מסכת תמורה דף ט״ו ע״ב

כיוצא בו – לא איתפרש היכא קאי:

כיוצא בו אמר ר' יוסי – פרש"י לא איתפרש היכא קאי הכי תניא בת"כ על ההיא דדריש האי קרא דכתיב גבי [עולה ויורד] (ויקרא ה׳:י׳) ואת השני יעשה עולה מה עולה אינה נאכלת אף חטאת זו אינה נאכלת ועלה מיתניא היא:

וחטאת מי קרבה עולה – דכתיב ושעירי חטאת שנים עשר הכל עולה:

ואף אותה חטאת אינה נאכלת שהיה רבי יוסי אומר – שעיר של עבודה זרה הביאום כנגד שנים עשר שבטים שעבדו עבודה זרה בימי צדקיהו וציבור שמביאין שעיר לחטאת דכתיב בשלח לך אנשים גבי עבודה זרה ועשו כל העדה פר לעולה וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת וגו' ואותן שעירין נשרפין הן מחוץ למחנה כפר העלם דבר והן שעירין הנשרפין כדאמרינן באיזהו מקומן (זבחים דף מז.) ובמנחות בהקומץ רבה (מנחות דף כז.) נפקא לן (דהכא) מהאי קרא דכתיב גבי פר העלם דבר ועשה לפר וגו' כאשר עשה וגו' והכי תניא ועשה כאשר עשה מה ת"ל לכפול בהזיות כו' וסיפא דברייתא החטאת לרבות שעירי עבודה זרה לידון כפר העלם דבר:

על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו – ואתיא כמ"ד דאית ליה ציבור בעבודה זרה כל שבט ושבט מייתו פר ושעיר ואמטו להכי הביאו שעירי חטאת שנים עשר לשנים עשר שבטים:

וקא קרבה – אע"ג דמתו הבעלים באותן ע' שנה שהיו בבבל:

קא סלקא דעתך דמאן דאית ליה חטאת שכיפרו בעליה מתה אית ליה נמי חטאת שמתו בעליה מתה – וא"ת תיקשי למתני' דבהא ליכא מאן דפליג דחטאת שמתו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בציבור ואפי' הכי בכפרו בעליה פליגי וי"ל דלא דמי דמתני' פשיטא ליה דחטאת שמתו בעליה ליתא בציבור היינו כשמתו כל הבעלים ולא נשאר בהן אחד אבל הכא ס"ד דעדיין מקצת הבעלים קיימין ומש"ה קאמר דקרבה:

והא הכא דאיכא מתו בעליה וקרבה – והקשה הרשב"א מה ענין זה למתו בעליה דכולי הש"ס דמיירי שהפריש החטאת ומתו בעליה אחר כך אבל הכא הרי לא הפרישו שום דבר ואומר רבינו נתנאל דאי בלא הפריש מצי להקריב אלמא יש כפרה למתים וא"כ כל שכן דהיכא שהפריש ואח"כ מתו בעליה דראוי להקריב וכן משמע בפ"ק דהוריות (דף ו.) דאמר והא אית כפרה למתים דמייתא להא שמעתא דהכא משמע דאי יש כפרה למתים על הבנים להקריב בשבילם וכ"ש אם הפריש ואח"כ מתו דעל הבנים להקריבן:

וקא קרבה – וא"ת תיקשה נמי למ"ד תרעה דלהקריב ליכא מ"ד וי"ל דודאי כיון דלא אזיל למיתה אפי' לאקרובי נמי ראוי וכן מצינו פרק הוציאו לו (יומא דף נ.) גבי הא דאמר בפר ואפילו בדמו ופריך עלה והא חטאת שמתו בעליה היא ומשני כיון דעל כפרת ציבור נמי אתי לאו מתו בעליה היא אלמא היכא דלא אזיל למיתה אפי' להקרבה נמי הוא ראוי:

יהיו בניך – כלומר דבנים הוו במקומן ומשו"ה קרבה חטאתן:

היינו טעמא שאין הציבור מתים – שאין דין חטאת שמתו בעליה בציבור משעירי מוספי הרגלים וראשי חדשים חטאות נינהו ואמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה משקלים הבאין באדר ואע"ג דאיכא למימר דלמא מתו מרייהו דהנך זוזי קצת מאותן שהביאו השקלים מתו קודם הרגלים ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה שהרי יש להן חלק בהן:

כי אקרבינהו – להנך שעירי עבודה זרה בימי עזרא:

אחיי אקרבינהו – על אותן שהיו עדיין חיין מן העובדים עבודה זרה בימי צדקיהו:

ורבים בתרועה – אותן שלא ראו את הבית הראשון היו עכשיו מריעין ושמחין:

ודלמא הנך – שחיין עדיין מיעוטא דישראל הוו ואמיעוטא לא מקרבין כמרובין אלא כיחידים כל א' ואחד שעירה ומדאקריב שעירים שעיר לכל שבט כמרובים ודאי אקמאי דמתו סמיך ושמע מינה דאין חטאת ציבור מתה:

לקול בכי העם – אלמא רבים היו הבוכים על המריעים ובוכים היו מן הראשונים:

הא מזידין היו – בימי צדקיהו:

ה"נ מסתברא – דהוראת שעה היתה:

בשלמא פרים שנים עשר – לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת:

כנגד י"ב שבטים – דזהו קרבן ציבור בעבודה זרה פר לעולה ושעיר לחטאת בפרשת שלח לך:

שהכל בו – תורה ויראת חטא וגמילות חסדים:

דאישתכח אישתכח – אותן שנשתכחו:

ודגמירי – אותן שלא שכחו הוו גמירי להו כמשה:

ליבא דאימעוט – הלב נתמעט ולא היו יודעין להחזיר אותן ששכחו מתוך פלפול הלכה היאך (הלכה) והיו חלוקין בהן והלכו אחר המרובין:

מגמר – לאותן שלא נשתכחו הוו גמירי להו כמשה:

ליבא דאימעיט – שלא היה להם לב להחזיר שכחתם ובהא נחלקו:

מיגמר הוו גמירי – מה שנשתייר להם שלא שכחו הוו גמירי בדוקיא כמשה:

דופי – קס"ד דופי של חטא לא היה באשכולות שעמדו פרנסים של ישראל:

גונח – פלניי"ט בלע"ז צועק מכאב לבו כמו גנוחי גנח באימיה דסיסרא (שופטים ה בתרגום):

ליסטים מזויין – בהמה דקה אין יכולים לשומרה והולכת ורועה בשדות אחרים:

ורבנן – והנך רבנן ר' יהודה בר אילעאי ורבי יהודה בן בבא:

בתר יוסף בן יועזר דרי דרי הוו – כלומר אחר יוסף בן יועזר הוו אלו לאחר דורות הרבה וקתני דלא מצאו בהן עון אלמא לא היה בהן דופי: