מסכת תענית דף כ״א ע״ב

ביום אחד אין זה דבר – דאקראי בעלמא הוא:

כפר עכו דרוקרת נ"א דיוקרא עיר ששמה יו"ד והיא קטנה על שם שיו"ד קטנה באותיות:

ה"ג יצאו הימנה ג' מתים בג' ימים:

ריחק נגיחותיו – בשור מועד קאי בבבא קמא בפרק כיצד הרגל מועדת אי זהו תם ואי זהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר כל שהעידו בו ג' פעמים ביום אחד ר' יהודה סבר כתיב או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום מתמול תרי שלשום תלת הרי ג' ימים ור"מ סבר ריחק נגיחותיו כשנגח בג' ימים זה אחר זה חייב קירב נגיחותיו שנגח ג' פעמים ביום אחד לא כל שכן:

ליקום מר להכא – דרב נחמן בר יצחק הוה יתיב בין גברי דלא חשיבי כולי האי וקאמר ליה רב נחמן בר רב חסדא ליקום מר מהתם וליתי ליתיב גבאי:

תנינא – תני אנא שונה אני ברייתא זו רבי יוסי אומר כו':

לא מקומו של אדם מכבדו – ואם אלך ואשב שם אין המקום מכבדני:

גם הצאן והבקר אל ירעו – דמשום שכינה היה הר סיני מכובד ומקודש:

אל מול ההר ההוא – מדכתיב ההוא משמע כל זמן שהוא בגדולתו שהשכינה עליו נסתלקה השכינה במשוך היובל וגו' ואע"ג דהאי קרא בלוחות הראשונות כתיב לא נסתלקה שכינה עד לוחות האחרונות שניתנו ביום הכפורים וגם כל ימות החורף שעסקו במלאכת המשכן שהתה שכינה בהר ומשם ניתנו כל המצות בקולי קולות ולפידים ביום קבלת עשרת הדברות עד אחד בניסן שהוקם המשכן ונסעה וזזה שכינה מן ההר וישבה לה על הכפורת ושם באהל מועד נשנית התורה כללותיה ופרטותיה ועל אותה שעה היה מתיר להם בלוחות הראשונות לעלות כדאמרינן במסכת ביצה (דף ה.) כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ובראש קונטרס רומי אתה מוצא תשובת רבים בכך:

במשוך היובל – בסיום השופר כשתסתלק השכינה דרך הוא להאריך ולמשוך התקיעה בשעת סיום:

הוגללו הפרוכת – שהיו נגללין בשעת נסיעתן היו נוסעין כולן ובאין זבים ומצורעים ונכנסין במחנה:

פרס – חצי מנה ולשון פרוסה כמו פרס פריסת מלכותך (דניאל ה) שאביו של רב נחמן בר רב חסדא גדול מיצחק אביו של רב נחמן מדמיתקרי בר רב חסדא ואידך רב נחמן בר יצחק מכלל שלא נסמך:

יבא מנה בן פרס. כלומר מוטב שיבא גדול בן הדיוט דפרס לא הוה אלא חצי מנה ואל יבא מנה בן מנה דהיינו רב חסדא דהיה מנה כלומר שהיה חשוב ופרס היינו יצחק אבוה דרב נחמן דלא מיקרי רב יצחק:

דברתא – דבר:

בשיבבותיה – בשכונתו:

איתחזי להו בחילמא – להנך אינשי דסברי משום זכותיה דרב הוא:

הא זוטר ליה לרב – נס זה קטן הוא לפי גדולת רב:

מרא – פושיי"ר בלע"ז:

זבילי – פלי"א בלע"ז:

לקבורה – ומשום זכותיה דקבורה מדדו בו מדה כנגד מדה:

ומשיילא לשיבבותיה – ומשאילתו לשכנותיה לאחר שהסיקתו משלה לפיכך נמדדת השכר בה במדה:

קמצא – ארבה שמכלה את התבואה:

לא קא מפסדא – לא בעינן למיגזר תעניתא:

זוודא אייתו בהדייהו – בתמיה וכי צידה הביאו עמם שלא יפסידו את התבואה:

אמר ליה זוודא אייתי בהדייהו. פירוש וכי צידה הביאו עמהם שיהו אוכלות כלומר אי אפשר שלא יאכלו התבואה והזרעים:

מעייהו – בני מעיין שלהן שאין להן כרס הפנימי כשאר בהמה וסימן רע הוא:

אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי גזר תעניתא וכו' עד שאני חזירי דדמו מעייהו לבני אינשי. פירוש שבני מעיו של חזיר דומין למעים של בני אדם ויש לחוש שיהא על בני אדם מכאן נראה שאם יהיה דבר על עובדי כוכבים שיש לחוש ויש להתענות דהא הכא חזינן דגזר תעניתא מדבר שהיה בחזירין משום דדמו מעייהו לבני אדם וכל שכן דנכרים דדמו לישראל:

בי חוזאי – מקום במלכות בבל:

גזר תעניתא – בעירו:

הא מרחק – ואין לחוש שמא יבא עד כאן:

אמר להו וכי מעברא פסיק להו – וכי מעברות ושאר מחיצות מפסיקין לפני הדבר שלא יבא:

שפחה לא כל שכן – ויש לחוש שמא ישתלח עד כאן:

גבירה לוקה. פי' זו ארץ ישראל:

הא שפחה ושפחה – שתי עיירות של חוצה לארץ כגון בי חוזאי ונהרדעא דאתריה דשמואל:

שיירתא – דאזלי מבי חוזאי לנהרדעא:

דלווי – מתלוה ובא עמהן:

אבא אומנא – מקיז דם:

שלמא מרקיעא – בת קול אומרת לו שלום עליך:

כי הוה עביד מילתא – כשהיה מקיז דם לבני אדם:

ודנשים לחודייהו – לצניעותא:

דאית ביה קרנא – וינטוש"א שהיה תקוע בו הקרן שהוא מקיז בו ולנשים הוי מלביש לה:

ולא מכסיף – דלאחר שהכה לא הוה ידע מאן רמי (בכסילתיה) פשיטי להתם ומאן דלא רמי:

בריא נפשך – תבריא עצמך. למיבדקיה. לבדקו במעשיו:

למיבדקיה – לבדקו במעשיו:

ומך להו בסתרקי – קיפל תחתיהן תכשיטי צמר טפיד"ו בלע"ז לישן בהן: