מסכת שבת דף קל״ג ע״א

תנאי היא – דאיכא דנפקא ליה מילה בזמנה מק"ו כרבא וכי אתא קרא לשלא בזמנה ואיכא דלא נפקא ליה בק"ו ואיצטריך למילה בזמנה כרב ספרא ושלא בזמנה אתיא מביניא:

לרבי יהודה – רבי יאשיה דמצריך קרא להכי כרבי יהודה סבירא ליה:

מודה ר' שמעון בפסיק כו' – הילכך אי לא רבי קרא לא עבדי:

סברה – נתן בה דעתיה וקבל ממנו:

ה"ג לעשות עושה אתה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו – ואינו צריך להזהר מלדחות סיב שקושר מנעלו ברגלו ומלישא משאוי על כתיפו:

ואם עברה – הבהרת בכך עברה ואינו חושש לה להכי כתיב לעשות שמותר לעשות מלאכתו:

ואביי אליבא דר' שמעון – מעיקרא מקמי דסברה האי בשר מאי עביד ליה:

באומר לקוץ – גדול שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר:

ואביי אליבא דר' שמעון – ולרבי יונתן לא מיבעיא ליה דמוקי ליה בינוני ולאביי נמי דאמר לעיל דבינוני אתי מביניא מצי למימר דסבר ר' יונתן מילתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא:

באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין – וא"ת אם כן אמאי קאמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה הא לר"ש נמי איצטריך כדאמר הכא ויש לומר דלשון ברייתא משמע דמיירי בלא מתכוין מדלא קתני בשר אע"ג דמתכוין לקוץ בהרת ימול:

קטן – דלא ידע לכווני מאי איכא למימר ועל כרחיך בתרוייהו כתיב בשר כדאמרי' לעיל ובשר דכתיב גבי קטן ביום השמיני ל"ל:

באומר אבי הבן לקוץ – דמתכוין לטהרו והוא מוזהר דלא ליעבד בידים ובמתכוין:

ואי איכא אחר – שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם ואע"ג דרבייה קרא שהרי אתה יכול לקיים עשה בלא עקירת לאו לר' שמעון דהא אחר לא מיכוין ולא עבר ואמר ריש לקיש כו' ורבויא למאי אתא:

שאין תלמוד לומר עד בקר – תניינא והנותר ממנו עד בקר דמצי למכתב והנותר באש תשרפו אלא אשריפה קאי והכי קאמר והנותר ממנו בזמן שאסרתי לך דהיינו בקר ראשון כשיבא בקר שני שהוא חולו של מועד תשרפו אבל בי"ט לא אלמא מידי דחול לא עבדינן בי"ט ופסח קרבן י"ד בניסן הוא שהוא חול ומילה שלא בזמנה נמי מידי דחול הוא דבשבת זו לא היה זמנה:

ולא עולת חול בי"ט – אברי תמיד של עי"ט אין קרבין בי"ט ומילה שלא בזמנה נמי כעולת חול בי"ט דמי:

דאתיא בק"ו – שתדחה ומה צרעת שדוחה עבודה מילה שלא בזמנה דוחה אותה כדאמרינן לעיל שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שמילה שלא בזמנה דוחה אותה להכי איצטריך לבדו:

ואין עשה – דמילה דוחה לא תעשה ועשה אבל בזמנה איתרבי מביום אפילו בשבת:

גבי פסח – כל מלאכה שאפשר לה לעשות מע"ש כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו:

ותנן נמי גבי פסח כה"ג אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ע – והכא לא פריך הילכתא למשיחא משום דנפקא מינה גבי מילה אע"ג דגבי מילה נמי פסיק הכי מ"מ לאלומי פיסקא דמילה פסיק נמי גבי פסח אגב דפסיק גבי מילה דתילף מינה שפסק ברור הוא לכל דבר:

וצריכא – למימר בתרוייהו הלכה כר"ע דמכשירין לא דחו:

מילה בזמנה ליכא כרת – דקטן לאו בר עונשין הוא ואבוה לא מיחייב עליה כרת:

וצריכא דאי אשמועינן – אדרב יהוד' קאי דפסיק כר"ע הכא והתם דאי אדרבי עקיבא א"כ בפ' שתי הלחם (מנחות דף צו.) דקתני נמי כלל אמר ר"ע הוה ליה למימר וצריכא וכן פירש בקונטרס:

מתני' מוהלין – חותך את הערלה:

ופורעין – את העור המכסה ראש הגיד:

ומוצצין – את הדם ואף על גב דהיא עשיית חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי המציצה:

איספלנית – תחבושת:

עושין כל צרכי מילה בשבת – אע"ג דלעיל נמי קתני בשילהי מפנין (שבת ד' קכח.) התם תני לה אגב גררא דמילי דתינוק אבל הכא עיקר:

לועס בשיניו – כמה דאפשר לשנויי משנינן:

לא טרף יין ושמן – כך היו רגילין והיא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין ביצים בקערה:

לועס בשיניו – אף על גב דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא מ"מ כמה דאפשר לשנויי משנינן:

חלוק – כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישים את ראש הגיד עד העטרה וקושרים שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד:

לא התקין – לא הזמין:

כורך על ידו – דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול: