מסכת פסחים דף מ״ב ע״ב

דסמידא – סולת:

דצפירתא דלא אפתח – עז שלא ילדה:

עתיק עתיקי – ישן של שלש שנים:

כל דמעלי – לחולי זה קשה לזה המועיל ללב קשה לעינים או לאחד מתחלואי שאר האברים:

זנגבילא – זינזיבר"א:

שכר המדי – לפי שבאותן הימים אין נוהגין לעשות שכר אלא מתמרים ובמדי עושין שכר ממי שעורין כעין אותן שלנו קרי ליה שכר המדי:

דרמו ביה מי שערי – שמטילין לתוכו מי שעורין כגון שכר שלנו ועושין אותו במדי:

דשדו ביה מי שערי – ביין נותנין שעורין שלמים כדי להחמיצו לפי שיינם טוב ואינו בא לידי חימוץ עד שנותנין לתוכו שעורין:

בתחילה – כשבית המקדש קיים היו מביאין נסכים מיהודה ובזכות הנסכים היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ כו':

אמלאה החרבה – רישא דקרא יען אמרה צור לירושלים האח וגו' אתמלא מן חורבנה של ירושלים וצור מאדום היא:

ולאם מלאם יאמץ – כשעשו גבור יעקב חלש אין מלכות שניהם מתקיים יחד:

תמד – בופי"ט לפי שהיין היה טוב ואינו מחמיץ וסתם חומץ שלהם מן תמד היה בא:

ועכשיו – בטל טעם היין וממהר להחמיץ:

פטור – מלעשר שהרי אין כאן אלא מים שלא מצא אלא כדי מדתו ואע"ג דחזותיה וטעמא חמרא קיוהא דפירא בעלמא הוא דעייל ביה:

ורבי יהודה מחייב – דאזיל בתר חזותא וטעמא:

הכי קאמר – מתניתא קמייתא לא נחשדו עמי הארץ מלעשר את התמד לפי שאינו חשוב בעיניהם לפיכך הלוקחו ממנו פטור מן הדמאי:

ואי בעית אימא נחשדו – ורבי יהודה במתניתא קמייתא טעמיה משום דפטור אפי' ממעשר ודאי ובתמד דפורצני קאמר שנותנין מים בחרצנין והוא מחמיץ ומרתיח לאחר זמן כיין התוסס והיינו תמד ולית ביה אלא קיוהא דפירא והא דקתני ר' יהודה מחייב בדרווקא שנותנין בשמרים מים והוא נמי תמד בההוא מחייב ר' יהודה אע"ג דלא מצא אלא כדי מדתו לפי שהיין של שמרים מעורב בו ומן המים נשאר בשמרים:

הא בדרווקא והא בדפורצני – והא דאמרינן שחזקתו מן התמד היינו מתמד דפורצני אבל דרווקני טוב מאד ואינם נעשים לעולם חומץ:

קורטמי – מוריק"א קרו"ג:

וסימניך – שלא תטעה מאן אמר חיטי ומאן אמר שערי:

סמ"ך סמ"ך – רב יוסף שיש סמ"ך בשמו אמר שערי לישנא אחרינא וסימניך סיסני כלי ששמו כן כדאמרינן (בכתובות) (ב"מ דף סז:) ואי אגבינהו בסיסני קנה ושם כלי זה יהא סימן לגירסא זו דרב יוסף אמר שערי שני סמכי"ן יחד:

וסימניך סיסני – בבמה אשה יוצאה (שבת סו.) גבי הקיטע יוצא בקב שלו רבי יוסי אוסר גרסינן וסימניך סמ"ך סמ"ך הוא סימן טוב יותר והכא לא מצי למימר הכי משום דשערי בשי"ן כתיב:

תרו להו – שורין אותן יחד:

מדבחא ועד עצרתא – מפסח ועד עצרת:

דקמיט – עצור מנקביו:

מרפי ליה – משלשלו:

ודרפי קמיט ליה – למי שיש לו שילשול מעצרו:

סכנתא – שמשלשל יותר מדאי:

מיא דחיורא – מי סובין:

דצבעו בהו לבא – סרכ"א:

פירורא דאושכפי – גלו"ד והרצענים מדבקין בו את העור כשמתחלק לשתים או מדבקין שתי עורות יחד לעשותן עבה ודרכן לתת בה קמח של שיפון ולקמיה מפרש מאי של סופרים:

טיפולן של בנות עשירים – שהיא של סולת משיירות משיוריהן לבנות סופרים מלמדי תינוקות שהן עניים ומטיפולן של בנות עניים לא מצי למימר דעניות אין להן סולת אלא סיד טיפול לשון מטפל ומדביק אותו דבר או סיד או סולת על בשרן להשיר השער:

והא תני ר' חייא – ויהיב סימנא בהני דמתני' ואמר ארבע מיני מדינה שנינו בהם הצריכין לכל אדם בין אומן בין לא אומן שהרי למאכל או לרפואה עשויין כותח שכר וחומץ וזיתום אבל זומן אינו ראוי אלא לצבעים וקולן של סופרים ועמילן של נחתומין נייר עשוי מעשבים ע"י דבק שקורין גלו"ד:

טיפולן בנו' עשירי – וא"ת א"כ היינו תכשיטי נשים ותירץ הר"י דאורלינ"ש דהכא מיירי בפנים של מעלה דלא מאיס כל כך כשטופלים על פניהם ותכשיטי נשים היינו בפנים של מטה שטופלים להסיר השער דמאיס טפי:

תכשיטי נשים – הוא כחל ושרק ובשמים שתולות בצואריהן להריח ומאי חמץ איכא: