מסכת סנהדרין דף נ״ו ע״ב

אף על הדם מן החי – כולהו יליף טעמייהו לקמן:

בפרשת מכשף – זו היא שמזכיר והולך לא ימצא בך ובגלל התועבות האל וגו' ומדנענשו עליהם שמע מינה הוזהרו על כולם דלא ענש אלא אם כן הזהיר:

מותרין בני נח וכו' – סיפא דמילתא דרבי אלעזר הוא וכוליה מפרש לקמן:

מכל עץ הגן ולא גזל – מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש"מ שאינו מופקר לו נאסר לו:

אכול תאכל – העומד לאכילה ולא תאכל אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות:

לאמר הן ישלח – אע"ג דהאי קרא במחזיר גרושתו כתיב ובני נח לא הוזהרו בה מ"מ מייתי ראיה דגבי אישות כתיב לאמר:

אכל תאכל ולא אבר מן החי – והא דאמרינן לקמן (סנהדרין דף נט:) דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה היינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שריא ואתא לאפוקי אבר מן החי דאפי' נפל מאליו אסור:

עשוק אפרים – מיד שונאיו ורצוץ משפט רצוץ ע"י שפטיו של הקב"ה:

כי הואיל הלך אחרי צו – מפני שנתרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל:

למעוטי גיפוף ונישוק – אבל עשה אתרבי מויצו אע"ג דבית דין של ישראל אין ממיתין:

מגפף ומנשק – אמרינן במתני' (דף ס:) דגבי ישראל אינו נהרג:

בכדרכה – שדרך עבודתה בכך ישראל נמי כל עבודה שדרך עבודתה בכך ישראל חייב עליה ואפילו הוא דרך בזיון כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס כדאמר במתני' (שם) וילפינן מקראי וכ"ש כשהוא דרך כבוד דכולהו כדרכן נפקי מאיכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו':

עשר מצות – תימה הא איכא גיד הנשה למ"ד (בחולין דף ק:) לבני יעקב. אסר ומילה שניתן לאברהם אבינו:

כאשר צוך ה' אלהיך – כתיב בדברות האחרונות גבי שבת וכבוד אב ואם והיכן צוך הא ליכא למימר דמשה הוה אמר להו בערבות מואב כאשר צוך בסיני דמשה לאו מאליו היה שונה להם משנה תורה ומזהירם על מצותיה אלא כמו שקבלה הוא והיה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני:

לעדה ועדים והתראה – וכן נצטוו ישראל במרה להיות דנין בסנהדרין של כ"ג כדאמרי' (לעיל סנהדרין ב.) עדה שופטת ועדה מצלת דעכו"ם לא איפקוד בהכי כדילפינן לקמן (סנהדרין דף נז:) מקראי דבן נח נהרג בעד א' ובדיין א':

אי הכי מאי הוסיפו עליהן דינין – אין אלו דינין אלא מצות דיינין:

דיני קנסות – הוסיפו במרה דבני נח לא הוזהרו עליהן דכתיב ויצו וגמרי' לה מאשר יצוה דהתם צדקה ומשפט כתיב דהיינו דין ופשרה אבל קנסות לאו משפט נינהו דקנסינן ליה טפי מדיניה:

בדינין מבעי ליה – דניהוי משמע שהוסיפו להם בהלכות דינין שנצטוו עליהם כבר אבל השתא דקתני הוסיפו עליהם דינין משמע כל הלכות דינין הוסיפו:

כל פלך – מדינה:

ישראל נצטוו להושיב – דיינין בכל עיר ועיר כדכתיב (דברים ט״ז:י״ח) תתן לך בכל שעריך:

כך נצטוו עכו"ם – דהא משפט כתיב ביה והכא נמי כתיב (שם) ושפטו את העם משפט צדק:

האי תנא – דבריי' דלעיל דקתני הוסיפו עליהם דינין דמשמע דבני נח לא נצטוו עליהם תנא דבי מנשה הוא:

ד"ך – דינין וברכת השם:

ס"ך – סירוס וכלאים:

שבע מצות וכו' – לקמן מפרש דתנא דבי מנשה לא דריש ויצו והני כל חדא באנפי נפשיה כתיב בהו:

אדם הראשון לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד שנאמר ויצו ה' אלהים – את אלהותו צוה עליו על האדם שלא ימירהו באחר:

אף על ברכת השם – דנפקא ליה נמי מאלהים אלהותו צוה עליו שלא יקללהו כדכתיב (שמות כ״ב:כ״ז) אלהים לא תקלל:

לא נצטווה אלא על ע"ז – מה שנאסר לו בשר ועץ הדעת לא קחשיב לפי שלא היה נוהג לדורות ודוקא אדם הראשון קאמר אבל מודה רבי יהודה דבני נח נצטוו אחר המבול דהא אמר בפרק ג"ה (חולין דף ק:) לרבי יהודה גבי אבר מן החי דאתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח:

אף הדינין – מאלהים נמי נפקא יהא אלהותי עליך להיות מוראי עליך ולהיות מוראי בלבך ולא מורא בשר ודם להטות משפט כי המשפט לאלהים הוא כדמפרש רב ואזיל:

אלהים אני – נאמר לאדה"ר:

אל תמירני – כדאמרינן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני זולתי:

לא תקללוני – כדאמרי' אלהים לא תקלל:

יהא מוראי עליכם – כדאמרינן אלהים לשון שררה ורבנות כמו נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז) יהא מוראי עליך ולא מורא בשר ודם לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א) דהיינו דינין:

כיש אומרים – דמרבי לכולהו:

אפי' הנך נמי – דינין וברכת השם: