מסכת מועד קטן דף ו׳ ע״ב

רובע – הקב אחד מכ"ד בסאה:

הכי גרס ימעט – שאם זרע רובע הקב ימעטנו ויעקרנו:

והתניא כל השדה כולה – ואת אמרת ימעט:

שמנכשין שדותיהן – שלוחי ב"ד משלהן דכשנוטלין הכלאים מאליו מתנכש:

מתני' מושכין המים מאילן לאילן – דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירא איכא אבל לא ישקה את השדה כולה שדה בית הבעל:

זרעים שלא שתו לפני המועד – שלא היו מלומדין לשתות תמיד לפני המועד:

לא ישקם במועד – דהואיל ולא משקה להו תדיר לפני המועד לא הוי ליה פסידא אי לא משקה להו במועד:

וחכמים מתירים בזה ובזה – להשקות את כל השדה כולה ולהשקות במועד זרעים שלא שתו לפני המועד והאי חכמים היינו ר"מ דאמר לעיל (מועד קטן דף ב.) משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל:

גמ' אמר רב יהודה – הא דאמר ר"א אבל לא ישקה את השדה כולה אבל אם היתה שדה מטוננת לחה ויבשה מותר להשקותה אע"ג דהוה שדה בית הבעל דכיון דהויא לחה עד השתא אי לא משקה לה הוי פסידא יתירא:

שדה גריד – יבשה מעולם שאין צריך להשקותה:

בזה ובזה – בשדה גריד ובזרעים שלא שתו לפני המועד:

ואין משקין שדה גריד. פי' בית הבעל לפי שהוא רגיל להיות יבש וגריד בדל"ת וכן פירש בערוך [ובתוס'] הרב ברי"ש כמו חמרא מיגרר גריר (פסחים דף קז:):

וחכמים מתירין בזה ובזה. והני תרי פלוגתא דבהך ברייתא היינו כעין פלוגתא במתניתין ות"ק דהכא הוא ר"א בן יעקב:

תרביצא – גינה:

שרי לתרבוצי – לזלף עליה מים אע"ג דליכא פסידא לתרבוצי להשקות לשון אין מכבדין ואין מרביצין היינו השקאה פורתא כדי שיצאו הירקות וכדמפרש באידך ברייתא לקמיה ומשקין היינו השקאה גמורה של בית השלחין:

אפלא לשוויי חרפא – דליכא פסידא ואפ"ה שרי להשקותה כך ולהשביחה ה"נ בגינה מרביצין:

שרי לתרבוצי. וקשה הא קיימא לן משנת ר"א קב ונקי ועוד הקשה בתוספות דרבינא גופיה דאמר לעיל (מועד קטן דף ד.) מדלין ירקות כדי לאוכלן אבל לייפותן אסור אלמא הרווחא אסור ותירץ דתרביצא אינה כ"א השקאה פורתא ולפ"ז נראה דה"פ דהאי תרביצא שרי לתרבוצי אפילו לראב"י דכי היכי דשרו רבנן אפלא לשוויי חרפא גם לראב"י יתיר ג"כ השקאה פורתא או שמא סבר כר"א בהשקאה ופליג בהרבצה וי"מ דפלוגתא דשדה גריד לאו היינו פלוגתא דמתני' דמיירי בה ראב"י וחכמים ופליגי באפלא לשוויי חרפא ת"ק חשיב ליה הרווחא ואסור ורבנן סברי דלאו היינו הרווחא דיש אוהב יותר אפלא ויהיו נגמרים יותר ומבושלים בטוב ור"ח פי' אמר רבינא שמע מינה האי תרביצא פי' שדה . שאין זרוע עדיין שכבר השקוהו קודם מותר להשקותו במועד לזורעו אחר המועד דסבר לה כראב"י דאמר זרעים ששתו לפני המועד וקסבר . תרביצא הוי כמו זרעים ששתו לפני המועד דהיינו שם תרביצא שהרביצוהו קודם המועד ומקשינן עלה שדה גריד אסור משום דאי משקי ליה האידנא יבכיר קודם אבל לא פסיד תרביצא נמי אי משקה האידנא קדים ובכיר ולא פסיד וזה השיטה הולכת דסבירא לן כראב"י. כך פירש ר"ח:

שדה לבן – בית הבעל:

הא – דקתני אבל לא ישקם במועד היינו ר"א בן יעקב דאמר אבל לא ישקה את כל השדה כולה והא דתני בין במועד בין בשביעית היינו חכמים דמתירין להשקות אפי' כל השדה:

כדי שיצאו בשביעית – אבל לא ישקה בשביעית כדי שיצאו בשביעית:

מרביצין שדה לבן בשביעית. לגבי שביעית פי' הקונטרס השקאה פורתא ונראה שחזר בו ממה שפירש במשנה משקין בית השלחין במועד ולגבי שביעית שרי אפילו בית הבעל ואני פירשתי במשנה דשביעית נמי לא שרי אלא בבית השלחין כדפי' בקונטרס כאן אבל ק"ל שמא הכא איירי בהשקאה גמורה דפליגי לגבי מועד ראב"י ורבנן ופלוגתייהו הוי בהשקאה מרובה ואדרבה נראה לי דמיירי בהשקאה גמורה אלא לגבי שלחין שצריך השקאה נקט משקין וגבי בית הבעל קרוי הרבצה לכן נראה יותר פי' הקונטרס שבמשנה ולפי' דהכא צ"ל דהשקאה גמורה אסורה בבית הבעל והרבצה מועטת שרי בשביעית ובמועד אסור אפילו הרבצה מועטת לר"א בן יעקב ולרבנן שרי אפ' השקאה גמורה:

מתני' צדין האישות – בשדה האילן במועד מפני שמפסידין בו:

כדרכו – שאין צריך לשנות בצידה:

ובשביעית – אע"ג דמתקן השדה:

בשדה האילן – צד כדרכו מפני שהפסד מרובה הוא:

ובשדה לבן שלא כדרכו – ואינו יכול לצוד כדרכו בשדה לבן משום דלא מפסיד כולי האי בשדה לבן:

ומקרין את הפירצה – שאם נפלה מקצתה חוזר ומתקנה במועד:

ובשביעית בונה כדרכו – מתחילה אע"ג דמיחזי דעביד נטירותא לפירי:

גמ' בריה שאין לה עינים – וחופר בקרקע:

מאי קרא – דאישות בריה שאין לה עינים:

דכתיב כמו שבלול תמס יהלך – שבלול שקורין לימצו"ן תמס יהלך. כלומר כשיוצא חוץ מנרתיקו רירות נופלות ממנו עד שהוא נימוח ומת תמס כמו ונמס:

נפל אשת בל חזו שמש – כלומר כך אישות נופלות פתאום לארץ ומתים דלא חזו:

וחונקין זו את זו – מפני שמריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר:

צדין את האישות במועד ובשביעי'. תימה מאי קמ"ל בשביעית והלא אין זו עבודת קרקע ורבי יהודה מאי טעמא דאסר כדרכו וי"ל דודאי צריך למיסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות ותנן פ"ג דשביעית המסקל שדהו נוטל העליונות ומניח התחתונות הנוגעות בארץ וכן גרגיר של צרורות וכו' אישות מפורש בירושלמי חולדה:

והוא דקאי בתרי עברי נהרא – דכיון דאיכא הפסק מים בין הני תרתי חורי נמלים אין מכירים הני בעפר דהני:

גישרא – גשר:

גמלא – שאין לו גשר אלא מנסר אחד:

ומצרא – עדיין קטן מגמלא אין יכול להלך עליו אלא כשקושרים חבל אחד משני עברי הנהר בשתי יתידות ואוחזין בו והולכין על אותו גשר צר אבל אי איכא חד מהן מכירין הני בחורי דהני: