מסכת סנהדרין דף ס״ח ע״ב

מתני' בן סורר ומורה וכו' – סדר נסקלין דתניא בפרקין דלעיל מסיים הלכותיו ואזיל:

משיביא ב' שערות – אבל מקמי הכי לא מיענש כדמפרש ואזיל שעדיין לא בא לכלל מצות:

עד שיקיף זקן – שיהא זקן מוקף שער סביב כולו:

התחתון ולא העליון – לא זקן ממש אלא זקן אותו המקום אלא שדברו חכמים בלשון נקיה:

שנאמר בן ולא איש – וזה משהקיף זקן איש הוא ואע"ג דבן מקטנותו קרוי בן לא מצינן לחיובי' מקמי שיביא שתי שערות דקטן פטור שלא בא לכלל מצות הלכך חיוביה בתר הכי הוא ואע"ג דמכי מייתי שתי שערות לענין כל התורה איש הוי מיהו כי מיעטיה קרא לאו בתחלת אישותו קא ממעט כדמפרש בגמרא בן הסמוך לגבורתו של איש אלמא בתחלת אישותו חייביה קרא:

גמ' היכא אשכחן – בשאר עונשין דענש הכתוב את הקטן דהכא בעי קרא למיפטריה:

אטו בן סורר ומורה על שם חטאו נהרג – דנבעי בר עונשין וכי מה חטא שיהרג מפני שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין ועל שם סופו נהרג כדמפרש בשלהי פרקין (דף עב.) סוף שמגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא וכו' אמרה תורה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב:

וכי יהיה לאיש בן סורר ומורה – לכשיגיע לכלל איש הבן הזה קורא לו הכתוב בן סורר ומורה:

תני ר' חייא – במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן עד שיקיף עטרה:

כי אתא רב דימי – פרשה דהא דתנא עד שיקיף עטרה לאשמועינן דהקפת זקן התחתון דקתני מתני' הקפת גיד קאמר סמוך לביצים ולא הקפת הכיס של ביצים דהוו לבתר הכי טובא:

מתני' בן סורר ומורה – בן הסמוך לגבורתו. וא"ת דילמא שנה שלפני גדלות כדאשכחן (נדה דף מו.) במופלא הסמוך לאיש לענין נדרים ומפר"ת דהכא דריש לאיש דמשמע לשון גבורה כדכתיב (מלכים א ב׳:ב׳-ג׳) וחזקת והיית לאיש וא"ת א"כ למה לן במתני' טעמא דשלא בא לכלל מצות וי"ל דהוה אמינא דמקודם הבאת שערות מתחיל הזמן דסמוך לגבורתו של איש ואפי' הוי יותר מג' חדשים לא הוה חיישינן במה שבימי קטנות כיון דאינו ראוי להוליד דקרינא ביה בן ולא אב:

רב חסדא – סבר קטן שלא הביא שתי שערות מוליד:

לכדרב יהודה – דאמר האי לאיש בבן סורר ומורה עצמו קאי והכי קאמר כשיהיה הבן לאיש כלומר כשיגיע לכלל אישות:

ה"ג א"כ לימא קרא בן לאיש – דמשמע שפיר דהכי קאמר כי יהיה הבן לכלל איש:

מאי כי יהיה לאיש בן – השתא משמע כשיהיה לאיש בן דהאי איש אאבות קאי ולמעוטי דבנו של קטן פטור לעולם:

ואימא כוליה – האי קרא לכדרב חסדא הוא דאתי למעוטי בנו של קטן אבל קטן עצמו מיחייב דהא בן כתיב וסמוך לגבורתו של איש מנא לן:

ה"ג א"כ לימא קרא כי יהיה בן איש – א"כ דכוליה אאבות קאי לא לכתוב ביה למ"ד אלא וכי יהיה בן איש סורר ומורה דמשמע בנו של איש ולא בנו של קטן:

מאי – וכי יהיה לאיש למה הקדים לאיש ברישא והוצרך להטיל בו למ"ד:

שמע מיניה תרתי – משום דהשתא משמע הכי ומשמע הכי כי יהיה בן לאיש כשיגיע לגבורתו של איש ומשתמע נמי אאבוה כי יהיה לאיש גדול בן ולא שיהיה לקטן בן:

ופליגא דרבה – הא דרב חסדא דאמר קטן שמוליד פטור דאלמא דקטן מוליד פליגא דרבה:

ואם אין לאיש גואל – גבי גזל ונשבע על שקר דכתיב לעיל מיניה והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו והאי אשמו קרן של גזלה:

שאין לו גואלים – אין לך אדם בישראל שאין לו גואלים כל זמן שלא כלו בני יעקב הקרוב קרוב קודם:

בגזל הגר – ומת לאחר שנשבע לו ואין לו יורשים: