מסכת שבת דף קל״ז ע״ב

פרע – גילה:

מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל – תימה אמאי איצטריך למיתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה:

גמ' רוב גובהה – לא תימא רוב העטרה דקתני מתני' רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד:

קטן המסורבל בבשר – פלטר"י בלע"ז ששמן ועב ולאחר שנימול נראה כמכסהו:

כל זמן שמתקשה – ומתוך הקישוי מתפשט בשרו בדשמואל גרסינן ונראה מהול במתניתא גרסינן ואינו נראה מהול:

איכא בינייהו נראה ואינו נראה – לשמואל נראה מהול הוא דאין צריך למולו הא נראה ואינו נראה צריך למתניתא אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אינו צריך:

אבי הבן אומר כו' – רבינו שמואל גריס אבי הבן ברישא והדר המל אומר וכבר הנהיג לעשות כן לברך אבי הבן קודם המילה משום דלהכניסו להבא משמע כדאמרינן בפ"ק דפסחים (ד' ז. ושם) בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע ועוד דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ור"ת החזיר המנהג לקדמותו וגרס המל ברישא והדר אבי הבן כמו שכתוב בכל הספרים וכן מוכח כולה סוגיא מדקאמר העומדים שם אומרים כשם שהכניסו לברית מכלל שכבר הכניסו ועוד דגבי גר דבסמוך גרס ברישא המל כו' והדר המברך אומר אקב"ו למול את הגרים ונראה הוא שזהו כנגד ברכת אבי הבן והתם א"א לשנות הגירסא שיש באותה ברכה להטיף מהן דם ברית כו' ברוך כורת הברית משמע דכל זה הוא אחר המילה ועוד דהמברך מברך לעולם אחר המילה כמו במילת קטן וההיא דפסחים ה"פ בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע טפי מלשעבר ומיהו לשעבר נמי משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר דמשמע מעיקרא טפי מלהבא ומר סבר להבא נמי משמע כמו מעיקרא והא דאמרינן דכל המצות מברך עובר לעשייתן ה"מ כשהמברך עצמו עושה המצוה:

אשר קידש ידיד מבטן – יצחק קרי ידיד על שם אשר אהבת (בראשית כב):

מבטן – דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב (שם יז) אבל שרה אשתך וגו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה:

בשארו – בבשרו:

שם – חק של מילה:

וצאצאיו – אחריו:

חתם באות – זו של ברית קדש:

צוה להציל ידידות שארינו משחת – מגיהנם דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט׳:י״א):

ידיד מבטן – אומר ר"ת שהוא אברהם אבינו שנקרא ידיד שנאמר (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי כדדרשינן במנחות בפרק כל המנחות (מנחות ד' נג: ושם) ושלשת האבות נזכרים חוק בשארו שם הוא יצחק וצאצאיו חתם באות ברית קדש הוא יעקב וצאצאיו הוא ובניו כמו שתרגם יונתן הצאצאים והצפיעות בניא ובני בניא (ישעיהו כ״ב:כ״ד) כלומר יוצאי צאצאיו:

במצותיו וצונו למול את העבדים – שנאמר יליד בית ומקנת כסף (בראשית י״ז:י״ב):

מתני' תולין את המשמרת – שמסננין בה שמרי יין ומותח פיה לכל צד בעגול ונעשה כאהל על חלל הכלי שקורין אשטנד"א ואע"ג דעביד אהל שרי בי"ט כדמפרש בגמרא אבל בשבת מיתלא לכתחילה לא אבל אם תלויה היא נותנין לתוכה שמרים ומסנן דאין דרך בורר בכך:

מתני' תולין. אבל נותנין לתלויה ביום טוב – וצריך לפרש ולומר שאם היה עושהו מאתמול לא היה טוב כל כך וחזק והא דתניא בפרקין דלעיל (שבת ד' קלד. ושם) דאין מסננין את החרדל במסננת שלו בי"ט אם היה עושהו מאתמול לא היה מתקלקל:

גמ' פקק החלון – כגון ארובת הגג:

אלא להוסיף – כגון פקק זה שאינו אלא תוספת עראי על האהל:

סבר ליה כרבי יהודה – הלכך הכא שרי דמכשירי אוכל נפש הוא:

שאי אפשר לעשותן מעי"ט – כגון שפוד שנרצם בי"ט:

עדיפא – חזקה דהוא שרי אפילו מכשירין שאפשר מעיו"ט:

תלה כוזא בסיכתא – תלה כלי קטן במגוד:

ה"נ דמיחייב – והכא מאי חיובא איכא באהל עראי בנין גמור לא הוי ומדרבנן הוא דמיתסר:

דרבי אליעזר עדיפא מדר"י – תימה ולר"א תיקשה ליה הנהו קראי דדריש בפ"ק דמגילה (ד' ז:) דקאמר ורבי יהודה כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר וכו' וכ"ת ר"א הוה דריש הוא לדרשה אחרינא א"כ מנ"ל התם דרבי יהודה הוה מפליג לימא דרבי יהודה הוה דריש ליה לדרשה אחריתי כר' אליעזר ונראה דבדאורייתא מודה ר' אליעזר דמכשירין דאפשר אסורים וכי שרי להו הכא ה"מ באהל עראי דאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אהל קבע כדאמרינן בביצה בפרק המביא (ד' לב:) מיהו קשה מנ"ל דעדיפא דילמא בהא מודה אפילו רבי יהודה: