מסכת נדרים דף נ״ד ע״ב

תריץ מי לא מודה ר"ע דצריך אימלוכי – שליח בבעל הבית ואע"ג דס"ל דמיניה הוא במילתא דצריך לאימלוכי הכי איבעיא ליה למימר שליח לבעל הבית רוצה אתה שאתן להם כבד וכיון דלא מימליך לא עשה שליחותו ופשע ושליח מעל אע"ג דסבר דמין בשר הוי:

לשמעתא – האי תירוצא דקא מתרץ אביי:

בכל מיני בשר – בין בהמה ובין חיה:

אסור בראש וכו' – דכל הני מיני בשר נינהו ואפילו כבד:

רבן שמעון אומר מותר בראש וכו' – דקסבר לאו מינא דבשר הם אבל בקרביים הכל מודו דמין בשר הוו הואיל ואית בהו שומן טפי מכל הנך מראש והכבד והלב והיינו דפליג עליה דר"ע דקא סבר כבד לאו מין בשר ור"ע סבר מיניה הוא:

אסור בראש וברגלים – דסבר רבי עקיבא דכל מאי דמימליך הוי מיניה:

וכן היה רבי שמעון אומר – שמעתא אחריתי קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר נש הוא ואמרינן למאי הלכתא קרביים לאו בשר הוו הא אמרינן לעיל גבי נדרים אסור בכל מיני בשר ולא הוציא קרביים וקא מתרץ דהאי אוכליהן לאו בר נש לענין זביני שהקונה קרביים בדמי בשר שיכול לקנות הבשר וקונה קרביים לאו בר נש הוא דבטלה דעתו אצל בני אדם:

מותר בראש – דסבר כתנא קמא דרבי עקיבא דמימליך לא תוי מינו:

לענין זביני [לאו איניש הוא] – דשביק בשר וזבין קרביים:

דעביד שליח דמימליך עליה – דכי לא משכח בישרא מימליך עליה דבעל הבית ואמר לא משכחנא בישרא אלא בשר עוף ולהכי אסור דמיניה הוא:

דגים גמי כו' וליתסרי – ואמאי מותר בבשר דגים:

כגון שהקיז דם – בשעת הנדר דכיון דלא אכיל דגים בההיא שעתא לא נדר אדעתא דדגים ולא ממליך עליה כלל:

אפי' דעופות נמי כו' – דלאו אדעתא דעופות נדר ולא מימליך עליה הוא וכיון דלא אכיל עופות השתא לישתרי:

שאני עופות – שאפשר להו בתקנתא להקזה דאפשר לאכלן ע"י שליקה - אע"פ שהקיז דם ומידי דמצי למיכל בשום ענין נדר וממליך עליה ואסור:

שהקיז דם – דקשיא לו הילכך מותר בדגים וחגבים:

עופות נמי אין דרכם למיכל – ואמאי אסור בעופות:

שאני עופות דאפשר ע"י שליקה – והא דאמר שמואל פרח לבו היינו ע"י צלי אבל דגים בין שלוק בין צלי קשה להקזה:

כגון דכייבין ליה עיניה – בשעת הנדר:

דדגים קשין לעינים – וכל מילי דלא הוה מצי למיכל לא נדר אלא אדעתא דמידי דמצי למיכל ולהכי אדגים שרי ומן העופות אסור:

נו"ן סמ"ך עי"ן כו' בסוף אוכלא – בסוף החולי שכבר עבר זמן מרובה שחשש בעיניו דהתם סם טוב לכאב העינים והאי דקא תני דגים קשים לעינים בתחלת אוכלא כשהתחיל לחשוש בעיניו ובשעת הנדר הוה תחלת אוכלא:

סוף אוכלא – סוף החולי: