מסכת נדרים דף ל״ח ע״ב

נפשה וגופה לשמים – שאינה ראויה לאכילה לפיכך זן אותה דאינו מהנהו הנאה מרובה:

מוכרה לעובדי כוכבים – וניחא ליה בפיטומא:

גמ' על החתן – שהחתן הוי מודר:

הרי מוסר לו שפחה לשמשו – ואמאי מותר:

הרי מוסר שפחה לשמשו – דס"ד דאיירי בקטנה שניסת על ידו ואת אמרת דמותר להשיא בתו הא פשיטא דאסור:

אלא בשנכסי חתן אסורין אצל אבי הכלה – ואע"פ שהחתן מהנהו שזן את בתו אפי' הכי משיא לו את בתו ומשיב הש"ס משום הא לא צריך למימר דמותר להשיא את בתו:

דגדולה מזו אמרו – בשנכסיו אסורים על הנודר אמרנו וזן את אשתו:

אע"פ וכו' ואת אמרת וכו' – פשיטא דמותר דהא לא מהני כלל:

לעולם בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן – ודקאמרת הרי מוסר לו שפחה לשמשו תריץ בבתו בוגרת עסקינן שיכול להשיאו ומדעת עצמה דהואיל ואינו משיא אלא מדעת עצמה לאו הנאה דקא מהני ליה איהו אלא הנאה מועטת:

בבתו בוגרת דמדעתה – וקמ"ל אף על גב שהוא מדבר עמה ומשיא עצה לה להנשא לו הנאת דבור לא מקרי הנאה:

תניא נמי הכי – דהנאה מועטת מותרת:

המדיר את בנו – מנכסיו אם לא ילמוד תורה:

מותר – האב למלאות כו' שהנאה מרובה נדר הימנו ולא הנאה מועטת וזו הנאה מועטת היא:

כוס של בית המרחץ – הנאה מועטת היא:

למנחרותא עבידן – לצורך עבודה עשויין ולא להתפטם:

למנחרותא – לעבודתו והואיל וקי"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אינה הנאה למודר אם זה מפרנס עבדיו:

לפטומא עבידא – דטהורה לשחיטה וטמאה לעובד כוכבים:

המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב – כדמפרש לקמן: