מסכת סנהדרין דף נ״ב ע״ב

למה תלמיד וכו' – משום דאיירי בעדת קרח נקט לה שהיו תלמידי חכמים כדכתיב (במדבר ט״ז:ב׳-ג׳) נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם ועל שם שפיתם אותו רשע כשנהנו מממונו הקלו בעיניו להשיאם ולהחזיק ידו במחלוקת ולמרוד בהקב"ה:

בתחלה – בעודו מתנהג בכבודו שאין צריך לו הוא יקר בעיניו:

רב חמא בדורות האחרונים היה כשאר האמוראים:

טעה בדרב מתנה – דאמר לעיל שריפת ב"ד פתילה של אבר היא:

וטעה בדתניא – שאין ב"ד ממיתין אלא בזמן לשכת הגזית בעוד סנהדרין נוהגת בלשכת הגזית נוהגת אף בחו"ל כדאמרינן במסכת מכות (דף ז. ע"ש):

טעה בדרב מתנה – ואף רבי אלעזר ב"ר צדוק נמי חזר בו:

בזמן שיש כהן יש שופט – המ"ל כדדרשינן בפרק הנחנקין (לקמן סנהדרין דף פז.) מלמד שהמקום גורם:

של צדוקין – שדורשין מקרא ככתבו:

ה"ק – רבי אלעזר לחכמים בתמיה כדאמרינן במתניתין דמשמע שראה מעשה זה משגדל והכי אהדרו ליה לא היה ב"ד בקי:

והתניא – דאין מביאין ראיה מן הקטן אהדרו ליה:

אמר להו כשהוא גדול – מעשה שראה בגדלו ולא אשגחו ביה דאמרו ליה לא היה ב"ד של אותה וכו' והדר אמר להו מעשה שראה בקטנו:

מתני' ניוול הוא זה – השתא משמע מפני שהרגו מעומד ונופל:

על סדן – עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחים:

רבי יהודה אומר ניוול הוא זה – לא קרי ליה ניוול אלא משום דכתיב ובחקותיהם לא תלכו כדמוכח בגמרא:

גמ' שורפים על המלכים – שמתו מטתן וכלי תשמישן ואין בהן משום דרכי האמורי:

אלא משום דכתיב הך שריפה בדאורייתא – שנאמר בצדקיהו בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים כן ישרפו לך וגו':

אלא כיון דכתיב שריפה – תימה דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ"ק דמסכת ע"ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי"ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באוריי' לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי:

נקם ינקם – במכה עבדו כנעני ומת תחת ידו דהוי במיתת ב"ד משום דעבד שייך במצות שהאשה נוהגת בהן:

דבריז ליה מיבריז – תוקעה בבטנו או בגרונו כמו ברזא דחביתא:

לפי חרב כתיב – פיפיות של חרב שני צדדין מכאן ומכאן דכתיב (תהלים קמט) חרב פיפיות אלמא תרי נינהו:

גיסטרא – חולקו לאורכו לשנים:

קטל בר חורין – דלא כתיב ביה אלא מיתה סתם וכל מיתה סתם חנק הוא:

מנלן – בסייף:

מן הצואר – גרון:

ממול עורף – מאחרי הפנים דכתיב (דברים כא) וערפו לשון עורף מול הרואה את העורף דהיינו אחורי צואר שרואין את העורף ועורף הוא קטרי"ל שכנגד הפנים דכתיב (ירמיהו ל״ב:ל״ג) ויפנו אלי עורף ולא פנים אלמא עורף להדי פנים:

פרט לאשת קטן – אשמועינן דקטן אין לו קדושין:

לאשת אחרים – כותי אשמועינן שאין קידושין לכותי ומהכא תיפוק לן בכל דוכתא:

איש פרט לקטן – אבל האשה מיחייבא בביאת בן ט' שנים ויום אחד כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מה.) ומייתי לה לקמן:

פרט לאשת קטן – הא דאיצטריך קרא היינו במייעד לבנו קטן או בן ט' שבא על יבמתו וס"ד כיון דמדאורייתא רמיא קמיה ליחייב עלה משום א"א קמ"ל והכי מוקמינן לה בפ"ק דקדושין (דף יט. ושם):

פרט לאשת אחרים – והיינו כותי וקמ"ל דאין אישות לכותים אע"ג דאין מיתה ואזהרה איסורא מיהא איכא מדאיצטריך למישרי יפת תואר דדרשינן בפ"ק דקידושין (דף כא: ושם) אשת אפילו אשת איש:

אלא להקל עליה – ולקמן מפרש דארבע מיתות כסידרן גמרא גמיר להו ר' יאשיה מסיני וכיון דחנק קלה מכולם על כרחיך נתנה לחייבי מיתות הסתומין שהרי אין לך כח להחמיר עליהם שמנין לך לדונם בחמורה שמא לא נתחייב בה:

לא מפני שהיא קלה – דסבירא ליה כר"ש דאמר (לעיל סנהדרין דף מט:) חנק והרג:

נאמר מיתה בידי שמים – וימת גם אותו (בראשית ל״ח:י׳) ונאמרה מיתה סתם בידי אדם:

אין בה רושם – אין בה חבורה וסימן:

מדקאמר רחמנא בת כהן שזינתה בשריפה מכלל דבת ישראל לאו בשריפה הלכך מות יומת הנואף ע"כ חנק הוא: