מסכת יבמות דף ק״ב ע״ב

מוקי – קלשונ"ש קשים הם וכן בלשון ערבי קורין למנעלים אלמו"ק:

ומי איכא כה"ג – וא"ת דבפ' בהמה המקשה (חולין ע. שם) שואל הש"ס בלעתו חולדה בבת אחת וכן הדביק ב' רחמים זה בזה וא"כ מאי קאמר הכא ומי איכא כה"ג ואר"י דודאי פשיטא ליה שיכול להיות אלא מיבעיא ליה ומי הויא חליצה כה"ג הלא אין דרך בני אדם לנעול בו ומשני דדרך הוא דחזיוה רבנן לרב יהודה כו':

הא חזינן דחלצה חיישינן – דלמא חליצה היא לפוסלה עליהן ואע"ג דלא נתכוונו לחליצת מצוה:

ואיכא דאמרי – אין ודאי טעמא דלא חזינן דחלצה הא חזינן דחלצה חיישינן דלמא נתכוונו ומיפסלא עלייהו:

ודקתני תנא בעי כוונה כו' – ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע שהם מתכוונין לחליצה:

התפור בפשתן – שתפור בתוכו בגד פשתן כעין שתופרין בתוכו לבדין פלטרא"ש. ל"א התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו:

אין חולצין בו – דבעינן כוליה דעור דכתיב ואנעלך תחש אלמא לא קרי ליה נעל עד שיהא כולו של עור:

מידי אחרינא – עור בהמה אחרת או סנדל:

סנדל התפור בפשתן – רב סבירא ליה כרבנן דפליגי אר' מאיר דפליג אקב הקיטע וטעמייהו משום דבעינן תחש אבל ר"מ לא מצריך אלא מידי דמגין:

ואנעלך תחש – מכאן אר"ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה:

תריסיותיו – רצועותיו:

של שער – מנוצה של עזים:

קורקא:

זרוזי היא – שנוטלתו מע"ג קרקע ומנעילתו ברגלו:

והכתיב יחלץ עני בעניו – כלומר יזרזנו ויתן לו כח. ומשני הכא נמי שלופי הוא וה"ק בשכר עניו שכפר עליו בחייו יחלצנו ויצילנו מדינה של גיהנם:

ויחלצם – קס"ד זרוזי הוא שיחליפו כח:

אפי' בשוקו – אם נחתך רגלו:

ה"ג א"כ נכתוב במעל רגלו מאי מעל רגלו ש"מ שלופי הוא:

מאי מעל רגלו שמע מינה שלופי הוא – וא"ת והא איצטריך מעל להכשיר שוק לחליצה כדאמרינן לקמן (יבמות דף קג.) וי"ל דא"כ ה"מ למכתב (בעל) מרגלו מאי מעל ש"מ תרתי:

ה"ג שוטה מי כתיב חלץ להם חלץ מהם כתיב – הוא קיבל חליצה מהם ואילו יבמה דחלצי מינה אחין שהיבם קיבל הימנה מידי מששא אית ביה:

אין התורם – את הלשכה נכנס לתרום:

לא בפרגוד חפות – חלוק שיש בו אימרא שלא יחשדוהו לומר בתוך האימרא החביא כספים וחברו במס' יומא (דף עז:) שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו:

ולא באנפיליא – נמי משום חשד:

ואין צריך לומר מנעל וסנדל – דבלאו חשד נמי אסור דכתיב (ישעיהו א׳:י״ב) מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ומדקתני אין צריך לומר כו' מכלל דאנפיליא לאו בכלל מנעל:

לא יטייל בהן – ביום הכפורים דהויא נעילת סנדל:

כתיתין – חתיכות דקות של מוכין ועור רך ומשום תענוג ולאו משום דתיהוי נעילה:

הכי גרסינן אלא אמר רבא לא קשיא כו' – מתני' דתרומת הלשכה באנפיליא של בגד דלאו מגין הוי ולא הוי נעל ולגבי עזרה נמי ליכא בזיון דאין דרך להכניסה בטיט והא דיום הכפורים בשל עור:

בקורדקיסין – מנעלים דקים שנועלין תחת מנעלים עבים להגין מן המים ונקראים אונדרשו"ך בלשון אשכנז:

אלא ש"מ כאן באנפיליא של עור – הוה מצי לפלוגי בדידה ולמיתני לא יטייל אדם באנפיליא של עור אלא נקט תנא דבר ההווה דרגילות הוא לטייל בקורדקיסין:

הנפרם – לשון לא תפרומו (ויקרא י) ושייך פרימה במנעל ופחיתה וקיבול שייך בסנדל:

שעם וגמי – קשה הוא ומגין הוא:

בקב הקיטע – שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל ויש בה בית קיבול קטן ומכניס שם ראש שוקו ואין נסמך עליו והוא קרוי קב ולמשענת הליכה יש לו אשקינ"א קשורה בשוקיו ומשענת ידיו שקורין קרוק"א:

במוק – קילצו"ן של לבד קשה ומגין:

בסמיכת הרגלים – מי שמהלך בידו וגורר את רגליו עושה להם סמיכה של עץ או של עור ומכניס לתוכו:

בקב הקיטע – תימה כיון דכשר לחליצה אם כן עביד להילוכא ואם כן אמאי לא טמא מדרס בלא כתיתין ויש לומר דאין עשוי כל כך להילוכא שיהא טמא מדרס ומ"מ ראוי לחלוץ דלא גרע מסנדל דעבודת כוכבים וסנדל דבי דינא כדאמר לקמן (יבמות דף קג: וקד.):