מסכת שבת דף ה׳ ע״א

מקורה – שיש לה גג:

כמאן דמלי – דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו דאין אוירו חשיב אויר הלכך כל הנזרק לתוכו הוי כמונח:

לא מחייב ר' אלא ברשות היחיד מקורה – נראה לרשב"א דמשמע ליה מדלא נקט מרשות היחיד לרה"י ורשות הרבים באמצע כמו בפלוגתא דר"ע ורבנן וההיא דגיטין פ' הזורק (גיטין ד' עט. ושם) גבי היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כו' וקאמר כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא סברי דרב ושמואל דהכא דאמרי דלא חייב ר' אלא ברשות היחיד מקורה ולדידהו צריך לשנויי דהתם משום אינטורי כדמשני התם אליבא דרבנן אפילו תימא רבנן כי פליגי רבנן לענין שבת אבל הכא משום אינטורי כו':

התינח רה"י – דבע"ה אלא רשות הרבים דעני מי מוקמת ליה במקורה:

לדגלי מדבר – וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי לקמן מדנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן בויקהל:

הא מני – דלא בעי מקום ד' אחרים היא:

עמד במקומו – זרק חפץ וקבלו אחר עמד המקבל במקומו וקבל:

חייב – הזורק דאיהו עבד עקירה והנחה:

עקר – המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקבלו:

פטור – הזורק דלא איתעביד הנחה מכחו:

דפשיט כנפיה – פרס בגדו דהוי ד':

טרסקל – סל:

רשות היחיד הוא – ואמאי מחייב משום הוצאה:

לימא – מתניתין דלא חשיב ליה רה"י דלא כרבי יוסי ברבי יהודה:

וזרק – מרשות הרבים:

ונח על גביו חייב – דאע"ג דלמטה לא הוי קנה רחב ד' הואיל ובראשו ארבע אמרינן גוד אחית מחיצה והוי רה"י גמור:

אמאי חייב מרה"י לרה"י קא מפיק – ואפילו משום מושיט ובדיוטא אחת לא מחייב לפי הירושלמי דמצריך שיקבלנו שני מידו:

למעלה מי' – הוי רה"י הואיל ורחב ד':

שלשל – השפיל כמו היה משלשל בחבל:

למטה מג' – דהויא כקרקע:

כאן למטה מי' – וא"ת נהי דרשות היחיד לא הוי ר"ה נמי לא הוי אלא ככרמלית כמו עמוד גבוה שלשה ורחב ד' ואמאי חייב ויש לומר דאין כרמלית בכלים כמו שפירש רש"י לקמן גבי היתה קופתו מונחת כו' קשה לר"י מה עלה על דעתו של המקשן דע"כ ידע דמתניתין מיירי למטה מי' בלא פירכא דר' יוסי בר' יהודה דכל למעלה מי' הוי מקום פטור ולא מחייב לכ"ע וא"כ מאי פריך מרבי יוסי ברבי יהודה הא מילתא דפשיטא היא דלמטה מי' לא הוה רה"י דהא תנן לקמן בהזורק (לקמן שבת ד' צט.) חולית הבור והסלע שהם גבוהים י' ורחבים ד' הנוטל מהן והנותן על גבן חייב פחות מכן פטור ופשיטא דרבי יוסי ברבי יהודה לא איירי אלא למעלה מי':

כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה – וקסבר רבי אבהו דאגד יד שמיה אגד דאי לא הוי שמיה אגד מאי איריא דנטל עני מתוכה אפילו נתן בעה"ב לתוכה יהא חייב העני כשהוציא כיון דיד העני מיירי נמי דהוה למטה מג' דמסתמא יד בעה"ב ויד עני איירי בענין אחד דהא כי נטל מתוך ידו של בעה"ב דהוי למטה מג' הויא יד עני נמי למטה מג' ובכהאי גוונא אפילו נותן בעה"ב לתוך יד העני יהא חייב:

והא עומד קתני – העני עומד בחוץ והא יושב הוא:

בשוחה – כופף עצמו:

ואיבעית אימא – בעומד בגומא וידו סמוכה לשפתה:

בגומא – צריך לפרש בגומא שהיא רשות הרבים כגון שרבים משתמשים בה למ"ד תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש (לקמן שבת ד' ח:) או בענין שמהלכים שם רבים אבל גומא שהיתה כרמלית או מקום פטור כיון שגופו שם ידו שהיא פשוטה לרשות הרבים לא הויא כרה"ר דבתר גופו גריר אע"פ שהיא למטה מג' כיון דסבר אגד יד שמיה אגד כדפי':

איכפל תנא כו' – טרח התנא בכל זאת ולא היה לו להודיענו דמוציא מרשות לרשות חייב אלא על ידי דברים הללו שאין דרכן בכך לתני פשט כנף בגדו לפנים דהוי ד':

היכא דאחשבה – זה העושה מלאכה נתכוון לתתה ליד חבירו כי מתניתין:

אבל היכא דלא אחשבה – שהלכה ונחה מעצמה ביד חבירו דהאי דזריק לא אחשבה ליד חבירו לאנוחה בגווה דלא נתכוון לכך:

עמד – המקבל במקומו וקבל:

חייב – הזורק:

פטור – הזורק דלא עביד הנחה:

ה"מ היכא דאחשבא לידיה – וא"ת ולימא הך ולא ההיא דלעיל וי"ל דה"א דוקא לענין הנחה חשובה כד' על ד' אבל לגבי עקירה לא:

מאי קמיבעיא ליה – מאי ספיקא איכא מאיזה טעמא יפטור הא עבד עקירה והנחה:

כשני בני אדם דמיא ופטור – דהוו להו שנים שעשאוה דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח אלא רץ אחריו ועכבו הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה:

כשני בני אדם דמי ופטור – פי' כי היכי דבשני בני אדם פטור הראשון משום דלא עבד כלל הנחה ה"נ כיון שחטפו מהילוכו ולא הניח החפץ ללכת עד מקום הילוכו לא הויא הנחה דלא נח מכח הזורק או דילמא כאדם אחד דמי וכיון דעביד עקירה והנחה חייב ולא דמי לשנים שעשאוה ור"ח גריס איפכא כשני בני אדם דמי וחייב דאמר לעיל עמד במקומו וקבל חייב וה"נ כי קבלה הוא עצמו ולא חטפה מהילוכו ליחייב דהא איתעביד מחשבתו או דילמא כאדם אחד דמי ופטור דהוי כמו שנותן מימינו לשמאלו דאע"פ שהעבירה ד' אמות פטור:

מה לי הטעינו חבירו – דפטר ליה תנא דמתניתין דקתני או שנתן לתוכה והוציא שניהן פטורין:

לא תימא קיבל – פשט ידו וירדו לתוכה דלא עבד מעשה:

אלא אימא קלט – השתא סלקא דעתך כשהיה הקילוח יורד הכה בידו אחת וקבלו בחברתה דעבד ליה עקירה: