מסכת סנהדרין דף פ״ו ע״ב

להלקותו באנו – ולא העדנו להמיתו שלא ידענו שסופו לחזור ולקלקל:

להלקותו באנו – על הגניבה ולא ידענו שימכרנו:

דלא לקי – אגניבה לחודה משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאם ימכרנו יהרג:

עידי גניבה בנפש – שהעידוהו שגנב נפש:

מדאמר חזקיה אין נהרגין – אם הוזמו לאחר שבאו עידי מכירה משום הכי לוקין שהרי אין סופן למות על עדות זו ולא הוי לגבייהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד:

דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין – אם באו עידי מכירה אחרי כן קודם הזמה ונגמר דינו ע"פ שתי הכתות והוזמו היכי לקו אם הוזמו קודם שבאו עידי מכירה הא הוה ליה לאו דלא תענה לגבייהו בשעה שהעידו לאו שניתן לאזהרה שלא להעיד כן שאם יעידו ולא יוזמו עד שיבאו עידי מכירה ויגמר דינו ויוזמו ימותו:

וכל לאו שניתן לאזהרת ב"ד אין לוקין עליו – ואפילו יפטרו מן המיתה שהרי לא לאזהרת מלקות ניתן:

אינהו היכי לקו – הא לאו כאשר זמם הוא ואי משום לא תענה (שמות כ) לאו שאין בו מעשה הוא:

בעידי מכירה כולי עלמא לא פליגי דנהרגין – אם נגמר דינו על פי שתי הכתות:

לחודה קיימא – ועידי גניבה אינן באין להורגו אלא להלקותו אבל עידי מכירה שבאין עמהן ואומרין שהתרו בו למיתה מונעין אותו ממלקות ומחייבין אותו מיתה והויא לה מכירה דבר שלם:

אתחלתא דמכירה – דקסבר ר' יוחנן לא לקי עלה דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואינן באין אלא להורגו ואף על גב דשתיהן צריכות זו לזו והוה ליה כל חדא וחדא חצי דבר מיקטל כרבנן:

גניבה אתחלתא דמכירה היא – וא"ת אמאי מקטלי הא מצו למימר לפוסלו לעדות באנו וכ"ת דבעו התראה וכיון דאמרי שהתרו בו למיתה אלמא למיקטליה קא אתו אם כן לחזקיה נמי לקטלו אע"ג דאתו נמי להלקותו כדאשכחן בפ"ב דב"ק (דף כד. ושם) דעידי נגיחה ראשונה ושניה אע"ג דאתו לחיובי' חצי נזק כיון דאתו נמי לייעודי משלמי חצי נזק של העדאה עם הכת השלישית כשהוזמו השלש כתות וי"ל דקסבר חזקיה דגניבה לחודה קיימא כמו עידי קדושין ועידי ביאה ואע"ג דמיירי באתרו ביה מדמקטלי לרבי יוחנן מ"מ לא שייך בהו חיוב מיתה ואפשר דלחזקיה לא בעי התראה ולר' יוחנן בעי אי נמי הש"ס לא חש בטעמא דלפוסלו לעדות באנו מדאיצטריך לעיל למימר להלקותו ושמא איצטריך היכא דמפסיל מעיקרא וקאי:

ומודה ר' יוחנן בעדים הראשונים של בן סורר ומורה שהוזמו דאין נהרגין – דאינהו ודאי למלקות אתו כדכתיב ויסרו אותו (דברים כא):

הכל מודים כו' – כלומר יש עדים בבן סורר ומורה שהכל מודים באחת כתותיו לפטור ויש כת שהכל מודים בו לחיוב ויש כת בבן סורר ומורה שנחלקו חזקיה ורבי יוחנן לפי מה ששמענו במחלוקתן:

שנים אומרים בפנינו גנב – משל אביו מעות לקנות בשר ויין בפעם שניה אחר שלקה:

ושנים אומרים בפנינו אכל – הבשר ברשות אחרים דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים הנך שתי כתות צריכות זו לזו ואין הראשונים יכולין לומר להלקותו באנו והוה ליה חצי דבר לחזקיה דסבר לה כר"ע דאמר אין נהרגין ולר' יוחנן דאמר נהרגין כרבנן:

עידי מכירה בנפש – ולא באו עידי גניבה על כך לפנינו:

עבדי מכרתי – וא"ת אי לאו למקטליה קא אתו אם יבאו עדים שאינו עבדו אם כן למאי קא אתו וי"ל דאתו לקיים המקח וא"ת אי דלא אתרו ביה למה לן טעמא דעבדי מכרתי אלא ודאי אתרו ביה אם כן למקטליה קאתי וי"ל דאתרו ביה אחריני ואינהו לא ידעי וכי האי גוונא הוה מצי לשנויי בריש פרק היו בודקין (לעיל סנהדרין דף מא.) גבי נערה המאורסה:

הא מתוך קאמר – אפי' חצי דבר אין כאן שהרי היה לו להציל נפשו מב"ד בטענה זו:

אמר רב יוסף כו' – סלקא דעתך דרב יוסף בדאתו עידי גניבה וה"פ מתוך שהוא יכול לומר עבדי מכרתי אם לא היו באים עידי גניבה אם כן אין בעדותם ממש וחצי דבר הוא ואביי פריך ליה הא מתוך קאמר דמשמע הלשון דאפילו השתא נמי בתר דאתו עידי גניבה מצי למימר הכי:

ובדלא אתו עידי גניבה – קאמר רב אשי וכדפרישית שהיה יכול לומר עבדי מכרתי:

לבסוף – אחר שהעידו עידי מכירה באו עידי גניבה ונגמר הדין ע"פ שניהם:

ואכתי מאי למימרא – כשהעידו הראשונים לא היה הדין ראוי ליגמר על פיהם ויכולין לומר לא היינו יודעין שיבואו עידי גניבה עלינו:

דקא מרמזי רמוזי – הני להני:

קמ"ל רמיזה לאו כלום הוא – בפ"ב דב"ק (דף כד: ושם) גבי לייעודי תורא ולייעודי גברא דמסקינן התם אלא דקא מרמזי רמוזי לא דמי לרמיזה דהכא דהתם מיירי ברמיזה חשובה שבכל השלשה ימים באו אלו עם אלו וקא מרמזי אבל הכא ברמיזה גרועה איירי דלאו מילתא היא אי נמי דיני נפשות שאני:

מתני' ג' בתי דינין היו שם – בירושלים דמשתעי בה קרא וקמת ועלית:

אחד יושב על פתח הר הבית – הוא שער המזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים:

ואחד יושב למעלה הימנו – כשעברו עזרת נשים ובאין לפני עזרת ישראל:

ואחד בלשכת הגזית – שהיא בנויה בתוך העזרה חציה בקודש וחציה בחול כדאמרינן בסדר יומא (דף כה.):

באין לזה שעל פתח הר הבית – זקן זה שהורה בעירו ונחלק ב"ד שבעירו עליו והזקיקו הכתוב לעלות לירושלים ולשאול ובאין הוא ובית דין שבעירו לב"ד זה שעל פתח הר הבית שהרי בו פוגעין תחילה:

תלמיד שהורה לעשות – תלמיד שלא הגיע להוראה ונחלק על ב"ד שבעירו ובאו לב"ד הגדול ושאלו וחזר לעירו והורה כבתחילה פטור שאין לסמוך על הוראתו והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב"ד כדאמרי' בגמ':

נמצא חומרו קולו – חומר שהחמירו עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים שנה נעשה לו קל לפוטרו מן המיתה: