

כאליה דמי – ואפילו לענין הקטרה ובשלמי כבש שאלייתו קריבה נמי העור קרב כי היכי דלענין אכילה חשיב ליה בשר לענין מצות הקטרתו נמי בשר הוא וקתני מתני' דכי שחיט שלמים לאכול עור האליה בחוץ או למחר הויא מחשבה ואע"ג דחישב מאכילת מזבח לאדם:

רבי אליעזר היא – לקמן בפ' כל הפסולים (זבחים דף לה.):

אמר שמואל הא מני ר' אליעזר היא – וסבר לה כההוא תנא דאמר בריש הקומץ רבה (מנחות דף יז.) דלר' אליעזר הוי בכרת ולא סבר לה כרבי ירמיה דמוקי בסוף פירקין (זבחים דף לא:) סיפא כרבי אליעזר דלא תיקשי רישא וסיפא כר' אליעזר ומציעתא כרבנן וא״ת לרבי אליעזר מאי איריא עור האליה אפילו אליה נמי ואי לאשמועינן עור האליה כבשר תנינא ואלו שעורותיהן כבשרן כדפריך בסמוך וי״ל כיון דעיקרה אתא לאשמועינן כר' אליעזר אין לחוש אי אגב אורחיה אשמועינן דעור כבשר אע״ג דתנינא דאשכחן בשמעתא קמייתא דברכות (דף ב.) דפריך וליתני צאת הכוכבים ומשני מילתא אגב אורחיה קמ״ל דכפרה לא מעכבא אע״ג דתנינא במסכת נגעים (פ' י״ד מ״ג) העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים:

לאכול דבר שאין דרכו לאכול – כגון אימורים או חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

ולהקטיר – חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

דבר שאין דרכו להקטיר – כגון בשר:

לאכול דבר שדרכו לאכול – בשר:

שדרכו להקטיר – אימורין אבל אם חישב להקטיר בשר למחר או לאכול אימורין למחר כשר שאין מחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם:

לאו כאליה דמי – לענין מצות הקטרתו הוא דמעטיה קרא כדמפרש רבה חלבו האליה תמימה גבי הקטרת אליה כתיב ופריש בהדיא חלב ולא עור:

והכא במאי עסקינן – מתני' דחשיב ליה אכילת אדם באליה של גדי שאינה קריבה כדאמרן בפ"ק (לעיל זבחים דף ט.) לימד על העז שאינה טעונה אליה:

מאי קמ"ל – תנא דמתני' אי באליה של גדי קאי אי אמרת בשלמא בשל כבש קמ"ל לשמואל דמחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם כרבי אליעזר ולרב הונא דמוקי לה כרבנן אשמעינן תנא דידן דעור אליה לאו כאליה דמי להקטירו אלא לרב חסדא למה לי למתנייה אי לאשמועינן דעור אליה לענין אכילת אדם כאליה דמי וכי חשיב עליה לאוכלו למחר כאילו חישב על כזית מבשרו הואיל ורכיך וחזי לאכילה:

תנינא – בשחיטת חולין:

ואלו שעורותיהן כבשרן – לטמא טומאת נבילות וקחשיב עור האליה:

תנינא אלו שעורותיהן כבשרן – הקשה ה"ר יעקב מאורליינש טובא קמ"ל דבפ' העור והרוטב (חולין דף קכב:) אמרינן אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה גבי עור הראש של עגל הרך דפליגי רבנן משום דסופו להקשות ועור האליה הוי לכ"ע כבשר ועוד קשה היכי דייק מעור הראש דיחידאה היא מברייתא דאלעזר בן יהודה הא פשיטא לן מדפריך תנינא הא קחשיב עור האליה דהוי לכולי עלמא כבשר:

מצטרף – לטמא טומאת אוכלין בכביצה או טומאת נבילות בכזית:

אבל הכא – לענין קדשים כתיב גבי מתנות כהונה לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה (במדבר יח) והיינו לגדולה כדמתרגמינן לרבו ללמד שיהו אוכלין אותן דרך אכילת מלכים המשוחים ולא עבידי מלכים דאכלי עור אימא לא תהא מחשבה:

עגל הרך – מפרש בהעור והרוטב כל שנתו:

להביא עור בית הבושת – של נקבה וזה לבדו יש לך להביא עוד אצל קדשים מכל השנויים שם:

עור בית הפרסות – מן הארכובה ולמטה:

חוץ למקומו – אם שחט ע"מ לאכול מאחת מאלו חוץ למקומו:

להביא עור של בית הבושת – פי' בקונטרס וזה לבדו יש לך עוד להביא אצל קדשים מכל השנוים שם ותימה הא איכא נמי עור השליל ופי' בקונטרס בחולין (דף נו.) דלא חשיב שליל משום דאינו נוהג בעולה ותימה והרי בית הבושת דאין נוהג בעולה ונראה דלא קתני שליל משום דאמר פרק כל הפסולין (לקמן זבחים דף לה.) דפיגל בשליל לא נתפגל הזבח ולא קאמר להביא אלא דבר שאינו לגמרי בעולה ומשום דמיירי ברייתא בעולה לא תנא בית הבושת בהדיא וקאמר להביא:

עולה אין – גבי עולה הוא דתנא מחשבת הקטרת עור אליה דפסלה:

אבל זבח – סתמא לא קתני שמע מינה אין מחשבת הקטרה מועלת בעור האליה בשאר זבחים:

לרב הונא – דאמר בהדיא מעטיה קרא גבי אליה דנהוי אימורין אבל גבי עולה לא אימעיט דכתיב הנתחים ועור האליה בשר הוא:

אלא לרב חסדא – דאמר גבי אליית אימורין עור נמי קרב ליתני זבח סתמא:

בשלמא לרב הונא היינו דקתני עולה – תימה דבתוספתא קתני זבח וי"ל דרב הונא הוה מוקי לה כרבי אליעזר דאמר מחשבין מאכילת מזבח לאדם:

אלא לרב חסדא מאי איריא דקתני עולה ליתני זבח – לשמואל לא מקשה למה לי למיתני עולה ליתני זבח דאי תני זבח הוה מוקמינן ליה כרבי אליעזר:

איבעית אימא – הך מתני' נמי באליה של גדי ולא מיתני ליה זבח באליה במחשבת הקטרה אלא במחשבת אכילת אדם כי מתני':

מנהני מילי – דמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו פוסלת וענוש כרת באכילה זאת שחישב עליו חוץ לזמנו:

תרי קראי כתיבי – חד חוץ לזמנו וחד חוץ למקומו:

שלישי – אם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי (ויקרא ז׳:י״ח) ומוקי' ליה תנא לקמן במחשב בשעת עבודה לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר:

זה חוץ לזמנו – דשלישי חוץ לזמן אכילת שלמים הוא:

פגול – דכתיב בסיפיה דקרא פגול יהיה קרא יתירא הוא לרבות חוץ למקומו ומסתברא דאמחשבת חוץ למקומו מוקמינן לה ולא אמחשבת שאר פסלות כגון לשפוך דמו [על הרצפה או] ע"מ לערבו בדם הפסולין דדמי לחוץ לזמנו קמרבי בהאי קרא וחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן:

ממנו – משמע דלא קאי אעונה תשא דנפקא לן מיניה כרת אלא אחד מינייהו דאחד משמע ולא שנים מדלא כתיב האוכלת ולשתוק:

למעוטי – דממנו מיעוטא הוא:

עדיף – לאוקומי כרת עליה:

דסמיך ליה – דהאי ממנו סמוך לפגול יהיה דמרבינן ביה חוץ למקומו:

כשהוא אומר שלישי – בפרשת קדושים תהיו קרא זוטא ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה (ויקרא י״ט:ז׳):